חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הפרדה מול הכלה: קו פרשת המים הפוליטי

נושאים דעות, פוליטי ב 25.01.12 6:05

זהו זמן פוליטי בו מגיעות לשיא מגמות ההפרדה בהובלת נתניהו במטרה לשרוד. הפוליטיקה היום היא של הפרדה ושנאה. על הפוליטיקה הישראלית החדשה ללכת בכיוון הפוך. כיוון של כבוד לשונות ולייחודיות, וגיבוש הסכמות ועשייה לקראת בניית חברה משותפת ומשגשגת

מאת: אבי דבוש



לפני אלפי שנים, חל שבר עמוק בהיסטוריה המדינית היהודית. מרד מיסים של השבטים העניים, הביא לחלוקת הממלכה, שהייתה אז בשיא שגשוגה, לממלכות יהודה וישראל בדרך לחולשה מדינית וחורבן. לא מעט תל אביבים החלו, לאחרונה, להרהר באפשרות להכריז על מדינת תל אביב, ליברלית, חילונית וסובלנית, זו שזכתה כעת לציון בינלאומי לשבח על השתלבות הקהילה הגאה בתוכה .

גם אם מדובר במשאלת לב לא ריאלית, היא מלמדת אותנו על התהליכים הריאליים להחריד שכולנו מצויים בהם, ועל הכיוון בה חייבת ללכת הפוליטיקה הישראלית החדשה, לכבוד מצד אחד לשונות ולייחודיות של קבוצות, ובנוסף לגיבוש הסכמות ועשייה לקראת בניית חברה משותפת ומשגשגת .

תזזית הבחירות הנוכחית, אחת מיני רבות  בקדנציית הכנסת השמונה עשרה, מסמנת את הטרנדים המפלגתיים העכשויים, שייתכן שישרדו עד הבחירות, ללא קשר לתאריכן המדויק. יאיר לפיד, כ'תקווה הלבנה' התורנית, יחימוביץ כראש מחנה סוציאל- דמוקרטי, קדימה כמועמדת המרכזית להתרסקות, ישראל ביתנו, כמו ש'ס, כבעלות בסיס תומכים קבוע ויציב, עם סכנות פיצול עונתיות, מצד דרעי, במקרה החרדי- מזרחי, או ניצחון סדר היום האזרחי ו'גניבת' המצביעים העולים מן המרכז, במקרה הליברמני.

סדר היום ממש לא השתנה: הציר המדיני- בטחוני כציר מרכזי ולצידו הציר החברתי- כלכלי וציר הדת-מדינה, עדיין עומדים במרכז הפוקוס. המערכות החברתיות שלנו: תקשורת, אקדמיה, פוליטיקה, משפט ועסקים, עוסקות בשעתוק מתמיד של סדר היום ודחיקה של נושאים אחרים לאחור.

זהו זמן פוליטי בו מגיעות לשיא מגמות ההפרדה החברתיות והביטוי שלהן בפועל בשדה המפלגתי. ראש הממשלה הנוכחי, וראש ממשלת הסקרים הנוכחי, הוא המוביל. נתניהו, שניצח ב1996 על קואליציית המקופחים, מוביל מגמות של הדרה ופירוד לטובת אינטרסים פרטיים. בשטח הכלכלי, הדבר בא לביטוי באידיאולוגית הפרטה קיצונית, הדוחקת כל ערך אחר. דוגמא מובהקת ניפק נתניהו בתחילת הקדנציה, כאשר חתר להפרטת ומכירת שבעים ותשע אחוזים מאדמות המדינה ורק קואליציה יוצאת דופן של תנועות נוער ציוניות, ארגונים דתיים- מתנחליים וארגוני סביבה וזכויות אדם, בלמה וריסנה את המהלך.

ההצעה לחלוקת בית שמש לעיר חרדית ועיר חילונית הנה נגזרת של אותה תפיסת עולם. אליבא דנתניהו, עולם אידיאלי הוא כזה שבו כל אחד מאיתנו ישב בנחלתו, תוך קשרים חברתיים וקהילתיים מינימאליים, ניזונים מתקשורת 'פטריוטית', קרי אוהדת המשטר. אחת למספר שנים ניקרא למלחמה או לקלפיות וביתר הזמן נפרנס את השיטה הכלכלית הפוערת פערים ונשים במנהיגנו הנבחרים את מבטחנו.

העניין הוא שנתניהו אינו היחיד בסיפור. חוק הברזל של האוליגרכיה קובע כי גם אליטה אידיאולוגית משרתת הופכת ברבות השנים לבעלת אינטרסים משל עצמה, ובראשם השרידות של חבריה, ה'מנהיגים'. תנועת הליכוד, במובנים אלה, איננה שונה בהרבה מהמהפך העמוק שעבר על מפא'י, עוד לפני המהפך הפוליטי. מתנועה אוניברסאלית בעלת יעוד וחזון כלל ישראלים היא הפכה לקבוצה סגורה, בעלת קודים פנימיים וחלוקת שלל, על פי הזיקה למפלגה.

אם נתבונן לימינה ולשמאלה של מפלגת השלטון, נגלה את אותו הסיפור. מפלגות שנבנות על שנאת ה'אחרים', השבטים שהם הם המשקולת בדרכנו את השלווה והשגשוג. בתפקיד ה'אחרים' האולטימטיביים נמצא את החרדים, העולים, הדתיים. המתנחלים, העניים וכמובן, הערבים, שאם לא היו, היו צריכים הפוליטיקאים שלנו להמציא.

תשאלו את יועצי הבחירות. הם יטענו שאנחנו מגיעים להצביע מתוך שנאה וכעס. כמו אוהדי כדורגל אולטימטיביים אנחנו רוצים שהקבוצה שלנו תנצח, אבל יותר מזה, שהשנואה תובס עד עפר. ויכוח עם התפיסה הזו הוא ויכוח ערכי ועקרוני החוזר לויכוח התנ'כי הידוע בדבר מהות יצר לב האדם.

התשובה היא, כמו במשל הפרפר האחוז בידי השואל, תלויה בעיקר ברצוננו. התעשייה המתפרנסת משיעתוק התפיסה של הפרדה, ניכור ושבטיות, היא תעשיה אדירה שכולנו, במובנים כאלה ואחרים, חלק ממנה ובכוחנו גם להתנער ממנה.

כולנו מתנהגים כאילו מה שהיה הוא שיהיה, המשחק הוא משחק סכום אפס וכל רווח לקבוצה אחרת הוא רווח על חשבוננו. הפוליטיקה של ההפרדה והשנאה באה לידי ביטוי במובנים הבסיסיים ביותר: היכן ועם מי אנו מתגוררים, למשל. זה התחיל בישובים ליהודים בלבד וערבים בלבד,  אחר כך בהפרדה בין חרדים ושאר העולם, עולים וותיקים ואחרי ההתנתקות בישובים  יעודיים לאנשי גני טל, שאינם יכולים להתערבב עם אנשי עצמונה, שודאי לא יחיו עם מפוני נווה דקלים. אישור חוק ועדות הקבלה, עם קואליציה מקיר לקיר, מהאיחוד הלאומי ועד למפלגת העבודה, הייתה שיא שקיבע לא רק הפרדה מערבים, אלא גם מעולים, מזרחים, חד הוריות, גאים, מבוגרים מעל חמישים ועוד.

הפוליטיקה של ההפרדה והשנאה מייצרת תיוגים לכל המגזרים, שאינם ה'אנחנו' המצטמק והולך. כל פשע של בן מגזר מסומן, הופך למסמן של המגזר כולו. כל יריקה של חרדי, רצח של יוצא חבר העמים, התבטאות של מזרחי מעירת פיתוח, ואונס של בדואי, משחררים רסן גזעני מהותני, המכתים את כל קבוצות הענק הללו.

השאלה המרקסיסטית הידועה: מי מרוויח מכל זה? יכולה ללמד אותנו על הקושי העצום לחולל שינוי חברתי עמוק. כאשר איש על דגלו, בהתקוטטות האינסופית הזו, כולנו, תשעים ותשעת האחוזים, הלא מחוברים ומקושרים, הלא מיליונרים, הלא נהנים באמת מהסדר הקיים, משלמים את המחיר.

מחאת קיץ 2011 סימנה אפשרות אחרת. עם כל הביקורת, מוצדקת בחלקה הגדול, על זהות המנהיגות, הסיפור והתכנים, של המחאה החברתית, נדמה שבכל זאת נחשפנו לאפשרות המרהיבה של חיים חברתיים המתייחסים למחבר בינינו ולא רק למפריד. עצרות המוניות בהן הופיעו, זה לצד זה, דוברות ודוברים ממגזרים רבים ומגוונים ומאהלים בהם נפגשו יחד שבטי ישראל, יכולים להיות סנונית מבשרת לאביב או קולה הנואש של ציפור השיר הנכחדת. כאמור, זה בידינו.

אם נהיה מוכרחים לבחור קו פרשת מים, באמצעותו ניתן לחתוך את הפוליטיקה הישראלית לכוחות הייאוש מול כוחות התקווה, זו הייתה הסכין וזה החתך. חשוב שנדע שלא להתרשם מהישן והשחוק או מהרענן והרהוט המצביע על ה'הם', האשמים, ולחפש את מי שמציעים פוליטיקה רצינית של תקווה, מחברת, מאחדת, מכילה, מייצרת מדינה ראויה לקשיש, למזרחית, לחרדי, לבדואית, לתינוק, לגלילי ולתל אביבי. כן, מדינה לכ ו ל ם. ללא ציניות. אם הרעיון לא צלח בעבר, ננסה אחרת ובמשנה מרץ. אין בידינו ברירה.

אבי דבוש, חבר הנהגת מפלגת "התנועה הירוקה"

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

2 תגובות

  1. א. קוריאל :

    יפה אמרת.

  2. משתמש אנונימי :

    בינינו מדינת ישראל נראית יותר ויותר כמו הטיטניק שמחפשת בנחישות ובהתמדה את הקרחון המתאים.

    מדינה שיש לה שניים, שלושה ארבעה(?) סטים של גבולות, יעני מדיניים, שמנהלת עצמה בשתי פאזות של מערכות חוק, משני צידי הקו הירוק, שמתנהלת במקביל במספר לא ידוע של שפות מקודדות (באזור שהצבא הוא הריבון על פי החוק הישראלי טוענים המתנחלים ש"בדמוקרטיה" הצבא לא מתעסק באזרחים כי זהו תפקיד המשטרה, חא, חא, חא).
    גם גל המחאה התנהל בלב המאהל של רוטשילד במספר שפות במקביל.
    כל החיים שלנו מקודדים בסטים שמתוכם, נשלף הסט המתאים לרגע שמתאים ליחצן ו/או לתקשורת.
    אבל על הסיפון מנגנת התזמורת, הכל טוב, עדיין.
    למה צריך לבחור בסט אחד כשאפשר להינות מכל העולמות?
    אז מה אם נציג ישראלי כלשהו לא יכול להגיד שני משפטים שלמים באוניברסיטאות בעולם?
    איפה הם היו כשאנחנו עמדנו במעמד הר סיני?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.