במשך שנים בלענו את התעמולה לפיה "הוועדים החזקים" סוחטים את הממשלה ואת הציבור, אך בקיץ הזה נפקחו עינינו למחיר החברתי של שבירת העבודה המאורגנת. על כן מחובתנו לתת כתף לעובדי הרכבת, שכן הם הקורבנות האמיתיים במאבק
מאת: מיכל רוזין, יו"ר הנהלת מרצ
המאבק של עובדי הרכבת בהנהלה הוא תסריט ידוע מראש. הוא חלק ממאבק אידיאולוגי המתקיים בעשורים האחרונים בין המצדדים בהפרטה ובשליטת הקפיטליזם, והמקדשים את שורת הרווח לבין אלו הטוענים כי השאיפה לרווחים מוצדקת כל עוד היא מכבדת את זכויות העובדים, את תנאי עבודתם וזכותם להתארגן ולהגן על מקום עבודתם.
בעשורים האחרונים המדינה מפריטה את עצמה לדעת: נכסי ציבור, מקורות טבע, שירותי רווחה ובריאות, ועוד. כל זה על חשבון הציבור הרדום שהסתנוור מהאמירות בשבח התחרות וכוחות השוק, ממשכורות עתק של בועת ההייטק ואקזיטים מטורפים. שחולם לעשות את "המכה" ולהצליח בגדול ולא חושב על תנאי העסקה סוציאליים והבטחת פנסיה הולמת לעתיד.
אך במציאות, רוב הציבור העובד אינו זוכה להנות מאותן משכורות גבוהות ולעיתים קרובות הן אף לא סבירות, ולא מאפשרות לו קיום בכבוד. זהו אותו רוב שהתעורר בקיץ האחרון לאחר שגילה שהוא זה שנושא על כתפיו את נטל המיסוי והחובות הלאומיים.
בקיץ הזה הבנו שהורגלנו לשנוא את העבודה המאורגנת, ההסתדרות נתפסת כמוסד ארכאי ומושחת, וועדי העובדים החזקים במשק: חברת החשמל, התעשיות הצבאיות, מקורות, הנמלים ואחרים, נתפסים כמנצלים וטפילים על גב הציבור. כך, עשרות שנים בהן ממשלות ישראל קידשו את ההפרטה ועבודת חברות כוח האדם וחברות הקבלן, הפכו אותנו הציבור הרחב לדומם. כל מחאה, שביתה והתאגדות עובדים הושמצה על ידי בעלי ההון והשלטון כפגיעה בציבור הרחב. מה שהפך אותנו לשותפים במאבק של הממשלה בעבודה המאורגנת, לשותפים לפגיעה בזכויות העובדים, בזכות להתאגד ובזכות לשבות. כך הפכנו לשותפים להעסקה פוגענית באמצעות עובדי קבלן וחברות כוח האדם, לשבירת איגודים מקצועיים והפרת חוזים קיבוציים, והרחקנו רגלינו מהעבודה המאורגנת ומההסתדרות.
ישראל ניצבת במקום האחרון בעולם המערבי באחוז כוח האדם המאורגן במקומות עבודה, תוצר של עבודת שיווק אגריסיבית של בעלי ההון אשר מהלכים אימים על הציבור הרחב כי התארגנות של עובדים משמעה פגיעה באיכות השרות או אף עלייה במחירים ויוקר המחיה. בחסות תעמולה זולה שנתמכה על ידי שרי ממשלה בכירים הפכו עובדי הקבלן לכלי לגיטימי לפגיעה מתמשכת ומהותית ביחסי העבודה במשק. אנו, שחששנו להיראות כשארית העבודה הסוציאליסטית שתקנו ובכך הבאנו על עצמנו מציאות קשה של יחסי ניצול ומרות.
אותם יחסי עבודה מעורערים נתנו להנהלת הרכבת את הלגיטימציה להשעות את יו"ר ועד עובדי הרכבת. מהלך שנתמך על ידי שר התחבורה. להנהלת הרכבת היה ברור שמסע ההפחדה מכוח העובדים המאורגן מאפשר להם מהלכים כה פוגעניים מבלי שהציבור יראה בכך בעיה. התעקשות הנהלת הרכבת על עריכת השימועים לחברי הועד ונקיטת צעדים נגדם, אינה מותירה לעובדי הרכבת כל ברירה, אלא להשבית את הרכבת. ההשבתה תאפשר לשר התחבורה את "הצידוק" לסגור את החברה ולפתוח אותה מחדש בהסכמי עבודה חדשים שיתבססו על עובדי קבלן. בכך נוצר "מעגל האימה" כנגד התארגנות עובדים ומסר ברור שנשלח לכל העובדים במשק- "ראו הוזהרתם". ועד העובדים נבחר באופן דמוקרטי לייצג את עובדי הרכבת ונקיטת צעדי פיטורין או השעיה היא תקדים מסוכן ליחסי העבודה בישראל. יתרה מכך, האשמת ועד עובדי הרכבת בבריונות ובאלימות היא כלי בידי ההנהלה והמדינה, בעלי ההון ובעלי השלטון, שאינם מעוניינים במחאה המאורגנת. כבר בשנות השבעים נשמעה האמירה השלטונית "הם לא נחמדים" על מחאה לגיטימית לזכויות יסוד. גם באותה מחאה הואשמו המפגינים בבריונות ואלימות. ברחבי העולם הפגנות של עובדים וסולידאריות עם עובדים הן לא פעם אלימות וגוררות מאבק פיזי בין המפגינים לכוחות המשטרה. המצב בישראל רחוק מזה. הצגת ועד עובדי הרכבת כבריונים אלימים המבקשים לגזול ולנצל היא הוספת חטא על פשע. ואל לנו להתעלם מהדה-הומניזציה והמיזוגניה בה מתייחסים הנהלת הרכבת, משרד התחבורה וגם התקשורת, לעומדת בראש המאבק.
פיטורים [או השעייה – ע"ש] של מנהיגות ועד העובדים של חברת הרכבת היא מעשה הבריונות האמיתי. עלינו להגן על עובדי הרכבת מתוך הבנה שאנו מגינים על עצמנו כעובדים. עלינו לצאת להפגין עם עובדי הרכבת על מנת להגן על זכויות היסוד הבסיסיות ביותר שלנו כעובדים וכאזרחים: על הזכות להתפרנס בכבוד, למחות, להפגין, לשבות ובעיקר – להתאגד.
Tags: גילה-אדרעי, הפרטה, הפרטת-הרכבת, ועד עובדי רכבת ישראל, מיכל-רוזין, מרצ, עובדי-קבלן, רכבת ישראל, שביתה
ל- גב. רוזין,
סליחה רבה, הזכרון של עם ישראל קצר מאוד, לאלו שזה לא קרה להם.
סיכסוכי העבודה שהביאו לפיאסקו האחרון, התחילו בעקבות פעולות פאניקה של משרד התחבורה ושל העומד בראשו.
אלו פעולות פאניקה?
התאונות, כן התאונות!
הנהלת רכבת ישראל, לא ידעה ולא יודעת, מדוע הופיעו תאונות הרכבת.
צריך למנות אותן?
פעולות הפאניקה שבאו בעקבותיהן, איימו על העובדים.
מדוע?
פשוט וקל, מה עושה הנהלה אשר לא יודעת בעצמה את תפקידה?
מאשימה את העובדים (נכון?).
מה עושים עובדים שמאשימים אותם?
מתגוננים, אבל לא מאשימים את ההנהלה. אולי קצת בחדרי חדרים.
גבירתי ורבותיי, בואו אגלה לכם סוד,
גם הנהלת הרכבת לא אשמה, מעבר לאחריות מקצועית לפתור את התאונות והרג האזרחים.
ובכן? אצל מי האשמה?
קל פשוט, אצל משרד התחבורה והעומד בראשו.
ההסכם שנחתם עם העובדים המאויימים, המיואשים, המפוחדים ושלא הבינו בצדק (זה לא תפקידם) את אשר עליו הם נלחמים, לא פותר במאומה את תאונות הרכבת.
כך גם לא תוכנית ההבראה המצחיקה.
התאונות ימשיכו להגיע.
אז מה היה לנו פה?
רשימת מלאי חלקית לדוגמא:
סיכסוף שלא זכור מאין הגיע.
צוות נחוש להראות שפועל ומסיים את הפיאסקו.
סתימת פיות העובדים על-ידי סוכריות.
ביזבוז כספי הציבור.
משפחות הרוגים שנשארו ללא הסבר בבתי משפט.
והתאונות, מה עם התאונות?
כמהנדס מומחה, אני אומר לכם: ימשיכו להגיע עם הרוגים.
ל-אאאאא,
בצדק אתה זועק על ההפקרות התפעולית ,השחיתות והזילזול בחיי הנוסעים ברכבת ישראל.אי אפשר להגזים בחשיבות העלאת ההיבט המקצועי שלך כמהנדס מומחה .
לשבחה של גברת רוזין ממרצ ייאמר שהיא רואה את התמונה הכוללת של משטר הפרטה אכזרי וקניבליסטי הנמשך כבר מתחילת שנות השמונים בראשות הליכןד.
במילים אחרות ,גם אם הניהול הטכני מקצועי היה "פיקס-פקס",גם אז עובדי הרכבת היו נתוניפ למתקפה של פושעי ההפרטה שבשלטון,בדיוק כמו עובדי חברת חשמל,או כל חברה ציבורית שלא הפכה עדיין למשיסה ולבזיזת הטייקונים ןעובדיה למובטלים או עובדי קבלן..
לצערי המקרה של ועד הרכבת(קל וחומר חברת חשמל או עובדי הנמלים) זה ממש לא המקרה לגלות סולידריות.
אלו ועדים מאוד חזקים,די חסרי מצפון(לעובדי הרכבת ממש לא אכפת לפגוע בציבור הנוסעים) שיצאו מגבולות הטעם הטוב.
צריך להיות איזון מסוים בין העובדים להנהלה,זה תפקידו של הועד,כשההנהלה חזקה מדי נוצר ניצול וזה ברור שלא טוב אבל גם כשהעובדים חזקים מדי נוצר מצב לא רצוי גם לאותו ארגון וגם לכלל העובדים במשק(התיעוב לועדים דוגמת ועד עובדי חברת חשמל הוא כלי תעמולתי חזק מאוד נגד כל העבודה המאורגנת ולא סתם מתעבים אותם).
ליונתן חביבי,
מה הם גבולות הטעם הטוב ?עבודה מאורגנת וחיים בכבוד,או להיות עובד קבלן בשכר מינימום בחברת סרסורי עבדים הנקראת חברת קבלן.
במסגרת ה"טעם הטוב",היית מוכן להיות עובד קבלן כל חייך??
גבול הטעם הטוב זה לא לפגוע באחרים בשביל להשיג את המטרות שלך, לכלוא נוסעים בתוך קרון רכבת, להוריד את השלטר לכל המדינה או לנטוש חולים.
גם מאבק חשוב צריך לנהל בתוך גבולות גזרה ולא לשבור את הכלים.
[…] רוזין שימשה עד לא מכבר יו"ר הנהלת מרצ. היא התבטאה בנחרצות נגד תופעת עובדי הקבלן, למשל במאמר כאן. […]