מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הרפורמה בבריאות הנפש – בשורה של שוויון למתמודדים עם מגבלה נפשית
סגן שר הבריאות ליצמן הפעיל בצו באישור הקבינט החברתי-כלכלי את הרפורמה בבריאות הנפש, המטילה על קופות החולים את הטיפול בבריאות הנפש. הרפורמה נתמכת על ידי קואליציה רחבה של ארגונים – של חולים, של א/נשים עם מוגבלויות, של זכויות אדם ועוד. היא צעד ראשון וחשוב לכיוון הנכון
מאת:עדית סרגוסטי
לאחר מאבק ארוך שנים, התבשרנו ב- 1 במאי כי הקבינט החברתי-כלכלי אישר את תכנית משרד הבריאות להעברת הרפורמה בבריאות הנפש, שמכניסה לראשונה את תחום בריאות הנפש לסל השירותים שבאחריות קופות החולים, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אחרי שנים ארוכות במהלכן הזניחה המדינה את שירותי בריאות הנפש, החליט סגן שר הבריאות יעקב ליצמן לפעול לשינוי המצב, לשלב את שירותי בריאות הנפש עם שאר שירותי הבריאות ולהגדיל את התקציבים המיועדים לבריאות הנפש.
זוהי בשורה חשובה ומשמעותית עבור כל אותם מתמודדים עם קשיים נפשיים אשר סבלו עד היום מהדרה ואפליה בקבלת שירותי בריאות, ועבור עשרות אלפי אנשים, ובהם ילדים, שלא זכו עד היום לקבל טיפול נפשי, בשל החסרים הקשים הקיימים בתחום.
מאז נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בשנת 1994, היתה כוונה להכליל את שירותי בריאות הנפש בתוך סל הבריאות הממלכתי, אולם הדבר לא קרה. כתוצאה מכך, נוצרה הפרדה מלאכותית בין כלל שירותי הבריאות, להם אחראיות קופות החולים, לבין שירותי בריאות הנפש, אשר נותרו באחריות המדינה והוסיפו להינתן במסגרות נפרדות. הפרדה זו בין השירותים איננה מקצועית מבחינה רפואית. היא יוצרת מצב אבסורדי, שבו גורם אחד מטפל בבעיותינו הגופניות וגורם אחר לגמרי בבעיותינו הנפשיות. הקשר בין גוף לנפש הוא מוסכמה מקצועית וחברתית רבת-שנים, וההפרדה ביניהם הינה מיושנת ופוגענית – גם במישור הטיפולי, ולא פחות חשוב מבחינה חברתית, שכן היא אחת הסיבות המשמעותיות לסטיגמה הקשה ממנה סובלים אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים.
העיכוב המתמשך בהעברת הרפורמה הביא לשחיקה בתקציב שירותי בריאות הנפש, הכפוף לתקציב הממשלתי של משרד הבריאות, ונוצרו חסרים קשים בתחום – פחות משליש מהמבוגרים ורק כרבע מהילדים הזקוקים לטיפול נפשי זוכים לקבל אותו במסגרות הציבוריות המופעלות כיום בקהילה. שאר הנזקקים אינם מקבלים טיפול כלל, או שנדרשים לשלם בעבורו ממון רב, וכך הנפגעים העיקריים הם אנשים מהשכבות המוחלשות. בישובים רבים, בייחוד בפריפריה, אין מרפאות ציבוריות, וגם היכן שפועלות מרפאות התור אורך חודשים רבים.
במהלך השנים, ובעיקר לאור אישור המהלך, עלו התנגדויות לרפורמה מטעמים שונים. חלק מההתנגדויות מכוונות כלפי הרפורמה עצמה, וחלקן כלפי אופן אישורה. על פי טענה אחת, מדובר בתהליך של הפרטה, בו שירותים שהיו בידי המדינה עובדים לגוף פרטי. טענה זו אינה נכונה, משתי סיבות: ראשית, קופות החולים הן גופים ציבוריים, האחראים מתוקף חוק לאספקת מרבית שירותי הבריאות במדינת ישראל, המתוקצבים ומפוקחים על ידי המדינה. כל אזרח שלא מקבל מקופת החולים בה הוא מבוטח את השירותים שלהם הוא זכאי, יכול לתבוע בגין היעדר השירות במנגנון מסודר ומפוקח. שנית, המצב שקיים בשטח כיום, טרם הרפורמה, מתקרב בעצמו להפרטה אמיתית. בגלל החסרים הקיימים כיום בשירות הציבורי, נאלצים אנשים רבים לפנות לטיפול בשוק הפרטי, אשר המחירים בו גבוהים להחריד. הרפורמה תפחית משמעותית את הצורך בשירות הפרטי, ותגדיל את חלקו של מערך הטיפול הציבורי. בנוסף, בשנים האחרונות הרחיב משרד הבריאות את השירות שבאחריותו באמצעות מכרזים, כך שהמרפאות (הבודדות) שנפתחו בשנים האחרונות מופעלות על ידי יזמים שונים, להם יש הסכם עם משרד הבריאות. כאשר כל מרפאה מנוהלת על ידי גוף פרטי אחר, זו הפרטה אמיתית אשר פוגעת בטיב השירותים.
טענה שנייה של חלק מן המתנגדים לרפורמה היא שמתן שירותי בריאות נפש במשולב עם שירותי הבריאות הכלליים עלול להניא אנשים רבים מלהגיע ולקבל טיפול, כתוצאה מהחשש מפני סטיגמה. טענה זו למעשה רק מחזקת את הסטיגמה, מכיוון שמשתמע ממנה כי יש אכן סיבה לחוש בושה במצב כזה. זו בדיוק הגישה אותה מנסה הרפורמה למגר – ברגע שיוכר לכל כי בריאות הנפש היא שוות ערך לבריאות הגוף, קבלת טיפול באחד משני הענפים תהיה לגיטימית באותה מידה, ובריאות הנפש תקבל את מקומה הראוי.
טענה נוספת כנגד הרפורמה היא שקופות החולים תגבנה דמי השתתפות עצמית עבור טיפולים שכיום ניתנים בחינם. בטענה זו יש גרעין של אמת, אך יש לבחון אותה במבט רחב: כיום, הטיפול בתחנות לבריאות הנפש אמנם ניתן בחינם, אך רק כ- 25% מהאנשים הזקוקים לו אכן מצליחים לקבלו. רוב מי שזקוק לטיפול אינו מצליח לקבלו בתחנות אלה עקב התנאים שצוינו לעיל, ולכן נותר ללא טיפול כלל, או נאלץ לשלם סכומי עתק עבור טיפול פרטי. לעומת זאת, דמי ההשתתפות העצמית שייגבו בקופות החולים יהיו זהים לסכום שנגבה כיום עבור טיפולים אצל רופאים מומחים – תשלום רבעוני בעלות סמלית. עם זאת, כחלק מתהליך אישור הרפורמה, ניתן לצערנו אישור לקופות החולים להציע למבוטחים, במקביל לשירות הציבורי, גם טיפול אצל מטפלים עצמאיים בעבור דמי השתתפות גבוהים. קיומו של מסלול כזה במסגרת הציבורית הוא מאוד בעייתי בעינינו, שכן הוא ייצור פערים בנגישות לשירותים ועשוי לפגוע בשירות הציבורי. לכן בכוונתנו להיאבק על מנת לבטלו.
עם היוודע דבר אישור הרפורמה, הועלו גם ביקורות נוקבות כלפי אופן העברתה. נטען, בין היתר, שמדובר במהלך שלא אושר על ידי הכנסת, ולכן זהו למעשה הליך לא דמוקרטי. אין ספק שהעברת הרפורמה בצו ממשלתי אינה דרך המלך, מכיוון שמדובר במהלך בעל משמעות אדירה עבור מאות אלפי אזרחים. עם זאת, הליך הסדרת הרפורמה מתעכב כבר 17 שנים, ועיכוב זה הוא הרסני למערכת ובעל השלכות קשות על כל מי שנזקק לשירותיה. בכנסת הנוכחית בחרה ועדת העבודה הרווחה והבריאות 'לשבת על הגדר' ולא לדון בהצעת החוק, ולכן החלטתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן להפעיל את סמכותו ולהעביר את הרפורמה בצו הייתה כמעט בלתי נמנעת. המתנה עד שתושג הסכמה בין כל הנוגעים בדבר, אם הייתה מושגת הסכמה כזו, הייתה חורצת את דינה של מערכת בריאות הנפש הציבורית לעוד שנים רבות של הזנחה, כאשר בינתיים אנשים מכל הגילאים ומכל שכבות האוכלוסייה נואשים לפתרון. מבחינה משפטית, העברת הרפורמה בצו ממשלתי אינה מאפשרת לגרוע שירותים, ונוסח החוק לאחר החלתו של הצו יהיה כזה שיחייב את קופות החולים לתת טיפול נפשי במובן הרחב ביותר. הקופות תהיינה מחויבות לתת את אותו סל שירותים שנתנה המדינה, ולפיכך ניתן יהיה לטעון לאי חוקיותו של כל ניסיון להגביל או לצמצם את הסל.
ההחלטה על החלתה של הרפורמה היא צעד ראשון הכרחי בדרך לשינוי המצב הקיים – קופות החולים מחויבות לתת את השירותים הקבועים בסל בזמינות, נגישות ואיכות סבירים, ובכל אזורי הארץ. בחוק ביטוח בריאות ממלכתי יש מנגנון עדכון תקציב, אשר יחול מעתה גם על שירותי בריאות הנפש והחוק קובע גם מנגנונים באמצעותם ניתן לתבוע על חסר בשירותים, אשר אינם קיימים כיום כשהשירותים באחריות המדינה. ידרשו מן הסתם עוד מאבקים בהמשך על מנת להבטיח סל נרחב דיו ועל מנת להבטיח יישום ראוי של הרפורמה, אולם מאבקים אלו יהיו קלים יותר מרגע ששירותי בריאות הנפש יהיו חלק מסל הבריאות.
כמי שמאמינים כי הרפורמה היא הדבר הנכון, איננו משלים את עצמנו כי עכשיו, משאושרה, יפתרו כל תחלואיה של מערכת בריאות הנפש. ברור לנו כי על מנת להבטיח ששירותי בריאות הנפש שינתנו במסגרת קופות החולים יהיו בהיקף הנדרש, שתשמר האיכות הקיימת היום במרפאות הממשלתיות, תשמר רשת המרפאות הקיימות, וישמרו המנגנונים והמוסדות להכשרת מטפלים ומטפלות, נצטרך להמשיך לעמוד על המשמר ולהמשיך להיאבק.
עדית סרגוסטי – ארגון "בזכות"
מיסודה של האגודה לזכויות האזרח
תגיות: בזכות, ביטוח-בריאות, האגודה-לזכויות-האזרח, הרפורמה-בבריאות-הנפש, חוק-ביטוח-בריאות-ממלכתי, יעקב ליצמן, קופות-חולים
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
10 במאי, 2012 בשעה 8:23
נתחיל מהרמה הפרוצדורלית: אין דבר כזה, 'ארגונים ציבוריים'. קופות החולים הם ארגוני מגזר שלישי – בדיוק כמו שאר ארגוני המגזר השלישי, שאליהם הפריטו את כל השירותים החברתיים בישראל. אפשר גם להיזכר בכמה מאבקי עובדים מרים שנעשו נגד קופת חולים כללית.
ברמה העניינית: זה נכון שכרגע, מערכת בריאות הנפש לא מתפקדת. היא לא מתפקדת בגלל שהיא יובשה בצורה קיצונית, קוצצה ולא קיבלה תקציבים במשך שנים. אותם פקידי אוצר שלוחצים להעביר את הרפורמה, הם אלה שקיצצו אותה, והם אלה שבהחלטת ממשלה יכולים להחזיר את הכספים. כך שזה לא ממש טיעון בעד הרפורמה. השאלה הנכונה היא – האם מערכת בריאות נפש נפרדת מתפקדת, שמבטיחה טיפול טוב לכל אזרח ישראלי שמעוניין בכך, היא טובה יותר או פחות מהעברת הטיפול הנפשי לקופות החולים.
יש לא מעט טיעונים טובים בעד הרפורמה, כמו שיש הרבה טיעונים טובים לרעתה. אני לא חושב שזה מקרה של כוחות האור מול כוחות החושך. אבל הטיעונים שאת מביאה כאן לא מחזיקים מים.
10 במאי, 2012 בשעה 8:26
לצערי הכותבת, למרות שברור כוונותיה טובות, נופלת לפחים הקלאסיים של שיטת ייבש והפרט.
ראשית, הרפורמה היא בבירור הפרטה. היא מעבירה תפקידים מהממשלה לגוף אחר. העובדה שהממשלה משלמת על השירות לא הופכת את השירות לציבורי, כמו שהסבסוד לאגד לא הופך את אגד לחברה ציבורית, תשלומי הממשלה לבתי ספר פרטיים לא הופכים אותם לציבוריים, ורכישת "חלונות" למחשבי משרדי הממשלה ובתי ספר לא הופכת את מיקרוסופט לחברה ציבורית. גם העובדה שאזרח שלא מקבל שירות יכול לתבוע אינה משנה את העובדה שמדובר בהפרטה (זה נכון לגבי שירותים רבים שאזרחים מקבלים). לבסוף, קיומו של שירות אלטרנטיבי פרטי ויקר אינו אומר שהמצב הנוכחי הוא הפרטה. יש בישראל כיום גם שירותי שמירה פרטיים, שירותי חינוך פרטיים, ועוד, אבל עדיין קשה לומר שמערכת החינוך והמשטרה מופרטים כבר היום.
לגבי הסטיגמה, הדרך הנכונה להיאבק בסטיגמה היא להיאבק בסטיגמה בחינוך, ולא ע"י שינוי שם המוסד שמטפל באנשים עם הפרעה נפשית, זאת במיוחד בהתחשב בכך שכלל לא ברור שהקופות יבטלו את המרפאות הקיימות (למשל לכללית יש כבר מרפאות ספורות לבריאות הנפש שמופרדות מהמרפאות הרגילות). גם בתוך אותה מרפאה, כפי שהכותבת מציינת בעצמה, כל עוד יש סטיגמה אפשר להחיל אותה על האדם שייכנס לחדר ה"פסיכולוג" ולא לחדר "רופא המשפחה".
הטענות הרלוונטיות ביותר של הכותבת הן לגבי הקושי של אנשים להשיג טיפול. עם זאת, בעיות אלו יכלו להיפתר ע"י הקצאת תקציבי הענק שמופנים לרפורמה למרפאות הקיימות. הכותבת נופלת למתכונת הקלאסית של ייבוש + הפרטה וטוענת שבגלל שהאוצר ייבש את השירות במשך 17 שנה עדיף להיכנע לו כדי שיפסיק לייבש את השירות.
ההשלכות השליליות של ההפרטה כבר התחילו והכותבת מכירה בכך בעצמה – באישור שניתן לקופות להציע טיפולים בעלות גבוהה אצל מטפלים חיצוניים (בפועל – מעין שר"פ בו תקציבי מדינה יופנו לסיבסוד טיפולים פרטיים). משום מה הכותבת מניחה שמאבק שלא הצליח למנוע את הרפורמה עצמה לפני שהתרחשה יצליח לבטל את השינוי הזה. לדעתי יותר סביר שההפרטה תלך ותעמיק, ונראה דרישה של הקופות לקצר טיפולים, לא לטפל בחולים שהאבחנה שלהם לא מתיישבת בדיוק על הפרעה מוכרת וכד'.
12 במאי, 2012 בשעה 10:28
את הכשלון של הרפורמה באמצעות ההפרטה לידי קופות החולים לא צריך לנחש/לנבא, אפשר פשוט להסתכל על הקיצוץ בסל הבריאות בשנים האחרונות.
אנחנו הולכים כבר שנים בדרך של קיצוץ החלק הממשלתי בהוצאה הציבורית לבריאות, המעניין הוא שלמרות שחלקה היחסי של המדינה קטן ההוצאה של המדינה בש"ח יציבה ושירותי הבריאות מתייקרים.
זאת אנומליה ידועה בתחום משום שהפרטת שירותי בריאות מייקרת אותם בערך לפי שיעור ההוצאה הפרטית.
השיא הוא בארה"ב מקום בו השירותים מופרטים לגמרי וההוצאה הממשלתית לנפש גבוהה בהרבה מאשר אצלנו.
13 במאי, 2012 בשעה 10:17
[…] לחצו להמשך קריאה […]