חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מונטסקייה, הפרדת רשויות ומחאות חברתיות

נושאים איכות השלטון, דעות ב 15.01.12 1:03

שתי התופעות בישראל של היום, המחאה החברתית ומאבק הממשלה בבית המשפט העליון , ניתנות להבנה טובה יותר באמצעות עיון בפערים הקיימים ברעיון הפרדת הרשויות

מאת: יובל זך

בחודשים האחרונים היינו עדים לגל מחאות ברחבי הדמוקרטיות המערביות: מניו יורק, דרך מדריד ועד לערי ישראל. בנסיון להתחקות אחר הסיבות להתעוררות האזרחית האחרונה, ניתן לנדוד אחורה בזמן ולבחון את הגותו של הברון דה מונטסקייה לאור האירועים האחרונים בעולם הפוליטי של היום, ממרחק של למעלה ממאתיים וחמישים שנה של דמוקרטיה לסוגיה.

למי מאיתנו שנרדם בשיעורי אזרחות, נזכיר שמונטסקייה היה פילוסוף צרפתי שטבע את עיקרון הפרדת הרשויות. בהיותו מוטרד בראש ובראשונה מעריצות המשטר כלפי האזרחים, הוא ביקש למנוע עריצות מעין זו באמצעות חלוקת עוגת השלטון בין שלוש רשויות: מחוקקת, מבצעת ושופטת. בהניחו כי נטיית השליט הינה לצבור כוח ככל שמשגת ידו, ביקש מונטסקייה לעצב מנגנון בו ייכון מאזן כוחות בין גופי שלטון נפרדים ותלויים האחד בשני שיתחרו על העוצמה, ינטרלו וירסנו זה את רצונו ושאיפותיו של זה. על-ידי כך הוא קיווה לסכל את ריכוז הכוח השלטוני בידי גוף אחד ולשחרר את האזרח מהחשש מפני שרירותיות ועריצות השלטון כלפיו.

הגותו של מונטסקייה הינה אבן דרך בהיסטוריה של המחשבה המדינית ועיקרון הפרדת הרשויות מהווה תשתית חוצת-יבשות לדמוקרטיה המודרנית. אולם חרף חשיבותה של תורתו, נראה כי מונטסקייה הניח שתי הנחות מוטעות תוך שהוא מתעלם משתי סוגיות מרכזיות בפוליטיקה – סוגיות שאם נבחן אותן כעת נגלה קשר בינן לבין תופעות המתרחשות בישראל של היום.

הסוגיה הראשונה נוגעת למעורבותו של האזרח בפוליטיקה והמתח ההכרחי בינו לבין השלטון. מונטסקייה קיווה כי באמצעות קיומן של שלוש רשויות נפרדות, הוא יוכל לפטור את האזרח ממאבק מתמיד עם השלטון ומעמידה על זכויותיו, כיון שהתחרות בין הרשויות ממילא תבטיח הגנה על האזרח ותייתר מאבק זה.

אולם תוצאה אינהרנטית של סדר-יום כזה הינה ניוון אזרחי הולך ומעמיק, דהיינו צמצום מעורבותו של האזרח בפוליטיקה כתוצאה מתחושת ביטחון מוטעית שדי בקיומן של בחירות כל פרק זמן קבוע כדי להבטיח את זכויותיו. עם התרחקותו של האזרח ממעורבות ישירה בפוליטיקה, כוחות אחרים ממלאים את החלל שנוצר בינו לבין השלטון, והקשר בין האזרח הבוחר להנהגה הנבחרת הולך ונעלם.

כך, בחודשים האחרונים, מגלים האזרח הישראלי והאמריקאי שכוחות זרים השתלטו על מוקדי הכוח במדינותיהם ושהשלטון הפסיק לשרת אותם כי אם את אותם גורמים. לא משנה במי יבחרו – מפלגת שמאל, ימין או מרכז, או איזה נשיא יצעד את תוך הבית הלבן – רפובליקני או דמוקרטי, בסופו של דבר מי שיקבע את סדר היום הינם אותם ברונים מודרנים רבי עוצמה הממלאים את החלל שנפער בין האזרח לנבחריו – טייקונים, גנרלים, פקידים בעמדות מפתח ומיני מקורבים לצלחת. התסכול האזרחי המתעורר מאפיין הן מערכת דו-מפלגתית כגון זו האמריקאית והן מערכת רב-מפלגתית כמו זו הישראלית.

ההנחה השניה של מונטסקייה שעמידתה במבחן המציאות מוטלת בספק, גורסת שעל-ידי הפרדת רשויות מלאכותית ניתן להשיג חלוקה בפועל של הכוח בין גופי השלטון השונים ועל-ידי כך להביא לריסונם. הוא שיער שהרשות השופטת, מעצם תפקידה לשפוט את התנהלותה של הרשות המבצעת, תרכז תחתיה די עוצמה כדי להרתיע את האחרונה מלהפר את האיזון הרצוי.

אולם העוצמה לא יכולה להתחלק באופן שווה בין הרשויות, מפאת קיומו של אי שוויון מובנה הנובע מאופי תפקידה של כל רשות. על הרשות המבצעת מוטל לבצע, כלומר לאכוף את הסדר במובן הפרקטי והיומיומי, ועל כן יש לה מונופול הן על אמצעי הפעלת הכוח הממשיים במדינה, כגון צבא ומשטרה, והן על השליטה בבירוקרטיה ענפה ופולשנית. לעומתה, בית המשפט איננו אלא גוף פרוצדורלי, מין נמר של נייר שלא יכול לעמוד עמידה של ממש כנגד החלטותיה של הממשלה, ומחזיק בעיקר במראית-עין של כוח ולא ביכולת התנגדות אמיתית.

הממשלה בישראל נוהגת להפר לא פעם החלטות של בית המשפט, כלומר את החוקים שחוקקה הרשות המחוקקת כפי שאלה מתפרשים על-ידי הרשות השופטת, ובמקרים רבים אף מתחמקת מעונש או מסנקציות כלשהן. ואם בוקר אחד הממשלה מחליטה כי בית המשפט עומד בדרכה, היא יכולה לבחור לא רק להפר את החלטותיו אלא להכפיפו למרותה בצורה גורפת ובוטה, באמצעות קביעת הרכבו והשפעה על החלטותיו, כפי שגורמים בקואליציה בישראל זוממים בהתמדה לעשות.

חוסר האיזון אף מחריף בסיטואציה כמו זו ש"נוצרה" לאחר הרכבת הממשלה הנוכחית, דהיינו חפיפה גדולה מאוד בין הרשות המחוקקת והמבצעת (הכנסת והממשלה), כאשר כמעט כל חבר-כנסת שלישי(!) ויותר מכל חבר קואליציה שני(!) ממלא תפקיד פעיל בממשלה – שר או סגן שר, עם תיק או בלי. כך, מפאת חפיפת אינטרסים – וכיסאות –  בעייתית, כוח הריסון שבידי הרשות המחוקקת הופך גם הוא לכמעט לא רלוונטי.

שוב, האזרח הישראלי מגלה שמבנה המערכת והמנגנונים הפרוצדורליים לא מספקים מענה לביטחונו מפני שרירותיות שלטונית או מפני הפרת האיזון העדין בין גופי השלטון השונים. אם הוא חפץ לשמר את הזכויות שהובטחו לו כאזרח במדינה דמוקרטית, דהיינו יחסי כוחות סבירים בין רשויות השלטון והגנה מפני שרירות-לב ועריצות – הן עריצותו של מיעוט (טייקונים וכו') והן עריצותו של רוב (באמצעות הממשלה), עליו להתנער מאדישותו ולהחיות את המתח הבריא בין השלטון לאזרחים וכן בין גופי השלטון השונים.

עליו לצאת להפגין, למחות, להגן על האיזונים והבלמים הנחוצים כל-כך לדמוקרטיה ברת-קיימא, לערער על המובן מאליו ולהתערות בפעילות פוליטית על מגוון צורותיה. שכן לא די בעקרונות הפרוצדורליים שהותוו על-ידי מונטסקייה, כדי להבטיח את מימוש ייעודה של הדמוקרטיה לאורך זמן.

יובל זך, דוקטורנט בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה וחבר בתנועה הירוקה

נערך על ידי גליה
תגיות: , , , , ,

4 תגובות

  1. אורי אפלבוים :

    יובל שלום,

    תודה על מאמר מעניין. אני חושב שהניתוח טוב מאוד ואכן הפרדת הרשויות ניוונה את הפעולה האזרחית הפוליטית. לגבי הנקודה השניה, אני חושב שהיא פחות משמעותית במדינות בהן יש חוקה מוסכמת וברורה הגדירה את גבולות הפעולה. חוקה זו נותנת לרשות השופטת את הכלים לנהוג כרשות נפרדת באמת.

    בנוסף, נקודה שלישית שאליה לא התייחס מונטסקייה ואשר משפיעה מאד על התהליכים היום היא חוסר ההלימה בין הגדר המדינתית לבין הגדר הכלכלית. הגלובליזציה, תאגידים חסרי גבולות, הסרת מכסים, ניוד עולמי של עובדים ואפילו מטבעות בין מדינתיים. כל אלה, טרפו את הקלפים וגרמו לכך שחברות שונות עם מוסדות ושיטות משטר שונות חייבות להסתנכרן לכדי פעילות יומית פוליטית בדמות ניהול הכלכלה. בכדי לעשות זאת, קמה רשות רביעית, אשר אינה נבחרת ולא בדיוק כפופה לאף אחת מהרשויות המדינתיות. הרשות הכלכלית הגלובלית המפוזרת בין, הבנק העולמי, האיחוד האירופי, ממשלות ארה"ב וסין, קרן המטבע, חברות דירוג האשראי ואחרות. רשות זו משפיע על חיינו לא פחות מהכנסת, הממשלה ובית המשפט הישראלי.

  2. נדב :

    יש טענה אחרת שעולה ואינה מוזכרת כלל במאמר. אולי זה בגלל שהיא יוצאת כנגד רוח המאמר. הטענה היא שהרשות השופטת שולחת את ידה אל תוך תחומיה של הרשות המבצעת. הפעילות של הרשות המבצעת ל"השתלטות" על הרשות השופטת היא למעשה "ריסון" הרשות השופטת כחלק ממערכת האיזונים בין הרשויות השונות. אם הרשות השופטת תיסוג מניסיונה לפלוש לתחומי הרשות המבצעת אזי הרשות המבצעת עשויה להימנע מלנסות להשתלט עליה פשוט מתוך טובתה שלה – אין היא רוצה לפתוח במערכה שלמה שאינה נחוצה לה באמת. המצב יחזור לקדמותו שמערכת האיזונים קיימת אבל אף רשות אינה מעזה להשתמש במלוא כוחה כנגד רשות אחרת. במצב כפי שהוא עכשיו (וייתכן ואני מגזים) מרגישה הרשות המבצעת שמנוונים את האפשרויות שלה ואין לה ברירה אלא לפנות לדרך המסוכנת של פגיעה ברשות השופטת. אולי הרשות השופטת צריכה למצוא דרך ליסוג מהכיוון שאליה היא פונה מצד אחד ומצד שני לשמור על כבודה ועל משקלה כדי להמשיך לרסן את הרשות המבצעת בצורה סבירה ומאוזנת.

  3. דובי :

    מוזר בעיני שבשום מקום בדיון הזה לא עולה ההבדל התהומי בין השיטה האמריקאית (המיישמת באופן מובהק את עקרון הפרדת הרשויות) לבין השיטה הנהוגה בישראל (וברוב הדמוקרטיות האחרות), של דמוקרטיה פרלמנטרית בה הרשות המחוקקת והמבצעת למעשה מאוחות. החפיפה בין הרשות המבצעת למחוקקת אינה מקרה מצער של הממשלה הנוכחית, אלא הנחת יסוד של השיטה: לממשלה יהיה רוב בכנסת. המטרה היא בדיוק לאפשר לרוב בציבור (המשתקף ברוב בכנסת) לשלוט באופן אפקטיבי. זאת, להבדיל מהשיטה האמריקאית, שם המטרה היא למנוע מהשלטון לממש את כוחו כדי להגביל את הציבור אלא במקרים חריגים.
    בשיטה פרלמנטית ביקורת שיפוטית על הממשלה היא בעייתית בין כה וכה – כאשר היא אינה מבוססת על חוקה שזכתה במובהק לאמון הציבור, על אחת כמה וכמה. וכמובן ששיטה נשיאותית לא תוכל כלל להתקיים ללא חוקה מפורשת שקובעת מה מותר לכל רשות לעשות באופן מדוקדק, ובכך תבטיח הפרדת רשויות שאינה "מלאכותית" אלא מלאה ואמיתית ומעוגנת באופן כזה שביטולה שלא בהסכמה רחבה מאוד של הציבור כולו משמעותה בהכרח תהיה ביטול המשטר הקיים והחלפתו באחר.

    צודק הכותב בכך שעלייתם של בעלי הון היא הגורם לתסכול האזרחי הפושה בעולם הדמוקרטי, אבל תליית הדבר בהפרדת הרשויות היא נון-סקוויטר. הבעיה נעוצה בבעיות יסוד של המשטר הדמוקרטי הנציגותי בעולם שבו החלקים הרלוונטיים דמוקרטית בכל חברה הולכים וגדלים, ובכך בהכרח מקטינים את כוחו היחסי של כל אזרח בודד. ספציפית, המסלולים של כניסת ההון במשטרים נשיאותיים לעומד משטרים פרלמנטריים שונים בתכלית – ממש לא נכון לטעון ש"אותו דבר" קרה בארה"ב ובישראל בהקשר של הפרדת רשויות. מה שכן קרה בשתי החברות הוא "גרעון דמוקרטי" יחד עם עליית ההון שאינו כבול לאף מדינה ועולה על כל מדינה בכוחו. השילוב בין השניים הוא שהביא לתופעות שאנו רואים ברחבי העולם. להפרדת הרשויות אין כל קשר לעניין. האזרח לא נעשה פחות מעוניין בפוליטיקה בגלל הפרדת הרשויות – הוא נעשה פחות מעוניין בפוליטיקה כי הפוליטיקה הלכה והתרחקה מהמצביע הממוצע. התנוונותן של המפלגות מגוף שחיבר באופן אקטיבי בין הבוחרים לבין המדינה דרך אינספור מסלולים לגוף שקיים אך ורק כדי לאסוף קולות בבחירות ותו לא היא, כנראה, האינדיקטור הבוטה ביותר של התהליך הזה.

  4. האם גם אתם חיפשתם מי היה מונטסקייה | מי היה :

    […] 15 ינואר 2012 … בנסיון להתחקות אחר הסיבות להתעוררות האזרחית האחרונה, ניתן לנדוד אחורה בזמן ולבחון את הגותו של הברון דה מונטסקייה לאור האירועים האחרונים בעולם הפוליטי …מתוך עבודה שחורה » מונטסקייה, הפרדת רשויות ומחאות חברתיות להמשך קריאה […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.