חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

שומרים על השומרים

זכויות מאבטחים
והשבוע: זכות מאבטח לימי מחלה

אומרים לנו שיש מס אחר

"חינוך ישראלי" – מדוע הצטרפתי?

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 6.02.12 0:04

תנועת "חינוך ישראלי" יכולה לאחד את הגופים השונים הפועלים למען שינוי בחינוך ומגלה ראייה רחבה של צרכי מערכת החינוך. הביקורת כלפיה אינה מוצדקת

מאת: אברהם פרנק

בעקבות הערה למאמר שלי, מאת עורך האתר "עבודה שחורה", והפולמוס שהתעורר בעקבות זאת  בעניין הצטרפותי לעמותת "חינוך ישראלי" – אני מוצא לנכון להסביר את שיקולַי.

במהלך השנים האחרונות אני נתקל הרבה בהערה-שאלה: "מסכים/ה עם הביקורת שלך כלפי מצב העניינים בחינוך, אבל מה עושים?". משרד החינוך בשנים האלה קבע את עמדתו ודרכו, והוא אינו פתוח לביקורת, הערות ושינויים: הוא טרוד במדידה והערכה. כתוצאה מכך תחושת חוסר האונים של מבקרי המערכת היא רבה מאד.

בישראל קיימים היום ארגונים חוץ-ממסדיים לא מעטים שעוסקים בחינוך: "אגודת ידידי היי-טק-היי", בתי-ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים, "העצמת הרוח בחינוך", "הכל חינוך", "ח' זה חינוך" (בעקבות המחאה בקייץ), "ועדת החינוך של רוטשילד" (כנ"ל), קרן טראמפ ועוד, וישנה תנועת "חינוך ישראלי". להשקפתי, היכולת לקדם תהליכי שינוי בכיוון כללי של חינוך אחר היא באיחוד הגורמים הללו – אף שתפיסותיהם והאג'נדה שלהם לגבי החינוך שונות זה מזה – לכדי כוח ציבורי גדול ומשפיע.

מזה זמן רב אני טוען על מערכת החינוך, שקו פרשת המים בה עובר בין הסטנדרטיזציה הקיצונית שבאמצעותה מנהלת המדינה את המערכת, לבין הצורך בהפחתתה ובמתן אוטונומיה רבה לבתי-הספר. שינוי כזה יאפשר להם – ובעצם יחייבם – להגדיל ראש ולפתח דפוסים פדגוגיים חדשים המתאימים לתקופתנו. במסגרת התכתיבים הלוחצים מאד של המשרד היום הדבר אינו מתאפשר, ובמרבית מוסדות החינוך מתקיימת למידה פרונטאלית כפי שהיתה מאז ומעולם.

תכנית העבודה של תנועת "חינוך ישראלי" מבקשת לקדם בדיוק את העניין הזה: עצמאות לבתי-הספר עם הדגשת השינויים הרבים שצריכים לחול בתחום הפדגוגי. לתנועה ישנה ראייה רחבה של צרכי המערכת כולה – היא אינה מתמקדת בסוגייה אחת מסויימת או במודל ספציפי מסויים – אלא רואה את הדברים באופן רחב, כדרוש לחברה הטרוגנית כמו זו שלנו. בנוסף לכך, אני מתרשם שתנועת "חינוך ישראלי" עובדת נכון, בראשותו של המנכ"ל אורן יהי-שלום, ובעיקר יש בה פתיחות לקבל הערות, עצות ועזרה.

אני סבור, שזוהי התנועה בעלת הסיכויים הרבים ביותר לאחד את הכוחות – כלומר, את האג'נדות השונות שהזכרתי – לכדי פעולה משותפת שתיצור לחץ ציבורי לבצע שינויים. אם לא במשמרת של השר הנוכחי, שמחוייב מאד להשקפתו המודדנית, אזי עבור מי שיחליפו בהמשך. אין לי ספק ששר/ת חינוך חדש/ה כבר יצטרכו להתנהל אחרת, אבל כאמור – זה לא יקרה, או לא יקרה בהיקף הדרוש, מבלי שיופעל לחץ חיצוני חזק על המשרד.

אני מודע לביקורת כלפי "חינוך ישראלי", ביקורת שגויה לדעתי, על קשר עם גורמים עסקיים מצד אחד ועל הפקרה כביכול של המורים לאוטונומיה של המנהלים "שיוכלו לפטר על כל צעד ושעל". השליטה בכוח האדם בהוראה היא מפתח, כמו גם בארגונים אחרים, לקדם ולשבח את איכות החינוך בישראל, אבל אין מנהל בר-דעת (ואם יש אזי צריך להחליפו בהקדם) שלא יקפיד לשמור על צוות המורים שלו ולהעצימו. ועם זאת, כולנו יודעים, ישנם מורים בלתי-מתאימים. הדרישות ממנהלי בתי-הספר בתקופתנו הן עצומות, ולומר את האמת – הם מתקשים לעמוד בהן. תנאי מרכזי להצלחתם הוא צוות מורים איכותי שיש לפעול כל העת לחיזוקו. ולגבי כספים: בלי זה אין גורם כלשהו חוץ-ממסדי שיוכל לקדם משהו בתחום החינוך, ובעיקר לדחוף אותו בעוצמה לקראת חינוך אחר.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , ,

28 תגובות

  1. איתי :

    תודה על המאמר

    מה שלא מובן לי בדברים שלך הוא שאתה מציג כאילו יש פה שתי חלופות בלבד:
    משרד חינוך סמכותי-ריכוזי-מדידת יתר-פדגוגיה ישנה ורעה
    משרד חינוך נותן אמון-אוטונומיה-מעט מדידות-פדגוגיה חדשה וטובה

    אבל בפועל יש יותר משני מודלים. למשל, גם לפני עשורים משרד החינוך כאן היה ריכוזי והיו הרבה פחות מדידות, ברוב המקומות הפדגוגיה היתה מהסוג הישן. לעומת זאת באמריקה יש הרבה אוטונומיה והרבה מדידות.

    1. להבנתי דווקא בסיטואציה שבה נותנים לבתי הספר הרבה אוטונומיה לגבי איך ללמד ואפילו מה ללמד, עולה החשיבות של מבחנים סטנדרטיים.

    הרי אחרת ירבו מאוד בתי הספר שבהם הילדים עוברים חוויות מדהימות, אבל בסופו של תהליך לא יהיו להם כלים (ידע ומיומנויות) להתקדם הלאה בעולם העבודה וההשכלה הגבוה.

    האם היי-טק-היי לא היה נחשב כזה מצליח אילולא היו לו הצלחות גם במדדים הסטנדרטיים החיצוניים?

    2. ציינת גופים חוץ ממסדיים רבים, לא ציינת גופים באוריינטציה סוציאל-דמוקרטית, אעפי שאתה מביע לעתים קרובות התנגדות להפרטת החינוך. למה? כי אין כאלה?

    3. האם "חינוך ישראלי" תומכת בהגדלת היכולת של מנהלים לפטר מורים ביחס למצב כיום? האם אתה תומך בכך?

    4. האם חינוך ישראלי תומכת בהעסקת מורים כעובדי מיקור חוץ/קבלן, מה שקרוי "גמישות ניהולית"? האם אתה תומך בכך?

    5. האם אין תנועה שדוגלת במתן אוטונומיה פדגוגית למנהל ולמורה, בלי לפגוע בבטחון התעסוקתי של המורה?

  2. שושי פולטין :

    לאברהם פראנק

    אינני שותפה לבטחון שלך שתנועת "חינוך ישראלי" היא זו בעלת" היכולת לקדם תהליכי שינוי בכיוון כללי של חינוך אחר היא באיחוד הגורמים הללו – לכדי כוח ציבורי גדול ומשפיע"
    רק מצפייה באתר שלהם עולות שאלות רבות שאין עליהם מענה
    מי הקים את ה"תנועה"?
    מיהו אותו מנכ"ל אורן איש שלום, אשר מזה שנים נראה בשטח אבל לא ברור כלל מיהו.
    מיהם התורמים?
    החזון שפורסם מתחיל בקישור לפרשת נוח ומסתכם במספר שורות מצומצם המעלה יותר שאלות מאשר נותן תשובות.
    ועוד ועוד..
    אם אתפנה בהמשך היום ארחיב.

  3. אברמלה פרנק :

    איתי ידידי, אחד-אחד:
    1. יש לבחון על הדברים החיוניים והרלוונטיים לחינוך 2020. אצלנו אין שום הגדרות אינטליגנטיות לכך. ישראל אינה בודקת כלל את מה שנחשב במחקר ככישורים דרושים לתקופתנו.
    היי-טק-היי לא נחשב מצליח בזכות הצלחות בוגריו (ויש) אלא בעיקר בזכות החינוך שהוא מעניק עד סוף י"ב.
    2. המונח "סוציאל דמוקרטיה" מצריך תמיד הסברים מעמיקים בכדי להבטיח שאנחנו מדברים על אותו הדבר. אני סבור שכל הגופים שהזכרתי הם בעלי אוריינטציה לשוויון הזדמנויות בחינוך.
    3. התשובה היא חיובית. האם ידוע לך מהי הפרוצדורה המכהנת היום לעניין פיטורי מורים בלתי-מתאימים? המנהלים אינם עושים בה כל שימוש, כיוון שהיא לא פרקטית להם.
    4. תנועת חינוך ישראלי תומכת בשיפור תנאי העבודה של המורים ובהקפדה רבה על זכויותיהם. אני אכן תומך בכך.
    5.נראה לי שעל כך כתבתי: זהו אינטרס מרכזי לחזק את צוות המורים ולא להעמידו במקום של חשש מתמיד לגבי גורלו.

  4. אברמלה פרנק :

    שושי את צודקת. האתר הוא במצב רע מאד, ועובדים על זה. נמסר לי שבזמן הקרוב הוא יתוקן ויעודכן.

  5. ג.צ. :

    להלן רשימת חברי ועד העמותה של חינוך ישראלי:

    טל מניפז (יו"ר) – מנכ"ל "פורילנד" השקעות בע"מ
    פרופ' עמרי ידלין – הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א

    ד"ר איילה שוורץ – מכללת בית ברל

    רעיה בירן – סגנית בקרן "ברל כצנלסון", לשעבר מנהלת בית ספר

    ד"ר שלמה אגוז – אוניברסיטת בר-אילן

    הרב סיון מס – מייסדת ומנהלת תכנית "תמורה" להכשרת מנהיגות קהילתית – רבנות חילונית

    דב לאוטמן – חתן פרס ישראל על מפעל חיים ויו"ר דלתא לשעבר

    עמי פדרמן – רשת מלונות דן, סמנכ"ל

    יובל רבין – שותף ב- RSLB Partners

    ענת מניפז פישמן – "פישמן רשתות"

    אבישי גולדברג – אינטל

    שמואל (סם) פישר

    ד"ר אילן כהן – קבוצת ריינהולד-כהן
    הרשימה מראה שהעמותה היא בעיקרה של אנשי עסקים.

  6. ג.צ. :

    ואלה חברי פורום החינוך בחינוך ישראלי:

    פרופ' יובל דרור- ראש החוג למדיניות ומנהל בחינוך, אונ' ת"א.
    פרופ' יעקב מלכין- דיקן מכון תמורה למנהיגות ישראלית, עורך כתב העת "יהדות חופשית"

    פרופ' רון מרגולין- המגמה לפילוסופיה יהודית, אונ' ת"א

    ד"ר מיכל זמורה-כהן- מוזיקולוגית, ראש האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים (לשעבר)

    ד"ר אלון גן- ראש החוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים ומרצה באוניברסיטת תל-אביב.

    ד"ר טובה מיטלמן- ד"ר לחינוך, מרצה במכללת בית ברל, עומדת בראש חברת "מארגים"

    ד"ר חנוך בן פזי- ראש החוג למקרא ותרבות עם ישראל במכללת סמינר הקיבוצים

    ד"ר ניר מיכאלי- ראש החוג לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים

    ד"ר רות ירדני- ראש החוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים

    ישראל רגב – מנכ"ל מט"ח (לשעבר)

    כנרת דן- מנהלת בית ספר יסודי "בית הכרם" שבירושלים

    עפרה אלפסי – מנהלת בית ספר יסודי "אילן רמון" בחדרה

    גיא ישראלי – מנהל חטיבת הביניים שז"ר בקריית אונו

    נועה יזדי- מנהלת מחלקת החינוך במועצה מקומית סביון

    חגית בן אפרים- מומחית במדידה והערכה

    אם מדובר ברשת חינוך, סביר היה להניח שמי שהקים את העמותה הם אנשי חינוך. אך לא כך הוא. את העמותה הקימה קבוצת אנשי עסקים. אנשי החינוך פעילים בעמותה.

  7. דליה :

    אברהם פרנק
    להלן הפרטים שהבנתי מתוך מאמרך. האם אני צודקת?
    אתה מתנגד למשרד החינוך ותומך בקיומם של ארגונים חוץ ממסדיים בחינוך.
    אתה מתנגד למעורבות ממשלתית בחינוך, ולדעתך עדיף שגופים מהמגזר השלישי (אתה מכנה אותם ארגונים חוץ ממסדיים) יפעלו בתחום בחינוך.
    לדעתך, כל הארגונים החוץ ממסדיים הללו צריכים להתאחד בראשות "חינוך ישראלי".
    מטרת כתיבת מאמריך היא ליצור לחץ חיצוני על משרד החינוך לבצע שינויים. אתה מעוניין שאל הלחץ החיצוני הזה יצטרפו כמה שיותר אנשים, ואז ייווצר לחץ ציבורי חזק שיכריח את שר החינוך להתנהל בכיוון שאתה רוצה בו. אך אם השר לא יתנהל כך, תמשיך לגייס אנשים להפעיל את הלחץ הציבורי עד שיתחלף שר החינוך, והלחץ יימשך גם לשר החינוך הבא.
    מטרת כתיבת מאמריך היא שליחות לגיוס אנשים להפעלת לחץ ציבורי על משרד החינוך כדי שיפעל ברוח המטרות של אותו גוף שאתה שייך אליו.

  8. אברמלה פרנק :

    דליה,
    הדברים שאני אומר על חינוך כתובים בעשרות (אולי מאות) מאמרים שהתפרסמו במקומות שונים, ומרוכזים בבלוג שלי
    http://cafe.themarker.com/blog/336199/
    לא ממש ברור לי מהיכן לקחת את הטקסט שרשמת "שגופים מהמגזר השלישי (אתה מכנה אותם ארגונים חוץ ממסדיים)". פרטתי למעלה בדברי בדיוק מיהם הגופים שאליהם אני מתייחס.
    בברכה, אברמלה.

  9. משתמש אנונימי :

    הנה מאמר של אורן יהי-שלום שמופיע בבלוג וגם בגלובס, וקטע מלבב על נתניהו:

    "הוא (נתניהו) כתב שם, למשל, "הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינה גודל התקציב… אם המערכת תמשיך להתנהל כמו שהיא מתנהלת, גם הכפלת התקציב לא תועיל". כמו-כן ציין שם ראש הממשלה, "איכות המורה היא הגורם המשפיע ביותר על איכות החינוך", והבהיר, כי העניין המרכזי איננו בתוספות השכר, אלא במיון קפדני של המצטרפים להוראה, וכן "לתת למנהל לנהל", כלשון אחת הכותרות הראשיות בתכנית. ואפילו הטריח עצמו ראש הממשלה וציטט מתוך האקונומיסט: "היכולת של בתי הספר לנהל את עצמם, היא גורם המקדם את הדירוג הבינלאומי של המדינה. לנהל פירושו לתת למנהל את השליטה בתקציב, וכן את היכולת להעניק תמריצים, לקבוע איזה מורה לגייס, ואף כמה לשלם לו".
    האמת הזו, שראש הממשלה הציג…"
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1327520909618&did=1000718204

    בין הצורך להפוך את כיוון הזרם, דהיינו עצירת עזיבת המורים טובים החוצה וכניסת המורים בינוניים פנימה – לבין מה שמכונה במאמר כאן "השליטה בכוח האדם בהוראה היא מפתח", יש מרחק עצום.
    עצם השימוש בשפה כזו: " שליטה, כוח אדם בהוראה, מפתח" מעורר סימני שאלה. נתרגם את זה לשפה רגילה ונקבל: "השליטה במורים היא מפתח", דהיינו, "צוות מורים איכותי שיש לפעול כל העת לחיזוקו".

    אז מה זה מורה איכותי? ואיך מחזקים אותו? האם זה מישהו שהמנהל שולט בו מתוקף האוטונומיה המנהלית "לקבוע איזה מורה לגייס, ואף כמה לשלם לו" (מתוך המאמר בגלובס של אור יהי-שלום).

    המורה עצמו הוא מין מכונה כזו שמוכרים לה תכניות לימודים מוכנות, למשל על מגילת העצמאות שלי (איך רוכשים את החוברת אברמלW>?), שמנהל מחליט כמה לשלם לו, שפרופסורים ממומנים ע"י תעשיינים ש"יודעים לנהל" מכתיבים לו את הסטנדרטים.
    בכל הסיפור הזה שיש בו מנהלים שולטים על כוח אדם, ותעשיינים שמייעצים – אני בכלל לא רואה את המורה, לא את הזכויות שלו ולא את החובות שלו.
    אני לא רואה את החינוך, את התלמידים. רק ניהול, ניהול ניהול.

  10. משתמש אנונימי :

    למען ההוגנות ניסיתי להיכנס לאתרי בתי הספר של עמותת חינוך ישראלי.
    אין מצב!
    האתרים אינם פתוחים לקהל הרחב, צריך להתחבר.
    מהמעט שאפשר לדלות מאתר העמותה, (שהוא גם בבחינת הנחתום המעיד על עיסתו, אבל זה מה שיש) מושקע כסף של העמותה באותם בתי-ספר.
    כמה כסף? מי משקיע?
    מיהם התורמים לעמותה?

    העדר השקיפות בולט מאוד, ועומד ביחס הפוך לכל היומרה הדמוקראטית.

  11. איתי :

    דליה, את מביאה את טיעוניו של אברהם לכדי אבסורד.

    אברהם לא אמר שהוא מתנגד למשרד החינוך או למעורבות ממשלתית בחינוך אלא שמשרד החינוך חונק את בתי הספר באמצעות ריבוי המבחנים הסטנדרטיים, כדוגמת המיצב והבגרויות. אין פה טענה שמשרד החינוך (וממשלות בכלל) לא יודע לנהל אלא שאופן הניהול הנוכחי (גישת אחריותיות ניאוליברלית) הוא מזיק.

    את מציירת מצב כאילו ברית ארגוני החברה האזרחית מאיימת על השר המסכן, אבל שימי לב לכך שגם מערכת עבודה שחורה, שהיא ישות מובהקת של חברה אזרחית, היתה שמחה אילו כל הארגונים הסוציאל-דמוקרטיים היו יוצרים קואליציה אפקטיבית שתלחץ על גדעון סער ונתניהו לעשות רפורמות בכיוון של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, ואם לא – לגרום להדחתם ולהחלפתם בטובים יותר. מדוע הקמפיינים שאנחנו תומכים בהם הם לגיטימיים וקמפיינים אחרים נחשדים כערעור יסודות השלטון והשתלטות החברה האזרחית?

    זו בטח לא שאלה של כסף, הרי גם אנחנו קידמנו פה מאבקים שקיבלו תרומות מבעלי הון בארץ ובחו"ל (מיסוי הגז, התנגדות לרפורמת הקרקעות, ועוד).

    אברהם,

    1. מעשרות מאמרים שקראתי הסיפור של מיומנויות מאה 21 נמצא במחלוקת קשה. אין מחלוקת על כך שמקומות כמו הייטקהיי עושים פדגוגיה אחרת מוצלחת מאוד (ולא כל מי שעושה פדגוגיה אחרת עושה זאת בצורה מוצלחת) ואחת הדרכים הטובות ביותר להוכיח לדינוזאורים השמרנים שהם מוצלחים היא דווקא ההצלחה באותם מבחנים סטנדרטיים ארורים…

    2. במקום להתפלפל על הגדרות אתייחס לכמה עמודי תווך קונקרטיים של המושג סוציאלדמוקרטיה בעיני ואשמח לשמוע את דעתך בנושא

    – מחויבות המדינה לספק שירות חינוך איכותי לכל (מדינת רווחה אוניברסלית) לא רק לעניים (מדינת רווחה שאריתית כמו ארהב). משתמעת מכאן שאיפה למיזעור תשלומי הורים לאפס.

    – איגודי עובדים חזקים ודמוקרטיים כמו בסקנדינביה. לאוטמן-דברת ראו בארגוני המורים מכשול.

    – העסקה ישירה של מורים ע"י המדינה/רשות מקומית, לא בידי עמותות או חברות למטרות רווח, בטח לא כעובדי קבלן (קרב והיל"ה למשל).

    3. בתשובות 3-5 שלך אני מוצא סתירה לכאורה. ככל שיש יותר כוח וגמישות למנהל, זה אומר פחות זכויות למורה, קל וחומר אם הוא עובד קבלן/מיקור חוץ. איפה טעיתי?

  12. דליה :

    להלן דברים שכתב אברהם פרנק באחד הפוסטים שלו ביחס למשרד החינוך:

    "בישראל כיהנו ב-27 השנים האחרונות 15 שרי חינוך, כלומר פחות משתי שנות כהונה בממוצע לאחד. מערכת החינוך בנויה לטווחים קצרים: בא שר, מגדיר יעדים, משנים כיוון ואז הוא הולך ובא שר אחר. משרד החינוך הישראלי מתכנן לטווחים קצרים, בעוד שהחינוך הוא שתילת חרוב, שרואה אופק אחד קדימה. השיטה הקיימת, שהשר הוא המעצב הבלעדי של יעדי החינוך, הופכת לבעייתית במיוחד בתקופות של שינויים מואצים.
    לשרים שעומדים בראש המשרד יש סדר-יום משלהם; הוא אינו חופף בהכרח את צרכי מערכת החינוך. אם לשר יש עניין בתוצאות מדידות קצרות-טווח (בגרויות, מיצ"ב, פיז"ה), שיהיו עבורו קרדיט פוליטי להמשך דרכו, אין זה בהכרח האינטרס של החינוך. יתרה מכך: קרוב לוודאי שזה בסתירה לצרכים של המערכת, שאמורה לפעול על בסיס שיקולים ארוכי-טווח.
    …………………………
    לכן נדרש להקים בדחיפות את רח"ל = "רשות חינוך לאומית", שתוציא את תכנון החינוך ארוך-הטווח מידיו של השר; לפחות במידה ניכרת. הרשות צריכה להתוות קווים ברורים לפרדיגמה חינוכית חדשה",
    מתוך http://cafe.themarker.com/topic/1980135/

    ההתנגדות למשרד החינוך היא לא רק בעניין המבחנים הסטנדרטיים. ההמלצה היא להוציא את התכנון ארוך הטווח מידיו של שר החינוך, ולהעבירו לרשות חינוך לאומית. לא משרד החינוך יתכנן, אלא גוף אחר. האם אין בכך התנגדות בסיסית למשרד החינוך?

  13. דליה :

    ולפי הקישור הזה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3105021,00.html אברהם פרנק אינו מתנגד ל " אופן הניהול הנוכחי (גישת אחריותיות ניאו ליברלית)". נהפוך הוא. הוא תמך בדו"ח דוברת שהנהיג את אופן הניהול הנוכחי – גישת אחריותיות ניאו ליברלית. הכתבה בוינט מספרת על כעסם של מנהלים תומכי רפורמת דוברת (ובהם אברהם פרנק) על לוקר יו"ר אגוד המנהלים (ומנהלים שתמכו בו) שהצטרף לארגון המורים (ולהסתדרות המורים) בהתנגדות לרפורמה.

  14. שושי פולטין :

    דליה,
    אני באמת לא מבינה מה הבעיה בתאור שכתב במקרה הזה אברהם פרנק.
    הרי ידוע ששרי החינוך התחלפו כל רגע וזה היה גורם מניע שלילי – כל פעולה, כל מדיניות הונחו תוך ראייה קצרת טווח, בעוד שהחינוך דורש ראייה ארוכת טווח.
    האם הפתרון הוא רשות לאומית לחינוך, זה תלוי בשאלה מי ירכיב אותה?
    אם ירכיבו אותה אנשי עסקים, אנשי צבא בדימוס, עיתונאים, כלכלנים וכו' כפי שנהוג במחוזותינו, זו בעיה.
    אם ירכיבו אותה אנשי חינוך בעיקר – מצויין.

  15. איתי :

    א. מה ששושי אמרה.

    ב. בדוח דברת יש דברים דברים רעים וטובים.

    לדוגמה, שעות פרטניות מתוקצבות כחלופה לתעשיית השיעורים הפרטיים. לדוגמה, העברת הגיל הרך מהתמת למשרד החינוך. לדוגמה, ביטול פיקוח שבכ על בתי ספר ערביים.

    זה מאוד הגיוני שחלק מהמנהלים ראו בו פשרה שעדיפה על המשך המצב הקיים, שהיה מלא בעיות.

    זה גם מאוד הגיוני שהסיכוי שמנהל יתמוך בדוח גבוה מהסיכוי שמורה יתמוך בדוח. משמעות הדוח פיטורין המוניים (כי מסגרת התקציב קבועה) ופגיעה בבטחון תעסוקתי של הנותרים.

    ועדיין, להניח שכל מי שתמך בדברת בעל גישה ניאוליברלית נראה לי מוגזם לגמרי. זו חלוקת העולם לטובים ורעים שאינה מאפשרת שיח פורה.

    נכון בפרט לגבי אברהם, שאחוז ניכר מדעותיו הוא ביקורת חריפה על הכלים הניאוליברליים כמו שכר לפי הישג.

  16. דליה :

    שושי ואיתי
    הטענה שחילופי שרים תכופים גורמים לשינויי מדיניות ולראייה קצרת טווח עובדתית אינה נכונה.
    הטענה ששרי החינוך מתחלפים ואיתם משתנה המדיניות היא תירוץ של אלה המעונינים להוריד את קרנם של הפוליטיקאים ושל הפוליטיקה.
    השרים אינם עובדים לבד. הם חלק מממשלה. לממשלה יש מדיניות והם מחויבים לקיימה.
    מממשלה לממשלה יש רצף שלטוני, וכל ממשלה מחויבת להמשיך את דרך קודמתה.
    שלטון הימין נמשך כמעט משנת 1977 ומני אז, באופן עקבי למדי, בוצעו רפורמות מבניות ברוח הניאו ליברליזם.
    ולגבי משרד החינוך. מאז לימור לבנת, יש רצף במדיניות. אין שינויי מדיניות מאז לבנת, תמיר וגדעון סער. כולם מיישמים את רפורמת דוברת. השרים הללו לא לקו בראייה קצרת טווח, וחילופי השרים לא היו גורם מניע שלילי. מדיניותה ארוכת הטווח של הרפורמה המבנית בחינוך ממשיכה להתבצע, למרות חילופי השרים. זאת לצערי, כי אני מתנגדת לה.

  17. משתמש אנונימי :

    1. אם אברמלה פרנק מתנגד לשכר מורים לפי הישג, כפי שכותב כאן איתי, אז יש לו לפרנק בעיה עם מנכ"ל 'חינוך ישראלי', אורן יהי שלום, שכותב במפורש בגלובס שהוא בעד שכר לפי הישג.
    כמה פעמים צריך להביא את הקישור הזה?
    "הוא (נתניהו) כתב שם, למשל, "הבעיה של מערכת החינוך בישראל אינה גודל התקציב… אם המערכת תמשיך להתנהל כמו שהיא מתנהלת, גם הכפלת התקציב לא תועיל". כמו-כן ציין שם ראש הממשלה, "איכות המורה היא הגורם המשפיע ביותר על איכות החינוך", והבהיר, כי העניין המרכזי איננו בתוספות השכר, אלא במיון קפדני של המצטרפים להוראה, וכן "לתת למנהל לנהל", כלשון אחת הכותרות הראשיות בתכנית. ואפילו הטריח עצמו ראש הממשלה וציטט מתוך האקונומיסט: "היכולת של בתי הספר לנהל את עצמם, היא גורם המקדם את הדירוג הבינלאומי של המדינה. לנהל פירושו לתת למנהל את השליטה בתקציב, וכן את היכולת להעניק תמריצים, לקבוע איזה מורה לגייס, ואף כמה לשלם לו".
    האמת הזו, שראש הממשלה הציג…"
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1056,U1327520909618&did=1000718204

    2. כמו כן, לצערי דליה צודקת. חילופי השרים משפיעים בנושאים נקודתיים (חברון כמשל), אבל המגמה הכללית היא בכיוון אחד ברור, כולל ממשלת רבין! הגדלת התקציבים לחינוך בתורנות שלו נעשתה באמצעות העברה למקורות חוץ וגיוס כסף מבחוץ באמצעות פילנתרופים.
    אפשר לראות את זה בעובדה ששושני שימש מנכ"ל –
    אצל נבון שהתפוטר אותו בדיוק בגלל הקו הניאו-ליבראלי ששושני הציע לאמץ (ושעקרונותיו חזרו בצורה "מסודרת" בוועדת דברת),
    אצל שולמית אלוני ורובינשטיין, בעיקר רובינשטיין, ושוב אצל סער, ואולי שכחתי משהו באמצע.
    רונית תירוש המנכלית של לימור לבנת היא בת טיפוחים של שושני מהימים שהיה מנהל מחלקת החינוך בעיריית ת"א והיא ניהלה את תיכון ט' בת"א (נדמה לי שאח"כ החליפה את שושני בעירייה אבל זה כבר היה אחרי שהתולעת החתומה מטה השתחררה מהזחילה המתישה במחילות מערכת החינוך של מדינת ישראל).

    ההחלטה להביא את שושני התאימה להלכי הרוח העקביים במערכת בכיוון של הפרטה בכל צורותיה.

    3. דווקא הנסיונות הפרטניים של השרים נתקלים בהתנגדות, כמו הנסיון של תמיר להכניס את הקו הירוק לספרי הלימוד (…:=) ), או סיפורי חברון של סער וכן באופן שולי בהעברה תקציבית בתוך המשרד, שהיא ממש לא משמעותית.

  18. משתמש אנונימי :

    1. הרצאה מסודרת של שושני ל"בטלנים" הקבועים העובדים במשרד החינוך, על כך שהעולם משתנה ושצריך להכיר בתחרות כחלק מהעבודה החינוכית (וכמובן באמצעות כל מיני שרטוטים יעני מדעיים) ניתנה ע"י שושני כמנכ"ל המשרד בתקופת ממשלת רבין (השר אז היה אמנון רובינשטין). ההרצאה הזאת היתה מבוא להיערכות מחודשת כולל פיטורים, קיצוצים במחלקות במשרד החינוך והעברת עבודה לגורמים חיצוניים (עמותות וגורמים פרטיים).

    2. עוד לפנ שושני כבר היתה למנהלים גמישות ניהולית גדולה, כולל היכולת לפטר מורים, וצריך לשים קץ לאגדה האורבנית הזאת. כפי שכבר כתבתי כאן, על כל מורה שמנהל התקשה/מתקשה לפטר אפשר להביא עשר דוגמאות הפוכות.

    3. חלק גדול מהשיח של כל מיני מתגייסים לטובת החינוך – הורים, אזרחים, תעשיינים – מודאגים, מבוסס במידה רבה על בורות ו/או על אינטרסים צרים.

    אפשר להבין תסכול של מישהו כמו אברמלה פרנק, אבל העובדה שלא בדיוק ברור מה הוא חושב על שיטת השכר למורים, מלמדת כמה הבלבול גדול, וכמה המצב הזה מנוצל ע"י אינטרסנטים כלל לא תמימים.

  19. איתי :

    דליה,

    את ואני לא מורים/מנהלים פעילים במערכת, וחשוב לציין זאת כי יש לנו פה מחלוקת קשה על העובדות ופרשנותן.

    1. לטענתך לבנת-תמיר-סער זה אותה הסחורה בשינויים מינוריים של אריזה וסגנון. הפרשנות שלי מבוססת על שיחות עם מורים, מנהלים ואנשי אקדמיה בתחום, כולם חולקים בעצם על האבחנה שלך. למיטב הבנתי את חוזרת שוב ושוב על אמירות שהן פשוט שגויות (מה שגורם לי לחזור שוב ושוב על הטיעון הנגדי, לצערם של הקוראים…).

    ראשית, אפשר להצביע על מהלכים ארגוניים ופדגוגיים גדולים (אני לא מדבר על סימון הקו הירוק ועל ביקורים בחברון) שלבנת קידמה ותמיר ביטלה/צמצמה מאוד, או שתמיר קידמה וסער ביטל/צמצם מאוד.

    שנית, תקופת לבנת התאפיינה בקיצוצים אדירים ובנסיון תאצ'ריסטי לשבור את ארגוני המורים, בעוד בתקופת תמיר וסער נוספו מיליארדים לשכר מורים ולתשתיות והשאיפה היתה להגיע לרפורמות בהסכמה (ובדיעבד חבל מאוד שרן ארז לא סגר דיל בתקופת אולמרט-תמיר עם כל ה"עיזים" שנכנסו בעוז). בימי תמיר נעשתה עבודה אדירה להוראה מפתחת חשיבה (אופק פדגוגי) שלא היתה לפניה וכמעט נעלמה אחריה. בכל הנושא של קדחת המדידות יש תמימות דעים בקרב האנשים שדיברתי איתם שבימי סער-שושני הדרדרנו לשפל המדרגה, והשינוי לרעה ביחס לתקופת תמיר בולט מאוד.

    2. מה שאני מזהה פה הוא אפקט "כל הסינים דומים". http://en.wikipedia.org/wiki/Cross-race_effect

    מנקודת מבט גוטוויניסטית כמעט כל הפוליטיקאים נראים ניאוליברלים.

    באותה מידה מנקודת המבט של נועם חומסקי האנטי-ציוני אין הבדל משמעותי בין ביילין, פרץ, ברק לבני וליברמן – כולם מתחזקים את מדיניות הכיבוש, למרות הבדלים בסגנון הדיבור. לעומת זאת לנוער הגבעות גם אריק שרון וציפי לבני וגם זהבה גלאון הם "השמאל".
    בתור ציונית, זה בטח ברור לך שיש הבדלים עצומים בסקאלה בין ביילין וליברמן או בין שרון לגלאון, אותו דבר נכון גם לגבי ההשקפות והמעשים של תמיר וסער.

    3. גם אם אני טועה ותמיר וסער הם באמת תאומים זהים, אני מתקשה להבין מדוע על תמיר שפכת אש וגופרית ולסער את מתייחסת בסלחנות כזו כאל "בורג קטן במכונה", המציית למדיניות ממשלתית וממשיך תהליכים שהחלו קודמיו. זה היה אולי הגיוני (ולא הוגן) אילו היית פעילה סוציאל-דמוקרטית בליכוד, אבל את לא.

    4. ברמה הכללית יותר את טוענת

    א. כל ממשלה בישראל מחויבת להחלטות קודמתה וזו להבנתי פשוט טעות. אילו הדבר היה נכון, מה היה הטעם להריץ מפלגה סוציאל-דמוקרטית שלא תוכל לעולם להלאים את מה שהופרט, לבטל רפורמות מבניות או לעשות פניית פרסה ברפורמות מיסוי?

    ב. כל הממשלות מאז 1977 הן ניאוליברליות. שוב זו חזרה על אפקט הסינים הדומים וזו גם גישה שמייצרת פסימיות עצומה ביחס לאקטיביזם פוליטי. מכיוון שלגוטוויניזם לעולם לא יהיו 61 מנדטים והזרם הזה לא יוכל להשתלט על שום מפלגה משמעותית, אז מה הטעם בפעילות פוליטית בכלל אם כל ההבדלים בין ממשלת עבודה-מרצ (ימי רבין שהוזכרו כאן) לממשלת ליכוד-ליברמן הם רק קוסמטיים? אם הנחת היסוד היא שהניאוליברליזם (פלוס מינוס תיקונים בקצוות) הוא כאן כדי להישאר אז כל מה שנשאר הוא לשבת על הגדר ולקונן על המדרון החלקלק, כמו שעושים כמה מעמיתינו הטובים בהעוקץ.

    5. אם המסקנה שלך היא שכבר 35 שנה שרי החינוך מקדמים מדיניות ניאוליברלית וזה לא הולך להשתנות בעשורים הקרובים (ממשלה בראשות דני גוטווין וחד"ש…) אז יוזמה להוצאת תכנון לטווח ארוך מידי שר החינוך הניאוליברל התורן לידי קבוצת פרופסוריות ופרופסורים לחינוך ואנשי שטח מנוסים (ההצעה של שושי) נראית לי דווקא רעיון לא רע לצמצום נזקים.

    נכון שהסוציאל-דמוקרטיה שואפת להשפיע דרך הפוליטיקה, אבל אם בשם העיקרון התיאורטי הנעלה הזה ניתן לפוליטיקאים סער ביבי ויורשיהם (שר החינוך הבא ליברמן??) להרוס את המעט שעוד נותר במערכת החינוך הציבורית, אז מה הועלנו?

    להגן עלינו מביבי סער ושושני ויורשיהם, גם במחיר ויתור על עקרונות – זו לדעתי הסיבה שדב חנין הסוציאליסט חתם על הצעת חוק לנציבות חינוך, ושספיבק-יונה כללו המלצה לנציבות שכזו בדוח החינוך שלהם.

    6. בקיצור – העולם מורכב.

  20. דליה :

    רשות לאומית היא פתרון מבני לצמצום המגזר הממשלתי. מי שתומך בצמצומו, שיתמוך ברשות לאומית. מי שתומך ברשות, תומך בהעברת עובדים למיקור חוץ. זו התמונה המצטיירת מתופעת הרשויות. השיטה היא לקחת אגף או מחלקה במשרד ממשלתי, ולהפוך אותו לרשות. ואז עובדי המדינה מפוטרים ובמקומם מעסיקים עובדים במיקור חוץ.
    העברת פונקציות של משרדים ממשלתיים לרשויות לאומיות היא אחת הדרכים לבצע רפורמות מבניות ברוח המדיניות הממשלתית הקיימת. רפורמות מסוג כזה אינן מפקידות את התפקידים בידי מומחים, אלא רותמות אותם למטרות הרפורמות.
    אפשר ללמוד על תופעת הקמת רשויות על ידי הסתכלות רוחבית על משרדים ממשלתיים אחרים שבהם הוקמו רשויות, או שמתוכננת הקמת רשויות. למשל, פה http://www.moc.gov.il/sip_storage/FILES/8/558.pdf.
    ובהקשר החינוך בקישור זה http://www.tau.ac.il/~danib/israel/ELA-Dovrat.htm
    במשרד החינוך היה גף הערכה ומדידה בחינוך. עובדיו היו מומחי הערכה. בעקבות דו"ח דוברת שהציע הקמת רשות ארצית להערכה ומדידה, הוקמה רשות עצמאית בכפיפות לשר החינוך שאינה חלק ממשרד החינוך. לרשות יש מועצה ובה חברים לא רק מומחים בחינוך, אלא גם נציגים ממשרד המשפטים וממשרד האוצר.
    כאשר היה גוף הערכה ומדידה חלק ממשרד החינוך, עובדיו היו אנשי חינוך. כשהוא הפך לרשות עצמאית, הוכנסו אליו פקידים לא מומחים. ברשות הארצית למדידה והערכה שקמה, חלק ניכר מהעובדים מועסקים בשיטת מיקור חוץ.
    התמונה המסתמנת היא שהקמת רשות גוררת אחריה הכנסת מומחים וגם לא מומחים כמו אנשי מינהל ומשפטנים ועוד.
    אז יפה לדבר על רח"ל (רשות חינוך לאומית) שתהיה בנויה על טהרת המומחים, אך תופעת הרשויות המוקמות והמתוכננות במשטר השלטוני הקיים מלמדת על מגמה שונה.

  21. משתמש אנונימי :

    חלק גדול מהדיון כאן מתנהל במידה מסוימת ללא הגדרות שלמות.
    למשל, ענין המיליארדים הנכנסים והיוצאים.
    כדי להבהיר את הנקודה הזאת, צריך להבחין בין פרצלציה לאינסטלציה.
    ניקח למשל את המקרה הלא מוכר אלא לנוגעים בדבר של חינוך לבטיחות בדרכים.
    מבחינת הפרצלציה מוקצה אחוז מסוים לנושא – כסף נכנס.
    מבחינת האינסטלציה, חלק גדול של הכסף הזה עובר בצנרת חיצונית.

    אבל אותה הקצאה יכול שתקוצץ בשנת כספים מסוימת מתקציב משה"ח, כשהחלק המקוצץ מגיע ממקורות אחרים וחלקו
    אפילו יוזרם דווקא דרך הצנרת הפנימית של מערכת החינוך (לשימור מחויבויות שלא רוצים להוציא החוצה).

    מקרה אקטואלי מתרחש כרגע דווקא במשרד הרווחה בנושא עובדי חסות הנוער. השר הוסיף תקציב, (פרצלציה) אבל העובדים לא מצליחים לזהות את הצנרת שדרכה הכספים עוברים, שלא לדבר על הברזים בקצה שדרכם אמור הכסף ה"נעלם" "לשוב ולהתגלות". כל מה שהם יודעים זה שהכסף עובר דרך השיבר הראשי של שתי עמותות שמפעילות את הפרויקט. לטענת השר אין זה עניינו לפשפש באינסטלציה הפנימית, דההינו, האם ואיך יוזרם הכסף לעובדים, כי הוא איננו המעסיק שלהם.

    אי אפשר לאמר שמעולם לא נעלמו כספים בצנרת המסובכת של משה"ח ושרק מיקור החוץ וההפרטה הם מקור הבעיה.
    אבל אפשר להגיד בוודאות שאם מיקור החוץ וההפרטה נועדו לייעל ולנקות את המערכת, הרי שההיפך הגמור קרה עם השלכות קשות לאורך לרוחב ולאלכסון.
    מהבחינה הזו, מה לעשות, דליה צודקת. זוהי דינמיקה שצוברת תאוצה מאז ממשלת רבין אף כי התחילה קודם לכן, בעיקר מאז התכנית לייצוב המשק ב- 1985 .

    החוק לאחריות המדינה לחינוך בא להנציח את הבלגן הזה ולאפשר עוד יותר "גמישות" שזה בעצם מילה יפה לעמימות ולהעדר מחויבות.
    בין ההורים, ההון הפרטי, הרשויות המקומיות, ומשה"ח, תיבנה על-פי החוק הכוללני הזה מערכת מסובכת מאוד ואף אחד לא יוכל לתכנן כלום שנה וחצי קדימה.
    במקום פתרון יש כאן סיבוך שפותח פתח רחב ובלתי מוגבל להון הפרטי.

    מתוך החוק – מקורות מימון "(ה) בסוף כל שנת כספים יפרסם השר דוח מפורט, נגיש לציבור, על אופן חלוקת התקציב.
    מקורות המימון 21. (א) מקורות המימון של סל החינוך לתלמיד לפי חוק זה יהיו מתקציב משרד החינוך.
    (ב) מימון סל החינוך לתלמיד ייקבע בתחום פעולה נפרד בסעיף תקציב משרד החינוך בחוק תקציב שנתי כמשמעותו בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985 .
    (ג) מימון סל החינוך לתלמיד לפי חוק זה יהיה מוטל על הרשויות המקומיות ועל המדינה; השר, בהתייעצות עם שר הפנים, ועם הוועדה יקבע, בצו שיפורסם ברשומות, לגבי כל שנת לימודים ולגבי כל רשות מקומית, את שיעור ההשתתפות של המדינה ושל הרשות המקומית בדבר מימון סל החינוך לתלמיד.
    שימוש בתשלומים 22. תשלומי סל החינוך לתלמיד שהתקבלו במוסד חינוך בעבור תלמידים הרשומים בו ישמשו רק למטרות שלשמן נועדו.
    מימון נוסף של מוסד חינוך 23. מוסד חינוך יהיה רשאי לקבל מימון נוסף לפעילותו, מלבד דמי הסל המשולמים לפי פרק זה, מתרומות, תשלומי הורים וכספי רשויות מקומיות בסכומים, תנאים ומגבלות שיקבע השר, באישור הוועדה".

    מי שמתלונן על חילופים מהירים של שרים (שהוא תוצאה של העדר הסכמות פוליטיות מינימליות בחברה הישראלית, ובטח לא הגורם שלהם, ומערכת החינוך היא רק המראה של התופעה שמאפשרת לכל מודאג באשר הוא לדחוף אצבע בדייסה, במיוחד בעלי הון שיש להם לא רק מה להגיד אלא גם איך להעביר את הסחורה ולהתשלט על השיח עד שנראה שההסכמה היחידה היא על הניאו-ליברליות)),
    לא יוושע מהחוק הזה.
    ואם נעבור לרגע מהציר האנכי הדיאכרוני לציר האופקי הדיאכרוני, הרי השדולה למען החוק מייצגת את הקו הכללי שבו הלכו כל שרי החינוך בעשרים השנים האחרונות.

    זה הדיון ברמת המקרו. ההבדלים ברמת המיקרו בין שר כזה ואחר מתקיימים גם כשיש חילופי שרים מאותה מפלגה (כלומר גם בהעדר בחירות ובמצב של יציבות קואליציונית יחסית).

  22. איתי :

    1. ממה שהסביר אברהם על ה"רשות" שהוא מבקש, אין שום דמיון בינה ובין הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ומקבילות לה שמשמשות כפי שתיארת צינורות למיקור חוץ.

    בעצם הוא לא מתאר רשות אלא את המועצה הלאומית לחינוך – עוד יוזמה מבית "הכל חינוך"/דברת
    הצעת החוק המלאה להורדה כאן
    http://oknesset.org/bill/4429/

    אני לא מתרשם מהחוק שהסמכויות של המועצה הזו הופכות את השר לבובה בידיה, להיפך. מן הסתם שרי חינוך ידאגו לשים שם הרכב שלא יפריע להם יותר מדי (יש אפילו מקום לארגוני המורים).

    השאלה אם המועצה תועיל או לא תזיק (=הרכב ניאוליברלי מייעץ לשר ניאוליברל…) תלויה כמו שאמרה שושי בהרכב המועצה, וזה להבנתי מאוד תלוי במי השר.

    2. המועצה הזו אינה גוף שקם בחלל ריק, אם יתקבל החוק היא תחליף את "ועד החינוך" שהוא מוסד וותיק. ראו כאן את הוועד שמינה סער

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/193472

    על מנת לגבש דעה מושכלת, צריך להשוות את הרכב וסמכויות הוועד להרכב וסמכויות המועצה.

    3. באשר לטענה שבגף מדידה והערכה היתה רק העסקה ישירה של מומחים ובראמה מעבירים למיקור חוץ – שגיאה עובדתית חוזרת. בגף כמעט הכל היה במיקור חוץ, בראמ"ה מס' דו ספרתי של עובדי מדינה (וגם לצערי מיקור חוץ)

    ראי סעיף 4 כאן
    http://www.blacklabor.org/?p=21646

    4. ראמה אינה חלק ממשרד החינוך? גם זו שגיאה. היא בהחלט חלק מהמשרד אך אינה כפופה למנכל. ההיגיון בכך מוסבר בטענה 3 בקישור שלעיל: גוף שתפקידו במידה רבה לבקר את פעילות המשרד לא יכול להיות כפוף למנכל של המשרד כי אז הוא לא יוכל לעשות ביקורת. הכפיפות לשר היא פשרה בין כפיפות למנכל ובין הוצאה החוצה ממשרד החינוך (ללמס או למשרד מבקר המדינה).

  23. בתוככי טוכולסקי :

    אתחיל מסוף דעתי: גליה צודקת. אין הבדל מהותי בין שרי החינוך בעשרים השנים האחרונות. אלו גם אלו קיבלו את חוקי המשחק הניאו- ליבראליים ובכך גזרו את כל תרומתם כ"טיפה בים" (אם בכלל) ורב הנזק על התועלת בעיניי על- פי תפיסת עולמי. תראו- ספיבק טוען תמיד ש"הכלב מקשקש בזנב ולא ההיפך" בכל הנוגע להתנהלות המדינה ובעיקר האוצר. כלומר, אם מחר דב חנין יהיה שר האוצר (או למצער ראש ממשלה), הרי ששרשרת פקידי האוצר תעמוד לשמאלו ותבצע את המדיניות אותה ידרוש. עכשיו, אני מאוד (!) מעריך את ספיבק אך לדעתי הוא טועה ובכך מטעה (גם אם אין זאת כוונתו). מדוע? מכיוון שלא ניתן לנתק לדעתי את התנהלות הכלב והזנב מהסביבה בה הכלב אוכל ועושה את צרכיו. גם אם דב חנין יהיה מחר שר האוצר, הוא לא יצליח לקשקש בזנב, וגם אם היה מצליח, הכלב היה נדרס על ידי איש רזה שסוחב ביבי שמן (או להיפך) מכיוון שהשיטה הפרלמנטארית/ המציאות הפוליטית/ האווירה החברתית אינם בעד גוטווין/ חנין/ זעבי. זאת הסיבה ד"א שכל המשחק הזה ב"אילו היה שר כזה ואחר" הוא שטות גמורה מלכתחילה- גם בכך יש שיתוף פעולה פנטזיונרי בהנחות אוצריות של "נניח ו…". ההנחה מופרכת. מה הכוונה לדריסה חברתית/ פוליטית/ פרלמנטארית? הכוונה היא שהמערכת הפוליטית היא וודאי לא המגרש ממנו ניתן לשנות מציאות פוליטית/ חברתית כלשהי. המערכת הפוליטית- מפלגתית אינה הפלטפורמה לשינוי ועל כן אין זה משנה אם היה שר חינוך ליברמן או בשארה. הראשון כמו גם האחרון משחקים את משחק "המסונדל המתמיד" במערכת הקיימת ובחוקי המשחק הקיימים. לא, אני ממש לא אנרכיסט ואיני מאמין בהגשמת ההגות האנרכיסטית, אך ברור לי כי השינוי הוא גראסרוטס מהפכני. כלומר ניתן להתווכח מי הזיק/ הועיל יותר למערכת החינוך בין סער לתמיר, אך אני מסכים עם דלית כי אין הבדל מהותי לא במבחן התיאוריה ובטח שלא במעשה. כמו כן, כל הדיבורים על רח"ל או ר"ת נוספים, הוא בבחינת אותו הדבר מאותו הדבר, רק בהתעקשות עצמית שזה משהו אחר לחלוטין. המסקנה שלי היא כי אין הסכמה בגדר מסה קריטית (ואפילו לא קרוב להיות קרוב) בהקשר לשינוי גראסרוטס, מכיוון שאין כרגע גראסרוטס שידרשו את השינוי. הרוב המוחלט מעוניינים בשימור הכלב, הזנב והקשקושים השונים, תוך שאנו משוכנעים בדבר ההבדלים המהותיים ביותר בשאלת מי מקשקש במי ולא מי מאכיל את מי ובעיקר במה…

  24. משתמש אנונימי :

    למי שהתבלבל הנה החיטין:

    1. לא היתה כל השוואה בין רחלות למיניהן לבין האגף לחינוך לבטיחות בדרכים. (היה גף הפך לאגף).
    המקרה האחרון הובא בצורה מפורשת כדוגמה לכך שבפרצלציה נמצאת הקצאה תקציבית, אבל האינסטלציה היא חיצונית (זכין שדרכו עובר הכסף ממשה"ח ומגיע בסוף לברז של העובדים בצורות עקלקלות שונות ומשונות).

    המקרה ההפוך הוא ייבוש "חלקה" בחלק התקציב של המשרד והעברת האחריות למקור *מממן* מבחוץ, אבל הפונקציה עצמה לא בהכרח נפסקת. (לא נאמר דבר על העסקת מומחים. לפעמים שמירת המחויבויות נוגעת למלחכי פנכה שעליהם מוטלת אחריות הניווט של הכסף שעובר כפי שהוסבר).
    על שיטות היבוש כבר נכתב בע"ש, אף כי לא באופן מרוכז. אחת הידועות היא כמתואר למעלה ייבוש-מימון חיצוני-העסקת עובדים לא מאורגנים (דרך זכיינים, קבלנים, חוזים אישיים, עמותות וכו'), אחרי שהושגה המטרה הזאת, יתכן שהמשרד יחזור לממן, ור' שוב המקרה של חסות הנוער. (המימון ממשלתי, אבל הממשלה היא רק הפ ר צ ל ט ו ר…)

    ההבהרה נועדה להצביע על כך ש*במקרו* היתה דינמיקה בכיוון אחד עקבי, במיוחד מאז ממשלת רבין השניה, דהיינו, הכיוון הניאו-ליברלי.

    2. לגבי רחל לאה וזלפה – הסיפור ידוע – תלוי מי בעל הבית.

    3. מה שאמר טוכולסקי.

  25. דקל עוזר :

    מה יפה בעמותות הללו?
    הם מציעות פתרונות בלי לאבחן את הבעיה

    או שאולי הן חושבות שכולם מאבחנים את הבעיה באופן זהה

    אני מאבחן את הבעיה במערכת החינוך כך:

    http://dorhaemet.co.il/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%94-%D7%94-19-%D7%9C%D7%9E%D7%90%D7%94-%D7%94-21-%D7%93%D7%A7%D7%9C-%D7%93/

  26. משתמש אנונימי :

    דקל
    1. מאמר משובח!
    2. יש לי הסתייגות מסוימת מהמסקנה הסופית, כי:
    3.
    א. לא כל הנוצץ, זהב הוא.
    ב. כי עם על כמות הידע, על הפטנט הזה אף אחד עוד לא התעלה:
    "יש מערכות חינוך, כמו לדוגמא המערכת ההלכתית, שבה מלמדים גמרא, שהתגלתה כמערכת הטובה ביותר ללימודי מתמטיקה וחשיבה לוגית ובה –

    מסבירים לתלמידים שהבינו את השיעור להפוך למורים של החברים שלהם וככה עד שכולם לא מבינים לא ממשיכים הלאה".

    4. אני לא "ישיבה בוחער" אבל התנסיתי בשיטה הזו בכמה הזדמנויות, לאו דווקא עם גמרא.
    זה עובד-עם ספרים, מחשבים, תמונות, סרטים, או סתם על חוף הים.

  27. איתי :

    אנונימית,

    "במקרו", הכיבוש בשטחים נמשך מאז 1967, אעפ"י שהיו ממשלות עבודה, ליכוד וקדימה. לכן אם את עזמי בשארה או טניה ריינהרט אז תגידי שאין שום הבדל בין ביילין (היה שר בכיר!) לכצ'לה וליברמן, ושהדינמיקה היא אותה דינמיקה.

    הבעיה שלי היא פחות היחס הסלחני כ"כ לסער כ"בורג קטן במכונה" (בהשוואה למתקפות הבלתי נלאות על יולי תמיר) ויותר סגנון הויכוח עם אברהם פרנק.

    במקום לקיים איתו ויכוח ענייני על סוגיות נקודתיות שלגביהן את ודליה (וגם אני!) לא מסכימים איתו כמו קביעות של מורים או ההרכב הרצוי והסמכויות הרצויות לגוף מייעץ לשר החינוך, אני מתרשם מהטוקבקים שאתן כבר החלטתן מי הוא ומה הוא, ועכשיו רק נותר לירות בכל התותחים (הרי הקשבה לאויב היא בזבוז זמן).

    אני חושב שהסגנון הזה הרסני לדיון ציבורי והרסני לבניית כוחה של הסוציאל-דמוקרטיה.

    דיון צריך להיות לגופו של עניין, לא לגופו של אדם או לגופו של ארגון. לא רק כי זה תרבותי אלא כי זה משרת את מטרתך בטווח הארוך.

  28. משתמש אנונימי :

    סליחה
    לא נראה לי שאמרתי כאן מילה רעה אחת על פרנק, אולי להיפך.
    הדיון הוא ענייני לגמרי – איך פועלת המערכת, מה האינטרסים של בעלי הון להשתלב בהכרעות על החינוך (תקציבית, מקצועית), ואיך נכנסות לזה עמותות כמו חינוך ישראלי. (פעמיים הפניתי לדבריו העקרוניים של מנכ"ל אותה עמותה ואיש לא התייחס לכך).
    הטענות שלי מבוסות על מידע ולא על השערות.

    בקיצור, בדיון כזה אין צורך למנות עצמך לשופט- על שיתן ציונים אישיים על סגנון, ועוד באופן לא הוגן, כולל התרגיל המכוער הזה "אם היית בישארה או טניה" (שהלכה לעולמה).
    אתה מתנהג פה כאילו אתה הפרקליטות , בית המשפט והתליין גם יחד, כבר חרצת דין וכבר אתה מלמד אותי על מטרות לטווח ארוך.

    אתה הזמנת כאן דיון אישי ולא ענייני, אז תקבל אותו. בכל מהלך התגובות אין כאן אף תגובה אחת שיורדת לרמת הדיון לגופו של אדם חוץ ממך. עברתי שוב על התגובות שלי ולא מצאתי בהן דבר אחד שמצדיק את ההנהלות המחפירה שלך. תתבייש.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.