חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מכוני חשיבה פרטיים – נזקיהם של הסוסים הטרויאניים (חלק א')

נושאים איכות השלטון, פוליטי ב 30.05.12 5:20

פעילות מכוני מחקר פרטיים המבטאים את האידיאולוגיה של השלטון ומכתיבים לו מדיניות מהווים היבט מפעילות הימין הניאו-שמרני בארה"ב ובישראל

מאת אמנון פורטוגלי

בשבועות האחרונים פורסמו מספר מאמרים מעניינים.  לדעת אמיר אורן הכתב הצבאי של הארץ, "מאז השבוע שעבר מושלת בישראל אוליגרכיה. ברונים החולשים על נחלות וגייסות וחולקים ביניהם את השלטון. הנתינים יכולים לדבר, אבל לא להשפיע. במקום הדמוקרטיה היחידה, דמוקרטיה בנוסח "היחידה". גיא רולניק מציין בדה מרקר כי: "ריכוז העושר העצום בידי האלפיון ברוב המדינות בעולם……….. נובע בעיקר מיכולתה של קבוצה קטנה לארגן את החוקים הכלכליים במדינה לטובתה. אין לזה קשר לקפיטליזם או לסוציאליזם, אלא לשחיתות מאורגנת וחוקית", ורוברט רייך, לשעבר שר העבודה בממשל קלינטון, וכיום פרופסור למדיניות ציבורית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי טוען כי "במקום שוק חופשי, יש שוק שנשלט ע"י קבוצה קטנה שמקבלת זכויות יתר בזכות קשריה לשלטון……אנו זקוקים לקפיטליזם שעובד למען הרוב המוחלט"

מאמרים אלו, כמו מאמרים רבים אחרים שפורסמו בשנים האחרונות מצביעים על היבטים שונים של אותה התופעה, עיקור נשמת הדמוקרטיה, ריסוק הרעיון של ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם (לינקולן בגטיסברג) והחלפתו בממשלה הנשלטת ע"י האוליגרכים ולמענם.  היבט נוסף בתופעה זו של הרס הדמוקרטיה הם מכוני חשיבה פרטיים במימון האליטות הפוליטיות והפיננסיות,  שמטרתם העיקרית היא להכשיר בוגרים שיהיו בעתיד עובדי ציבור, פוליטיקאים ואנשי תקשורת,  עם אג'נדה ותפישת העולם התואמת את צרכי האליטה.

איושן של משרות בכירות במשרדי הממשלה, ברשויות ובחברות הממשלתיות באנשים בעלי השקפה פוליטית ו/או כלכלית-חברתית הדומה או למצער 'מתאימה' לזו של הממנים היא תופעה חמורה.  תופעה זו מכונה ע"י פרופ' יוסי יונה "סוסים טרויאניים במגזר הציבורי".

לתופעה זו ישנן שתי השפעות ישירות: ראשית, וכפי שכותב פרופ' יונה, מעורבותם של עובדי ציבור בכירים בתהליכים שמטרתם להעביר את נכסי הציבור לרשותם של גורמים פרטיים, ושנית, החלשת שלטון החוק. בשנים האחרונות מתגברת המגמה המסוכנת של הימנעות ממילוי ומימוש הוראות החוק ובתי המשפט כרוחן וכלשונן,  ואי ציות להוראות בתי המשפט על-ידי גופים ואורגנים שונים של הממשלה. התפשטות תופעת הסוסים הטרויאניים תביא, מטבע הדברים, גם להעמקתה של מגמה זו.

בשנים האחרונות אנו עדים ל'מיסוד' תופעת הסוסים הטרויאניים, בין היתר באמצעות הקמת מוסדות אקדמאיים ומכוני חשיבה פרטיים במימון האליטות הפוליטיות והפיננסיות,  שמטרתם העיקרית היא להכשיר בוגרים שיהיו בעתיד עובדי ציבור, פוליטיקאים ואנשי תקשורת,  עם אג'נדה ותפישת העולם התואמת את צרכי האליטה. באופן כזה, כשיגיעו האנשים הללו לעמדות של קבלת החלטות הם יחזיקו בתפישת העולם שהוטמעה בהם ע"י המוסדות השונים האמונים על כך.

המוסדות עליהם אנו מדברים אינם כמוסדות אקדמאיים שתכליתם חקר האמת, תוך חירות המחקר והלימוד ועידוד סקרנות אינטלקטואלית, ביקורתיות וספקנות. אלו הם מוסדות המציעים לסטודנטים "השכלה מסוג שונה לחלוטין", מגבילים עצמם לנקודות מוצא אמוניות מוגדרות כמו ציונות, ממשלה מוגבלת, שוק חופשי (ממעורבות ממשלתית), מיסוי נמוך וכו'.  מדובר כמובן במוסדות לגיטימיים מימין ומשמאל שמלמדים, כותבים מאמרים וספרים, מנסים לשכנע בדרכי שלום. אבל אלו אינם מוסדות אקדמאיים שמטרתם קידום הידע וההבנה האנושית, אלא מוסדות שמטרתם "להבטיח למדינת ישראל ולעם היהודי מנהיגים שניחנו בלהט, בידע ובכישרונות הנחוצים להנהגה אל העתיד",  להכשיר בוגרים להשפיע על ידי השתלבות בממשל, לגדל פרחי כהונה למסדר הניאו-שמרני, או לכתוב ניירות עמדה ולהריץ פרויקטים לימודיים/חינוכיים אינדוקטריניים.

 

תופעה זו אינה ייחודית למדינת ישראל. בארה"ב היא שוכללה לכדי שיטהשמטרתה להשיג שינוי בתפיסה הפוליטית ויש לה חלק לא מבוטל בהפיכת הניאו-ליברליזם לתפיסה הכלכלית-חברתית השלטת. אחד מהישגיה הבולטים של השיטה היא מלחמת עיראק השנייה.

בשנת 1991, בעקבות התפרקות ברית המועצות והניצחון במלחמת עיראק הראשונה, התקבע מעמדה של ארצות הברית כמעצמה המובילה בעולם. לאחר סילוק הכוחות העיראקיים מכווית, החליטו הנשיא בוש ומפקד המטות המשולבים גנרל קולין פאוול לסיים את המלחמה, להסיג את הכוחות ולהותיר סאדאם חוסיין בשלטון. החלטה זו  נתפסה על-ידי חלק מאנשי הממשל, כמו פול וולפוביץ, אז תת שר ההגנה למדיניות, ובעיני הוגי דעות ניאו-שמרניים (Neoconservatives) כטעות קשה וכבגידה בעקרונות הדמוקרטיה האמריקאית. אלו רצו בהמשך המלחמה עד לסילוקו של סאדאם חוסיין והשלטת משטר דמוקרטי בחסות אמריקאית בעיראק. השגת שליטה במקורות הנפט העצומים העיראקיים הייתה כמובן חלק ממערך השיקולים.

בשנים שלאחר מלחמת עיראק הראשונה, פעלו החוגים הניאו-שמרנים באגרסיביות להדחתו של סאדאם חוסיין. עם  תום מלחמת המפרץ ב-1991, כתבו פול וולפוביץ ולואיס ליבי את דוקטרינת וולפוביץ שבקשה "לקבוע את כיוון האומה למאה הבאה." התוכנית קראה "למכת מנע" (preemption) ולפעולה "חד צדדית" (unilateralism).

עם בחירתו  של ביל קלינטון לנשיאות ב-1992, עברו בכירי הממשל הקודם למכוני חשיבה ימניים, שהחשוב בהם לענייננו הוא PNAC   Project for the New American Century.  PNAC הייה מכון חשיבה אמריקאי שפעל בוושינגטון בשנים 1997-2006. הוא נוסד כארגון חינוכי ללא מטרות רווח על ידי ויליאם קריסטול ורוברט קגן, מאבות הניאו-שמרנות האמריקאית. בין החותמים על הצהרת העקרונות של המכון היו ריצ'ארד צ'ייני, פרנסיס פוקויאמה, נורמן פודהורץ, דונלד ראמספלד, ופול וולפוביץ. מטרתו המוצהרת של PNAC הייתה שמירה וביצור של ההגמוניה האמריקאית העולמית לקראת המאה ה-21. הרעיון שעמד בבסיס  PNAC הוא שהמנהיגות האמריקאית טובה לאמריקה וטובה לעולם. מטרותיו המוצהרות של הארגון היו שמירה על ביטחון ארצות הברית, וקידום האינטרסים האמריקאיים בין היתר תוך שימוש בכוח צבאי. PNAC שאף לעצב את המאה החדשה לטובת עקרונות ואינטרסים אמריקאיים, ולשימור מעמדה של ארה"ב כמנהיגה גלובלית.  ההיסטוריון הימני ניאל פרגוסון תאר מדיניות זו: "הניאו-שמרנים טענו כי שאר העולם צריך למהר ולאמץ את הדרך הפוליטית האמריקאית, או להכין עצמו להיות מופצץ לעידן הדמוקרטי".

בשנת 1996 ריצ'רד פרל, שחבר מאוחר יותר ל- PNAC, כתב עבור ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, דו"ח שפורסם ברבים, שכותרתו היא: A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm.

הדוח קרא, בין היתר, לסילוק בכוח של סאדאם חוסיין מהשלטון, וכלל רעיונות נוספים לשינויים במזרח התיכון.

שנתיים לאחר מכן, בינואר 1998, חברים מרכזיים ב- PNAC דוגמת פול וולפוביץ, דונלד רומספלד, וויליאם קריסטול, רוברט קגן, אליוט אברמס, ג'ון בולטון, ריצרד פרל ואחרים, היו בין החותמים על מכתב פתוח לנשיא קלינטון שקרא לצאת למחמה בעיראק ולסילוק חוסיין. ארבעה חודשים לאחר מכן, חברי PNAC המרכזיים העבירו מכתב לניוט גינגריץ' מנהיג הרפובליקאים בבית הנבחרים ולטרנט לוט מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנט, בו דחפו את הקונגרס לפעול ברוח זו.

בספטמבר 2000,  פרסם PNAC דו"ח עב כרס שכותרתו:

 Rebuilding America's Defenses: Strategies, Forces, and Resources For a New Century.

נקודת המוצא של הדו"ח היתה  "אמונה כי אמריקה צריכה לשאוף לשמר ולהרחיב את עמדת ההנהגה העולמית שלה ע"י שמירה על עליונותם של כוחות צבא ארה"ב". אחת המשימות העיקריות המתוארות בדוח היא "להילחם ובנחישות ולנצח בו זמנית, במספר מלחמות גדולות בזירות שונות."

עם עליית הנשיא בוש לשלטון ב-2000, מונו מספר ניכר של חברי PNAC, למשרות מפתח בממשל החדש. סגן הנשיא צ'ייני הביא אתו קבוצה גדולה של ניאו-שמרנים  מ-PNAC ומ-IASPS (המכון ללימודים אסטרטגיים ופוליטיים מתקדמים בוושינגטון ובירושלים). קבוצה זו הייתה מוכוונת אידיאולוגיה ומוכנה לפעולה. נציין כמה מהידועים בהם ותפקידיהם: דונלד ראמספלד שר ההגנה, פול וולפוביץ סגן שר ההגנה, ריצ'רד פרל יו"ר הועדה המייעצת למדיניות בטחון, אליוט אברמס עוזר מיוחד לנשיא, ריצ'רד ארמיטאג סגן שר החוץ. כל אחד מאלו הקיף עצמו בניאו-שמרנים נוספים כמו לואיס ליבי ראש לשכת סגן הנשיא, אליוט כוהן חבר הועדה המייעצת למדיניות בטחון, ואחרים. כתוצאה ממינויים אלו ממשל בוש נשלט למעשה ע"י הניאו-שמרנים שחיכו להזדמנות המתאימה. זו באה בעקבות אירוע הטרור במגדלי התאומים.

ג'ורג' בוש כמועמד לנשיאות, טען למדיניות חוץ מאופקת והתנגד לרעיון של בניית אומה (nation-building), וממשל בוש המוקדם לא הפגין תמיכה חזקה בעקרונות הניאו-שמרנות. מדיניות זו השתנה באופן דרמטי לאחר אירועי  11 בספטמבר, 2001.  כבר ב -20 בספטמבר 2001 (תשעה ימים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים), שלח PNAC מכתב לנשיא ג'ורג' בוש הקורא ל"מאמץ נחוש לסלק את סאדאם חוסיין מהשלטון בעיראק", והחלפת המשטר בה "גם אם הראיות לא קושרות את עיראק ישירות להתקפה, כל  אסטרטגיה המכוונת למיגור הטרור ונותני החסות שלו, חייבת לכלול מאמץ נחוש לסלק את סאדאם חוסיין מהשלטון בעיראק. כישלון לבצע פעילות כזו יהווה כניעה מוקדמת ואולי מכריעה במלחמה בטרור הבינלאומי". השינוי במדיניות הממשל הביא לפלישה לעיראק בשנת 2003 – וכל היתר הוא היסטוריה.

הנה כי כן, במהלך השנים 2000-1997 היו סילוק סאדאם חוסיין ושינוי המשטר בעיראק מטרות מוצהרות של PNAC.  פול וולפוביץ, וניאו-שמרנים אחרים, ראו במלחמת עיראק השנייה שהתרחשה בשנת 2003 את השלב הסופי של מלחמת המפרץ משנת 1991, שהנשיא בוש הראשון, לשיטתם, לא ביצע כהלכה.  באמצעות ההשפעה הרבה של אנשי  PNAC על פקידים בכירים בממשל של נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, קנה לו הארגון השפעה מכרעת על פיתוח מדיניות המלחמה ומדיניות החוץ, כאשר הדוגמא המשמעותית ביותר להשפעה זו היא מלחמת עיראק השנייה.

תהליך זה ממשיך. זמן קצר לאחר בחירת אובמה לנשיא ארה"ב, השיקו ארבעה מחשובי הניאו-שמרנים ביל קריסטול, רוברט כגן, אריק אדלמן, ודן סניור את 'יוזמת מדיניות החוץ'  FPI, היורשת של  PNAC, כדי לשמר את הדוקטרינת הניאו-שמרנית בעידן אובמה.  שלושה מתוך ארבעת חברי הדירקטוריון של FPI הם יועצים של מיט רומני המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב.  אליוט כהן, שהוזכר לעיל, כתב את ההקדמה למסמך מדיניות חוץ של רומני מה-7 לאוקטובר 2011, שנקרא, אולי לא במקרה, "המאה האמריקאית". כיום, רוב יועצי מדיניות החוץ של רומני הם ניאו שמרנים.  הם היו התומכים הנלהבים של מלחמת עיראק השנייה והם חסידי התקפה אמריקאית או ישראלית על איראן. הדוקטרינה של ניאו-שמרנים אלו היא "אויבים נוספים, ופחות חברים" המזכירה את העולם שהנשיא אובמה קבל בירושה מבוש.  החיבוק של התפיסה הניאושמרנית ע"י רומני, גם אם נעשה בציניות כדי לחזר אחרי הימין האמריקאי, יכול להפוך לסיוט אם הוא יבחר כנשיא.

כך לדוגמה אפשר לזהות כי במקביל לשיחות על עתיד תוכנית הגרעין של איראן בבגדאד, הניאו-שמרנים וניצים אחרים הסלימו את הקמפיין שלהם נגד כל הסכם פשרה, במיוחד כזה שיאפשר לטהרן להמשיך להעשיר אורניום בשטחה. הניאו-שמרנים טוענים כי יש לאלץ את איראן לציית החלטת האו"ם 2006 הקוראת להפסיק לגמרי את העשרת האורניום. עמדה זו תחסל כל סיכוי להתקדמות בשיחות, לדעת רוב המומחים לאיראן.
שני חברים בקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD) פרסמו במדור דעות ב'וושינגטון פוסט' אזהרה  כנגד כל הסכם שיאפשר לאיראן להעשיר אורניום עד 5 אחוזים בשטחה, במקום להשעות כל העשרה ללא הגבלת זמן. הסכם כזה, על פי בכירי FDD מארק דובוויץ' ורעואל מארק גרכט עלול לגרום לצבירה של מספיק חומר בקיע לבניית פצצה באיראן, ובכך לסכן את הביטחון של ישראל. גרכט היה מהחותמים על PNAC וחבר ב – American Enterprise Institute(AEI) אשר היה לה תפקיד מפתח בגיוס התקשורת ותמיכה האליטה במלחמה ב​עיראק ב- 2003. חברים אחרים ב-AEI פרסמו לאחרונה מחקרים חדשים לקראת הדיונים עם איראן.

דיון זה בא להדגיש שני שלבים בשינוי פרדיגמה פוליטית, כלכלית או חברתית. הראשון הוא פיתוח קורפוס של רעיונות ע"י אקדמאים, אינטלקטואלים, והוגי דעות, שיחליף את הפרדיגמה השלטת. השלב השני הוא מימוש רעיונות אלו הלכה למעשה, ע"י אנשים המאמינים ברעיונות החדשים, והמוצבים בעמדות מפתח בשלטון.  מה שהפך את הניאו-שמרנים לבעלי כוח ועוצמה היה מספר האינטלקטואלים בעלי השפעה שהגיעו לעמדות הכוח בממשל ובתקשורת.

תהליך דומה של 'שתילת' אנשי שלומנו במערכות הממשל התרחש גם במשרד האוצר האמריקאי  וברשויות האמורות לפקח על המערכת הפיננסית האמריקאית. רוב המשרות הבכירות אוישו ומאוישות ע"י יוצאי מערכת הבנקאות והפיננסים. כך לדוגמה טימותי גייתנר, שר האוצר בממשלו של אובמה, שהיה קודם לכן יו"ר הבנק הפדרלי המרכזי של ניו יורק, והנרי פולסון שר האוצר בממשלו של ג'ורג' בוש, שהיה קודם לכן היו"ר והמנכ"ל של בנק ההשקעות גולדמן זקס. בתקופת כהונתו של פולסון פרץ המשבר הכלכלי (משבר הסאבפריים), וביוזמת פולסון הבנקים הגדולים חולצו מהמשבר באמצעות הזרמה מסיבית של כסף ממשלתי אליהם. עד היום אף בנקאי לא העמד לדין על חלקו באירועים שהביאו למשבר.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , ,

18 תגובות

  1. דליה :

    כתבת שיועצי מדיניות החוץ של רומני הם ניאו שמרנים התומכים בהתקפה ישראלית או אמריקאית באיראן. מעניין לדעת אם יש שיתוף פעולה ביניהם לבין אלה בישראל התומכים בהתקפה על איראן.
    מרכז שלם ומכון מנדל בישראל הם מכונים שהוקמו ברוח הזאת המצוינת במאמר.
    "מה שהפך את הניאו-שמרנים לבעלי כוח ועוצמה היה מספר האינטלקטואלים בעלי השפעה שהגיעו לעמדות הכוח בממשל ובתקשורת."
    מה שיהפוך את הסוציאל דמוקרטים לבעלי כוח ועוצמה הוא מספר האינטלקטואלים שישפיעו על הציבור, יניעו אותו לפעולה ויתמכו בו כיועצים מומחים מול ההגמוניה הנוכחית.
    רוברט קגן כתב ספר בשם: "על גן עדן ועל כוח" והוא יצא בעברית בהוצאת עם עובד.
    ארווינג קריסטול כתב ספר בשם: "מחשבות על השמרנות החדשה" והוא יצא בעברית על ידי מי? על ידי הוצאת מרכז שלם. ומי כתב את ההקדמה? עוזי ארד, יועצו לשעבר של ביבי.

  2. איתי :

    [ג.נ. אני לומד כעמית בבי"ס מנדל]

    דליה, את צודקת לגמרי לגבי מכון שלם (וגם לגבי המרכז של דניאל דורון http://www.blacklabor.org/?p=22478
    וגם של החבר'ה האלה
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3572020,00.html

    אבל אין שום קשר בין מכון מנדל ובין האחים למשפחת מנדל לעמדות ניאושמרניות.

    הראיה הטובה ביותר לכך לדעתי היא האישים שנמצאים בעמדות בכירות

    נשיאת קרן מנדל ישראל ד"ר ורדה שיפר היתה גם חברת צוות מינהל ציבורי בוועדת ספיבק יונה של המחאה, לא נראה לי שספיבק יונה היו רוצים אותה לו היתה חברה של ביבי ומילטון פרידמן, ולא נראה לי שאם האחים מנדל היו חברים של פרידמן הם היו רוצים אותה כנשיאת הקרן. לא על אלה ולא על אלה אפשר לעבוד בקלות.

    שני חברי סגל בכירים בביה"ס שזכיתי ללמוד אצלם

    א. פרופ' משה הלברטל, חבר בצוות החזון של ספיבק יונה. היית צריכה להיות בשיעור בו הוא לימד על ליברטריאניזם ומ. פרידמן, ניכר שזה ממש לא כוס התה שלו.

    ב. פרופ' יונתן כהן. לא ראיתי אותו חתום על שום נייר של מומחי המחאה, אבל … צעדתי איתו בשלוש הפגנות ענק שונות בזמן מחאת הקיץ, ובעוד הפגנת אחד במאי צנועה אחת השנה מול המשביר. ראיתי את העיניים הנוצצות – הוא משלנו.

    יש עוד שמות, אלו רק הראשונים שעולים בראש. אם מכון מנדל היה מכון ניאוליברלי כל ההרכב שלו היה אחר ותוכנית הלימודים היתה אחרת.

  3. אלי למדן :

    לגבי מכון שלם דליה צודקת לחלוטין..
    הוא הוקם על פי הדגם השמרני האמריקאי.

  4. יונתן כ. :

    במה עדיפה המכללה החברתית כלכלית או ון ליר על פני מרכז שלם?

    מחקר מושפע מתפיסות ופוליטיקה כמו כל דבר אחר ובמקרה הזה באמת שהגמל לא רואה את דבשתו(עדיף להיות איש אקדמיה שמאלני מימני)

  5. דליה :

    העובדה שבוגרי מכון מנדל נמצאים במשרות בכירות היא הוכחה שכדי להגיע למשרות בכירות צריך ללמוד במכון מנדל. אם לומדים במקום אחר, שאינו מייצג את האידיאולוגיה ההגמונית, כנראה לא מגיעים למשרות הבכירות. האמת תתברר בעוד כעשר שנים, כשהדור הבא ייכנס לתפקידים בחינוך.

  6. דליה :

    ליונתן
    אני מציעה לך לקרוא שוב את הכתוב במאמר,ואני חוזרת עליו פה, כדי להבין את ההבדל בין המכללה החברתית כלכלית לבין מרכז שלם: "המוסדות עליהם אנו מדברים אינם כמוסדות אקדמאיים שתכליתם חקר האמת, תוך חירות המחקר והלימוד ועידוד סקרנות אינטלקטואלית, ביקורתיות וספקנות. אלו הם מוסדות המציעים לסטודנטים "השכלה מסוג שונה לחלוטין", מגבילים עצמם לנקודות מוצא אמוניות מוגדרות כמו ציונות, ממשלה מוגבלת, שוק חופשי (ממעורבות ממשלתית), מיסוי נמוך וכו'……… אלו אינם מוסדות אקדמאיים שמטרתם קידום הידע וההבנה האנושית, אלא מוסדות שמטרתם "להבטיח למדינת ישראל ולעם היהודי מנהיגים שניחנו בלהט, בידע ובכישרונות הנחוצים להנהגה אל העתיד", להכשיר בוגרים להשפיע על ידי השתלבות בממשל, לגדל פרחי כהונה למסדר הניאו-שמרני, או לכתוב ניירות עמדה ולהריץ פרויקטים לימודיים/חינוכיים אינדוקטריניים.

  7. יונתן כ. :

    קראתי את המאמר,גם קראתי מחקרים שיצאו ממכון ון ליר וממרכז טאוב וממרכז אדווה.

    מחקר נקי מפוליטיקה נמצא רק בתחומי הידע המדעיים והטכנולוגיים.

    מה שתיארת מתאים לא רק למוסדות ימניים אלא גם לשמאלנים ואפילו לאוניברסיטאות שהן כביכול מסורות אך ורק לחקר האמת ללא כל רצון להשפיע.

    אי אפשר להזדעזע שהצד השני מנצח כשהוא עושה בדיוק את מה שהצד שלך עושה.

  8. איתי :

    דליה,

    ראשית, הטענה שלך היא פשוט שגיאה לוגית.

    אם המכון מסנן מראש קבוצה של אנשים בעלי פוטנציאל גבוה אין להתפלא על כך שמוצאים אותם אח"כ בעמדות בכירות. הרבה אנשים שלמדו בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים או בביה"ס הריאלי בחיפה מגיעים לעמדות בכירות במגזר הציבורי בגילאי 40-50. האם זה מעיד על מזימה נסתרת של המוסדות האלה?

    היית יכולה לטעון שיש פה מניפולציה על השלטון אילו היית מראה לנו נתונים על כל מיני חדלי אישים ומחוסרי כישורים שהתקבלו למנדל, הושתלו בהם במוח אידיאולוגיות ימניות (או שהיו להם כאלה כבר בכניסה), ומשם התברגו לצמרת.

    זה דומה להבחנה בין מינוי פוליטי ראוי למינוי פוליטי לא ראוי. מינוי אלוף מיל יעקב עמידרור לראש המטה לביטחון לאומי הוא מינוי פוליטי ראוי – איש מקצוע שתואם את גישתו של ביבי. מינוי קבלן קולות מהליכוד לתפקיד בכיר במשרד איכות הסביבה עי צחי הנגבי זה מינוי פוליטי לא ראוי. אם שר חינוך ימני קוטף בוגר מנדל ימני לעמדה בכירה במשרדו זה לא אומר כלום על מנדל, וכנל לגבי שר חינוך שמאלני.

    שנית, תבדקי בבקשה איזו מדיניות מקדמים בוגרי מנדל ואז אולי תביני כמה מופרכת ההשוואה למכוני הימין בישראל ובארהב.

    דוגמה קונקרטית: בין בוגרי מנדל אחד האנשים שהצליחו להגיע הכי גבוה הוא דני בר גיורא, לשעבר מנהל בי"ס לאמנויות בירושלים ובימים אלה מסיים את תפקידו כראש מנח"י, לאחר שהתפטר כי נשבר לו מהמאבקים בניר ברקת. שני נושאים שאני יודע שהיה מעורב בהם: נלחם מלחמת חורמה בתוכנית "עץ המדדים" של ברקת ששנינו מתנגדים לה, וכן הסיוע למורי רנה קסין על מנת לקדם העסקה ישירה שלהם.

    האם כל בוגרי מנדל הם בעלי תפיסות עולם כמו של דני בר גיורא? ממש לא, יש מכל גוני הקשת, מן הימין הניאוליברלי ועד השמאל הסוציאליסטי (אני מכיר לפחות אחד שהוא חבר יסו"ד).

    אבל אם תרצי אוכל להביא מספיק דוגמאות כדי להראות שאין מדובר במכונה להשתלת מקדמי מדיניות ניאוליברלית במסדרונות השלטון. נהפוך הוא, הימניים שבינינו סופגים פה באופן יומיומי ביקורת על מדיניות חינוך ניאוליברלית מפי רוב המרצים (דוגמה חוזרת – נגד התמקדות יתר במיצבים וזכאות לבגרות, נגד החלשת המעמד של הפדגוגים במשרד לטובת הטכנוקרטים). כשאני ערכתי מיני-מחקר על הטמטום של שעון הנוכחות, קיבלתי מחמאות מקיר לקיר מהסגל, ואפילו אחד לא נעמד להגן על עמדת נערי האוצר.

    השאלה היא אם את מוכנה להסתכל למציאות בעיניים או שבדיוק כמו שטרסלר ונערי האוצר גם את לא רוצה שיבלבלו אותך עם עובדות.

  9. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    אני חלוק על ההנחה הבסיסית של המאמר, לפיה "איושן של משרות בכירות במשרדי הממשלה, ברשויות ובחברות הממשלתיות באנשים בעלי השקפה פוליטית ו/או כלכלית-חברתית הדומה או למצער 'מתאימה' לזו של הממנים היא תופעה חמורה".

    איושן של משרות בכירות באנשים בעלי השקפה הדומה לזו של הממנים היא תופעה מבורכת, שבלעדיה אי אפשר למשול. הבעיה היא לא שממנים פקידים בעלי אג'נדה ניאוליברלית – הבעיה היא שנבחרו פוליטיקאים בעלי עמדות ניאוליברליות. מה ציפינו, שביבי יבחר ולא יצליח ליישם את האג'נדה שלו?

  10. לקסי :

    תנא דמסייעא:
    The Austerity Agenda
    By PAUL KRUGMAN
    Published: May 31, 2012

  11. דליה :

    נדב
    בשיטת הממשל האמריקאית הנשיא הנבחר מביא את נאמניו לתפקיד. בישראל, השיטה שונה. פקידי הממשלה אינם נאמני השלטון, אלא משרתי ציבור. משרות האימון הן אלה המאוישות בנאמני המשטר. כאשר אתה מצדיק את תופעת מינוי הנאמנים, אתה רומז לתמיכה בשינוי השיטה הקיימת בישראל.
    המאמר אינו מתייחס רק לפקידים נאמני שלטון, אלא לשיטת מכוני המחקר הכאילו "אקדמאים" שתפקידם לקדם את ערכי ההגמוניה. לפי הידוע לי, זוהי תופעה המייחדת את הניאוליבראליזם. האם תפקידם של מכוני מחקר הוא לקדם אידיאלים, או לחקור ללא פניות?

  12. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    דליה: זה לא מדוייק. השיטה הישראלית הייתה בעבר זהה לשיטה האמריקאית (ע"ע 'המפתח המפלגתי'), והיום היא שיטת-ביניים בין הדגם הבריטי של הסיביל סרוונט לשיטה האמרקאית. למשל, מנכ"לי משרדי ממשלה מתחלפים עם השר.

    בכל אופן, השאלה כאן היא יותר עמוקה. האם לשר יש סמכות למנות מישהו שמחזיק בעמדה דומה לשלו? אחרת, היכולת שלו לממש את המדיניות שלשם יישומה נבחר היא נמוכה.

    נגיד את זה ככה – אם לשר האוצר הסוציאל-דמוקרט שיבחר במהרה בימינו לא תהיה יכולת לאייש את התפקידים השונים בפקידים סוציאל דמוקרטיים, היכולת שלו ליישם מדיניות ס"ד תהיה מוגבלת מאוד. האם זה מה שאנחנו רוצים?

  13. משתמש אנונימי [נשלח במייל] :

    לדליה,
    ראי את החזון של קרן מנדל מתוך האתר שלהם:
    "The Hallmark of our philanthropy is our commitment to invest in people with the values, ability and passion to change the world." — JACK, JOSEPH, AND MORTON MANDEL
    The Mandel Foundation was established by Jack, Joseph and Morton Mandel, of Cleveland, Ohio. Its primary mission is to help provide outstanding leadership for the nonprofit world. The Foundation supports leadership education programs in its own institutions and at selected universities and organizations.

    The mission of the Mandel School is to provide and integrate professional social work education, research and service to promote social justice and empowerment in communities locally, nationally and internationally

    במושגים אמריקאיים נראה שהם נמצאים תחת המטריה של המחנה הדמוקראטי, ולא הרפובליקאי. נכון, הם גם לא ס"ד. אבל להציג אותם ברמה אחת עם מכון שלם, זו נראית הכללה גסה. מכון שלם הוא מכון ימני-שמרני מוצהר.

    לאיתי

    כפי שבעצמך ציינת התלמידים במכון מנדל באים מקצוות הקשת הפוליטית. הבאת כדוגמה מורים כמו פרופ' הלברטל, אז גם במכון שלם ימצאו לך דוגמאות (אולי פחות מובהקות, אבל ימצאו) בר-גיורא כפי שאתה בעצמך מציין נאלץ להתפטר.

    בקיצור – המסקנה העגומה היא שלשמאל הס"ד אין בעתיד הקרוב נתונים להפוך "לסוס טרויאני". וזה העיקר.

    כי הימין לא מחכה בתחנה עד שהשמאל יאגור כוחות שווים כדי לקיים "תחרות הוגנת", ואתה איתי בעצמך הפנית במקום אחר ל"טנק הניאו-ליבראלי". זו המציאות שבה אנחנו נמצאים כרגע ופורטוגלי רק מראה איך הימין הולך ומחזק את עצמו באמצעים שלא עומדים לרשות הס"ד.

  14. איתי :

    מ. אנונימי,

    הסיבה שלסוציאל-דמוקרטים קשה יותר להשתלב במשרות בכירות במגזר הציבורי מאשר לניאוליברלים לא קשורה לפעילותם של מכון שלם וכו' אלא בעיקר למי נמצא בשלטון ולחוסר היכולת של הפוליטיקה המפלגתית הסוציאל-דמוקרטית להחליף אותו.

    אם לא רוצים רק לשבת ולהתבכיין על זה שהניאוליברלים עושים בממונם הרב דברים שהופכים את התחרות לעוד פחות ופחות הוגנת, צריך להציע חלופה.

    כיוון אחד הוא להעלות את איכות ההכשרה המנהיגותית והמקצועית שנותנים מקומות כמו המכללה החברתית כלכלית (אולי לא מקרי שבפרסום האחרון שלהם הם מדברים על "תוכנית עמיתים", בדיוק המינוח של המכונים השמרניים והליברליים האמריקאיים).

    כיוון שני, פעילויות מאורגנות לסטודנטים לכלכלה ומשפטים, לפתוח להם את הראש, בדוגמת "פורום סטודנטים לכלכלה" שארגן ידידנו טל וולפסון.

    כיוון שלישי, לסתום את האף ולהתחיל לשתף פעולה עם גורמים שיש להם כסף/יכולות ארגוניות, גם אם אינם טהרת הסוציאל-דמוקרטיה, כי להיות עניים וגם טהרנים זה לא ממש מתכון טוב אם רוצים להחליף את השלטון.

  15. דליה :

    נדב (תגובה 12)
    מה זאת אומרת "השיטה הישראלית הייתה דומה בעבר לאמריקאית"? האם אכן כך היה? האם אתה יוצר זהות בין שיטת הפרוטקציה הישראלית- שחילקה סלילת כביש לכמה מפלגות וכל מפלגה העסיקה את חברי המפלגה לצורך פרנסה – לבין שיטת ההעסקה של פקידי הממשל בארה"ב?
    נדמה לי, שכאשר אתה מצדד בהעסקת פקידים תומכי אידיאולוגיה, אינך מבחין בין קובעי מדיניות לבין פקידים שתפקידם לבצע משימות. פקיד תפקידו לשרת את הציבור, ועליו לבצע את המדיניות שנקבעת על ידי מעצבי המדיניות, הפוליטיקאים.

  16. דליה :

    לאנונימי (תגובה 13)
    נכון. יש הבדל בין מכון שלם לבין מכון מנדל, אבל אם כדי לקבל משרה במשרד החינוך, או ברשות הארצית למדידה והערכה, נדרש ללמוד במכון מנדל, ניתן ללמוד מכך על הכיוון האידיאולוגי של המכון. מכון מנדל מכשיר קדרים למשרות ברוח ההגמוניה הנוכחית.
    מעיון בחזון שאתה מצטט אני למדה שלמכון היומרה לתרום לצדק החברתי ולחזק קהילות מקומיות, לאומיות, בינלאומיות. מדובר פה בגישה של גלובליזציה, שאינה מכבדת את המקומיות ואת הלאומיות הייחודית של מדינות, ורוצה להשליט את עצמה על חברות ועל מדינות בתחום החינוך.

    הפילנתרופים תפסו את מקומם של המומחים מהאקדמיה, ורוצים להכשיר את העתודה של בעלי המשרות בתחום החינוך.
    אני מעדיפה אקדמיה ציבורית על מכון פילנתרופי, עם כל הכבוד לפילנתרופיה.

  17. דליה :

    איתי
    אם תסתום את האף ותתחיל לשתף פעולה עם גורמים בעלי כסף או יכולת ארגונית, לא תצליח להחליף את השלטון, אלא תחזק את השלטון הקיים.

  18. איתי :

    הטענה שכדי לקבל משרה במשרד החינוך נדרש ללמוד במכון מנדל היא פשוט שגיאה עובדתית. נהפוך הוא, יש כאן בעיה שאנשים יוצאים עם כאלה רעיונות אידיאליסטיים נשגבים (מכל מיני סוגים) שהמגזר הציבורי לא מסוגל לעכל אותם ולכן הם הולכים להקים את מיזמי החלומות שלהם במגזר השלישי, מה שלפעמים עובד ולפעמים לא.

    הטענה שבמכון מכשירים אנשים ברוח ההגמוניה הנוכחית היא פשוט טעות עובדתית. לא רק שהמרצים לא מנסים להזריק לנו מדיניות ניאו"ל למוח, אלא אם כבר להיפך. אני יכול לחשוב רק על מרצה אחד שאפשר לתייגו כניאוליברל לייט ועל לפחות שישה שהם ממש אנטי מדיניות ניאו"ל.

    הטענה שהמקום אינו מכבד ייחודיות לאומית ומקומית גם היא טעות עובדתית. האנשים שתוכלי לבדוק איתם את זה הם הערבים והחרדים שלומדים בתוכנית.

    כאשר הדעות שלך מבוססות על כל כך הרבה שגיאות עובדתיות, אי אפשר לנהל שיחה. את כבר קבעת את פסק הדין וכל מה שנותר הוא לאסוף ראיות (שכולן עד עתה פשוט לא רציניות).

    בעניין שת"פ עם גורמים בעלי כסף ו/או יכולת ארגונית, ברור שיש בזה סכנות גדולות וחסרונות, אבל השאלה היא אם עדיף להיות טהורים אך אימפוטנטים (פוליטית) לנצח כמו תנועת "מאבק סוציאליסטי" או לנהוג כפי שעשתה הנהגת המחאה החברתית בשנה שעברה: לא לקבל את כולם (ע"ע שי פירון…) אבל גם לא להיות בררנים יותר מדי.

    לדוגמה, דיברת על החלפת השלטון, למי יש סיכוי גבוה יותר להיות ראש ממשלה, לראש מפלגת דע"מ הטהורה והזכה ממייסדי ארגון העובדים מען, או לראש מפלגת העבודה, שמשתפת פעולה עם עופר עיני (כוח ארגוני) ומקבלת תרומות גם ממיליונרים שאחד מהם הוא ראש המטה שלה? נביאי התוכחה (העוקץ, טוכולסקי, גוטויין…) יכולים להציב סטנדרטים נעלים מפה ועד להודעה חדשה, אבל עם זה לא קונים במכולת הפוליטית.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.