חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

צוואתו של משה מיימון

נושאים זכויות עובדים ותעסוקה, מכתבים ב 12.10.08 6:00

משה מיימון, ניצול שואה, עלה ארצה ב-1949, נפצע במהלך שירותו הצבאי ב-1951, ולא קיבל את הפיצויים המגיעים לו. בערב יום-כיפור האחרון נרצח משה מיימון, ובצוואתו ביקש לשלוח מכתב זה לנבחרי הציבור ובראשם ליו"ר הכנסת, חה"כ דליה איציק

לכבוד יו"ר הכנסת, גב' דליה איציק, שלום!

לפני כמה ימים נרצח שכני, אדם יקר ואהוב בשכונתנו, שכונת נגה ביפו, מר משה מיימון. אני זכיתי להכירו בחודשים האחרונים לאחר שביקש ממני לכתוב עבורו מכתב אותו אשלח לנבחרי ציבור שונים, ובראשם לך, יו"ר הכנסת. הנה מילוי בקשתו האחרונה.

תודה מראש, אדם לפידות.

לכבוד:

יו"ר הכנסת, גב' דליה איציק

ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט

נשיא המדינה, מר שמעון פרס

וכל נבחרי ישראל

אני זקן ערירי המתקיים מקצבת נכות של צה"ל. אין לי דבר בעולם ואפילו הבית בו אני גר אינו שייך לי ואני דייר מוגן ומנסים לפנותי כל הזמן. כבר 50 שנה אני נלחם בכל הערכאות ופונה לכל מי שרק אוכל כדי לקבל את זכויותיי המגיעות לי כחוק ואת התגמולים שנשללו ממני. מאחר וכל הלשכות הממלכתיות התעלמו מפניותיי החלטתי לרכז את כל החומר שנצבר על ידי מעל 70 שנה, מאז נרדפנו משפחתי ואני ע"י הפאשיסטים והנאצים, ולפנות אלייך, ולספר את סיפורי:

  1. במסגרת שירות הסדיר כחייל בצה"ל נפצעתי ב- 05/11/1951. על אף הפציעה הקשה הוחזרתי לבסיס להשלים את השירות הסדיר עד תום. ביום שחרורי ביקשתי מכתב שיאשר שנפצעתי. מפקדיי סירבו לתת לי ושוחררתי בכוח. מפקדיי המליצו לי להגיש תביעה אזרחית. כך עשיתי וקיבלתי 10% נכות ושום תגמולים. גרתי במעון לנכים ברח' אילת 6 ביפו, שם אני גר עד עצם היום הזה, בעוני וחוסר כל ונאלצתי להתקיים משאריות האוכל של נכי צה"ל האחרים שהתגוררו איתי. רק בשנת 89' ראה מאבקי הצלחה חלקית: ועדה רפואית קבעה לי 60% נכות לצמיתות. גם אז חיכו 9 חודשים ורק החל מ- 01/01/1990 קיבלתי תגמולים כנצרך. מאוחר יותר, במכתב מ- 11/05/1995 נודע לי כי הוכרתי כבעל 60% נכות לצמיתות עוד ב- 4/1965. אני מודה למדינה שנותנת לי כיום להתקיים בכבוד, אך מה בעבור כל השנים שבהם הייתי על חרפת רעב? מיום פציעתי ב- 05/11/1951 ועד ל- 1977, אז משרד הביטחון החל לפצותי לא קיבלתי כלום! אני פונה אלייך בתחינה שתעזרי לי איפה שכל עורכי הדין ובתי המשפט והלשכות הממלכתיות השונות כשלו ותסייעי לי לקבל את התגמולים שמגיעים לי עבור כל אותם שנים, ושאדם שנפצע בעת שירותו את המדינה, פציעה שמנעה ממני להתקיים בכבוד ולהקים משפחה בישראל, יקבל פיצוי.

  2. בשנת 1963 הופיעו במעון לנכים בו גרתי פועלי בניין והרסו את כל השירותים ואת כל המקלחות. היו אלה הנהלת מכון אבני שהשתלטו על הקומה באישור עמידר. אני נאלצתי לעלות לקומת הגג, היא המועדון, ניקיתי, שיפצתי והתאמתי אותו לפרנסה, והודעתי למשרד הביטחון שאני מתקיים בכבוד לקיומי משנת 1964. הנהלת מכון אבני לא הסתפקה בכך ותבעו אותי לסגירת המועדון בו השקעתי הרבה כסף, וגזלו ממני את פרנסתי ונותרתי פציינט חסר כל. בתאריך 03/09/1968 פנה אליי יעקב וכסלר (מנהל מכון אבני בזמנו) וניסה לפנות אותי מהמועדון, פיניתי את החדרים כפי שנתבקשתי ע"י המשטרה וצו בית המשפט. והמשכתי להתגורר במועדון (שם אני גר עד היום ומוכר כדייר מוגן של עמידר ומשרד הביטחון בבניין). כל השנים ביקשתי שיירשמו את המועדון בטאבו על שמי אך בקשותיי נדחו. מעמדי כדייר מוגן אינו מקנה לי זכויות הורשה ואין בו ממש. מדוע כל נכי צה"ל קיבלו חנויות באזור על שמם ואני לא? כל בקשתי היא שביתי מזה 50 שנה יהיה רשום על שמי בטאבו.

  3. אני ומשפחתי עלינו ארצה מטריפולי ב 1949 ושוכנו בשיכון עולים ברמת הדר, שיכון מס' 1 (כיום שכונה בהוד השרון). הבית עמד על 1400 מ"ר קרקע הצמודה אליו, שקיבלנו מעמידר, כזכותנו הראשונית בתור עולים חדשים, שם התגוררתי ביחד עם אבי הזקן רחמים מיימון ואחותי אינס (מיימון) לוי. כל השנים הללו, בכל חופשה שקיבלתי ממשק יגור או מצה"ל הייתי בא ישר לאוהל או לשיכון לטפל באבי ובאדמה. ב- 1961 כשהלכתי כמנהגי ביום שישי לשיכון, גיליתי לתדהמתי כי אבי ואחותי וילדיה אינם, וכי ביתנו ברמת הדר נמכר במרמה למשפחה אחרת. התברר לי כי גיסי עמרם לוי מכר את הבית תוך איומים על אבי הזקן רחמים מיימון ועל אחותי, היא אשתו, אינס לוי (לשעבר מיימון). אבי, רחמים מיימון היה בן 87 וסנילי ולא ידע על מה הוא חותם. מעולם לא הובאה לידיעתי כל הקנוניה שנעשתה ע"י גיסי בקשר למכירת הבית, וכמובן שאני ואחותי מעולם לא חתמנו על שום מסמך הקשור במכירת הבית או רווחים כספיים כלשהם. אני מבקש בכל לשון של בקשה כי יוחזר למשפחה השיכון ברמת הדר שנגזל במרמה וכן כל זכויותינו כעולים חדשים.

  4. למכתבי מצורף פנקס מילואים מזויף עם מס' אישי 467942/7 (הצילום מצורף למכתב). שנים רבות לאחר שחרורי מצה"ל גיליתי לתדהמתי ואכזבתי הרבה כי פנקס המילואים המקורי שלי הוחלף וכי פנקס המילואים שאני מחזיק ושהמדינה טוענת שהוא שלי, מזויף. אני מבקש לקבל פנקס מילואים עם מס' אישי 194599, הוא מספרי האישי האמיתי.

  5. כמו כן מוחזר פנקס נכה צה"ל שלי, מאחר ולא רשומים בו תאריך הפציעה המקורי שלי – 05/11/1951 והגדרתי כ"נצרך" מיום פציעתי. אני מבקש פנקס נכה צה"ל חדש ובו מס' התיק שלי 9761 יחד עם התאריך של הפציעה, 05/11/1951, ורישומי כ"נצרך".

  6. אני ומשפחתי ניצולי שואה. מתחילת המלחמה עברנו הפצצות מחושך עד האור עד שטריפולי הפכה לעיר רפאים. ברחנו לכפר בתנאים קשים מאוד – יחפים, עם בגדים קרועים ועל סף חרפת רעב. התרחקנו משיירות הגרמנים, עד שהגיע הצבא הבריטי. חשבנו שהגיע הישועה, עד שביום בהיר בשנת 45', במשך 50 שעות טבחו בנו כל המוסלמים תחת השגחת הבריטים והאמריקאים. רק בנס נותרנו בחיים. עקב גירושם ומותם של דודי מצד אימי וילדיו ברומא, בחרתי להוסיף את שם המשפחה תמם לשמי, לזכרם.

  7. בשנת 49' הגענו לישראל. תרמתי לפיתוח המדינה, התגייסנו כ- 40 חבר'ה למשק יגור, הבטיחו לנו שנקים קיבוץ קטן אך לא קיימו. לאחר עבודתי במשק יגור במשך 14 חודש התגייסתי לצה"ל וב- 05/11/1951 נפצעתי.

  8. אני מברך את כל נבחרי ישראל מקום המדינה ועד היום ובמיוחד את יושבת ראש הכנסת המצליחה בתנאים הקשים של היום לתאם ולחבר בין כל חברי הנהגת ישראל. משפחת מיימון – תמם מברכת את פעולתך ומאחלת לך בקרוב שתיבחרי לראשות הממשלה כפי שגולדה מאיר נבחרה בזמנו ובהצלחה גדולה ושתביאי שלום לעם ישראל בציון.

ערב יום הכיפורים, 08/10/2008, נרצח מר משה מיימון ע"י בן עוולה והוא בן 78. משה היה מוכר ואהוב עי" כל תושבי שכונת נגה ומותו הכה בתדהמה את כולנו. למשה היו חלומות ומטרות רבות להגשים, אך אחד במיוחד – להקים גן ילדים על שם אביו, רחמים מיימון, בבית משפחתו ברמת הדר. הלוואי וממשיכי דרכו ימלאו את בקשתו זו וישמרו בכך לא רק את זכרון אביו של משה אלא גם את זכרו של משה עצמו. יהי זכרו ברוך.

נכתב ע"י משה מיימון – תמם

בעזרת אדם לפידות

 

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , ,

6 תגובות

  1. שלוי :

    סיפור עצוב!
    מסכת חייו של משה מימון מעוררת צער וכאב.
    מעניין כיצד יגיבו נבחרי הציבור, והאם יעשה חסד אחרון עם משה מימון ז"ל.

  2. תירצה :

    עצוב עצוב שבמדינה שלנו ירצח אדם שברח מהנאצים והיה נרדף כל חיוו עצוב.הלב בוכה והראש לא מקבל .
    יהיה זכרו ברוך

  3. גוגו :

    היכרתי את האדם היטב .עשית עבודה יפה- אדם. יש כאן סיפור ומניע לרצח ואסור למשטרת ישראל לסגור את התיק……עד שלא ימצאו את המניע…

  4. משה :

    מעניין מאוד פשוט עצוב שזה המצב

  5. עובר אורח :

    עצוב ומטריד. אולי תושבי השכונה ביפו שהכירו את האיש יבררו מי האחראים לעוול שנעשה לאיש, במשרד הביטחון או האוצר. חשוב לדעת אם יש עוד ניצולי שואה ופגועי צה"ל שמתעללים בהם ולטפל בענין.

  6. רמי רחמים לוי אחיין המנוח היקר :

    הכרת תודה

    אני מודה בשמי ובשם בני משפחתי,על התגובות המבינות והתומכות,אנו אובדי עצות כיצד לגעת בעניין המקרה הטרגי.סגירת התיק במשטרה,מציינת את חוסר הרגישות,והמצפון במערכות החוק לסוגיו,אשר מגיעים למסקנות כול כך מהירות לאחר ארבעה חודשים של חקירה שלומיאלית,אשר לא הביאה לקצה חוט בפרשה.שנתיים וחצי לאחר המקרה הנוראי,וסמוך מאוד לערב יום הדיכרון לחללי מערכות ישראל,הפצע פשוט נפער מחדש,ומזכיר מה הערך של חייל נכה צה"ל ושבויי מלחמה בצבא ירדן,ועד לרציחתו בחדר אשפה.פשוט מזעזע ולא הגיוני.כול מי שיודע ויכול לעזור כיצד לחשוף את הפרשה ,אנא,אפשר ליצור עימי קשר בטל" 0507955085 רמי.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.