חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

התהליכים שגרמו למשבר הכלכלי

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 26.10.08 5:04

קארל מארקס גילה  כבר במאה ה-19 את סתירת היסוד של הקפיטליזם המובילה אותו למשברים אחת לכמה עשורים. אורי יזהר מסביר את התהליכים שהביאו למשבר הנוכחי. המאמר יובא בשני חלקים. הנה החלק הראשון

מאת: אורי יזהר

 קארל מארקס מקובל כיום באוניברסיטאות בארץ ובעולם המערבי כאחד מאבות הסוציולוגיה וכתביו הסוציולוגיים וההיסטוריים נלמדים בהן. אבל מארקס הכלכלן, שניתח ביסודיות בספרו "הקפיטל" את המבנה והתפקוד של המערכת הקפיטליסטית אינו נלמד במחלקות לכלכלה. ואם מארקס כבר מוזכר בהן הרי זה בדרך כלל בלגלוג בנוסח "מה, גם הוא בכלכלנים?". נכון שחלק מניתוחיו ואבחנותיו הכלכליים של מארקס התיישנו (בין היתר מפני שהקפיטליזם אימץ אסטרטגיות הנובעות מהם), אבל בניתוחו את המערכת הקפיטליסטית בת זמנו ניסח מארקס את נוסחת היסוד, הכלי האנליטי, להבנה מעמיקה של המשברים הכלכליים-פיננסיים המתחוללים אחת לכמה עשורים בכלכלה הקפיטליסטית. באמצעות כלים אלה ניתן להסביר גם את המשבר הנוכחי, אלא שהפרשנים הכלכליים למיניהם או שאינם מכירים את מארקס או שהם מתעלמים מניתוחיו ודבקים בכל מיני הסברים טכניים שטחיים ברוח הניאו ליברליזם.

הגורם היסודי למשברים

מארקס גרס כי הסתירה המבנית המרכזית בקפיטליזם היא בין האופן החברתי של ייצור הערכים הכלכליים לאופן הפרטי של ניכוסם. וזאת בשונה מהתפיסות המקובלות הגורסות שהניכוס הפרטי, מביא לשגשוג כללי. כלומר, כדי לייצר מוצר או שירות כלשהו במסגרת של כלכלת שוק  יש לקנות או להשיג מספקים שונים: אמצעי ייצור, הון חוזר, עבודה, חומרי גלם, ידע, שירותי תחבורה, תקשורת, מידע, וכד'. הייצור יוצר ביקוש לתשומות והיצע של תפוקות. על מנת שתישמר יציבות המחירים סך כל הביקושים צריך להיות שווה לסך כל ההיצעים. כאשר יש עודף ביקוש המחירים עולים וכאשר יש עודף היצע הם יורדים. אם עודף הביקוש הוא ניכר, נוצרת אינפלציה. אם עודף ההיצעים הוא גדול יש לנו מצב של דפלציה – ירידת מחירים שמביאה גם לשיתוק רב או מועט של אמצעי יצור, כלומר משבר. משבר יכול להיות מוגבל לשוק מסוים, או להפוך למשבר כללי כמו בשנים 1929 – 1933 בארצות הברית כאשר התוצר הלאומי ירד פלאים ועשרות מיליונים של אמריקנים היו מובטלים ורעבים.

אחד מהאופנים של התגלות הסתירה בין ייצור חברתי לניכוס פרטי, לפי התיאוריה המרקסיסטית, הוא תופעת תת-הצריכה – כאשר אנשי מעמד העובדים והמעמד הבינוני, שהם מרבית הציבור, אינם מסוגלים לשלם עבור כל ההיצע שבשוק מסוים או בשווקים כולם. כיצד זה קורה? כאשר הניכוס, התגמול הכספי שמקבל כל פעיל במערכות ייצור העושר החברתי, הוא פרטי, נוצר פוטנציאל של אי התאמה בין ביקוש להיצע, כלומר פוטנציאל למשבר. במילים אחרות, צבירת עושר אדירה בידי מעטים יוצרת פוטנציאל לחוסר איזון בין ביקוש להיצע. מדוע? כי כל גורם הפעיל בשוק לוקח כפי יכולתו ויכולתם של בעלי ההון והשולטים על ההון, כמו המנהלים הבכירים של המוסדות הפיננסיים, גדולה הרבה יותר מיכולתם של מרבית העובדים במשק. במשבר הנוכחי ראינו זאת במשכורות העתק ובבונוסים השמנים של מנהלי הבנקים וחברות הפיננסים למיניהן באמריקה (וגם אצלנו). בחתירתם לרווחים גדלים והולכים ללא הפסקה, כדי "לעשות לביתם" וכדי להשיג את מתחריהם ולהיות המצליחים ביותר, הם "תיחמנו" ספקולציות על גבי ספקולציות. מצד שני, מיליונים של עובדים ואנשי דלת העם רצו גם הם להשתתף בחגיגת הצריכה הגדולה. הם לוו כספים מעל יכולת ההחזר שלהם, במקרה שלנו – לרכישת בתים (משכנתאות סאב פריים) וכאשר הם לא יכלו לשלם את המשכנתאות החל המשבר.

הפיתרון המרקסיסטי-קיינסיאני

הפיתרון של המערכת הקפיטליסטית למשברים הללו היה מרקסיסטי, גם כשהקפיטליסטים וההנהגות הפוליטיות לא הודו בכך. הם ריככו את הסתירה בין הייצור החברתי לניכוס הפרטי על-ידי החברה (סוציאליזציה) או הלאמה חלקית של הניכוס באמצעות מיסים ישירים: מס הכנסה פרוגרסיבי, מס חברות, מס ירושה, וכד', שחולקו מחדש על-ידי הממשלה כשירותי רווחה, יצירת תעסוקה על-ידי המדינה, העלאות שכר ושיפור תנאים סוציאליים, כל אלה אמצעים שהגדילו את הביקוש הכולל, המצרפי, בלשון הכלכלנים). כלומר, מה שראינו היה מעורבות של הממשלות בכלכלה, בניגוד לאורתודוקסיה הכלכלית של השוק החופשי והיד הנעלמה. את זה עשו כבר בשנות השלושים ממשלות סוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה ובצרפת (ממשלת החזית העממית בראשות ליאון בלום), והנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט, הלא סוציאליסט, באמצעות מדיניות ה"ניו דיל" שהנהיג לאחר שנכנס לתפקידו בראשית 1933. הצלחתו של רוזוולט בשנים הראשונות הייתה חלקית ורק כניסת המשק האמריקני לייצור מלחמתי רחב היקף לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הביאה לתעסוקה מלאה ולצמיחה מהירה. הגאות הכלכלית בארה"ב נמשכה גם אחרי מלחמת העולם לא במעט בזכות תוכניות החימוש בתקופת המלחמה הקרה.

מי שנתן את הביסוס התיאורטי למדיניות הזאת היה הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס. קיינס גרס שהמשק הקפיטליסטי מאזן את עצמו (נקודת המפגש בין עקומת הביקוש הכולל לעקומת ההיצע הכולל) ברמה שמתחת לתעסוקה מלאה ולכן נוצר חוסר ביקוש כרוני במשק. לכן הממשלה צריכה להתערב ולהזרים ביקושים באמצעות תקציב המדינה (מדיניות פיסקאלית) כדי שהמשק יתאזן בנקודת התעסוקה המלאה. לשם כך מותר גם ליצור גירעון מסוים בתקציב, שכן גידול כוח הקנייה שבידי השכבות הרחבות יגרום לכך שלא תהיה אינפלציה.

הסטגפלציה ועליית התאצ'ריזם והרייגניזם

המכניזם הקיינסניאני עבדו היטב עד לתחילת שנות השבעים, כאשר הופיעה בעולם המערבי תופעה חדשה, לא מוכרת עד אז – 'סטגפלציה', כלומר צירוף של סטגנציה (קיפאון) עם אינפלציה. הזרמת כסף למשק לא הביאה לצמיחה אלא ליותר אינפלציה. יש לכך הסברים שונים שאחד מהם הוא של הכלכלן מנקור אולסון הטוען שעם הזמן נוצרו 'קואליציות של חלוקה' שיצרו חסמים מבניים שגרמו לכך שהכסף המוזרם מגיע לגורמים אשר מגדילים צריכה ולא תורמים לצמיחה וכתוצאה מכך יש אינפלציה ואין צמיחה. הסבר שני הוא עליית מחירי הנפט בכל העולם הקפיטליסטי לאחר מלחמת יום הכיפורים שהקטינה את רווחיות ההון. הסבר שלישי הוא ירידת הפריון השולי של העבודה, כאשר ההשקעה ברווחה של העובדים, לאחר תקופת צמיחה מרשימה בין 1950 ל-1970, כבר לא שיפרה את הפריון כבעבר (תזה של גדי יציב ז"ל), וכתוצאה מכך הצטמצמה רווחיות ההון ובעלי ההון המעיטו להשקיע.

 הסטגפלציה יחד עם ההתקשחות הביורוקרטית של הסדרי הרווחה יצרו את הרקע להופעת התאצ'ריזם, הרייגניזם והימין החדש בשנות השבעים, ולשלטונם בשנות השמונים. תאצ'ר הפריטה בסיטונות את מה שהלייבור הלאים שלושים-ארבעים שנה קודם לכן והחלישה מאד את האיגוד המקצועי הבריטי. רייגן דיכא את ארגוני העובדים כאשר שבר את שביתת פקחי הטיסה בהכניסו פקחים צבאיים לשדות התעופה האזרחיים. שניהם הורידו מיסים לחברות ולעשירים והחלישו את הפיקוח על השווקים. "הממשלה היא הבעיה, לא הפיתרון", אמר רייגן, ואפשר להון לחגוג באין מפריע. מה שתאצ'ר ורייגן עשו יכול להסתכם במשפט אחד: הורדת מחיר העבודה והגדלת רווחיות ההון כדי שיחזור להיות מנוע הצמיחה. רייגן יישם את "מדיניות צד ההיצע" וטען שהצמיחה וההתעשרות יביאו לטפטוף כלפי מטה (trickle down) של העושר וכולם ייהנו. זו הייתה תעמולה והטעייה, כי אנחנו יודעים שזה לא קרה. העשירים התעשרו עוד יותר, המעמד הבינוני היה צריך לעבוד יותר כדי לשמור על רמת חייו והעניים נשארו בעוניים, ובחלקם אף נעשו עניים יותר. ברמת המדיניות הכלכלית התחוללה נסיגה רבתי מהגישה הקיינסיאנית אל הגישה המונטאריסטית (שהבולט בין מצדדיה בתקופתנו היה הכלכלן הידוע מילטון פרידמן) הגורסת כי יציבות המחירים היא היעד הכלכלי החשוב ביותר והדרך להשיגה היא באמצעות השפעה ברמת המאקרו על כמות הכסף במשק, באמצעות העלאה והורדה של שער הריבית ולעיתים גם באמצעות העלאת או הורדת שער החליפין של המטבע. מדיניות זו הובילה להפרת האיזון בין עבודה להון לטובת ההון שבמגזר מסוים שלו, הנדל"ני-פיננסי נוצרה אי התאמה ניכרת בין היצע לביקוש שהתגלתה במשבר הנוכחי.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , ,

3 תגובות

  1. עבודה שחורה » התהליכים שגרמו למשבר הכלכלי :

    […]   ראיון חלק ראשון […]

  2. אמיר :

    הניתוח הכלכלי נטו של הקריסה מאלף. אפשרת לי לראות את התהליך ואת הכשלונות.
    אבל מה בין זה לבין פערים חברתיים? המנהלים, הבכירים, ובעלי ההון עשירים בהרבה מרוב האוכלוסיה, אבל מדוע זה גורם לקריסה? האפשרות היחידה שאני רואה שמסקנה כזאת יכולה להתקבל כאן היא אם תטען שניתן להוכיח שכל בעל הון שהוא בסופו של דבר יפעיל ספקולציות הזויות וייסכן את כספו בצורה שראינו בארה"ב. אני לא בטוח שזאת מסקנה ברורה. בכל מקרה שוכנעתי שמדיניות ממשלתית, שתמנע פעילות ספקולטיבית כזאת, היא חובה.
    אשמח לשמוע עוד.
    תודה!

  3. גליה :

    מעולה ומשובח !

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.