חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

האם תמריא המחאה?

נושאים דעות, פוליטי ב 7.06.12 1:06

 המחאה בקיץ 2011 הרעידה את הארץ. לאן עכשיו? במאמר שלפניכם, תוהה אורי יזהר האם המחאה תמריא מחדש בקיץ שנמצא ממש מעבר לפינה

אורי יזהר

האם תמריא המחאה?

    פרופ' טרכנטברג, ראש הוועדה הידועה, אמר (דה מרקר, 3.6.2012) כי המחאה של קיץ 2011 הייתה אירוע מכונן בתולדות המדינה כי היא החליפה את השיח המדיני המפלג בשיח כלכלי מאחד. הישג נוסף של המחאה הוא, לדבריו, העצמת הדור הצעיר שאינו אינדיבידואליסטי וחומרני כפי שחשבו, אלא דור רעיוני שעבר העצמה ומה שהיה שוב לא יהיה הודות לו. אני מרשה לעצמי להיות קצת ספקן כלפי דבריו אלה של הפרופסור הנכבד. כבר היו דברים מעולם. היו מחאות עזות, כמו מחאת וואדי סאליב ב-1959 ומחאת הפנתרים השחורים ב-1971, שנדמה היה כי הן מזעזעות מוסדי ארץ, אבל לאחר ששככו הגלים שעוררו התברר כי הסדר החברתי המעמדי והמקפח נשאר על מכונו והפערים למיניהם לא הצטמצמו. אחרי רצח רבין, להבדיל, הזדעזע הדור הצעיר ה"צפוני", נוער הנרות, הקים את "דור שלם דורש שלום".  "דור שלם" נעלם מהשטח, הימין שולט והכיבוש נמשך. האירועים הנ"ל ואחרים, כמו המחאה העזה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נחרתו או נצרבו בזיכרון הקולקטיבי, גרמו לכמה הדחות של בכירים אבל לא שינו סדרי חברה ומדינה. עד שלא יהיה שינוי יסודי במצב המדיני, במבנה החברתי ובתרבות הפוליטית, לא נוכל לומר שהמחאות היו אירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל.

    אנחנו נמצאים כבר אחרי הפגנות המחאה החדשות שהתקיימו במוצאי שבת, 2.6. הפגנות אלה לא היו הצלחה גדולה, לא מבחינה כמותית ולא מבחינת הרושם שטבעו בדעת הקהל. בתל אביב יצאו להפגנה רק כמה אלפי אנשים, בירושלים כאלף ובחיפה כמה מאות. זה לא מקרי ולא תוצאה של ארגון לקוי. סיבה מרכזית לאי ההצלחה הייתה בכך שאי אפשר, כמאמר הפילוסוף היווני הקדום הרקליטוס, להיכנס לאותו נהר פעמיים. בעברית של ימינו: למרק קר שמנסים לחמם פעם נוספת אין את הטעם שהיה למרק הראשוני. מה שהתפרץ באופן ספונטני ובעצמה גדולה בקיץ שעבר הסתיים בוועדת טרכטנברג שמסקנותיה הביאו לשיפורים מסוימים במצב מעמד הביניים, אבל לא שינתה את המצב מיסודו ולא הגבירה את תחולת הצדק החברתי בישראל. נראה כי ללא זעזוע דרסטי כלשהו הציבור הרחב בישראל לא יצא פעם נוספת בהמוניו לרחובות, למרות כל מאמציהם של מארגני המחאה.

    הספונטניות והעדר המיקוד של המחאה בקיץ 2011 היו הגורמים להתגייסות ההמונית שהייתה ביטוי למורת רוח לא ממוקדת, יותר מאשר למחשבה סדורה מה לא בסדר ומה יש לעשות כדי לתקן את החברה הישראלית. בינתיים הספיקה המחאה להתמסד ומנהיגותה הספיקה להתפצל. סתיו שפיר וכמה מחבריה הקימו תנועה פוליטית חוץ פרלמנטרית שתפעל כקבוצת לחץ על המערכת הפוליטית. דפני ליף הקימה תנועה אחרת, יותר רדיקלית, שעדיין לא הופיעה בציבור וספק אם תופיע בעצמה מספקת להטבעת חותם כלשהו. מנהיג בולט אחר, איציק שמולי, יו"ר הסתדרות הסטודנטים, פנה בכלל לכיוונים אחרים ולא היה שותף לארגון הפגנות ה-2.6. ממקורות שונים נודע לי גם כי חלק ממארגני ההפגנה האחרונה, אשר הביאו אנשים רבים אליה ומימנו את רוב ההוצאות, ניסו בהצלחה מסוימת גם לקבוע מי יהיה על הבמה ומי יישא בה דברים. לנציגה של מורות קבלן שאורגנו על-ידי "כוח לעובדים" לא התאפשר לדבר בהפגנה וכך גם לנציגת ארגון העובדים "מען" המאגד בעיקר עובדים ערבים. הקשר בין מעשים אלה לאינטרסים הפוליטיים של ההסתדרות בהנהגת עופר עיני ברור למדי. אני בהחלט בעד פוליטיזציה של המחאה, אבל לא בדרך הזאת. הדרה של יחיד או ארגון כלשהו, שעמדותיו עולות בקנה אחד עם מטרות המחאה אבל הוא לא מוצא חן בעיני מישהו בעל אמצעים, היא פסולה מכל וכל ויש להביע תקווה שמקרים כאלה לא יישנו.

    המחאה של השנה שעברה כללה בעיקר צעירים משכילים בני המעמד הבינוני. גם בדרום תל אביב הייתה מחאה, אבל מי שנתן את הטון היו ה"צפונים". אוכלוסיות השכונות הדרומיות של תל אביב ושל ערי הפריפריה לא מילאו את השורות בהפגנות ולא היו יסוד בולט במאהל שדרות רוטשילד, למשל. אני הייתי מצפה ממארגני המחאה השנה שיבואו להפגין יחד עם תושבי שכונות הדרום של תל אביב נגד הצפת שכונותיהם במהגרי עבודה, שחיים בדחקות וצפיפות וחלקם הם עבריינים מחוסר ברירה. הם מפחידים את התושבים הוותיקים של השכונות ופוגעים באיכות החיים שלהם. יחד עם זאת, צריכים היו מארגני המחאה המזדהים עם המצוקה של שכונות הדרום להוקיע את ההתבטאויות הגזעניות של טיפוסים כמו מירי רגב ודני דנון ולהפנות את האצבע ואת התודעה אל האשמה האמיתית במצב – הממשלה. העדרות המוחים מהצפון מהפגנות תושבי הדרום רק מבליטה ומחזקת את הפירוד שקיים בין המגזר החילוני-ליברלי-אשכנזי למגזר המזרחי-מסורתי ומחזקת את זיקתו המסורתית לימין המדיני והכלכלי-חברתי. אין מנוס מן המסקנה כי המחאה המתגדרת בדרישות לצדק חברתי היא בעיקרה מחאה של זעיר בורגנים שנשחקים ורוצים "להשיב עטרה ליושנה", ולא מאבק אמיתי על מבנה וצביון החברה הישראלית. אם תמשיך כך נידונה המחאה, כמו מחאות הסטודנטים באירופה ב-1968, להשאיר זיכרון ולא להטביע חותם.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , ,

6 תגובות

  1. ציוני מודאג :

    ניתוח מאד נכון
    אורי שלום
    מסכים עם דבריך.
    אבל המסקנה חייבת להיות
    בואו הצטרפו התגייסו
    קיימים היום אפשרויות מאד גדולות לכל אחד למצוא נתיב לפעילות.
    המשמר החברתי. בית העם ועוד.
    המאבק יהיה ארוך ומתיש בסוף ננצח.

  2. דנה :

    מען לא מייצג "בעיקר עובדים ערבים", למרות שבניגוד לארגונים אחרים הוא בהחלט פועל גם בקרב אוכלוסיה ערבית, ובאופן שוויוני. כדאי לבדוק לפני שכותבים.

  3. עמי וטורי :

    דנה כל הארגונים פועלים גם בקרב עובדים ערביים. מספר חברי "כוח לעובדים" הערביים גדול כנראה ממספר כלל חברי "מען".

  4. ל רפי :

    הניתוח של אורי נכון בחלקו, וכך גם מסקנותיו. לדברים שכתב יש להוסיף מספר הערות בתחום העובדות ומספר דגשים בתחום המסקנות וההערכות לעתיד.
    בתחום העובדות:
    השמאל עשה בהפגנות אלה את עידר הרעש הציבורי, כשהוא נתמך בעיתונות סנסציונית ובשינאת ביבי. כל עוד לא הבחין רוב הציבור בעובדות אלה, וכל עוד לא בוססה ההנחה שמקורות המימון להפגנות באו מגורמים העויינים לישראל או לפחות לממשלתה הנבחרת, היה הציבור הרחב מוכן לשפוט את התנהלות מובילי המחאה על בסיס הסיסמה: "צדק חברתי". משהובהר שצדק חברתי אינו מוקד המאבק, אלא שינוי השיטה החברתית-כלכלית בישראל, במקום תיקון עוולותיה – פג במידה רבה גם "קסם הספונטניות המעושה".
    המחאה לא השכילה לשלב ידיים באמת, ובאופן פעיל עם השכבות החלשות ביותר כלכלית בישראל. נעדרו ממנה חוגים רחבים של הציבור בישראל, שברובם הם פריפריה גיאוגרפית וגם חברתית. אליטות אינן משפיעות באמצעות המונים, אלא באמצעות כלי השפעה עקיפים אך חזקים: תקשורת מגוייסת, הערוץ הפוליטי, האקדמיה, אירגוני ידוענים, ופיתויים (או שוחד) כלכלי. ההמונים אינם שייכים לאליטות, אבל הם רוב בשכרבות הסוציו- אקונומיות הנמוכות והבינוניות. בישראל שכבות אלה אינן אוהדות בדרך כלל את האליטות, והן חלוקות עליהן בכל נושאי-היסוד: מדיניות חוץ וביטחון, כלכלה, יחסי-דת ומדינה, השסע הלאומי, ומשמעות הדמוקרטיה. מובילי המחאה שגו בהבנת עובדות אלה בקיץ 2011, והם ממשיכים לשגות גם כיום; כך לא תתרומם המחאה גם הפעם.
    ראש הממשלה השכיל לנטרל מרכיבים לא מבוטלים בתביעות הלא ממוקדות של מחאת קיץ 2011, וכיום קשה יותר לטעון שהממשלה אינה עושה דבר, וכי אין דרכים ברורות ומעשיות לתקן תקלות בשיטה הקיימת מבלי להמציא את הגלגל מחדש. הרושם האישי שלי הוא שרוב הציבור מבין שהבעיה היא בחלוקה מעוותת של העושר הלאומי בין שכבות האוכלוסיה ובהחלטה ממשלתית נחושה לתקן מצב זה, ולא בשיטה בה נוקטים בכדי להוציא לפועל את התיקון. עידן המדינה הסוציאלית עבר מן העולם, משום שמדינה כזו היא בור הוצאות ללא תחתית, שדמוקרטיה מודרנית, תהיה עשירה כאשר תהיה, אינה יכולה לעמוד בהן. הרצון לגרור את ישראל לעבר העבר הכלכלי הלא מפואר שלה, מבטא יותר רצון לחזור לעמדת הגמוניה פוליטית מאשר לתקן באמת את העוולות החברתיות הקשות ביותר…
    אירוע המחאה בקיץ 2011, יכול היה להיות אירוע מכונן, אילו הובילה אותו מנהיגות שידעה כיצד לנווט את המומנטום הציבורי: א. לכיוון מוסכם על רוב הציבור, ב. לשלב במהלך קבוצות מכל שכבות המצוקה – עניים, קשישים, חולים ונכים, ניצולי שואה, אנשי "תורתם אומנותם", ערבים וגם… מעמד בינוני, ג. היתה מוותרת על הפיתוי "להפיל את ביבי" וממקדת את התביעות במספר מצומצם של שינויי יסוד מהותיים שהשפעתם מרובה על רובו המכריע של הציבור, כגון: יוקר הדיור, יוקר מחירי השירותים ומוצרי היסוד, ההכנסה הפנויה, הביטחון הפנסיוני, החינוך והבריאות. ד. העמדת השירות לציבור ומלחמת חורמה בביורוקטיה הציבורית כמטרה מרכזית להתיעלות השלטון הציבורי (ממשלתי, ציבורי ופרה-ציבורי).
    החברים שכשלו בביצוע כל אלה בקיץ שעבר, אינם יכולים עוד להנהיג מחאה משמעותית חדשה, משום שכשלונם מעיב על האמון הציבורי בהם ביכולותיהם ובמטרותיהם האמיתיות. טרכטנברג צודק, כפי שמציין אורי, שמבחינה תודעתית נוצר שינוי בעירנות הציבורית למוקדי כשל לא מעטים במבנה המשק הישראלי ובהשלכותיהם על חיי היומיום שלו. עירנות זו תיבחן את התנהגות הממשלה ותגיב לה. אולם כרגע היא מתועלת למסלול הפוליטי, שהחיכוך בו גדול והסיכויים להתגבר עליו אינם מזהירים. קידום מהיר יותר של מהלכים ממשלתיים זקוק לתמיכה ודירבון ציבוריים מתמידים. את אלה לא הבשילה המחאה של 2011, בגלל כשלי מוביליה. רק למנהיגות חדשה עם יכולת הובלה שונה ומיקוד שונה ביעדים קונקרטיים וברי מדידה, סיכוי לשמש מנוף חיובי לקידום מהלכי תיקון ממשלתיים ואף להרחבתם והאצתם.

  5. ק. טוכולסקי :

    מדברי ל. רפי:
    משהובהר שצדק חברתי אינו מוקד המאבק, אלא שינוי השיטה החברתית-כלכלית בישראל
    לא ניתן להשיג צדק חברתי ללא שינוי השיטה הכלכלית חברתית בישראל. אם היו מטפטפים את זה מתחילת המאבק, להערכתי היום היו הרבה יותר אנשים ברחובות.

  6. לקסי :

    אפרים ריינר כתב פעם שהנזק הגדול הוא מהפך האוריינטציה שלנו על עצמנו מיצרנים לצרכנים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.