מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מאתחלים ובונים אופוזיציה לוחמת
המהלך חסר התקדים של חה"כ שאול מופז חשף את הפוליטיקה הישראלית במערומיה. נריה גריינימן קורא לאיחוד השורות בעד שיטה צודקת וחברתית, ולשנות את המציאות הפוליטית
הפארסה הפוליטית שהתחוללה בכנסת בזמן שכולנו ציפינו לפיזורה, ובעיקר התנהלותו של מופז ומפלגתו, מציבים את כולנו בחזית מאוחדת נגד הזיהום שפשה במערכת הפוליטית. תשעים וארבעה חברי כנסת מהווים היום אסון אקולוגי שאין כדוגמתו, לא בהווה הישראלי ולא בעברו. הסביבה הפוליטית שלנו היום מקיימת בעיקר את עצמה, והיא עוד רוצה לחזק את זה במשילות רבה יותר. על קיימות שתבטיח את רווחתנו ואת רווחת הדורות הבאים בכלל אין על מה לדבר. מי שעיניו פקוחות רואה את שלטון ההון מיטיב עם ההון, ורומס את העם והסביבה המקיימת אותו.
הבחירות שלא היו הביאו לשיח הכרחי על שיקולי הצבעה ויריבויות פוליטיות בתוך המחנה. מבחינתי, כאיש המחנה הירוק, יש חשיבות מיוחדת להכנסת מפלגה ירוקה לכנסת, ועל כך גם התבטאתי כאן. השיקולים הללו נותרים חשובים, אך משנים את מיקומם במדרג החשיבות, עת נוצרות כאן סיטואציות פוליטיות חדשות.
אין ספק שמה שהתרחש בעולם הפוליטי הוא חסר תקדים בשפלותו, ואין צורך להכביר מילים (שכבר הוכברו) על מהלך ששקוף לכולנו כמה הוא מסריח. אבל לפעמים גנבים בלילה גונבים פעם אחת יותר מדי. המחיר של הפעם אחת יותר מדי של מופז ושות' הוא חשיפת המציאות העירומה לפני הציבור. אף אחד כבר לא מאמין להם. נתניהו ברוב חוכמתו הצמיד אותנו עם הגב אל הקיר, בעזרת קואליציה כמעט מקיר לקיר. אבל הקיר הזה יהיה לנו קיר תומך. הקיר הזה ייתן לנו כוח שלא היה לנו פעם. שלטון ההון נמצא עכשיו בקואליציה – האופוזיציה עומדת היום נקיה משיקולי הון ומוכנה לקרב.
תפקידנו במציאות המתגוללת לעינינו הוא איחוד השורות כדי לשים קץ לזוהמה. צריך להוציא מהמחסן את השלט שהנפנו בקיץ הקודם, ולהניף אותו בראש חוצות – "כשהממשלה נגד העם, העם נגד הממשלה!". במוצאי שבת יצאנו להפגין בכיכרות נגד ממשלה המשסה את חלקי העם האחד בשני, ובעד שיטה מקיימת, ירוקה, צודקת, חברתית, שדואגת לרווחת העם במקום למתי מעט. אבל זוהי רק ההתחלה. בהתנהלותם, אנשי פוליטיקת ההון הבטיחו לנו שנה וחצי שהם רווח נקי – הזדמנות להראות לציבור במי הם בחרו להוביל עד היום. במשחק השחמט הגדול שבין הימין לשמאל הם הקריבו היום את הטווח הארוך, בשביל לשמור על המלכות.
אבל הפגנות לא יביאו את הגאולה. הן חשובות מאוד, בעיקר בליכוד השורות ובהמחשת גודל ועוצמת המחנה. אבל אין תחליף לחיבור אמיתי לעם בכללותו. אסור להוריד את הרגל מהגז בגלל שהבחירות נדחו – עכשיו שהתעוררנו, אנחנו צריכים לשטוף את המדינה. צריכים ללכת לכל עיר ולכל פינה, לעשות חוגי בית, מעגלי שיחה, מפגשי לימוד, בניית גינות קהילתיות, פרוייקטים ירוקים, פרוייקטים חברתיים. צריך להבהיר לעם מי איתו, ומי נלחם נגדו. צריך להנהיג מלמטה ולא מלמעלה – זו דרך השמאל האמיתית. זו הדרך שאנו הירוקים מאמינים בה – מאבק משורשי הדשא (grassroots).
זה אומר גם להתחיל לחשוב כל הזמן על הגישה שלנו. כל פעם מחדש שאנחנו נמצאים בסיטואציה של דיון פוליטי, אנחנו צריכים לחשוב פעמיים. זה נכון, ממש מכעיס ומרתיח לפעמים לשמוע אנשים מגינים על נתניהו, על החקיקה הנוראית של הממשלה, על ההתנחלויות וכל הדברים הנוראים שהשלטון היום מייצג. אבל אדם לא יתמוך בנו רק משום שהוכחנו אותו. הרבה פעמים להיפך – הוא יצטדק ויסוג למגננה בכל מחיר על דעותיו. כדי לשכנע את הציבור לתמוך בנו, עלינו להסיר את המגננה ולהקשיב, לשוחח. עלינו להנהיג את העם שיש כאן – חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, יהודים, ערבים. כולם הם אוכלוסיות יעד שלנו. כולם סובלים משלטון ההון.
אני לא יודע איזו מציאות פוליטית אנחנו נראה עוד שנה וחצי. בפוליטיקה הישראלית, זה הרבה מאוד זמן. אבל בדבר אחד אני בטוח – אם נשכיל ליצור אופוזיציה מאוחדת וחזקה, נצא מתקופה זו חזקים לאין שיעור, מוכנים יותר למאבק על החיים והעתיד שלנו.
תגיות: בנימין-נתניהו, התנועה-הירוקה, מחאה חברתית, ממשלת אחדות, נריה גריינימן, שאול-מופז
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
14 במאי, 2012 בשעה 11:57
פעיית הזאבים!
המהלך של מופז אינו חסר תקדים, (קדמון לו בדור האחרון מניפולציות פוליטיות מפוקפקות הרבה יותר של מלפגת העבודה בראשות פרס ורבין, ושל שרון). הוא אינו בלתי-חוקי, (משום שאין חובה לפזר את הכנסת בטרם הוציאה את ימיה כחוק), אבל הוא טומן בחובו הפתעה אסטרטגית-פוליטית ליריבי מחנה הימין-מרכז ועל זאת מתקשה השמאל להבליג. אילו היה השמאל אמון על יושר אינטלקטואלי, היה מודה שהוכה במהלך זה מכה קשה, ובמקום לחפות על כך שבשפע מלל, היה מוכה אלם ועושה פעם אחת ולתמיד חש/בון נפש אמיתי.
אם להודות על האמת, ציפי ליבני, טירונית פוליטית שאינה לומדת דבר ואינה מפנימה לקחים מכשלונותיה, שילמה את המחיר על שלא עשתה מהלך דומה בראשית הקדניציה של הכנסת ה-18. מהלך זה התבקש הן ע"י רוב חברי קדימה והן ע"י רוב הציבור לנוכח סדרה של קשיים ומתקפות עלישראל מבית ומבחוץ, חלקם בתמיכת השמאל הקיצוני. משום שלא השכילה ללמוטד הוכתה בבחירות הפנימיות. שאול מופז, למד מהר. אף שיש בקדימה חברים שאינם מרוצים מהמהלך, הוא חוקי ולגיטמי, והתקבל בדרך דמוקרטית וע"י המוסדות המוסמכים של המפלגה.
כאשר תהיינה בחירות, יהיו לכל המהלכים הללו ולאלה שעוד יבואו השלכות על התוצאות, אבל זו אינה סביה להקדים בחירות, לבזבז כספי ציבור ולהניח למפלגות של שמונה חברים ושלושה חברים "לנהל את המדינה"; סקרים, כידוע, אינם הליך דמוקרטי אלא תחליף, לעיתים עלוב ושגוי, למציאות הפוליטית האמיתית.
בימים אלה אנו חוזרים ומתבשרים בערותי תקשורת שונים על "התעוררות המחאה החברתית", על התארגנויות והערכויות פוליטיות שבאות "לכבוש את השלטון", ואשר בראשן עומדים מנהיגים שמימיהם לא מילאו תפקיד שר בממשלת ישראל, אבל יש להם פתרונות קסם לכל בעיותינו. אינו מתבשרים על צורך לשנות את המדינה, משום שהיא איננה סוציאל דמוקרטית, כאילו זהו המבחן האולטימטיבי למדינה מתפקדת מול מדינה שאינה מתפקדת. אילוזיות אלה מלוות אותנו על רקע ההתפוררות של גוש היורו, דעיכתה המהירה של ארה"ב בראשות אובמה (הנשיא הכי סוציאל-דמוקרט שהיה בארה"ב עד כה), ועל רקע הדינמיקה האיסלמיסטית במדינות ערב, שאף אחת מהן אינה שוקלת ברצינות "סוציאליזם בימינו". הכשלים מכים בסוגים שונים של דמוקרטיות, בסוגים שונים של מדינות רווחה ובסוגים שונים של משטרים כלכליים הנעים בין קפיטליזם מוצהר לבין סוציאל דמוקרטיה ממותנת יותר או פחות.
בין כל אלה ניצבת ישראל – מדינה בת 64 שנים, שהתחילה כמדינה אגררית מפגרת מבחינה כלכלית ובעלת תמ"ג לנפש שהעמיד אותה כמעט בראש סולם המדינות המתפתחות של אותה שעה. כיום היא במרכז קבוצת מדינות ה- OECD, עם תמ"ג של למעלה מ- 30,000 דולר לנפש לשנה ועם טכנולוגיה מפותחת, בנושאים אחדים בשורה הראשונה בעולם. ישראל מאויימת יותר מכל מדינות ה- OECD האחרות, משקיעה בביטחון יותר מהן ובכל זאת מגלה יציבות משקית טובה ואבטלה נמוכה.
נכון, לקבוצות מסויימות באוכלוסיה הישראלית יש ציפיות מרקיעות שחקים, והן אינן מתעניינות בקשיים האוביקטיביים. הן מתעניינות אך ורק בשאלה אם הן בשלטון או לא, ואם הן שותפות אקטיביות בחלוקת העושר הלאומי יותר מקבוצות אחרות. על יסוד אינטרסים פרטיקולריים אלה, הן מצפות לזכות באמון הציבור ולהיות לאלטרנטיבה ריאלית לשלטון; האמנם?!
במציאות זו איננו זקוקים לבחירות, לביזבוז מסיבי של כספי ציבור, לליבוי מחלוקות בציבור ולהחלפת ממשלה חזקה ומנוסה (כי יתרחש, במקרה) בממשלה חלשה וחסרת ניסיון פוליטי-משילותי כמעט בכל תחום מרכזי של חיינו. ואם יביאו לנו בחירות לא יותר מתזוזות מינוריות במאזני הכוחות הפוליטיים העקריים, אזי הן מיותרות קל וחומר.
השינוי האמיתי הדרוש עתה הוא זיהוי ברור של המכשלות העיקריות, עיצוב עמדות פומבי, חד- ערכי ואופרטיבי לגבי התיקונים המתבקשים – אילו, באילו עדיפויות ועל חשבון מה ומי – וביצוע אלה בפיקוח ומעורבות ציבוריים. לפוליטיקה כללי משחק והתנהגות משלה. שינוי של מאזני כוחות בתוך הפוליטיקה הקיימת, לא יביאו את התיקונים להם מייחל רוב הציבור. רק מעורבות ציבורית מסוג חדש – לא יציאה להפגנות סרק, אלא שימוש בתקשורת ובהפגנות ככלי לחץ על הממשלה לבצע שינויים שבהם תומך רוב הציבור, רק להם סיכוי להניע תהליכים משוחררים במידה מספקת מכבלי הרוטינה הפוליטית הסטנדרטית.
לכך, דרושה מנהיגות ציבורית מסוג אחר, מנהיגות ששמה את הציבור ואת האינטרסים האמיתיים שלו בראש מעייניה. אם השמאל יכול להציע מנהיגות כזו – יש לו סיכוי טוב להוביל מערכת שינויים רצינית וחשובה. אם ימשיך לדון בשאלות: מי יהיה ראש הממשלה ומי חברי הכנסת, אילו ישובים יפונו באיו"ש, ועל מה צריכה ישראל לוותר לעקשנות הפלשתינאית, לעוינות הסורית או לגחמות האירופיות והאמריקניות, הוא ימשיך להיות אפיזודה מתפוגגת…
15 במאי, 2012 בשעה 10:28
כמה חלקי תשובה לל. רפי,
1. "קדמו לו בדור האחרון מניפולציות פוליטיות מפוקפקות הרבה יותר של מפלגת העבודה בראשות פרס ורבין, ושל שרון".
מעשה רע של מישהו (אם נקבל את דבריך בלי לחלוק על עובדות) אינו מכשיר מעשה רע של יריבו הפוליטי. תירוץ (ברמת "אתם התחלתם") ותו לא.
2. "… הוא אינו בלתי-חוקי …". "אף שיש בקדימה חברים שאינם מרוצים מהמהלך, הוא חוקי ולגיטמי, והתקבל בדרך דמוקרטית וע"י המוסדות המוסמכים של המפלגה".
על זה כבר השיב הרב לשאלת העוף שנפל לבית הכסא בערב שבת: "חוקי, אבל מסריח".
3. "אילו היה השמאל אמון על יושר אינטלקטואלי, היה מודה שהוכה במהלך זה מכה קשה, ובמקום לחפות על כך שבשפע מלל, היה מוכה אלם ועושה פעם אחת ולתמיד חשבון נפש אמיתי", אלה מלים יפות אבל מקומן בדרשה של הרב או של הכומר. בתרבות הפוליטית, לא רק הישראלית, לא נשארים "מוכי אלם…". זו איסטרטגיה של מנוצחים מוכים שאין להם יותר תקוה. נכון, זה מה שיריבי השמאל רוצים אבל לא מקבלים, למרות הברקים שבתרגיל.
בעניין חשבון נפש אמיתי אני מסכים איתך, הוא בודאי נעשה וייעשה, לא לעיני כל.
לפני הכל, בהסתר ובתחבולה נוהג הצד הימני של המפה הפוליטית, זה יאה לצבא, ל"יחידה", לאו דווקא לחיים הציבוריים.
כבר אמרתי ואמרו אחרים, ההכשרה ב"יחידה" טובה למקומה ולעניינה, אבל בשום אופן לא להנהגה לאומית.
ופעם נוספת: יש בתגובתך כמה נקודות שאינן פולמוס של התנצחות (על ההתנצחויות הגבתי כאן), שהן מהותיות. לא נותר לי אלא לשוב ולפנות אליך שתכתוב אותן כמאמר (פוסט) עצמאי ולא כתגובות. קרוב לודאי שמבקרים רבים באתר אינם קוראים את התגובות ואינם נחשפים לדברים חשובים לקיום דיון.
אז שלח לנו מאמר 🙂