מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
חבר הכנסת חיים אמסלם כמנהיג חרדי מסוג אחר
בניהו בן יוסף סוקר אץ פעילותו של ח"כ חיים אמסלם ומנתח את דרכו כמנהיג פוליטי פורץ דרך
חבר הכנסת אמסלם מוכר, מן הסתם, למרבית קוראי אתר זה מן התקשורת. זו סיקרה את התבטאויותיו ומעשיו בצורה אוהדת, וסביר גם להניח שהקוראים כאן רוחשים לו ולמעשיו אהדה. זה אינו מצב הדברים בחברה החרדית, היא החברה ממנה הגיע ובה פועל חבר הכנסת הרב אמסלם. מה מלמדת עובדה זו על מנהיגותו?
תחילה אציג את מעשי המנהיגות של הרב חיים אמסלם, חבר הכנסת ה18 וה17. כיום ח"כ עצמאי, לאחר שפרש מתנועת ש"ס במסגרתה נבחר לכנסת. בשנתיים-שלוש האחרונות הביע אמסלם עמדות לא שגרתיות בעליל (בסביבה בה פעל), הגן עליהן באומץ ושילם מחיר אישי, מקצועי וציבורי לא נמוך כלל עליהן, בנוסף להבעת העמדות, הוא פעל למימוש חלקן במציאות. ששת העמדות העיקריות הן:
- פירסום ספר ומאמרים הלכתיים בשאלת הגיור. בפרסומים אלה הוא טען שיש להקל ככל האפשר, ממניעים חברתיים ולאומיים (=מניעים לא הלכתיים לפי פרשנות החולקים עליו) על המתגיירים מעולי רוסיה שאבות אבותיהם היו יהודים, למרות שההלכה המקובלת לא מכירה בשורשים כאלה כמצדיקים התחשבות מיוחדת. לשם כך הוא הציע קטיגוריה הלכתית חדשה – מתגיירים מ"זרע ישראל".
- חינוך. בהזדמנויות רבות מדבר הרב אמסלם על החובה לכונן מוסדות חינוך דתיים-חרדיים שיכשירו ויטפחו את תלמידיהם לא רק בתחום התורני, אלא גם בהכנה לחיי המעשה על ידי לימודי חול והכשרה מקצועית. בשנה האחרונה הוא חיבר ספר קצר העוסק בשאלה הזו, והקים (בתמיכתו של התעשיין סטף ורטהיימר) מוסד חינוכי לנערים ברוח זו.
- שילוב נשים. לאחרונה פורסם כי במפלגתו החדשה אותה הוא מקים לקראת הבחירות הבאות, הוא ישריין "מקומות ריאליים" לנשים[1].
- גיוס חרדים לצה"ל. לדעתו כפי שבוטאה בריאיונות שונים יש לגייס את תלמידי הישיבות הגבוהות לצה"ל. הפרוייקט החינוכי שלו משלב גיוס לצהל.
- השתלבות חרדים במעגל העבודה. בנוסף להתבטאויות בעניין לאורך השנים, בנושא זה חיבר אמסלם ספרון תורני לאחרונה ובו מובעת שתי טענות – אחת נוגעת לאידאל, לרצוי מבחינה תורנית. לדעתו שילוב של תורה עם "דרך ארץ" (=עבודה) הוא השילוב הרצוי (ולא בדיעבד כתוצאה מאילוצי המציאות), וטענה שניה לפיה זה המודל שנהג לאורך כל השנים בארצות האסלם, והשינוי שלו בארץ הוא תוצאה של השפעה שלילית מהציבור הליטאי.
- מקומם של גדולי התורה ופוסקי ההלכה בציבוריות הישראלית, תוקף העמדות שהם מביעים בשאלות פוליטיות ומדיניות. לדעתו, וכפי שהוא חזר עליה פעמים רבות (גם ביחס למי שהיה רבו – הרב עובדיה יוסף, נשיא מועצת החכמים של ש"ס) אין לאמירותיהם בתחומים אלה משקל מיוחד. לא מיותר לציין שזו דעה לא לגיטימית בעליל בשיח הפוליטי החרדי (ובשנים האחרונות גם לא בזה הדתי לאומי. המפד"ל התנאתה בשנותיו האחרונות של הרב מרדכי אליהו ז"ל בקשריה עמו).
המשותף לכל ששת הנושאים, ולהתבטאויות ומעורבויות אחרות של אמסלם בחיים הציבוריים כמו נאומו בהפגנת האוהלים בירוחם ועוד, הוא הראיה (הלא חרדית בעליל) הרחבה יותר מזו הסקטוריאלית המאפיינת את התפיסה וההתנהלות הרגילים במפלגתו ובחברתו הקרובה, ההבנה שעל החרדים (כחברה) וההלכה (כאתוס של החברה הזו) מוכרחים להשתתף באתגריה של החברה הישראלית (גיור, שילוב נשים, מצוקת הדיור), לשאת בעולה מצד אחד ולהנות מהטוב הקיים בחברה הכללית, כל עוד איננו מתנגש בערכיה העמוקים.
מעט רקע אישי: הרב אמסלם (יליד 1959, אלג'יר) הוסמך לרבנות ע"י הרבנות הראשית לישראל לאחר לימודיו בישיבתו של הרב מאזוז – כיסא רחמים שבבני ברק, וכטוען רבני בבתי הדין הרבניים. כיהן כרב בשוויץ. מאז תשסג חיבר שבעה ספרים תורניים.
בדבריו (בתקשורת ובשיחה אישית איתי) הוא מדגיש מאוד את עניין הזהות המזרחית. לטענתו, הדגם ההלכתי המזרחי המקל והמתחשב במציאות המשתנה, "נכון" יותר למציאות הישראלית, מבחינה מהותית – הוא אמיתי יותר, וגם משתלם או מוצלח יותר ביישומו כיום.
טענה זו הינה, אולי, הרעיון המארגן של פעילויותיו השונות. בכל סוגיה אליה הוא נדרש, הוא מצביע על כך שחרדיות "אחרת", מזרחית, היתה פועלת ונוהגת אחרת ללא ההשפעה הליטאית ההרסנית לדעתו.
ליציאתו כנגד המקובל בחברה שלו יש מימד נוסף, והוא מרידתו (וזה הפועל שחבריו לשעבר השתמשו בו) ברב עובדיה יוסף. במקרה זה של היחסים ביניהם, אפשר לומר שסמכותו של הרב יוסף היתה עד למשבר טוטלית (אם לחשוב על מקורות הסמכות עליהם מדבר מקס ובר וכוללות את הסמכות הליגלית, הפוליטית והכריזמטית, מרידתו הופנתה ביחס לשלושתם: גם אל זו הליגלית כראש התנועה הפוליטית, גם אל המסורתית – הרב עובדיה יוסף הוא תלמיד חכם ופוסק הלכה הבכיר ביותר הפועל כיום, כנראה, וגם כריזמטית). איש לפניו בתנועת שס לא העז להמרות את פי הרב.
נדמה לי שאפשר להבחין בשני שלבים בהתנהלותו של הרב אמסלם, ופרשת הגיור (וספרו שעסק בה) הוא הקו המבדיל ביניהם. לפניה, הרב אמסלם אמנם יצא מגבולות המוכר והבטוח בהתבטאויותיו, אבל עדיין סמך על כך שלא "ייענש" בחומרה על דבריו. לאחריה, ומשלא נשאר לו מה להפסיד, הוא פעל לפי ואמר את כל מה שהאמין בו.
מצד אחד ניתן לומר שהשותפים למעשי המנהיגות הללו לא הועילו בשותפותם להצלחתם, אדרבא, מכיוון שהתמיכה הגיעה מכיוונים לא חרדיים, נוסף לרב אמסלם הקושי להגונן בפני האשמתו בנוסח "אמור לי מי חבריך". כך למשל זכייתו ב"אות אביר השלטון" (לשנת 2011) זכתה למתקפה בכלי תקשורת חרדיים שפרסמו את רשימת זוכי האות משנים קודמות, בהם אנשים מן השמאל המדיני והחברתי הנחשבים ל"מוקצה" בחברה החרדית. מצד שני, לאחר "גירושו" מן החברה החרדית המרכזית, הפכו אנשים אלה (דוברים מרכזיים בתקשורת ואישי ציבור חילונים) לחבריו החדשים. אני חושב שזו שאלה מעניינת לבדוק עד כמה החיבוק לו הוא זוכה מהם הוא בבחינת "חיבוק דוב" למטרותיו שלו.
בהבחנה בין אתגר הסתגלותי לאתגר טכני, נדמה לי שאמסלם כשל. התבטאויותיו במקומות שונים, בהם לאתר האינטרנט "ויהי אור" של יוסי איתן, מראות שהוא מתייחס לאתגרי ההסתגלות הרבים (ביחס לסוגיות הטעונות השונות) בפניהם ניצבת החברה החרדית, כאל אתגרים טכניים. הוא מציע פתרונות מיידיים, מעשיים של קבלת החלטות אחרת ומתעלם מכך שדרוש קודם כל שינוי תודעתי עמוק, כזה שדבריו הבוטים והנחרצים לא פעם, לא מאפשרים לו להתרחש. התנהלותו הבוטה מזכירה מעט את התנהגות "אוייב העם" מהמחזה של איבסן – הוא דבק בצדקתו בנחרצות, ושוקל פחות שיקולים טקטיים בדרך להשגת מטרתו. לפעמים נראה כאילו חשוב לו יותר להיות צודק מלהצליח.
בכל הנוגע למבחן התוצאה, מוקדם לומר עדיין. בבחירות הקרובות הוא מתכוון להתמודד במסגרת התנועה שהקים, וסיכויי הצלחתו נראים נמוכים למדי. במבחן ההשפעה על קהל רחב, לעומת זאת, נראה שהוא הניע תהליכים שגם אם לא יניבו פרי בטווח הקרוב, תוצאתם בטווח הרחוק יותר תיזקף לזכותו. עניין זה – ההשפעה על ציבור רחב, קשורה גם למה שנאמר למעלה: לאמסלם קהל אוהדים רחב מקרב הציבורים החילוני והדתי לאומי, אך אלה אינם הציבור הטבעי שלו ולא ברור עד כמה יתגייסו לעזרתו ביום פקודה (וגם איזה מחיר בזירה הפנים חרדית הוא משלם על תמיכתם).
בהתעלם ממבחן התוצאה ההתמקדות תהיה ביכולת לצאת מאזורי המוכר והבטוח ובפעולה מסתכנת באיזורים הלא בטוחים. זה במפורש מה שאמסלם עשה, ולכן ניתן לדעתי להגדיר את אמסלם כמנהיג ואת מעשיו כמעשי מנהיגות. הזמן ילמד מה תהיה מידת ההשפעה של מעשים אלה.
[1](למרות שקשה לדעת עד כמה יהיו בכלל מקומות ריאליים במפלגה זו, ועד כמה אמירה זו עצמה נועדה להשפיע על ציבורים נוספים (פמיניסטיות, או דתיים לאומיים) להצביע למפלגתו ועד כמה היא תרחיק אחרים. במילים אחרות, אפשר לתהות (א) עד כמה ההחלטה נבעה משיקול ענייני בנושא שילוב נשים בתפקידים פוליטיים, ו(ב) במידה והשיקול היה פוליטי טקטי שעוסק בגיוס מצביעים פוטנציאליים נוספים למפלגה מכח החלטה זו, עד כמה שיקול זה באמת נכון ומועיל למפלגה.
תגיות: בניהו בן יוסף, חיים-אמסלם, שס
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
25 בדצמבר, 2011 בשעה 7:52
הרב אמסלם יכול להפוך למנהיג שחיכינו לו ויכול להפוך לפארסה. זה תלוי בעיקר בסוללה שהוא בוחר שתייעץ לו…
25 בדצמבר, 2011 בשעה 10:05
עשה לך רב, מצאתי את האיש
הרב אמסלם היקר,
אל תבזבז את זמנך וכספך בהקמת תנועה חדשה,
שקול בבקשה להצטרף למסגרת קיימת,
תנועת העבודה, או תנועת מימד התנועה הירוקה,
חבל שתבזבז אנרגיה וכסף רב,
למד בבקשה ממהלכי עוזי דיין.
בברכה,
בכבוד רב לך ולעמודותיך,
ארז
19 ביוני, 2012 בשעה 0:34
[…] (א) והציגה את בעייתו של ש., שכן. הצענו שהשכן יכתוב לח"כ אמסלם ומכתבו מתפרסם כאן. עוד לא הספקנו לפרסם את מכתבו של ש. […]