חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

פינלנד וישראל – אוטונומיה בית-ספרית נדרשת יותר בחברה הטרוגנית

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 2.01.12 1:58

בכתבה המשודרת של מיקי רוזנטל בערוץ 10 הודגשה האוטונומיה של כולם, מנהלים, מורים ותלמידים, האם זה ניתן ליישום אצלנו, נוכח השונות המאפיינת את החברה בישראל? התשובה היא שכאן זה מתאים יותר, אלא שהמערכת מאובנת ופוחדת לשנות ולהאציל סמכויות
מאת: אברהם פרנק

במסגרת המשדר על החינוך בפינלנד בערוץ 10 והדיון שהתפתח בעקבותיו, עלו טענות שיש קושי ללמוד מן הפינים בשל העובדה שהם מדינה הומוגנית מבחינה דמוגרפית, ואנחנו הטרוגניים מאד. אכן, טענה רצינית שיש לבוחנה ביסודיות.

ראשית כדאי שנרענן את זיכרוננו בכל הקשור לאוטונומיה בית-ספרית: מדובר בהנחיות כלליות שבתי-הספר מקבלים מן המדינה לגבי מטרות החינוך הלאומי וערכיו, וכן לגבי מספר מועט מאד של בחינות ארציות. האוטונומיה אינה כוללת הגדרות מדוייקות של מספר מקצועות הלימוד ושעות החובה לכל מקצוע, לא מבחני סטנדרט לאורך שנות הלימוד ולא פיקוח מדוקדק על כל צעד ושעל. היא מאפשרת, ובעצם מחייבת, את צוותי החינוך הבית-ספריים להצמיח את החזון החינוכי של בית-הספר, את תרבותו ואת המחוייבות שלהם לתכניות הלימודים, הדידקטיקה והערכה מגוונת של התלמידים.

האם הקונספט הזה אפשרי לחברה הישראלית? אצלנו ישנם כידוע מגזרים שונים: החינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי, דוברי הערבית – והחרדים. רובם כפופים באופן קשוח לאילוצי המיצ"ב, בחינות הבגרות הרבות והגדרה מפורטת של מקצועות החובה, ש"מיישרים" אותם בהתאם לסרגל שמציב משרד החינוך ועושים אותם לטכנאי תמסורת. מה היה קורה לו פרקנו את כל זה?

בארצות-הברית חוקק לפני 10 שנים חוק "אף ילד לא נשאר מאחור" עם כללים ברורים איך צריך בית-הספר הציבורי להתנהל ולהימדד. אבל לצד הציבוריים צמחו בתי-הספר שכר (צ'רטר סקול'ס), שבהם יש מידה רבה מאד של אוטונומיה. נתבונן באחד שרבים מכירים: היי טק היי. הוא קולט תלמידים בהגרלה ולכן הוא הטרוגני מאד, אינו מחייב אותם בתשלומים והישגיו נחשבים בסן דייגו לגבוהים מאד.

מה עלול לקרות אם מדינת ישראל תאפשר זאת למגזרים השונים שבתוכה? רק טוב. היא תצטרך לבחון את כולם בבחינות ארציות בשפות עברית ואנגלית (ובערבית במגזר דוברי הערבית), וכן במתמטיקה את התלמידים שבחרו בכך – בכדי לשמור על רף אחיד בתחומים קריטיים לתלמידים ולמדינה – והיא תצטרך להגדיר את גבולות הגזרה של החינוך הערכי-חברתי. כאן עליה לחייב את כולם בחינוך אזרחי וציות לחוק, במניעת הסתה וגזענות ובעשייה למען הקהילה. האם זה אינו מתאים לממלכתי, לממלכתי-דתי או לציבור דוברי הערבית? מעבר להנחיות אלה, המנהל/ת וצוותו, עם הקהילה, יגדירו מהי האג'נדה שסביבה נבנית התרבות הבית-ספרית המיוחדת.

כצפוי הגענו למגזר החרדי. רבים בתוכו שוללים לימודי חול כמו אנגלית וחשבון, ודווקא במצב הנוכחי של פיקוח ממלכתי הדוק על הכל – הם עושים שבת לעצמם. מדינת ישראל לא למדה כיצד להתמודד עם המגזר הזה, ובמקום לאכוף את החוק על הסיקריקים בבית שמש, מציע ראש הממשלה לחלק את העיר. קו ההתנגדות הקלה. האוטונומיה הבית-ספרית שתחול על בתי-הספר בישראל אינה יכולה להרע את המצב יותר מכפי שהוא גרוע כעת, ככל שמדובר בחרדים. נהפוך הוא: אם הדרישה כלפיהם תהיה למספר מצומצם של תכנים, הם יוכלו להקדיש את מרבית הזמן ללמודי קודש באין מפריע. אבל נכון: הם יצטרכו ללמד עברית, אנגלית ומתמטיקה-רשות שייבחנו ארצית, ולתת את הדין אם יתרשלו בכך, או אם יתרשלו בחינוך אזרחי שיהיו חייבים בו כמו כולם אם ירצו ליהנות מכספי מדינה.

ההיגיון בבתי-ספר אוטונומיים במדינה הטרוגנית כמו ישראל חזק יותר מאשר במדינה הומוגנית כמו פינלנד. אבל אנחנו מפחדים לזוז ימינה או שמאלה מן המקום הבעייתי של המערכת שלנו, פן יקרה לה משהו חמור יותר. ובכדי להימנע משינויים אנחנו נמנעים מחשיבה רצינית על החינוך, שעלולה חו"ח לגרור תזוזה ימינה או שמאלה. אז מה? נישאר בביצה, ובלבד, בבקשה, שלא נעשה גלים… גם כך כבר קשה לנשום.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , ,

8 תגובות

  1. דני זמיר :

    אברמל'ה הטענות שהעליתי לא התנגדו לרעיון של יתר אוטונומיה אלא צפו את הקושי ביישומו במדינה הטרוגנית. גם במה שכתבת כאן לא ציינת איך פותרים את הבעייה הקיימת היום, ושאתה עצמך מצביע עליה שוב: הקושי הנובע מכך שהחרדים למשל לא עושים מה שהם נדרשים לו ועדיין מקבלים תקצוב.
    בנוסף, אינך מתמודד, לטעמי, עם הטענה שבית הספר משקף חברה ולא מעצב חברה, ולכן ההתנגדות או הקושי בשינויים שאתה מציע נובעים מכך שמרבית המבוגרים בחברה הישראלית תופסים את בית הספר כמקום שמכשיר את הילד להשגה אופטימלית של יתרונות במירוץ הקפיטליסטי נטו ובית הספר והרשטת המקומית "מספקים סחורה" בהתאם לכך, מה שכנראה שונה אצל הפינים.
    עם זאת אני האחרון שאראה במצב הקיים סיבה שלא לחפש דרכים חדשות יצירתיות ונועזות לנסות הלשפיע על התלמידים והחברה כולה דרך החינוך לכיוון הומניסטי יותר. אני חושש שללא הגדרת הענין כאמץ לאומי מצד ראשי הממשלה אין לזה סיכויבגלל עומק הקשיים והבעיות ומבנה החברה הישראלית כיום והשיח שלה, ולאראיתי ראש ממשלה שהעניין באמת אכפת לו מעבר להצהרות סרק כאלו או אחרות.

  2. אברמלה פרנק :

    דני תודה. במסגרת מאמר קצר אפשר להציג רק רעיונות כלליים, ולא להתמודד לעומק עם מגוון רחב של בעיות, שמטבע הדברים לא התייחסתי אליהן. הנקודה המרכזית החשובה בדבריך, לטעמי, היא הצורך ליצור תרבות אחרת (ובמקרה שלנו – בחינוך). זה יכול להיעשות להערכתי רק באמצעות לחצים מלמטה, ולכן חשובה מאד ההתארגנות של גופים רבים, שמוטרדים מן המצב, לכדי מחאה רחבה: העם דורש "בדק חינוכי".

  3. דליה :

    בתי ספר שכר או בתי ספר צ'רטר הם כמו טיסות צ'רטר: עסק מסחרי שנועד לשווק בזול את המוצר. כמו שאנחנו בקיץ מחפשים טיסות זולות עם תנאים מופחתים, כך בתי ספר צ'רטר הם בתי ספר שעלותם זולה יותר למפעיליהם, על חשבון קיפוח זכויות המורים, שמשתלם מסחרית להקים אותם. ואכן, בארה"ב הוקמו בתי ספר צ'רטר כאלה על ידי תאגידים שרואים לנגד עיניהם את הרווח הכספי.
    בתי ספר צ'רטר הם ביטוי לתהליך של הפרטת החינוך. כסף ציבורי מממן תאגידי חינוך פרטיים שהמניע העיקרי להקמתם אינו השיפור הפדגוגי אלא הרווח הכספי. ובארה"ב קיימת מגמה של הקמת עוד ועוד בתי ספר כאלה.
    בתי ספר צ'רטר הם אוטונומיים, אך הם נדרשים לעמוד בסטנדרטים ההישגיים של מערכת החינוך האמריקאית והמדינה בה נמצא בית הספר. אז אולי יש בית ספר צ'רטר אחד מוצלח, לא בדקתי את העניין הזה ספציפית, אבל התופעה בכללותה אינה נראית מגמה חיובית.
    הענקת אוטונומיה לבתי ספר במצב בו משורטטת המטרה: הישגים לימודיים במבחנים – משמעותה לעשות הכול כדי שהתלמידים יצליחו. זוהי משמעות האוטונומיה הפדגוגית בארה"ב. האם אנחנו צריכים לחקות את ארה"ב בכך?
    אם נעשה זאת, לא נגיע רחוק.
    נכון ההטרוגניות היא הבסיס המשותף להשוואה בין ארה"ב וישראל, אבל אם נעשה בישראל מה שעושים בארה"ב בתחום החינוך, תהליך ההפרטה ילך ויעמיק, ולא נגיע רחוק בשיפור החינוך הישראלי.

  4. עמית-ה :

    ההבדל המהותי בין פינלנד לישראל לא נמצא בחינוך הוא נמצא באחריות, הממשלה הפינית אחראית על המדינה. בישראל האחריות על המדינה נמצאת בידי השוק החופשי.
    השבדים ניסו את המודל המבוזר של החינוך בצורה שמזכירה קצת את ועדת דברת, אחרי 5 שנים נטשו את המודל וחזרו לניהול מרכזי.
    ההבדל בין שבדיה לישראל הוא שבישראל כל מערכת שמפרקים בניסיון לבנות מחדש באופן טוב יותר נשארת מפורקת, לכן החשש הגדול (והמוצדק) משינוי.

  5. עמית-ה :

    במקום שבדיה צ"ל שבדיה/פינלנד/דנמרק/נורבגיה/איסלנד

  6. דני זמיר :

    לפני כשנה וחצי יצא לי להיות מספר ימים במנהטן במסגרת איזשהו עניין. ביקשתי מאשה די מבוגרת שהכרתי שם, יהודיה בת למעלה מ70 שעבדה שנים רבות במערכות החינוך במנהטן לקחת אותי בזערת קשריה והיכרותה עם מערכת החינוך העירונית שם, לסיור לימודי בפאבליק סקולס בברונקס ובהארלם לראות בעיניים ולהרגיש איך זה נראה. חברים, מי שחינוך עושה לו את זה היה מאלף- סיור חובה, אמנם זה לקח לי יומיים והבאתי פחות ממון למכינה, אבל היה שווה כל דקה…
    המערכת התיכונית שם בניו יורק מופרטת בסגנון דומה למה שקורה כאן כל בית ספר אחראי על עצמו, אבל הייתי בבתי ספר שחבורות מורים לקחו את הניהול וההובלה שלהם מתוך חזון סולידרי מאלף (ההתלבטות הכי גדולה שלהם היתה את מי להציג בתור "מנהל" כשהמפקח מטעם ה"מאיור" בא לבקר, בתי ספר באזורים מתפוררים ומוכי אלימות, סלאמס, וההבתי ספר פשוט פנינים זוהרות.
    מה שמצאתי בפנים, לא תאמינו, היה פשוט קופי של דברים שעשו בבית בספר האיזורי שלי בשער הנגב כשהייתי ילד/נער לפני 30/40 שנה: אמנם יש שוטרים בכניסה כי זה מאסט, אבל בבית הספר עצמו חלל אחד לכל המורים, שני מורים בכיתה, הדגש על התמקקודת בפרט ובפרט החלש, אחריות תלמידים, אםס אלימות, התקצבי מושקע בחינוך על חשובן התש של הצוות. הייתי בארבעה בתי ספר, מן הסתם כבאלה שבהם הצוות הצליח לעשות זאת , אבל אם הם יכולים למה אנחנו לא?

  7. דקל עוזר :

    דני שתי הערות:
    א. בית הספר אינו משקף חברה. הוא המנגנון לשנות אותה. אבל צריך לקבל החלטה לשנות.

    ב. "בעל הבעתיות" של משרד חינוך מרוכז אינה במקומה. גם של מועצה מקומית ומשרד התרבות אגב אבל זה לא המקום לדון בעניין.
    אפשר לייצר ליבה מינימלית (וגם בזה להיזהר מכל משמר) המבוססת בעיקר על פיתוח האדם (כלים, פסיכולוגיה חיובית ואנושית, כלכלה וטעויות החלטה) וחינוך ערכי לערכים פרטיים (אחריות, סבלנות, התמדה לדוגמא) וחברתיים (שיתוף פעלה, אמפתיה, תמיכה והערכה).
    וערכים חברתיים: היסטוריית העמים במדינת ישראל, היסטוריה של תפוצות היהדות.

    אחרי שיש את כל אלו – רוב המערכות צריכות להיות מבוססות מקום. לבזר את כל המדינה באספקטים האלה.

    ועוד תראה שזה לא מסובך ונגיע לשם. השאלה מתי. אני מציע שצריך לשאוף ל"כמה שיותר מהר".

  8. דוד :

    החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !

    בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

    ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

    אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

    התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

    נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי(http://www.sudval.org/), אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.

    בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

    —————–
    * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי – "מחר 98" (שימו-לב, שנת 1998 !!).

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.