חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

המחאה לא מתה – סיכום ביניים אופטימי

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 12.01.12 3:03

תומר קרת, פעיל חברתי סוקר כמה מתנועות המחאה הממשיכות כעת את מה שהחל בקיץ. המפתח, לדבריו, הוא התמקדות ביעדים פרקטיים ולא בויכוחים אידאולוגיים

הקיץ קרה דבר גדול. לאחר שמאה אלף איש נכנסו תוך מספר מועט של ימים לקבוצה שקוראת להחרים את הקוטג', השתנתה התודעה האזרחית בישראל, ומאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות וזעקו כדי להשיב את זכויותיהם. הקריאה "העם רוצה צדק חברתי" הדהדה בראש חוצות והציבור הבין שבטחון וצבא זה ממש לא מספיק כדי שהאזרח יתקיים בכבוד. גם אני לא שקטתי על שמרי, והייתי פעיל מסוף יולי ועד אוקטובר. עברתי תהליך ארוך ונוקב של למידה. הבנתי שקריאות אמורפיות וססמאות של אידיאולוגיות גדולות ומרשימות כמו "קפיטליזם", "סוציאליזם", "סוציאל דמוקרטיה", "שוק חופשי" ועוד הן לא יותר ממילים מנופחות שמפספסות את העיקר. קיינס, ברנשטיין, אדם סמית, מילטון פרידמן, פרידריך הייאק, מארקס… כולם לא רלבנטיים יותר. נפל לי האסימון, למדתי את הבעיות המאקרו-כלכליות של מדינת ישראל והצלחתי לגבש בראשי פתרונות שיראו לי מתאימים. לדאבוני, בסוף אוקטובר צפיתי במחאה מסתיימת בקול ענות חלושה, וחשתי תחושת אכזבה עצומה. הרגשתי שהמחאה עסוקה באידיאולוגיה, במקום להיות עסוקה בפתרונות פרקטיים. במקום לראות את המבנה המאקרו כלכלי של מדינות כמו פינלנד ושבדיה, שדומות בנתונים שלהם למדינת ישראל, הלכו לספרים שהעלו אבק. לכן, החלטתי לקחת הפסקה מהמחאה.

 לשמחתי, בשבועיים האחרונים אני מרגיש שיש התעוררות מבורכת של המחאה. לפני שבועיים נסעתי לכנס של "מצילים את הניצולים" בתל אביב. הקבוצה הנפלאה הזאת, אותה הקים ד"ר איל גרטמן, משקיעה את כל זמנה בעזרה לקידום מאבקם של ניצולי שואה בישראל. בכנס סקרו את מצבם של הניצולים, והסבירו שמתוך 200 אלף ניצולים כחמישים אלף הנם עניים. המשמעות היא שאחד מכל ארבעה ניצולים הוא עני וזוהי תעודת עניות משוועת למדינה שנלחמת כדי להנציח את זכר השואה ואת האסון שקרה לעם היהודי. המדינה קיבלה הון עתק מגרמניה ככספי שילומים למען הניצולים, כספים שנתקעו בבנקים ובוועדות בירוקרטיות ואיטיות בעוד הניצולים פשוט נכחדים מיום ליום. מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, חייבת לתת לכל ניצולי השואה בישראל לחיות בכבוד ולהעביר להם במישרין את כלל הכספים שהתקבלו עבורם ממדינות אירופה. בכנס גם הופיע הזמר יהודה פוליקר, והגיעו כ150 אנשים. הקבוצה הנפלאה של "מצילים את הניצולים", עם אנשים נפלאים כמו איל, שיר אלוני ונורית רוזנבאום, ממשיכה ללא לאות להאבק למען זכויות ניצולי השואה.

 מעבר לכך, בשבועיים האחרונים הייתי פעיל מאוד מטעם הקבוצה "ישראל יקרה לנו". הקבוצה הזאת, שמורכבת מיוצאי חרם הקוטג', פועלת חדשות לבקרים מול המחירים המופקעים של כלל מוצרי הצריכה והבסיס במדינת ישראל. כרגע המיקוד הוא נגד קבוצת "שטראוס", שלאחר מיזוגים ורכישות הצליחה להפוך לחלק נכבד מקרטל המזון הדורסני במדינת ישראל. שטראוס מעלה מחירים בצורה מתמדת וכתוצאה מכך מחירי המזון במדינת ישראל גבוהים בעשרות עד 100 אחוזים לעומת המחירים ביתר מדינות המערב. למרות ששטראוס הבטיחה להוריד מחירים בעבר, המציאות מלמדת שהמחירים נמצאים במגמת נסיקה ועולים בצורה חדה גם כשמחירי חומרי הגלם יורדים.

 לכן, המחאה של "ישראל יקרה לנו" יצאה למספר הפגנות מחאה מול ביתה של עופרה שטראוס, במטרה לגרום לה להבין שהציבור עשוק, רמוס ומושפל, ולא יכול לשלם מחירים גבוהים כל כך, במיוחד כאשר המשכורות שלו נמוכות יחסית לשאר העובדים בעולם המערבי. הפגנה שהשתתפתי בה מול משפחת שטראוס היתה איכותית ביותר, באנו כ20 חברים ב7 וחצי בבוקר ביום חורף קר במיוחד, וקראנו לעופרה שטראוס להתעשת ולהוריד את המחירים. אנחנו דורשים שקבוצת שטראוס תוריד את המחירים בלפחות 30 אחוזים, וכן שהמחוקק והרגולטור יבצעו שינויים בענף המזון שיביאו לתחרותיות ולהורדת מחירים, כך שלא נהיה תלויים בטוב ליבה של גברת שטראוס.

פעולה נוספת ביצענו באוניברסיטה העברית, בה אני ופעיל נוסף חילקנו פלייארים בעת הרצאה של הגברת שטראוס ואף שאלנו אותה שאלות נוקבות. מהתרשמות אישית נראה שהגברת שטראוס בלחץ, היא לא הפסיקה להסתכל עלינו במשך כל ההרצאה, והיא דיברה על זה שמפגינים לה מול הבית. היא היתה לחוצה ונרגשת לאורך כל ההרצאה. כמו כן, נציגים של "ישראל יקרה לנו" ניגשו לדיון על ממצאי ועדת קדמי, הועדה שבודקת את יוקר המחירים בשוק המזון בישראל, במטרתה לזעוק את זעקתו של הציבור הנעשק. ביום שישי הקרוב נתכנס שוב מול ביתה של עופרה שטראוס. הציבור לא מוכן לתת לקרטל דורסני להביא להאמרתם של מחירי המזון. כל עוד המחירים גבוהים כל כך, לעולם לא יהיה צדק חברתי. לא נפסיק את פעולות המחאה שלנו עד שהריכוזיות במשק לא תחוסל, שתהיה תחרות אמיתית ושיוקר המחיה יירד בצורה משמעותית במדינה.

שותפות מעודדת נוספת, ישנה חדשה, נרקמה ביני לבין מייסד הקבוצה ר' זה רווחה, ארנו דניאלי. לאחר עבודה משותפת לאורך המחאה, דרכינו נפרדו בעבר. אך לאחר דין ודברים החלטנו שחשוב לשוב ולאחד כוחות, והגענו להסכמה משותפת ולפשרות כדי להמשיך את הפעילות המבורכת. מסמך הדרישות שלנו עובר בדיקה ותיקונים של פרופסור ירון זליכה, ובקרוב מאוד הוא ייצא לציבור הרחב. הגאונות במסמך היא שהוא משלב את הטוב מכל האידיאולוגיות, והוא קורא לרפורמות שייצרו פה משק תחרותי מאוד, בד בבד עם סולידריות חברתית ודאגה לחלש.

מאבק מעניין נוסף הוא מאבקו של הלוחם החברתי עטור הקרבות, יצחק ג'קי אדרי, ששבת רעב מעל ל20 ימים כנגד הפרטת חברות המיים לתאגידים מונופוליסטים פרטיים, וכנגד העלאת מחירי המיים וכן המיסים הנגבים על אספקת מיים. לפני יומיים ביקרתי את ג'קי, וראיתי בן אדם נחוש, אלטרואיסט שפועל למען הזולת ללא לאות ושלא יפסיק עד שישיג את מטרתו. אבנים שחקו מים, ואתמול בישיבה בכנסת ג'קי הצליח לביא להורדה משמעותית של מחירי המים הנגבים מאוכלוסיות חלשות במדינת ישאל, וכך הסתיימה בהצלחה שביתת הרעב שלו.

 לסיכום, המחאה לא הסתיימה, והיא רחוקה מלהסתיים. יוקר המחיה בישראל הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי, דיור בר השגה הוא חלום שרק מעטים מסוגלים להגיע אליו במדינת ישראל שלי ימינו, המשכורות בישראל נמוכות וזכויות עובדים נרמסות באופן רחב, הפנסיות של הציבור נלקחות על ידי טייקונים למען השקעות כושלות ותספורות חצופות, מגזרי הממשלה לא יעילים מספיק ולא נותנים את השירות הנדרש לאזרח הקטן, אוכלוסיות רבות לא נוטלות חלק בשוק העבודה והציבור נאנק תחת עול מסים עקיפים מטורפים, בעוד הטייקונים נהנים מהקלות רחבות היקף במיסוי על חשבוננו.

 הציבור לא רדום, בשטח יש אלפי אנשים שעדיין פעילים, וזה רק עניין של זמן עד שהציבור הרחב יתגייס בהמוניו כדי לדרוש את מה שמגיע לו – היכולת לסיים את החודש בכבוד. אני אופטימי, ואני מאמין שזה רק עניין של זמן עד שהמחאה תישא פרי ותקצור הישגים מרשימים. המחאה ממשיכה, פשוט כי אין ברירה אחרת.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , ,

6 תגובות

  1. ל רפי :

    לא די במחאה מהבטן

    הקריאה "העם רוצה צדק חברתי", סיסמת הקרב של מחאת הקיץ (רוטשילד ושות') היתה סיסמת סרק משום: א. שכל שינוי במצב קיים מחייב לקחת משהו ממישהו שכרגע יש לו, ולתת למישהו אחר שכרגע אין לו. והשאלה תמיד היא ממי לקחת וכמה, ולמי לתת וכמה, ומצוקתו של מי חמורה יותר. שאלה פשוטה לכאורה זו, היא לב העיניין, ובלי לתת לה תשובות קונקרטיות שיש בהן "צדק חברתי", אין משמעות גם לסיסמת העל הנ"ל.
    ב. הקריאה הסלוגנית הצטיירה יפה בתקשורת המגוייסת של אותם ימים, תקשורת תקשורת ומניעיה, אבל לא שיקפה מציאות בשטח. את המאבק יזמו והובילו בעיקר שכבות הביניים, כאשר המצוקה הקשה ביותר נמצאת דווקא בשכבות החלשות, בפריפריה החברתית של ישראל. השכבות החלשות, ברובן, הודרו מסיבות שונות ממוקד מחאת הקיץ האחרון; שגיאה אסטרטגית של מי שמבקש לדבר בשם "העם" על "צדק חברתי".
    ג. סיסמאות והפגנות המממומנות ע"י בעלי ממון מסוגים שונים, שהאג'נדה שלהם אינה דווקא ובעיקר חברתית, אינם מקדמים דבר. הציבור אינו טיפש והוא מבין מהר והיטב את אופי התהליך ומגמותיו הסמויות. למהלכים מסוג זה פוטנציאל מוגבל בזמן של משיכת תשומת הלב, ולאחר חלוף פרק זמן זה (שבועות ספורים מאוד), חוזרת לעמוד בעינה ובמוקד תשומת הלב השאלה "ומה הלאה?" בלא תשובה מעשית לשאלה זו, מחאה עשויה להתפתח באחר משני כיוונים:
    1. התפוררות ודעיכה בגלל חוסר תכליתיות ומנהיגות,
    2. התפרעויות אלימות הנובעות מתסכול של פער-ציפיות. התפרעויות כאלה הן עתירות נזק ומעוטות הישגים ולכן מנכרות עד מהרה את רוב הציבור הנפגע מהן מיוזמיהן הנלהבים מדי.
    קיימים בעולם עשרות אם לא מאות דוגמאות, במאה ה- 20 לבדה, של מהלכים חברתיים שכשלו משום שלא השכילו להגדיר מטרות ברות השגה, לא השכילו למתן פערי-ציפיות ולא השכילו להתניע תהליכי יישום שקופים לציבור בכדי לשמר את אמונו ואת תמיכתו בצהלכים אלה.
    שוטים פוליטיים ודמגוגים פוליטיים נוטים להבטיח לתומכיהם הנלהבים, הסובלים מעיוורון זמני של כושר השיפוט ההגיוני, הרים וגבעות שאינם ברי השגה. לא תמיד אימרתו הידועה של הרצל "…אם תרצו, אין זו אגדה…" מתקיימת. חייבים, כהרצל, לתפוס נכון את ההוויה במסגרתה נאמרים הדברים, בכדי להבחין בין אמירה לא מציאותית שמשקפת מציאות, לבין מציאות שעושה אמירה ללא מציאותית.
    שוטים ודמגוגים פוליטיים אינם מדברים במונחים של תוכניות ביצוע, אלא בסיסמאות אידיאולוגיות, אלא שבלי תוכניות ביצוע, קריאה לשינוי מרחיק לכת אינה יותר מאנרכיזם אידיאולוגי; במקרה הטוב יודעים הקוראים מה הם רוצים להרוס (מה הם "שונאים"), אבל אין להם מושג ירוק מהו התחליף שיבוא במקום מה שיהרס וכיצד ממשים זאת.
    אי אפשר "לתקוע" מדינה שלימה ב- "HOLD" לפרק זמן בלתי מוגדר. כאשר מתניעים פעילות לשינוי, חייבים לדעת אפריורי גם לאן רוצים להגיע, כיצד וע"ח מה, ומיהם השותפים הפעילים לכך. למעשה, חייבים לנהל פעילות פוליטית בתוך או מחוץ לערוצי המימשל הרגילים, אבל בכלים ארגוניים דומים למדי אך בדרכי התנהלות אחרות לחלוטין.
    אין ספק שחלק לא מבוטל של המצוקות שהיו על סדר היום החברתי בישראל בקיץ האחרון, נותרובה גם כיום. אין ספק שלא כל הנושאים קיבלו ביטוי ראוי בוועדת טרכטנברג (ואין זה משנה אם כך הנחה רוה"מ, כך החליטה הוועדה עצמה, או מצוקות לחץ הזמנים כפו זאת על עבודתה). גם וועדת הריכוזיות אינה מספקת את יתרת התשובות החסרות, וגם לא מסגרות נוספות; כל אחת ותרומותיה התרומיות. אין גם ספק שאם המצוקות האמיתיות לא תטופלנה ברציפות ובהתמדה (וגם לכך דרושה תכנית פעולה), הן תחזורנה בשלב כזה או אחר כמחאה נוספת או כגל נוסף של אותה מחאה. אולם גם מחאה נוספת אינה מבטיחה בהכרח שיפור, בדיוק מאותן סיבות שמחאת הקיץ לא הביאה אותו. גם מחאה נוספת ללא הכנה ראויה, מנהיגות ראויה ותוכניות קונקרטיות, תכלה עצמה בלא כלום.
    מחאת הקיץ, יצרה מאידך מספר גלים, שלהם אפקט מתמשך. גל אחד הוא מודעות חברתית מחודדת לסוגיות שונות כגון יוקר המחיה, בעיות הדיור ואי-שיוויון כלכלי הוך ותופח. גל אחר הוא תזוזות במרחב הפוליטי. הסכנה הנשקפת כיום לחברה הישראלית היא שהחלקים בציבור שהבינו שיש להצמיד לרצון לשינוי גם תוכניות מימוש קונקרטיות, יגלשו לעבר הפופוליזם והדמגוגיה הישנים, שרק הטעו והונו אותם עד כה. הסממנים הראשונים של ההערכות הפוליטית "החדשה", המתבטאים ב"מצטרפים החדשים למרוץ", מאכזבת מאוד. במקום עיסוק במשחקי תדמית שחוקים של דמויות שנויות במחלוקת, מוטב היה לטוענים החדשים לכתר המנהיגות הלאומית, אילו לקחו "סיכון ציבורי" והיו מציגים לציבור תוכניות ביצוע קונקרטיות (פעילויות, לוחות זמנים, משאבים מיועדים וסדר קדימויות פנימי) על יתרונותיהן וקשייהן, ומבקשים מנדט מהציבור לביצוען; בעידן הרשתות החברתיות, הפייסבוק הגוגל וכל השאר, הגיע הזמן לדבר אל הציבור בגובה העיניים שלו, ולא בגובה העיניים המושפלות של יועצי תקשורת אנכרוניסטים, שדוגלים בטישטוש מירבי בסיסמאות ובדימויים כמכניזמים מוכחים אמפירית "לעבודה על הציבור בעיניים".
    הפוליטיקה אינה המשכה של המחאה שכשלה על דרך המימוש. היא אינה צריכה לחזור על סיסמאות המחאה, או לצרף לשורותיה מי שלא הוכיחו יכולת ביצוע. היא צריכה לספק את התחליף הארגוני המתחייב לביצוע אחראי של רצונות וצרכי הציבור.
    הכשל הפוטנציאלי הטמון בגישה הנוכחית הוא שגם הבחירות הקרובות תתנהלנה על תדמיות ודימיונות, וכאשר יבואו "סוחרי הדימיונות" לממש ולו רק חלק מהבטחותיהם (אם יבואו) יתברר להם שלאלה אין תמיכה ציבורית. הציבור לא נשאל את השאלה הנכונה ולכן לא ענה את התשובה הנכונה, או שבאמת הותעה שוב, ככוונת המכוון, בהבנת משמעותם היישומית של סיסמאות הבחירות.
    לסכום: המצוקות בוודאי חיות; המחאה – אולי. המצוקות תמשכנה לצמוח ולהחריף אם לא יטופלו; המחאה עשויה דווקא לגווע אם תאכזב בגדול. בדרך בה הלכה עד כה, אין לי ספק שתאכזב.

  2. גיא :

    כרגיל לא שמים לב שקיים מאבק הילדים והאבות לשני הורים, קבוצה חזקה שבעזרת פעילות נמרצת השיגה חלק גדול מיעדיה בחצי שנה האחרונה. חשיפה תקשורתית, מודעות שיח ציבורי ופוליטי על נושא מודחק ומוזנח שמנוהל בדלתיים סגורות.

  3. גיא :

    א זה אבא וארגוני הגברים הצליחו להביא לפרסום ועדת שניט אחרי קרוב ל6 שנים של מריחה לא סבירה ומאבק פוליטי בין נשים לגברים. חזקתתוק וסיכסוךני הגיל הרך תבוטל תעודכן שיטת חישוב המזונות. עכשיו ממוקדים במרכזי קשר שהם מתקני סיכסוך וניתוק אבות מילדים וטיפול ב200 אבות גרושים שמתאבדים כל שנה… 200 מחצית ממקרי ההתאבדות כל שנה

  4. תומר קרת :

    היי גיא,
    ברור לי שיש קבוצות רבות שפעילות במחאה שלא סיקרתי במאמר שלי.
    לא התכוונתי בכלל לסקר את כלל פעולות המחאה שמתקיימות היום, מטרתי היתה לתת את הזווית האישית שלי לאירועים שאני השתתפתי או התוודעתי אליהם באופן אישי.

  5. מושיקו ביבי :

    תומר ישר כוח! אל תרים ידיים עד שבאמת יתקיים פה צדק חברתי!

  6. עודד סספורטס :

    תומר, אני נוטה להסכים איתך בהמון נקודות במאמר.

    אני כן חושב שהיה מן הראוי להזכיר את המאהל בשכונת התקווה והמחאה העקשנית של פעילים ערבים ויהודים מהשכונה מול הבריונות הגסה של חולדאי והברוטליות שבהפעלתם של חברות "אבטחה פרטיות" כנגדם.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.