חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מהפכנים של אמת

נושאים פוליטי, פוליטישוק ב 11.12.11 6:10

בימים אלו בהם המחאה החברתית נדחקה מעט לשוליים עקב ענינים אחרים שהגיעו, במקרה או שלא במקרה, דני זמיר מספר לנו סיפור מרגש, ממקור ראשון, על מהפכנים של אמת

במרץ 1937 נולד תינוק יהודי בעיר לודז שבפולין, שבה חיו אז רבע מיליון יהודים.
סטטיסטית ובדיעבד, ליהודי שחי בלודז במרץ 1937 היו סיכויים של 1 ל 20 להישאר בחיים עד שנת 1945,  ואם בתינוק עסקינן, סיכוייו היו פחותים בהרבה.
לא משהו חייבים להודות.
לאחר הלידה חזרה האם עם התינוק לבית מגורים ישן עשוי עץ מתפורר שבו הסתופפו בני משפחתו של בעלה. הבית היה בנוי בעיבורה של השכונה היהודית המרודה והענייה מכל השכונות בלודז: שוק בלוטי. בשכונה נטולת התשתיות הבסיסיות של חשמל מים וביוב, שכונה שבה מגיפות ומוות מרעב היו חזיון נפרץ, הוקם "באופן טבעי" גטו לודז' שלוש שנים מאוחר יותר, ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה.
רוב יושבי הבית אליו הגיעו התינוק ואמו במרץ 37 גוועו ברעב בקור ובמחלות לפני ינואר 45. מרביתם מתו ברחוב או הוצאו אליו אחרי שגוועו, ונאספו במריצות עץ. המיעוט ששרד את התנאים הקשים, לא ראה את יום השחרור מהגטו.  חלשים רעבים ומיואשים, בטוחים בכיליון העם היהודי ממנו היה הגטו מנותק לחלוטין, הם הובלו עד וכולל קיץ 44 לאתר ההשמדה בחלמנו ורובם הומתו במשאיות מוות, שצינור גומי חיבר בין האגזוז שלהן לתאי המטען האטומים שלהן.

אבל התינוק ואמו, בניגוד לסטטיסטיקה,  שרדו.
אביו של התינוק, מלך היה שמו היומרני, אשר מרד באדמו"ר של אביו ובאורח החיים החרדי, סירב להכיר בסמכות רבנית כלשהו עליו ועל חייו, ויחד עם פועלי טקסטיל יהודים אחרים מקרב הפרולטריון היחפני דובר האידיש בלודז' נאבק לעתיד טוב יותר, ובסופו של יום נמלט מאימת המשטרה הפולנית חצי שנה קודם ללידת בנו. כקומוניסט אנטי ציוני, פלסטינה לא היתה עבורו אופציה בכלל ושערי אמריקה היו סגורים בפניו- לכן ארגנטינה שפתחה שעריה לפני יהודים שכמותו היתה החלופה הנבחרת.
הוא לן בגנים, בבתי הקהילה, בבתי חברים וברחובות, עבד יום ולילה בחייטות טקסטיל ובכל עבודה נוספת אפשרית, והשלים את שצבר בעזרת הלוואות וגמח שהשיג לכדי סכום שאיפשר לו לרכוש כרטיסים עבור אשתו ובנו התינוק, (שלא פגש), לאנייה המפליגה לארגנטינה, חודשים ספורים קודם המלחמה ההיא.
בבואנוס איירס, לאחר איחוד מרגש, התמקמה המשפחה הצעירה בדירה קטנטונת נטולת כל, בשכונת מהגרים ענייה.  רחוק מאד מהבית, מהמשפחה מהתרבות ומהחברה שבה גדלו כל חייהם הם נאבקו כדי לשרוד. למרות שמלך עבד עם זוגתו שבעה ימים בשבוע,  הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו הפנוי המועט להלך עם בנו הפעוט בין בתי יהודי השכונה ובשכונות אחרות לצורך ביצוע מגבית שתסייע בידי חבריהם משפחותיהם ועולמם שעלו בעשן המשרפות באירופה. בלילות ישב מלך ליד המפה הקטנה של אירופה וסימן את התקדמות הצבא האדום המשחרר המתקרב ללודז. הוא היה  מסביר ברוך לבנו הפעוט, שרק בזכות סטלין וגבורת חילי הצבא האדום "ננצח את הנאצים".
אבל המציאות כרגיל היתה נגדו.
הצבא האדום נבלם על הויסלה חודשים ארוכים (מאביב 44 עד ינואר 45), ולכן לא הגיע לגטו לודז במועד. כשהגיע- לא היו בבלוטי את מי לשחרר ולהציל.
כשהגיעה אל מלך שמע רוע הבשורה מחבר, הוא פרץ בבכי מר.  את הבכי הזה, בכי האבא החזק, המתמודד, המהפכן והשרדן,  לא ישכח בנו שהיה כבר בן שבע, כל חייו.
למרות הקומוניזם והאנטי ציונות שלו התעקש מלך כי בנו יילך לתנועת הנוער החלוצית-ציונית. מן הסתם נבע הדבר מכך שעם כל הכבוד להשקפתו האוניברסלית והמרקסיסטית האנטי לאומית, יש דברים שלא יכול היה להשלים איתם. לכן באה מבחינתו בחשבון כאשה – רק יהודיה, וחתונה – רק בנוסח אורתודוקסי כמובן….
בתנועת הנוער התהפך עולמו של הנער:- הוא העמיק את ידיעותיו המועטות בעברית, חגים, מנהגים, נשבה בלהט הציונות סוציאליסטית, והלך מוקסם אחרי העולם החדש שציירו השליחים שהגיעו לבירת ארגנטינה לקן התנועה.  וכך עם שהוא מסייע בפרנסת הבית על ידי עבודה בבקרים, משלים בגרות מלאה בהצטיינות יתרה  בלימודי ערב, ומרחיב אופקיו בשקדנות אוטודידקטית במעגלי המחשבה התיאורטית בתחומי הכלכלה והחברה ההגות הציונית וארון הספרים היהודי, הלך ותפס מקום מרכזי בתנועת הנוער כמטאור עולה, ובגיל 20 נבחר כמזכיר התנועה.

לשמחתם של מלך ואשתו פאולינה נשא הבן יהודיה כשרה למהדרין לאשה. היתה זו מדריכה בכירה חכמה ויפת תואר מתנועת הנוער, תושבת עיר פריפריה רחוקה בצפון ארגנטינה למרגלות האנדים, שגם הוריה היו ילידי פולין.
חדורי אידאולוגיה ציונית וסוציאליסטית ונחושים לבלי קץ עלה הזוג הצעיר עם חבריהם לגרעין והצטרפו לקיבוץ קטן ונטול כל משאבים, שהקימו צעירים שעלו מארגנטינה שנים ספורות קודם לכן, בפאתי העיר עזה בואך בית חנון. בני הזוג עיברתו את שם משפחתם לשם משפחה עברי קצר וקליט, בנו את חלום חייהם בעשר אצבעות וחיו בצנעה חומרית אך באושר גדול בתחושה שהם עושים את הדבר האמיתי, הנכון, העולה על כל תמורה כספית שיכלו לקבל במקצועם בשוק החופשי. הם למדו על בוריין תרבות ושפה חדשים,  השתלבו במערכות החברתיות החינוכיות הכלכליות והפוליטיות של הקיבוץ והארץ החדשה ונלחמו תדיר על דרכם ודיעותיהם לטובת עולם וחברה טובים יותר. תוך 20 שנים מעלייתם העלו את כל משפחותיהם הגרעיניות, עד האחרון שבהם, לקיבוץ. המהפכה שהחלה במרד האב הקומוניסט באדמו"ר, הושלמה על ידי הבן בציונות הסוציאליסטית בקיבוץ בישראל.

מלך , הקומניסט הפולני, ואשתו פאולינה שנפטרו בינתיים – הם סבא וסבתא שלי.
בנו,  ישראל, שנפטר עם שחר יום ה 30 בנובמבר האחרון,  הוא אבא שלי.

הסיפור הביוגרפי הזה איננו יוצא דופן במישבריה הסוערים של המאה העשרים, ומן הסתם הוא דומה להפליא לסיפורים רבים אחרים שהיטלטלו עם הגורל היהודי בין ארצות מקומות אמונות ואידאולוגיות חובקות עולם.
בימי השבעה, בקיבוץ הולדתי שבו כל המבוגרים יודעים דוברים וחולמים בספרדית ארגנטינאית מתנגנת, (ולמען האמת יש גם כמה מופלאים שמסתדרים עם העברית), חשבתי הרבה על ההקשר הזה ועל הסקאלה שבו נעו חיין של אבא שלי, בין המשפחה החרדית האדוקה של סבו, לקומוניזם של אביו לבין הציונות הסוציאליסטית שלו , מחשבות על מהותה של מהפכה, תוכנה, נושאיה האנושיים, והצניעות הנדרשת כדי לדבוק באופטימיות המאמינה בסיכוייה.

כששכב אבא שלי בבית החולים סורוקה בעיצומו של גל המחאה החברתית בקיץ האחרון, כבר לא היו כוחו עמו אך כששמע על האוהלים ברחובות ברקו לפתע  עיניו בזיק המוכר והעקשני שלו, זיק של מהפכנים למודי מאבקים, שאף פעם לא מתייאשים.
בברכתו, הלכתי כמה פעמים למאהל בבאר שבע שהיה סמוך לבית החולים להשתתף לקחת חלק, כמה שאפשר. באחד הימים התעורר ויכוח ביני ובין שניים שטענו שהם מדברים בשם עמותה פלונית הנתמכת בעיקר על ידי תרומה של קרן אחת שהקים בעל הון כלשהו. כשכלו הטיעונים בפיו של עמיתיי לויכוח הם עברו להתקפה חזיתית ואישית עלי:  אתם , הטיח בי האחד בעיניים רושפות, אתם… אתם…. אתם  כפיתם עלי ועל ההורים שלי את התרבות שלכם, באתם לכאן כדי להקים לכם המשך לחיים הטובים שהיו לכם באירופה, בהתחלה גירשתם את הערבים אחר כך הבאתם אותנו לעבוד בשבילכם במקום הערבים. ההורים שלך ידעו בכלל מה זה רעב? מה זה להתחיל מאפס? סבא וסבתא שלך חוץ מללכת לקונצרטים של הפילהרמונית ולהעסיק עוזרת בית כשהיה קשה ידעו אי פעם מצוקה?… מה בכלל יצאתם לרחובות, המשיך השני, כי פתאום  אבאל'ה ואמאל'ה שלך כבר לא יכולים לממן לכם את החיים הטובים?

שתקתי  וחייכתי.
חזרתי לסורוקה למחלקה ההמטולוגית וחשבתי על סבא מלך, על בלוטי, על השכונה קשת היום בבואנוס איירס, על אבא שלי שדועך אל מותו לא רחוק מהמאהל.
כשפסעתי אל פנים המחלקה בשעה שש בערב, חיכה לי להפתעתי הרופא המומחה המסור, הרבה אחרי השעה שבה היה אמור להיות שם.
אני חושש שאיבדנו אותו, אמר לי בשקט.
הלו, השבתי, אתה לא יודע עם מי יש לך עסק.
זה קליינט עקשן במיוחד, קליינט נגד כל הסטטיסטיקות. מהפכן בן מהפכן.
הרופא חייך אלי חיוך נוגה ועייף ואמר: טוב. שיהיה.

דני זמיר

נערך על ידי יוחאי
תגיות: ,

13 תגובות

  1. שושי פולטין :

    לדני זמיר,
    בזכות אותם הורים/סבים מהפכנים אנחנו כנראה 'נפגשים' כאן, דווקא באתר "עבודה שחורה".
    ריגשת.
    משתתפת בצערך.

  2. תמר בן-יוסף :

    דני,

    משתתפת בצערך.

    נכדה של סבא תעשיין טקסטיל בפולין, בת ואחיינית של חלוצים-ציונים ושל בונדיסט שהתמרד נגד "הבורגנות" של הסבא.

  3. לקסי :

    לדני, אתך באבלך

    במשך השנים שבהם הייתי שכן, בקיבוץ סמוך לשלכם פגשתי פה ושם את ישראל. והיו אלה פגישות טובות.
    הקשר בין מי שכותב כאן לבין ישראל ממפלסים התברר לי רק כשחלה ושוחחנו בטלפון.
    הצטערתי על לכתו.
    תנחומי,

    לקסי

  4. גוטסמן סימה :

    מהפכנים של אמת

    המילים נגעו בנימי הנפש. אכן, איש העשוי מחומרים אחרים, כאלה שכמעט בלתי מתכלים, כזה היה ישראל. לוחם ומאמין, פטריוט ואוהב אדם. אני מתבוננת בכם ילדיו ורואה אותו דרככם.דוגמה ומופת ליושר ואמונה בצדקת הדרך. מחבקים בחום

    סימה ודני גוטסמן בית השיטה

  5. חן :

    מרגש

    תודה דני על הסיפור המרגש, המגלם בתוכו את סיפור הציונות במאה ה-20, אך לא רק – את האתגר הקיים ועודנו בחברה הישראלית סביב קיבוץ הגלויות. ועוד לקח קטן מהחלק האחרון של הסוף – סוף מעשה (או במקרה של הקשקשן מאוהל – סוף אמירה) במחשבה תחילה.

  6. ק. טוכולסקי :

    המציאות עלה על כל דימיון ומרגשת מכל דימיון. רגשת אותי, תודה.

  7. מנחם לוריא :

    דני, שלא תגע עוד צער.

    כמה יפה לראות כיצד הניסיון הציוני בארגנטינה גילגל לא"י הרבה ציונים שבסוף הקימוה. גם במשפחתי היה פרק ארגנטיאני. בחלקה הסתיים בא"י ובחלקם נשאר "נציג" עד סוף שנות השישים של המאה הקודמת ולאחר מכן כולם הגיעו לחוף המבטחים.
    תודה על פיסת ההסטוריה ושלא תגע עוד צער.

    מנחם.

  8. דקל-דוד עוזר :

    דני היקר, אני משתתף בצערך,
    כמו שאמרת וקשה להאמין, זהו סיפורם של רבים במאה ה-20, ועכשיו אנחנו, ילידי הארץ, עכשיו זמננו להמשיך את המורשת, נקווה שנדע לאן צריך להוביל ולא נבייש את אבותינו

  9. ליז :

    איש יקר רגשת אותי עד דמעות..

    משתתפת אתך במות איש יקר שלך..רגשת אותי עד דמעות. האנשים של פעם לא יחזרו.והאנשים של פעם אין אותם היום.ואם יש מעטים ממה שנשאר מפעם זה אתה…

  10. איתי :

    דני,

    בורים שונאי זרים וגזענים יש בשני הצדדים.

    על כל מזרחי שחושב שבעדות אשכנז כולם היו בורגנים עשירים תמצא לפחות אשכנזי אחד שחושב שיהודי המזרח "ירדו מן העצים", כלומר חיו בארצות מוצאם כעניים מרודים וללא יצירה תרבותית אינטלקטואלית. תפיסה שגורה נוספת היא שיהודי אשכנז עלו הנה מתוך ציונות בעוד יהודי המזרח, האתיופים והרוסים הועלו (פסיביים) בגלל מצוקה פוליטית, ולכן הם פחות ציוניים, הם לא "מלח הארץ".

    לצערי, אני מוצא שדווקא בקרב קיבוצניקים ועוזבי קיבוץ, התפיסות השגויות הללו שגורות במיוחד, אולי בגלל מיעוט ההזדמנויות לפגוש את האחר ביום יום. לאחר שהתפתחה סטיגמה על האחר, קשה מאוד לעקור אותה
    כי אדם נוטה לזכור אירועים שמאוששים את תפיסתו ולשכוח אירועים שמפריכים אותה (לי זה קורה עם קיבוצניקים).

    כיוון אחד לפתרון נמצא לדעתי בתוכנית הלימודים בהיסטוריה ובספרות, שצריכה לכלול פרקי חובה מהמורשת התרבותית של כל העדות.

    יהי זכרו של אביך ברוך.

  11. הני זובידה :

    משתתף בצערך....

    ומאחל לך שלא תדע עוד צער

  12. דליה :

    דני
    הרומאן "האחים אשכנזי" של ישראל זינגר (אחיו של בשביס זינגר המפורסם) פורס פיסת חיים יהודיים בעיר לודז'. אם לא קראת, כדאי. יצירת מופת.
    משתתפת בצערך.

  13. עמית-ה :

    דני אני משתתף באבלך ובשמחתך על שהיה לך אבא כזה.
    תודה שסיפרת לנו.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.