מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
בג”צ ביטל היעדר בעלות על רכב כתנאי להבטחת הכנסה – טוב, אבל לא מהפכה
פסק הדין האחרון של הנשיאה בייניש קבע שבעלות על רכב אינה יכולה לשלול קצבת הבטחת הכנסה באופן קטגורי. בניגוד לקולות שרואים בפסיקה הזו אירוע היסטורי, נדב פרץ-וייסוידובסקי טוען כי לא מבג”צ תבוא הישועה הסוציאל-דמוקרטית
הנשיאה בייניש חתמה היום על פסק הדין האחרון שלה, פסק דין שפוסל את הסעיף בחוק שקובע שמי שיש לו רכב אינו יכול לקבל קצבת הבטחת הכנסה.
הביטול הזה הוא חדשה משמחת מאוד. עד היום, כל מי שהחזיק ברכב (מעל נפח מנוע מסויים), לא היה יכול לקבל הבטחת הכנסה, בשום תנאי. כלומר, גם אם לא הייתה לך הכנסה נמוכה מאוד מחלטורות בתחום הנקיון, נניח, אבל הייתה בבעלותך טרנטה חבוטה ששימשה אותך כדי להגיע לחלטורות האלה בדיוק – לא היית זכאי לקבל קצבת הבטחת הכנסה. או הרכב, או הקצבה.
הסעיף הזה הוא שריד מצער של תקופה אחרת, שבה מחד, מערכת התחבורה הציבורית הייתה סבירה יותר, ומאידך – אחזקת רכב הייתה סממן של מותרות. באותם ימים, יתכן שהבעלות על רכב יכלה לשמש כעדות על כך שהאדם אינו באמת נזקק, אלא מנסה לרמות את המערכת. היום – כשאין אפשרות ריאלית להשתמש בתחבורה ציבורית, וכשרכב הופך להיות הכרח הקיום – הסעיף הזה היה עוד אחד ברשימה ארוכה של סעיפים, שמטרתם הייתה להתעמר בחייהם של מקבלי קצבאות – מתוך ההנחה הניאו-ליברלית הידועה, שכל מי שנזקק לרווחה הוא כנראה רמאי שרוצה לחיות על חשבוננו.
ולכן, כמובן שאני מברך על פסק הדין הזה.
אבל מכאן ועד חגיגת השמחה שנרשמה בעקבות פסק הדין, המרחק גדול. פסק הדין הזה מתקן עוול, אבל איננו משנה שום דבר מהותי במצבם של אזרחי ישראל. בניגוד להערכות, הוא לא מעיד על כך שבית המשפט השווה בין זכויות חברתיות לבין זכויות אחרות – וגם אם עשה זאת, המשמעות של הצעד היא מוגבלת.
ראשית, משום שבית המשפט הוא זירה גרועה מאוד לקידום מדיניות חברתית. כפי שמזכירה לנו שוב ושוב תמר בן יוסף, מדיניות חברתית, מטבעה, היא לא עניין של שחור ולבן. היא עניין של מינונים, של כמויות, ושל כוונון עדין. הביקורת השיפוטית יכולה, אולי, למנוע את העוולות הגדולות ביותר שגורמת מדיניות חברתית (כמו למשל, המקרה הנוכחי או הפרטת בתי הסוהר; אבל גם בזה היא לא תמיד מצליחה, כמו שמוכיח בג”צ קיום בכבוד) – אבל אין לה את הכלים לתכנן מדיניות שוויונית אמיתית. בג”צ יכול למנוע את המקרה שבו מפריטים סמכות בסיסית כמו כליאה; הוא אינו יכול למנוע את ההעברה הזוחלת של עוד ועוד שירותים מידי המדינה לידיהן של עמותות שונות ומשונות. הוא יכול למנוע כלל גורף כמו זה שנפסל היום; הרבה יותר קשה לו לעמוד מול החוקר של ביטוח לאומי שיורד לחייה של אם חד-הורית, במטרה להוכיח שהיא מקיימת קשר זוגי. מעורבות של בית המשפט בתחום החברתי היא מבורכת, אבל איננה יכולה להחליף מדיניות ממשלתית ראויה בתחום.
שנית, משום שנראה שבית המשפט הישראלי גם לא כל כך רוצה. זה יפה שהנשיאה בייניש בחרה לתמוך בזכויות החברתיות דווקא בפסק הדין האחרון שנתנה. יפה, אבל מאוד סימבולי, ומבהיר היטב את החשיבות שמעניק ביהמ”ש לזכויות החברתיות – מין דבר נאור כזה, שיפה להתקשט בו. אין מה להשוות לזכויות מהותיות, כמו חופש העיסוק או זכות הקניין, שהן יהרג ובל יעבור (ולא לחינם, הביטוי הראשון של המהפכה החוקתית הידועה, בפס”ד בנק המזרחי, היה ביחס לזכות הקניין).
איך התייחסה בייניש לזכויות החברתיות בהחלטות שקדמו להחלטה האחרונה שלה? שאלה מצויינת. כאן אפשר לפנות לפס”ד שהוא אולי אבן דרך בשאלת ההגנה על הזכויות החברתיות בישראל – בג”צ קיום בכבוד, שדן בעתירה נגד הגזירות על הבטחת הכנסה של 2003, בטענה שהקצבאות הורדו לגובה כזה שאינו מאפשר עוד קיום בכבוד של הנזקקים להבטחת הכנסה.
בית הדין הגבוה לצדק – זה שידע לגזור מתוך המשפט הקצר ‘כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו’ את עקרון השוויון, את חופש הדיבור ומה לא – לא ידע לומר בפה מלא ש’כבודו’ של אדם כולל גם את הזכות שלא לבחור בין מזון לבין תרופות לבין קורת גג. השופטים קבעו אמנם שיש זכות לקיום בכבוד, ושעל המדינה להבטיח אותה – אבל שאותם קיצוצים לא הביאו לפגיעה בזכות הזו. ואני תוהה, האם השופטים הנכבדים ניסו פעם להתקיים חודש מ-2,700 ש”ח למשפחה, רק כדי להרגיש את מידת הכבוד שאדם יכול להשיג בסכום כזה.
ומי בחותמים על דעת הרוב? כבוד הנשיא אהרון ברק, מגדולי המשפטנים שלנו. נשיא ביהמ”ש העליון הנכנס, השופט גרוניס. סגן הנשיא ריבלין. וגם – תחזיקו חזק – אחת, דורית בייניש. המחוייבות הראויה לציון שלה לזכויות חברתיות כנראה הייתה עסוקה במשהו אחר באותו הרגע.
אכן, לדורית בייניש יש רקורד של פסיקות חשובות, המשיקות לנושאים חברתיים. החל מפסק הדין שקבע שאסור להורה להכות את ילדו, ועד פסילת הפרטת בתי הסוהר. אבל כל אחת מהפסיקות האלה נשענה על נימוקים שאינם לקוחים מתחום הזכויות החברתיות דווקא. אז מדוע דווקא הסיקה האחרונה שלה – זו שברור שלא יהיה לה המשך – אנחנו מניחים שיש משמעות עמוקה וחשובה?
בג”צ לא יכול להיות משענת למדיניות שוויונית סוציאל דמוקרטית, וגם לא כל כך רוצה בכך. הוא יכול, לכל היותר, לתקן בשוליים את העוולות הצורמות ביותר של הניאו-ליברליזם, וגם את זה הוא לא שש לעשות.
קצת פרסום עצמי: ביום ה' יתקיים הכנס השנתי לחקר המדיניות החברתית. בכנס ירצה פרופ' ג'ון וייט-וילסון על השיקולים בקביעת גובה קצבאות הכנסת מינימום, דוגמת קצבת הבטחת הכנסה
תגיות: בג"ץ, דורית-בייניש, הבטחת-הכנסה
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
29 בפברואר, 2012 בשעה 0:53
הימין הכניס את השופט האקטיבוויסטי ביותר בתחום הסוציאלי נועם סולברג לעליון – מעולם לא קם ולא יקום שופט סוציאלי כמוהו וממנו תבוא הישועה במובן של בית המשפט, שהיום נשלט על ידי גישת "חופש הקניין" – גישה קיצונית ולא צודקת של הגנה בלתי מוגבלת על קניין.
אבל בית המשפט בהחלט אינו זירה למאבקים ערכיים ובטח לא כלכליים חברתיים
29 בפברואר, 2012 בשעה 8:51
נדב, תפיסת בית המשפט העליון כמקור הישועה היא ארכאית ולא רלבנטית, ואני ככלל מסכים עם הדברים שלך. עם זאת חשוב לי לציין שבפסקי דין בבגץ שבהם אני הייתי מעורב אישית, ושלא היו כל כך חשובים עד כדי פרסומם, ההרכבים השונים שכללו את ברק חשין דורנר ועוד התחשבו תמיד בשיקולי צדק חברתי וחלוקתי ולחצו על הצד "החזק" , (שכמובן היה הצד שנגדו בדרך כלל עתרתי…), להתפשר ובגדול משיקולים רחבים מאד של צדק חלוקתי וחברתי- הגם שבפרטיכל ובפסק הדין אינך מוצא הד לכך. (זאת הפרטיקה בבתי המשפט- אם יש פשרה אין פירוט של מה שקדם זלה).
לכן חשיבות פסק הדין, וכאן אני רוצה להעיר זוית קצת שונה, ( כמו גם חשיבות פסק הדין בעניין איסור הפרטת בית הסוהר בב"ש) היא שינוי המגמה המוצהר והפומבי של מערכת המשפט ביחס לצדק החלוקתי-חברתי, שינוי שהוא תולדה ישירה להערכתי של שינוי מגמה חברתי עמוק יותר שמתחולל בישראל ביחס לאדישות כלפי עוולות חברתיות-כלכליות שהציבור הישראלי היה מגלה, ושהמחאה בקיץ האחרון הציבה עליו סימני שאלה מחודשים.
29 בפברואר, 2012 בשעה 9:00
[…] פורסם במקור בעבודה שחורה […]
29 בפברואר, 2012 בשעה 13:07
אני לקחתי משפט אחד קטן של השופטת בייניש והוא עשה אותי אופטימי מאוד.
המשפט מדבר על כך שקיום בכבוד (מבלי למדוד מה זה אומר) היא זכות אדם בסיסית ועומדת על אותה מדרגה כמו זכויות אזרחיות,
ובזאת השוותה זכויות חברתיות לזכויות כמו חופש העיסוק וחופש הדיבור.
יכול להיות שמבחינה משפטית וחברתית זה לא הרבה אבל פילוסופית ותודעתית זה צעד עצום קדימה של העליתה.
2 במרץ, 2012 בשעה 8:46
דני: אני מסכים, ואין ספק שלביהמ"ש בכלל ולבג"צ בפרט יש פונקציה חשובה. אבל לא הוא יתקן את מדינת הרווחה הישראלית (לתשומת לב הקוראת דפני ליף).
עמית: גם קדימה אמרו שנמאס להם מהקפיטליזם החזירי. נו, אז מה?