חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

נגוז חלום ארץ ישראל השלמה

נושאים מדיני-בטחוני, פותחים שבוע ב 5.10.08 6:05

תגובות הימין הקיצוני לוויתורו של רה"מ המתפטר אהוד אולמרט, על חלום א"י השלמה, מלמדות על האלימות המכשירה את הקרקע לפעילויות כמו זו שכוונה נגד פרופ' זאב שטרנהל. אך למרות זאת, מחנה השלום מייצג את רוב הציבור בארץ, ויתמוך בכל ממשלה שתלך בדרך ההידברות הרצינית של תהליך שלום 

 

מאת: דניאל בלוך

בערב ראש השנה החלו חגיגות השמצת אולמרט של הבלוגרים והטוקבקיסטים מן הימין, לאחר דברי ראש הממשלה המתפטר, אהוד אולמרט, על תום חלום ארץ ישראל השלמה ועל הכורח לוותר על השטחים, כולל ויתורים בירושלים. אני, כידוע, אינני נמנה על חסידי אהוד אולמרט וגם דבריו בענייני השטחים, התואמים כיום את השקפותי, שלא השתנו מאז קיץ 1967, לא הופכים אותי לחסיד רטרואקטיבי שלו. אבל, מי שקורא את התגובות נגדו, באתרי האינטרנט אינו יכול שלא לחוש רגש בחילה מול האלימות וגסות הרוח המילולית של הימין הקיצוני, אלימות המכשירה את הקרקע לפעילויות מסוג זו שכוונה נגד פרופ' זאב שטרנהל. לא תמצאו סגנון כזה בתגובות השמאל נגד הימין. אגב, חלק מן התגובות נכתבו בימי החג והשבת כך שאנו למדים שיש גם ימין קיצוני חילוני.

יציאתו מהארון של אולמרט איחרה בקרוב ל- 40 שנה. בימים ההם הוא היה שותף, ביחד עם פטרוניו הפוליטיים, שמואל תמיר ואליעזר שוסטק, בקביעת הסיסמא: "שטח משוחרר לא יוחזר". היו אלה ימים של ליקוי מאורות גם בגלל קיום ממשלת האחדות הלאומית עם בגין אך בעיקר בגלל האיחוד בין מפא"י לאחדות העבודה והמריבות בינן לבין רפ"י והקרב הסמוי על ירושת אשכול בין יגאל אלון למשה דיין שבו ניצחה, כידוע, גולדה מאיר.

רבים שוכחים, או לא יודעים, כי ההבדל האידיאולוגי העיקרי בין מפא"י לאחדות העבודה היה בשאלת א"י השלימה. בעוד מפא"י, בהנהגת בן-גוריון, קיבלה את עקרון החלוקה וחתרה להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל העדיפה אחדות העבודה את מימוש חזון ארץ ישראל השלמה אפילו על פני הקמת מדינה בחלק מן הארץ והיתה מוכנה להסכים למדינה דו-לאומית בארץ ישראל. לאמיתו של דבר אנשי אחדות העבודה, למעט יצחק בן-אהרון, הם שעמדו בברית עם הימין בהקמת התנועה למען ארץ-ישראל השלמה ובייזום מפעל ההתנחלויות, כשאליהם מצטרפים בהמשך אריק שרון ורחבעם זאבי, בצבא ומחוצה לו.

יגאל אלון נקרע אז בין הבנתו הפרגמטית את הכורח בחלוקת הארץ לבין נאמנותו השבטית לתנועת אחדות העבודה בהנהגת טבנקין וגלילי. התוצאה היתה בתכנית אלון שניסתה לרבע את המעגל. היה בה אלמנט חיובי של עמדת פתיחה במשא ומתן עם ירדן שיכול היה להסתיים בפשרה טריטוריאלית סבירה אך הברית הבלתי-קדושה של חרות, הקיבוץ המאוחד ומתנגדי אלון ברפ"י ובמפא"י.

כמה מאבות תנועת העבודה ואנשי הרוח הבולטים שלה הבינו כבר אז את הסכנות שבהחזקת השטחים – בן-גוריון, פנחס לבון, בן אהרון, לובה אליאב, יעקב חזן. היו שהציעו נסיגה חד-צדדית, תוך קביעת גבול ביטחון מינימלי והחזרת השאר למי שהחזיק בהם לפי הסכמי שביתת הנשק – הגדה לירדן, הרצועה למצרים. ממשלת האחדות החליטה על נכונות להגיע להסכמי שלום עם מצרים וסוריה על בסיס הגבול הבינלאומי, אך השאירה פתוחה את שאלת הגבול עם ירדן. אמנם, פה ושם, הוצגה בפני חוסיין תכנית אלון, אך הודגש כי זו תכנית פרטית, בלתי מחייבת.

אני מניח כי החזרת השטחים אז, לפני כ-40 שנה היתה קלה יותר. ניתן לומר כי רבים היו משוכנעים שהעולם יחייב אותנו להחזירם, כפי שנעשה לאחר מבצע קדש ב – 1956. אלא שהסרוב הערבי, שבא לידי ביטוי בשלושת הלאווים של ועידת מנהיגי ערב בחרטום, בירת סודן, והישגי הדיפלומטיה הישראלית בניצוחו של שר החוץ, אבא אבן, שהניבה את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, דחו את הצורך בהכרעה לשנים רבות.

בניתוח היסטורי ניתן לחלק את האשמה בין הסרוב הערבי, קוצר הראות הישראלי והעדר מעורבות מספקת של ארה"ב ומדינות אירופה שעסקו יותר בכיבוי שריפות מאשר בטיפול שורש של בעיות המזרח התיכון. דומה כי כיום אנו חוזרים לנקודה שבה מתחייבת הכרעה ממשית. המערכת הבינלאומית רוצה בפיתרון, העולם הערבי המתון מאמין כי הסדר עם ישראל יחזק את המאבק נגד "ציר הרשע" של אירן והקליינטים שלה ומבחינת ישראל הרי ברור לרוב השפוי שהזמן אינו פועל לטובתנו וכי עדיף להגיע לפתרון סביר עכשיו ולא מאוחר יותר.

אולמרט הבין זאת מאוחר מדי מבחינתו אך מצבו הפוליטי והמשפטי אינו פוסל את ההתייחסות החיובית לדברים הנכונים שאמר. ההיסטריה של המגיבים נובעת מכך שגם בימין מבינים שאכן נגוז חלום ארץ ישראל השלמה ויש צורך בברור פנימי אמיתי ונוקב על הקווים האדומים שלנו: ביצוע ההסדר בשלבים, קביעת הסדרי ביטחון מוצקים, הסדר מיוחד בירושלים לגבי המקומות הקדושים, חילופי שטחים כדי לשמור על גושי ההתיישבות העיקריים בריבונות ישראל והסכם אזורי בענייני המים.

מי שקורא את הערות הימין הקיצוני נוטפי הארס והשטנה וכינויי הגנאי שלהם כלפי השמאל יכול לחשוב שהם מבטאים את דעת הרוב. אך האמת היא שיש רוב ברור בכנסת ובעם נגד תפיסת הימין הקיצוני. גם אם נביא בחשבון רק את המפלגות הציוניות נקבל גוש ברור של קדימה, העבודה, הגמלאים ומר"צ, המונה 60 ח"כים. להם מתווספים ש"ס ויהדות התורה – 17 ח"כים שרבניהם מעדיפים הסדר שלום של פשרה בתנאים מסוימים. גם בתוך המפד"ל ישנו עדיין חלק מתון ואף הליכוד אינו בהכרח מונוליטי בנושא זה.

לכן, על אף כל ההתקפות המילוליות והפיזיות יש לחזור ולהבהיר שמחנה השלום מייצג את רוב הציבור בארץ. אין למחנה זה סיבה להתגונן מתוך עמדת נחיתות ועליו לתמוך בכל ממשלה שתלך בדרך ההידברות הרצינית וחידוש אמיתי של תהליך השלום.

 

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , ,

3 תגובות

  1. גדעון :

    דניאל בלוך כותב: "כמה מאבות תנועת העבודה ואנשי הרוח הבולטים שלה הבינו כבר אז את הסכנות שבהחזקת השטחים – בן-גוריון, פנחס לבון, בן אהרון, לובה אליאב, יעקב חזן."
    ניתן לקרוא בהרחבה על יחסו של פנחס לבון לנושא באתר המוקדש לזכרו:
    http://www.pinhas-lavon.com
    הדף הרלוונטי לנושא המאמר הנ"ל:
    http://www.pinhas-lavon.com/site_59_Page_4083_Lang_1_State_32_PagePart_0.html

  2. לייבוביץ :

    חלום ארץ ישראל נגוז? אינני מאמין שאכן כך.
    האם אפשר לממש אותו היום?
    אני מאמין שכן.

    לצערי אין כל דרך לפתרון אמין ובטוח של הסכסוך ע"י הקמת מדינה פלסטינית שניה בארץ ישראל המערבית. זו אילוזיה שגוררת את השמאל כבר יותר משלושים שנה ושהביטוי הפרקטי שלו החל לפני כ-15 שנה עם הסכם אוסלו האומלל והמאמלל. לצערי אין בחברה הערבית פלסטינית גורמי כוח שיכולים ללכת לפתרון של "החלוקה" הנוספת, קרי מדינה פלסטינים ביו"ש ובעזה. עלינו להבין שמצד אחד מדינה כזו אינה יכולה להתקיים בפועל, גם בשל פריסתה הגיאוגרפית-דמוגרפית עם הפיצולים השיבטיים שבה, אבל גם משום שהפתח ה"מתון" והחמאס הקיצוני לא נטשו את החלום למוטט את ישראל הקטנה ולהקים את "פלסטין הגדולה". נסיגה לגבולות 67' או לגבול קרוב אליה לא יביא את השלום אבל יעודד את המשך "מדיניות השלבים" הפלסטינית תוך התמקדות במימוש "זכות השיבה", אם בהסכם מצומצם (כפי שכבר הסכימו כמה גורמי שמאל בכל מיני הצעות שלום פריפריאליות) ואם במעשה – ע"י כניסת פלסטינים ללא רישום וללא בקרה (צריך לדעת שמאז 1993 נכנסו לישראל יותר מ-150 אלף פלסטינים מ'השטחים' ומחו"ל ללא רישום ובקרה מסודרים).

    הצעתי לפתרון מדיני הוגן וסוציאלי:

    * כל אדם באשר הוא, ערבי כיהודי, ישבו במקומותיהם כחוק, בלא כל קשר היכן יעבור הגבול בין שתי המדינות.

    * היהודים כולם היכן שישבו יהיו אזרחי מדינת ישראל. במידה וישבו במדינת פלסטין הם יהיו במעמד תושב בלבד. כך בדיוק ביחס לערבים. ערבי היכן שיישב יהיה אזרח המדינה הפלסטינית. במידה ויגור בתוך מדינת ישראל הוא יהיה במעמד תושב עם כל הזכויות.

    * יהודים, אזרחי ישראל, יצביעו לכנסת. ערבים, אזרחי פלסטין, יצביעו לפרלמנט הפלסטיני.

    * ירדן שהיא החלק הגדול של פלסטין תהיה המדינה הפלסטינים ובירתה עמאן בירת הפלסטינים. ישראל תהיה מדינת היהודים ובירתה ירושלים בירת היהודים. קו הגבול יעבור בקו נהר הירדן.

    צריך לציין שירדן נחשבת בעיני הפלסטינים לארצם. פתח ערפאת ניסו מאז 68' ועד 74' להפיל את חוסיין בכל דרך, אם בהפיכה אלימה (ספטמבר השחור 70') ואם בגיוסים פוליטיים, בהתנקשויות ובמעשי טרור. יותר מ-70% מהירדנים הם פלסטינים ורואים עצמם כפלסטינים. ירדן היא מדינת בועה אימפראיליסטית שתתפרק מתי שהוא כמו שעיראק מתפרקת וכוחות שיעים, סונים וכורדים דוחפים לפירוד.

    * ישראל צריכה לנווט כמה שיותר בעלי השפעה במערב לכיוון הפיתרון הזה ולייצר כוחות משפיעים שיתכו בפתרון הזה. יתרונו של הפתרון הזה שאפשר גם ליישמו חד צדדית, במצב של חוסר ברירה, ע"י מהלכים שייאלצו את ערביי פלסטין להתכנס בלית ברירה לגבולות ההצעה. אם ישראל תכריז ותממש על כל יו"ש כשטח ישראלי ותכריז שהיא רואה בפלסטין המזרחית את מדינת הפלסטינים, היא בהחלט תוכל לגרש את כל האנשים המעורבים בטרור ובני משפחותיהם אל מעבר לירדן. צריך לזכור שלפי אמנות האו"ם, למרות שהאמנות האלה לא מתייחסות למצב הכיבוש הישראלי בשטחים בהיבט של הכרעה למי הבעלות על השטח (אלא רק לעניין שמירת זכויות האדם שהוא עניין אוניברסלי), אין הכרעה לגבי עניין הבעלות הלאומית. כל הביטויים באו"ם הם על רקע פוליטי צר ואנטי ציוני. לפי אמנות האו"ם מדינה כובשת רשאית להעביר אוכלוסיה ממקום למקום בשל אילוצים ביטחוניים ובלבד שלא תגרשם מחוץ ליחידת השטח שבמחלוקת. מאחר ש'פלסטין' היא ירדן, ישראל ומה שבינהן, הרי שגירוש פלסטינים למזרח פלסטין אינו בבחינת הפרת החוק הבינ"ל.

    * ישראל צריכה לסייע בסתר, ישירות ובעקיפין, לכל כוח פלסטיני מקומי בירדן, להפיל את המלוכה האשמית הסעודית כדי לדחוף את הירדנים להקים שלטון פלסטיני חלופי כלשהו, גם במידה והוא יהיה עויין לישראל.

    * באופן כזה ישראל תעביר את הסכסוך ממלחמה מתמשכת בין מדינה לבין מיעוט גדול בה, לסכסוך בין שתי מדינות של שני עמים. לפחות תהיה כתובת לגביית מחיר, או לחילופין כתובת ממשית לעשיית שלום בהמשך.

    * במצב של שלום ראוי שהפלסטינים שיגורו ממערב לנהר הירדן יחיו את חייהם בתוכנו, ובלבד שהם לא יוכלו להשפיע או לאיים על אופי הפורמלי והקובע של המדינה היהודית.

    * לעניות דעתי, אנשי השמאל ואנשי הימין יכולים להתלכד על המצע הזה, להובילו בעולם, לנהל סביבו ויכוח ולשכנע אנשים בסבירותו וביתרונותיו.

    * רק הסכם כזה יוכל לתת לשני העמים לשבת ביחד על אותה פיסת ארץ בלי שהאחד יאיים פוטנציאלית בחיסול דמוגרפי של השני (כמובן שאיום הפלסטינים על היהודים גבוהה בהרבה).

    * הטוב שבתוכנית הזאת היא שהאיש הפרטי, ערבי כיהודי, ימשיך את חייו הפרטיים בדיוק באותו האופן כמו שעשה תמיד. השינוי הוא, שעכשיו לכל ערבי תהיה מדינת לאום להזדהות איתה ולהשפיע דרכה.

  3. נעמי ט לזכר דני בלוך :

    לפני שנתיים הלך לעולמו באופן פתאומי.

    הפוסט הזה כל כך אקטואלי, וגם הקישור לפנחס נבון.

    איזה טעם של החמצה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.