חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

המחאה החברתית – להתכונן לסיבוב השני

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 2.01.12 2:02

המחאה החברתית לא הרשימה במיוחד את מי שמוכרים לנו קוטג' או דירה, הם מוצאים את כל הדרכים והשיטות איך להמשיך ולהעביר את הכספים מהרוב שלא דמם בקיץ.  צריך להתחיל את המחאה מחדש
מאת: ק. טוכולסקי

לקראת 2012, שום דבר לא השתנה

ביקור בסופרמרקט אתמול הבהיר לי שעונת ההנחות והמבצעים הוכלת וקרבה אל סיומה, טרה לדוגמא העלימה את הקופסאות המוגדלות, חלק מהמבצעים של שטראוס גם נעלמו. בלי חיתולים ובלי בשר, יצאתי מהקופה עם חשבון של קרוב ל-500 ₪ וזה בסניף של רמי לוי, הרובין הוד של הסופרמרקטים. קצת אחרי היום הקצר של השנה ולמרות העדר הגשם, הקיץ נראה מאוד רחוק. בסוריה יוצאים מדי שישי עשרות אלפי אנשים להפגנות זועמות ואחרי כל הפגנה פחות חוזרים הביתה משיצאו בגלל מעצרים ורציחות של הדיקטטורה ופה בארץ הקודש כמו במערב אין כל חדש. אחרי חודשים שבמדורי הכלכלה טחנו את המוח על כל ירידה בתחום הסטייה הסטטיסטית של מחירי הדיור, הטריגר המשמעותי (עם כל הכבוד לקוטג') של מחאת קיץ 2011, מחירה הממוצע של דירת 4 חדרים בירושלים עמד על 1,600,000 ₪ רחוק מאוד מהישג ידו של זוג צעיר.

זוג ירושלמי חילוני צעיר היום נמצא אי שם בתחילת שנות ה-30, אחרי הצבא הטיול/עבודות מזדמנות/עבודה מועדפת/חיפוש עצמי ולימודים, אין לו מה לעשות עם דירת 3 חדרים כי הוא מתכנן להביא לעולם תוך 5-6 שנים 2-3 ילדים והוא גם רוצה קצת מאותה רמת חיים גבוה שהתקשורת כל הזמן מציינת שיש לנו. אז בואו ונניח שהזוג הצעיר הירושלמי מרוויח קצת מעל ההכנסה הממוצעת בישראל למשפחה (למרות שרוב הזוגות הצעירים בירושלים עניים כעכברי כנסייה, בית מדרש או מסגד), בסביבות 12,000 ש"ח, אולי אפילו יותר. נניח שיש להם קצת עזרה מההורים וקצת חסכונות ואיך שהוא הם מגיעים לקו המשכנתא עם למעלה ממחצית הסכום הנדרש. הם ישלמו עכשיו במשך 20 ומשהו שנה לפחות מחצית מהכנסתם וזה לפני שהם עשו ילד. ירצו דירת 3 חדרים בירושלים, ישלמו מיליון ומאתיים וישתעבדו קצת פחות רק 40% מהכנסתם הפנויה לפני ילד. עד לאחרונה המלצתי לחברי לעשות כמוני ולהמשיך לשכור עד שהמחירים ירדו, רק מה גם השכירות עולה. הקבלנים דרך אגב, גם לא מטומטמים, הם לא ממש ממהרים לבנות עוד דירות ויש להם המון תירוצים, הבנקים לא מלווים, אין מספיק עובדים זרים, וכו וכו, אבל תכלס הם לא בונים כי הם לא רוצים שהמחירים ירדו. גם הבנקים לא רוצים שהמחירים ירדו, גם לא מי שהיה לו מספיק כסף להשקיע בדירה. מי שמרכז חייהם בירושלים ולא יכולים לברוח מפה כבר לא יכולים אפילו להרשות לעצמם לגור בהתנחלות קרובה (לפחות דבר אחד טוב, בועת הנדל"ן הפכה גם את התנחלות הנדל"ן ללא ריאלית), זוגות צעירים ביננו, כמו מי שמתרגשים ממחיר הקודש, אולי עניינו מקבלי החלטות בקיץ כשהם עמדו וצעקו ברחוב, עכשיו אנחנו/הם/כולנו לא מעניינים אף אחד.

ויש לזה מחיר, ואת המחיר נשלם כולנו, העובדה שמשום מה אחרי הקתרזיס של הפגנות ה-400 ומשהו אלף של תחילת ספטמבר, האוהלים פורקו וההפגנות הלכו ונדלדלו מבהירה מעל לכל ספק מה המחיר של חצי עבודה. תכלס למעט כמה פירורים כלום לא השתנה וגם לפירורים מחיר גבוה. הכנסות המדינה ממכס עומדות לרדת ועם ירידה זו תקטן גם יכולתה של המדינה להוציא כסף. העלאות המס בלי מאבק בהעלמות ותכנוני מס לא ישנו יותר מדי לתאגידים וטייקונים, הם כבר ימצאו איך לא לשלם. בכלל לאחרונה הטייקונים הבינו שבלי חתונות דקדנטיות אפשר להמשיך ולגנוב מהציבור, התמלוגים בים המלח, חנק הגז של חברות האנרגיה, התספורות של אגרות החוב, כל אלו לא מצליחים להחזיר את הציבור לרחוב ולא לשנות את המגמות בסקרים.

הגיע הזמן להתחיל את המאבק מהתחלה, כי הבנקים ממשיכים להתעשר מריבית והקבלנים ממשיכים להתעשר מניפוח מחירים והטייקונים ממשיכים להתעשר מ אגרות החוב שהם מוכרים לנו ישירות או בעקיפין דרך שדידת החסכונות שלנו ולנו אין מה לחגוג. השיטה לא השתנתה והיא גם לא תשתנה כל עוד אותם שחקנים מרכזיים ינהיגו, יש לנו ראש ממשלה ויו"ר אופוזיציה ונשיא ויו"ר הסתדרות שכולם משרתים את המצב הקיים, כולם יצירי כפיו ויש להם יותר מדי מה להפסיד משינוי אמיתי. בשביל שלא נרצה לשנות את המציאות הם צריכים אותנו עסוקים במאבק קיומי יום יומי. רחוק ממחאה. באמצעות עיתונאי חצר של שלטון ההון הם מספרים לנו שהמצב של המעמד הבינוני השתפר (למשל יום שישי האחרון סבר פלוצקר בידיעות) או שהשינוי בתודעה יש לו משמעות (כל מקהלת הדה-מארקר, כל הזמן במאבקם העיקש והמוצלח לסירוס המחאה) אבל בתכלס המצב שלנו לא השתנה. וזה אומר שהמשבר הגדול, זה שבא אחרי הקריסה של המעמד הבינוני עדיין נמצא מעבר לפינה. אם אנחנו רוצים שינוי משמעותי, צדק חברתי, צמצום פערים, אנחנו צריכים בראש ובראשונה להפנים שבמהות למרות הקיץ הנפלא, שום דבר לא השתנה. יש לנו עוד הרבה הרבה עבודה.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , ,

2 תגובות

  1. א. קוריאל :

    חוק הברזל של המהפכה אומר שכאשר ממלאים חבית חומר נפץ – בסוף מישהו יזרוק גפרור.
    המחאה של הקיץ רוקנה קצת את חומר הנפץ מהחבית החברתית הישראלית, מה שגרם לתקשורת העלובה להספיד את המחאה.
    למעשה שום דבר מהותי לא השתנה, ולכן החבית מתמלאת עכשיו מחדש.
    הגפרור הוא רק עניין של זמן.

  2. ל רפי :

    יתכן שגם נסיון זה הוא זריקת אבן לבריכת מים, ואחרי מעט גלים, יחזרו השפוטים במשנתם החברתית כלכלית לדקלם את עיקריה באדיקות דתית מופתית, ובחוסר זיקה למה שמתרחש באמת כאן ובעולם.
    למחאת הקיץ היו שני תפקידים: א. לעורר את הציבור להביע בריש גלי את מה שכואב לו, את כל הציבור ולא רק את שדרות רוטשילד ואתרים דומים לה. ב. להתניע בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובתודעה הציבורית תהליכי שינוי מוגדרים היטב, מבוקרים היטב ומדווחים היטב. רק כך הם יהיו בני קיימא.
    בשתי המשימות הללו נכשלה המחאה; במשימה הראשונה קצת פחות ובמשימה השניה באופן מוחלט.
    הכשל במשימה הראשונה נבע מהעובדה שהמחאה הדירה עצמה, במודע ובמתכוון מהשכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית. אלה לא מצאו מקומם במוקדה, לא באו בה לידי ביטוי נוקב ולא השתתפו בה במספרים המשקפים את משקלה הדמוגרפי באוכלוסיית ישראל. עם כל הכבוד לצבאותיהם של יוסי יונה ואביה ספיבק, אלה אינם הסובלים העקריים, הם צבועים פוליטית בצבע מזהה חריף וככאלה אינם אהודים על רוב הציבור הישראלי. אם ימשיכו באותה דרך, לא ישיגו גם בסבוב הבא הישגים של ממש.
    הסכנה העולה מקריאות הקרב של הטוכולסקים, היא שמטרתם אינה לתקן המה שצריך וניתן לתקן, אלא להרוס את הקיים ולבנות "עולם חדש". תרגילים כאלה ראינו למאות במהלך המאה ה-20. להרוס כולם יודעים, זה קל יחסית. לבנות הרוב המכריע אינו יודע. אפשר לראות דוגמאות עכשוויות לתהליכים אלה בסתו הערבי שברוב המדינות סביבנו.
    בסכומו של דבר שום דבר טוב אינו נבנה ברחוב, בוודאי לא בדמוקרטיה. ברחוב מצלצלים בפעמוני אזהרה או אזעקה. את השינויים אפשר ליצור בדמוקרטיה רק בפרלמנט. אם מישהו מבקש באמת לעבוד קשה ולקדם שינויים, שם מקומו.
    הכשל השני נבע בעיקר מהעובדה שמובילי המחאה היו חסרי חזון, חסרי ניסיון והתפתו להסחף לאג'נדה לעומתית מול הממשל ומוסדות הכלכלה. כשהם "שוכחים בדרך" שותפים רבים וחשובים למאבקם כדי שיהיה באמת צודק, שיהיה מתמשך ויהיה בעל מסה קריטית קבועה קבעו את התוצאה. אלה ראו במובילי שדרות רוטשילד, באשמתם של האחרונים, "מתחרים" על העוגה הכלכלית-חברתית ולא שותפים למאבק. עם "רוחות הרחוב" לא ינשבו יחד, סיכויי כל החלשים להשיג הישגים יקטנו באופן דרמתי.
    גם במאבק צודק חייבים להשתחרר משתי מנתרות חסרות שחר במצבה של ישראל: א. לישראל אין פריבילגיה להרוס את עצמה, בדרך אוטופית והרפתקנית לעבר סיכוי לא ברור; היא לעולם לא תגשים אותו. ב. ישראל איננה סקנדינביה ולא תהיה סקנדינביה בעתיד הנראה לעין, לכן העתקה קונפורמית של השיטה הסקנדינבית לישראל היא אבסורד שלא לומר שטות. הליקויים בישראל נובעים בין היתר מבריחה מהעדפת הקולקטיב לעבר העצמה לא מידתית של האינטרסים הפרטיים הפרטניים. זו אינה נוסחת הצלחה למחאה חברתית, לא זו שהיתה וגם לא הסיבוב השני שלה, אם יהיה מושתת על אותן שגיאות.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.