מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
על תקשורת, פוליטיקה ומחאה
נגה כהן מתא אופק שבאוניברסיטה העברית דנה בתקשורת, בפוליטיקה, ומה שבניהם על רקע המחאה בקיץ האחרון
חוק איסור לשון הרע נועד להגן על שמם הטוב של אנשים, החוק חוקק ב- 1965 אך התחום העסיק את האנושות עוד מימי התנ"ך. החוק חוקק כי לתקשורת יש המון כוח בהשפעה על דעת קהל. גם אם אנחנו מאמינים שהדיונים האחרונים בחוק לשון הרע נועדו להגביל את התקשורת ואת הדמוקרטיה, בעידן שבו התקשורת כל-כך חזקה כך שהיא מעצבת תפיסות עולם, יש לה אחריות להראות את תמונת המציאות המלאה. כיום, תמונת המציאות הזו כוללת צעירים רבים שחברים במפלגות ופעילים פוליטית, כמו במפלגת העבודה. משום מה, התקשורת עדיין מעדיפה להראות גופים א-מפלגתיים. לא משנה אם זה נובע מאג'נדה או סיבה אחרת, אחריותה של התקשורת להציג את הצעירים שלא פוחדים מהפוליטיקה.
זה לא סוד שהתקשורת משפיעה מאוד על דעת קהל, ויכולה לחרוץ גורלות של אמנים, אנשים המועמדים לדין, כוכבי טלוויזיה ופוליטיקאים. סיקור אוהד, כמו הסיקור של המחאה בקיץ, יכול להמריץ אנשים לצאת מהבתים וללכת להפגין בהפגנה של מאות אלפים. סיקור שלילי, כמו הסיקור של פרשת שטראוס-קאהן והחרדנית, יכול לשנות את כל עתידו הפוליטי של אדם. מה שבטוח, התקשורת משפיעה על דעת הקהל ומעצבת אותו. פוליטיקאים טובים יודעים להשתמש בתקשורת ולצמוח ממנה, כמו שלי יחימוביץ' וכמו שיאיר לפיד מנסה. אם כך, בעידן בו מציאות נבנית דרך השקפות עולם שנבנות בתקשורת, לתקשורת יש גם אחריות לתת סיקור אובייקטיבי והוגן. להראות בכל אירוע את כל הצדדים המעורבים, לבדוק מי בדיוק אמר או אמרה מה ולא להשמיט פרטים.
המחאה בקיץ החלה עם מסר ברור: לא רוצים פוליטיקאים. פוליטיקאים לא התקבלו בסבר פנים יפות במאהלים כיוון שהם נתפסו כמנסים לגרוף הון פוליטי. המסרים של המחאה ברחו ממיתוג כ"ימין" וכ"שמאל", בחרו לא להתעמת עם מגזרים באוכלוסייה ועם סוגיות נוספות כגון התחום המדיני. עם הזמן, לקראת סוף הקיץ, נהיה ברור כי פתרון אמיתי יכול להגיע רק דרך השפעה מהפוליטיקה. רק כניסה למפלגות ויצירת שינוי מדיניות אמיתי יכול לעשות שינוי חברתי בארץ. הבריחה מהפוליטיקה מוטעית, כי כל הנושאים הללו הם פוליטיים: הם נקבעים בידי פוליטיקאים ורק כך הם ישתנו.
עם זאת, כיום הפוליטיקה עדיין נתפסת בציבור כמעוז מלוכלך שלא רוצים להיכנס עליו. קיימת העדפה ברורה ללכת לעמותות וארגונים א-מפלגתיים. ייתכן והדבר נובע מאכזבה מהפוליטיקה, מחוסר הרצון להיכנס לעולם שנראה כמו ג'ונגל מפחיד, מהמחשבה שגדול עלינו לשנות כאן משהו, מהמחשבה שכל הפוליטיקאים מושחתים וכל מי שנכנס או נכנסת נהיים גם מושחתים, ומעוד אלף סיבות. זאת, למרות שכל העמותות והארגונים הללו הם גם פוליטיים, כי הם עוסקים בחברה סביבנו.
גם לתקשורת יש אחריות בתפיסה שלנו את הפוליטיקה. התקשורת באופן קבוע מעדיפה לא להראות גורמים פוליטיים באירועים שונים. צעירי מפלגת העבודה פעילים מאוד ברחוב הירושלמי, אך התקשורת מעדיפה לא להראות אותם. בסיקורים רבים הקשורים למאבקים על זכויות עובדים, כגון עובד שפוטר כי ניסה לאגד עובדים בבנק ירושלים, העסקה ישירה של עובדי קבלן באוניברסיטה העברית וכן שביתת ההסתדרות; התקשורת הארצית תמיד מציינת את הגופים הא-מפלגתיים העוסקים במאבק, אך לא את צעירי העבודה, שמהווים כוח מוביל במאבקים האלה. כתבים גם אמרו לנו במפורש שהם לא מעוניינים להראות את מפלגת העבודה, "כי זה לא מעניין".
האם התקשורת מפחדת להיראות מוטית? האם היא מושפעת מדעת הקהל הסולדת מפוליטיקה? כל זה לא משנה. היות והתקשורת גם מעצבת דעת קהל, עליה להראות את התמונה המלאה ולאפשר לאזרחים לשפוט. במהלך המחאה בקיץ, אנשי מפלגת העבודה הובילו את המאהל בירושלים, תחת כובעים שונים אך כמעט ולא תחת הכובע של מפלגת העבודה. כיום, כאשר ברור שיש כאן סיכוי לפוליטיקה אחרת, כאשר ברור שיש אזרחים שמעוניינים להשפיע, כאשר ברור שיש צעירים שלא פוחדים מהפוליטיקה אלא עושים ומשנים דרכה, זו האחריות של התקשורת להראות אותנו, ולא לברוח למקומות הא-מפלגתיים.
נגה כהן,
יו"ר תא אופק באוניברסיטה העברית
תגיות: מחאת-האוהלים, פוליטיקה, תקשורת
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
28 בפברואר, 2012 בשעה 3:29
נגה,
כשהתקשורת פועלת נגד חברי הכנסת היא פועלת מטעם המו"לים נגד הדמוקרטיה.
המו"לים לא צריכים כנסת, גם הממשלה תסתדר טוב יותר בלי הריחים האלה.
המו"לים הם לא בדיוק עניי עמנו ויהיה להם ולשלטון נוח מאוד עם כנסת מושפלת.
הפעם המטבע שלא אבד פשוט מוטל מתחת לפנס הרחוב, צריך רק לדעת מתחת לאיזה מהפנסים למצוא אותו.
לפנס הזה קוראים הון-שלטון, מוּכָּר?
28 בפברואר, 2012 בשעה 21:02
מסכימה עם כל מילה, מאמר נהדר.
28 בפברואר, 2012 בשעה 23:51
כל הכבוד. כל מילה מלמיליאן
29 בפברואר, 2012 בשעה 0:49
נוגה יקירתי אני אתן לך סקירה של מה שאני הולך לעשות עד הקיץ ותביני שמה שעושים מתחת לרדאר גם יעלה מעליו.
הציפיה שהתקשורת תעשה בשבילנו את העבודה, כלומר: תנחיל דמוקרטיה, בזמן שהתקשורת זה הגוף הכי אנטי-דמוקרטי בעולם נכונה, אבל נצטרך לקחת מהם את המדינה בכח. בטוב זה לא ילך.
אגב, בין האליטות של ערוץ 1 הנשלט כיום על ידי הממשלה לתקשורת הון לא ברור מי יותר טוב אני מצטער לומר.
29 בפברואר, 2012 בשעה 23:18
שלום נוגה. התופעה שאת מציגה כאן מאוד מעניינת. המציאות היא אכן שהעדיפות היא לגורמים א-פוליטיים. אבל זה לא אשמתם של אנשים בתקשורת שהמותג "עבודה" לא שווה היום הרבה. אם את רוצה שיתנו לך קרדיט על הפעולות שלכם, אתם צריכים למתג את עצמכם מחדש, או לחילופיםן להקים, לפחות כלפי חוץ, גוף א-פוליטי