חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מלחמת יום הכיפורים – האמא של כל המחדלים

נושאים מדיני-בטחוני, פותחים שבוע ב 12.10.08 6:04

35 שנה חלפו ועדיין לא פסק העיסוק השנתי במחדלי המלחמה ההיא. היו מחדלים וטעויות במלחמות שקדמו ל- 1973 והיו מחדלים כבדים לאחריה – בלבנון הראשונה והשנייה, באינתיפאדות ועוד, אך עדיין נותרה מלחמת יום הכיפורים כמחדל החמור ביותר

מאת: דניאל בלוך

 

קודם כל, בגלל מספר האבדות, שנית בשל עוצמת ההפתעה והטראומה של סכנה קיומית אפשרית שניצבה לפתחנו ובגלל הידיעה המתעצמת כל שנה ושנה שניתן היה למנוע את המחדל אלמלא לקתה ההנהגה המדינית, המודיעינית והצבאית בעיוורון בלתי מובן.

למלחמת יום הכיפורים חברו שלוש קבוצות מחדלים – מדיני, ביוני-מודיעיני וביטחוני-צבאי. המדיני הוא החמור ביותר שכן בבסיסו עמדה ההנחה שלא בוער, אין מה למהר, הזמן פועל לטובתנו. כל עוד נמשכת המלחמה הקרה אין ארה"ב מעוניינת בפתיחת תעלת סואץ או בהסדר מדיני, העלול לפעול במדינות ערב לטובת ברית – המועצות. לכן, נושא השלום לא עמד בראש סדר העדיפויות של ממשלת ישראל. מן הקונצפציה המדינית השגויה באה אותה הקונצפציה המודיעינית שהתעלמה מסימני האזהרה בשטח.

עוד לא הותרו לפרסום העדויות בוועדת אגרנט של ראש אמ"ן דאז, האלוף אלי זעירא, וראש המוסד, צבי זמיר. אך הרבה דברים ידועים. אין ספק שמבחינת האיסוף היה בידי ישראל מידע רב. מי ששגו היו גורמי ההערכה, ששותקו על פי הקונצפציה השגויה של ראש אמ"ן, אף שהיו גורמי הערכה שסברו אחרת, כמו תת-אלוף יואל בן-פורת וכמה מקציני המודיעין בשטח – בדרום ובצפון. הדרג המדיני שלא יישם המלצות מן העבר בעניין דרך הפעולה של שירותי המודיעין, כמו ועדת ידין-שרף מ- 1963 תרם להחמרת הבעיה. כך נוצר מצב של תלות מוחלטת בתחושות בטן של כמה אנשים ובמקור מודיעיני אחד במצרים מבלי להסתמך על מגוון רחב יותר של מקורות שיאפשרו דיון רציני ומסודר ותהליך רציני של קבלת הערכות והחלטות.

המחדל השלישי היה המחדל הביטחוני-צבאי. צה"ל היה בנוי על גישה שתאפשר לצבא הסדיר להחזיק מעמד 24-48 שעות במקרה של הפתעה עד שניתן לגייס מילואים ולהזיז כוחות למקומות הדרושים. בצפון, בגלל תושייתם של קצין המודיעין, אביעזר יערי, ואלוף הפיקוד, יצחק חופי, היתה הערכות טובה יותר ועל כן לא הצליחו הכוחות הסוריים להגיע לכינרת ולגליל. בדרום נתקבלה התפיסה של ההגנה הסטטית, הקרויה "קו ברלב" ונדחתה התפיסה הנגדית של הצבת כוחות שריון ניידים ולא מוצבים סטטיים, תפיסת האלופים שרון וטל. אלא שאיש לא הבחין בכך ששרון כאלוף פיקוד הדרום עד זמן קצר לפני המלחמה לא יישם את תפיסת קו ברלב בשלמותה והשאיר ליורשו, גורודיש, מערך לקוי, לא מזה ולא מזה.

אך למרות המחדלים הללו התעשת הצבא בפיקודו של דדו ולאחר ימים קשים הצליח לשנות את הכיוון ולהגיע לניצחון צבאי משמעותי, על אף ההפתעה והמחדלים, אך במחיר כבד שניתן היה למנעו, או לפחות לצמצמו.

בעיתון הספרותי – האינטרנטי, חדשות בן עזר, בגיליונו האחרון מספר 385 שואל אורי הייטנר, מראשי ההתיישבות בגולן: "למה מדי שנה מתחדש הפסטיבל המעמיד את גולדה, מצביאת הניצחון, אל עמוד הקלון? הסיבה לכך היא מניפולציה פוליטית של קובעי הטעם בתקשורת הישראלית ובאקדמיה, שהעלילו על גולדה את עלילת הדם כאילו בעקשנותה החמיצה את השלום ובכך הביאה את המלחמה. מהות טענה זו, היא הכרה אפריורי בצדקת התוקפנות הערבית, הצדקה מראש של יציאת הערבים למלחמה נגד ישראל, אם ישראל לא תיכנע מראש לתביעות הערבים.

גולדה" – לדברי הייטנר – "הפכה לסמל של מי שלא נכנע ולכן הוא אשם במלחמה. גולדה דווקא הסכימה לנסיגה עמוקה מאוד בסיני תמורת שלום, אך סירבה לנסיגה מלאה וסירבה לנסיגה ללא שלום. אך עצם העובדה שסירבה להיכנע, הפכה אותה למשל ולשנינה כדי לאיים על כל מנהיג העומד על האינטרסים הישראלי – אם תנהג כגולדה, אתה צפוי לרצח האופי שאנו עושים לגולדה 35 שנים. הגיעה השעה שהחברה הישראלית תבקש סליחה מגולדה, המנהיגה הגדולה, המנהיגה המושמצת".

אודה ולא אבוש, אני נמנה עם אלה המבקרים את גולדה מאיר על המחדלים המדיניים והביטחוניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, ועשיתי זאת ב"דבר" לא רק כחכם לאחר מעשה אלא גם לפני מלחמת יום הכיפורים. בכך אינני מתעלם מהישגיה הרבים בניהול הממשלה בעת המלחמה ומפעילותה רבת השנים למען המדינה והחברה הישראלית.

בשנות כהונתה כראש ממשלה היא קיבלה הכרעה מדינית חשובה לקבל את יוזמת הפסקת האש במלחמת ההתשה, תוך הסכמה למעשה להחלטה 242 של מועצת הביטחון בפירושה האמריקני של נסיגה משטחים ולא מכל השטחים. בכך הביאה לפרוק ממשלת האחדות הלאומית. אבל לאחר מעשה חשוב זה היא התבצרה בכמה עמדות נוקשות ששמו לאל את גמישותה החיובית. היא סרבה להיענות ליוזמות שהעלה שליח האו"ם גונאר יארינג, בהסכמה מצרית, לפתוח בתהליך מדיני בשלבים. היא דחתה את ההצעה, שנתמכה על-ידי משה דיין, להסדר ביניים לנסיגה חלקית ולפתיחתה מחדש של תעלת סואץ. היא סרבה להתקדם לקראת הסדר עם ירדן, שהיה אפשרי אחרי "ספטמבר השחור" ומותו של נאצר. והיא התעלמה מאיתותי סאדאת בדבר נכונות להגיע עם ישראל להסדר נפרד תמורת נסיגה מכל סיני. באפריל 1973 נמסר במטבחה דיווח על הנכונות המצרית הזאת ולפי עצת השר ישראל גלילי הוחלט לשמור את הדבר בסוד ולא לדווח על כך לממשלה.

על רקע כל זאת היה ברור לרבים בצמרת המדינית-ביטחונית שסאדאת עלול לפנות לאופציה הצבאית בתקווה שבעקבותיה יופעל לחץ בינלאומי על ישראל לפתוח במשא ומתן. אבל גולדה היתה עסוקה בימים המכריעים בריב עם קנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, בעניין סגירת מחנה המעבר לעולים מבריה"מ ולא שמה לב למתרחש בין מצרים לסוריה בהכנות למלחמה. שיא המחדל הוא באי הבנת המסר שהביא עמו חוסיין בפגישתו הדחופה עמה בסוף ספטמבר 1973. אילו חיברה גולדה בין המסר של חוסיין לבין תנועות הצבא הסורי והמצרי היתה מבינה כי אלה אינם תרגילים בלבד והיתה סומכת יותר על הערכת ראש המוסד, צבי זמיר, מאשר על הערכת ראש אמ"ן אלי זעירא.

אינני יודע מה היה קורה אילו היתה גולדה מחליטה אחרת בכל אחד מן הצמתים הללו. סביר להניח שלפחות היינו ערוכים אחרת למלחמה. יכול להיות, שהמלחמה לא היתה פורצת כלל אילו התחלנו בתהליך מדיני או אילו יישמנו הסדר חלקי. בכל מקרה היו נחסכים חיי אדם רבים. לכן, הטענות נגד גולדה אינן מניפולציה פוליטית אלא טענות אמיתיות של אלה הסבורים שהיא יכלה לפעול אחרת, אילו לא נשבתה בקונצפציה מדינית-ביטחונית ואילו נענתה אפילו לאחת מן היוזמות שהועלו בסביבתה הקרובה על-ידי משה דיין או יגאל אלון או אבא אבן או לובה אליאב או השגריר בוושינגטון, יצחק רבין.

לעומת זאת, אנו חייבים תודה ליצחק רבין שנענה ליוזמה להסדר חלקי ב- 1975 ולמנחם בגין, שביחד עם משה דיין ועזר וייצמן, הביא את הסכם השלום עם מצרים. שני הישגים שגולדה מאיר החמיצה, אף כי יכלו להיזקף לזכותה.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , ,

תגובה אחת

  1. איתי :

    אני מרגיש שהעיסוק החוזר במחדלי 73 הוא דרך נוחה להתעלם מהעובדה שלקחים בסיסיים רבים לא הופקו.
    איני מתכוון לליקויים מבניים או העפת ראשים אלא לשינוי מחשבה בציבור. לדוגמה גישת "כלום לא בוער" שציינת בהקשר לסוריה ומצרים קיימת כבר שנים בהקשר לשטחים, גם אחרי שפרצו 2 אינתיפאדות. גם המחשבה שניתן לפתור הכל בהפעלת כוח או בכוח ההרתעה עדיין שולטת בכיפה (ע"ע איראן).

    הפסטיבל התקשורתי השנתי של מלחמת יום הכיפורים (בדיוק כמו הפסטיבל של הצלחת אנטבה) רק מחזקים אצל רוב הציבור את החשיבה המקובעת, גם אם לא מתלווים לה הסממנים החיצוניים השחצניים מהימים שבין 6 הימים למלחמת יוה"כ (הלהקות הצבאיות, תמונות הגנרלים הגיבורים בכל חנות מכולת)

    לא למדנו כלום (רבין למד, ושילם על כך)