חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

"חברותא" והבגרויות – של מי הכישלון?

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 7.12.11 4:02

ביה"ס היוקרתי "חברותא" – ה"דגל" של בתי-הספר הפרטיים – נקלע לקשיים כבר בתחילת דרכו עקב עזיבה של תלמידים. ה"סחורה" שאותה לא הצליח ביה"ס לספק היא, שוב, ציונים גבוהים בבגרות
מאת: אברהם פרנק

יש לי רגשות מעורבים כלפי בית-הספר "חברותא", שקם לפני 3 שנים וממוקם במכללת רופין: מצד אחד אני חי קשה עם 35,000 ₪ לתלמיד לשנה, גם כאשר חלק מן התלמידים מסובסדים; מצד שני אני חי היטב עם בית-ספר שמוביל מהלכים חדשניים. עכשיו התבשרנו שבית-הספר עובר משבר, וחלק מן המשפחות הוציאו ממנו את ילדיהם: "תדמית בית הספר התנפצה במהירות בעיני הורים רבים, ותהליך נשירה חסר תקדים הביא לעזיבתם של כמחצית מהתלמידים. שני שלישים מהתלמידים שהחלו ללמוד לפני שנתיים בכיתה י' במוסד לא הגיעו לפתיחת השנה הנוכחית. שיאו של גל העזיבה היה במהלך הקיץ האחרון, זאת לאחר שתלמידים רבים התבשרו על תוצאותיהן המאכזבות של בחינות הבגרות שלהם" (עמרי מניב, מעריבnrg 2.12.11).
ההורים שהכניסו את ילדיהם ל"חברותא" עם פתיחתו, קיוו לאפשר להם חוויה חינוכית "אחרת" והם אמנם זכו לה. נכון: לא כל ההורים היו מרוצים מן ההתנהלות – אין אפשרות להשביע את רצון הכל, בעיקר כאשר התשלום יוצר ציפיות בשמיים – אבל הרוב קיבלו את מה שהתכוונו לו. המשבר העיקרי חל, כפי שראינו, סביב תוצאות הבגרויות. כאשר אלה לא השביעו רצון מיהרו ההורים להוציא את ילדיהם ולהעבירם לבתי-ספר שבו ההכנה לבגרות מתנהלת כסדרה. אני מעריך שהכישלון היחסי בתוצאות הבגרות של "חברותא" נבע מקשיים אובייקטיביים של בית-ספר צעיר שמשרד החינוך ("השוויוניסטי") מתנכל לו, ואולי חשוב מכך יותר – נושא הבגרויות לא היה כנראה במוקד תשומת-הלב של בית-הספר. "חברותא" הוקם למטרות אחרות מאשר ציונים בבחינות סטנדרט כמו בגרות (למרות שהתקינות הפוליטית חייבה אותו להצהיר אמונים ל"בגרות המלאה"). אלא שבישראל, עם 17 בחינות עבור בגרות בסיסית, אין מנוס מלמידת שינון פרונטאלית אינטנסיבית למי שבמבקש להצליח בהן.
שני הצדדים צודקים: בית-הספר לא קיבל את ההזדמנות לשפר את הישגיו בבגרות עבור מי שעזבוהו, ומאחלים עתה הצלחה למי שנותרו בנימה של השתתפות בצער; וההורים שמבקשים עבור ילדיהם תעודת בגרות איכותית פותחת-דלתות, לא יכלו להמתין להזדמנות נוספת שאין לדעת מתי והאם תגיע. הניסיון להקים בית-ספר בעל "ראש אחר" שמקנה חינוך משמעותי, נכשל בעימות פרונטאלי מול השיטה הבגרותית. עכשיו לא יהיה מנוס לבית-הספר מלהציב סדרי עדיפויות חדשים, אם לא במוצהר אזי בפועל.
בהבדל מ"חברותא", בתי-הספר הדמוקרטיים מצהירים במפורש שהבגרות עבורם היא אופציה. לתלמידים שם יש "מסע" מיוחד ומאתגר בערוץ המרכזי של לימודיהם, ובנוסף לכך – אופציה בגרותית, שאינה תופסת את מקומה של הלמידה המשמעותית. אבל, כפי שכולנו יודעים, רק מקצת ההורים מוכנים להכניס את ילדיהם למסגרת שתוציא אותם בסוף י"ב אולי ללא תעודת בגרות, אף אם הרווחים עבור התלמידים עצמם חשובים פי מאה.
הסיפור של "חברותא" יוצא דופן רק בכך, שעלותו של בית-הספר גבוהה במיוחד, ציפיות המתקבלים אליו גבוהות ושהוא הצהיר מלכתחילה על הבגרות כיעד בסיסי ומובן מאליו. בכל השאר הוא אחד מן הסיפורים הטרגיים הרבים של מערכת החינוך הישראלית, שמשעבדת את תלמידיה ומוריה ליעדים שמובילים לפיגור השכלתי ואבדן חוויית הלמידה. יש מקום שנשאל את עצמנו בפליאה, כיצד זה ציבור ההורים – אלה עם העגלות, האופניים ורישיונות הנהיגה – אינו יוצא בהמוניו להפגין כנגד העוולה שנעשית לילדיו.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , ,

12 תגובות

  1. שושי פולטין :

    כולם נישבו בקונספציה שהבגרות היא הדבר החשוב ביותר, ולמרות שההורים הכניסו את ילדיהם לבית ספר "אחר", הם לא יכולים להשתחרר מהתפיסה הזו.
    מצד שני צריך להסתכל על היבט אחר, התחושה היא שהילד צריך לצאת עם "תוצר", כיוון שלא מדובר על בית ספרט מקצועי, לכאורה הילד יוצא עם תוצר שהוא לא כל כך טוב, למרות ההשקעה הגבוהה.
    בבית ספר הדמוקרטי, ההשקעה של ההורה לא כל כך גבוהה כמו בחברותא, והידיעה היא מראש שהילד יצא עם תוצר "אחר". כל בחינת בגרות שהוא עושה היא "ערך מוסף".
    הבעיה אם כך היא ברף הציפיות שהציב בית הספר בנוסף לעלות הגבוהה.

  2. שי :

    חברותא נוסד מראש כביה"ס אליטיסטי פרטי שישיג תוצאות טובות יותר לילדים. ברגע שהתוצאות גרועות, איזו סיבה נשארה לשלם 35,000 ש"ח בשנה?

  3. איתי :

    שושי ואברהם,

    הקונספציה של שרי חינוך והורים (ובעקבות זה מורים ומנהלים) שהבגרות היא הדבר החשוב ביותר אינה בלתי מבוססת.

    זאת לאור החשיבות העצומה שיש לתעודה, להרכב שלה ולציון הממוצע בהמשך דרכו של התלמיד.

    אין זו תעודת בגרות אלא תעודת הסללה: מי יוכל להיות רופא או עו"ד, ומי יוכל להיות מוסכניק או מאבטח.

    בשנות ה-60-70 לאדם ללא תעודת בגרות היה סיכוי לא רע להתקדם בחיים, בייחוד אם הוא בא מעדות מסוימות או ממקומות יישוב מסוימים. זו אחת הסיבות לזלזול בת. הבגרות בקיבוצים. הימים האלה חלפו לבלי שוב, ומי ששולח את ילדיו לבית ספר שבו סיכוי גדול לסיים ללא בגרות או עם ציונים נמוכים-בינוניים, עושה לילד עוול.

    המשמעות היא שאם רוצים לחולל שינוי, הוא צריך לבוא קודם כל במיון של מערכת ההשכלה הגבוהה, ובתי הספר כבר יתכווננו לזה.

    האם הוגן למיין לאוניברסיטה בלי בגרויות רק לפי פסיכומטרי? לדעתי לא, כי זו רק בחינה אחת.

    האם ריאלי לקבל את כולם? גם לא, וגם זה רק דוחה את בעיית המיון לשנה ב'.

    בטענה שלי גם קשורה לחלום היפה והנפלא על בחינת בגרות שאינה מבוססת שינון אלא מבוססת חשיבה וחקר ותהליכים ארוכי טווח. בעיקרון אני בעד אבל צריך לזכור שבמצב של החינוך היום בארץ, רפורמה דרסטית עלולה לחסל לחלוטין את הסיכוי של אוכלוסיות שנשרו או כמעט נשרו מבית הספר לזכות בתעודת בגרות (למשל, מאות יוצאי אתיופיה שמשלימים בגרות בעזרת הצבא בקורס של כמה חודשים, או אלפי התלמידים של תוכנית היל"ה – כל המסגרות האלה בנויות בעצם על עניין השינון)

  4. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    אני מסכים עם איתי, אבל רוצה לקחת את הבעיה צעד אחד קדימה.

    מסכים עם איתי – כהורה, חשוב לי מאוד שהילדים שלי יקבלו חינוך לערכים, להגדלת ראש, ללמידת חקר והכל בבתי הספר הציבוריים. מייד, כמו שאומרים ההורים בכתבה, אחרי שיקבלו ציונים טובים בבגרות. כי אני מסתכל על בני גילי (35), ורואה שאנחנו מתחלקים לשלוש קבוצות: אלה שעשו בגרות טובה בבית הספר, אלה שבזבזו אח"כ שנתיים מחייהם על השלמת בגרויות, ואלו שתקועים עד היום במקצועות שאין בהם אופק תעסוקתי בכלל. היוצאים מהכלל הם ספורים.

    אני חולק על איתי, בכך שהבעיה היא לא במערכת ההשכלה הגבוהה. המיון האקדמי חייב להיעשות על סמך הישגים אקדמיים – כי זו התכונה שאנחנו מחפשים – והמדד להצלחה אקדמית הוא, מה לעשות, הבגרויות. יכול להיות שבחינות הבגרות צריכות רפורמה, אבל בכל מקרה תוצאות הבגרות צריכות להיות המדד העיקרי לקבלה למערכת ההשכלה הגבוהה.

    הפתרון הוא לא בשינוי מערכת ההשכלה הגבוהה, אלא בשינוי שוק העבודה. שוק העבודה הישראלי בנוי בצורה מאוד מקוטבת – יש משרות לאקדמאים, ויש משרות גרועות בשכר נמוך ובלי אופק קידום. בעבר היו מגוון של משרות בדרגי ביניים, ובמקומות אחרים עדיין יש. טכנאים, הנדסאים ודומיהם – כולם ויתרו על תואר אקדמי מלא, הסתפקו בתעודה כזו או אחרת, ועבדו בעבודה מכובדת ומכניסה.

  5. איתי :

    נדב, אחלה רעיון אבל אני לא כ"כ מבין איך אתה רוצה ליישם אותו.

    כבר היום הקשר בין תואר אקדמי להכנסה הוא לא כזה גבוה (תשאל את העוסים בעמותות ואת המורים בתוכנית קרב).

    אתה רוצה הרבה משרות בשכר מכובד לחסרי בגרות עיונית, ובמקביל אני בטוח שאתה רוצה שהשכר של העוסים והמורים יהיה מכובד ואולי אפילו יותר. אבל אם אתה מעלה את השכר לכולם באותה פרופורציה אתה לא פותר שום דבר מבחינת אי שוויון אתה רק מייצר אינפלציה ומסתכן באבטלה. אם אתה רוצה שהעלייה בשכר פועלי הייצור בתעשיות מסורתיות תהיה גבוהה מהעלייה בשכר העוסים והמורים, אז זה באמת יגדיל את השוויון אבל בזה אני לא אסכים איתך

  6. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    איתי, אני לא שואל מורים ועו"סים. אני הולך לבדוק בסטטיסטיקה. והסטטיסטיקה מראה באופן עקבי* שהמשתנה שמשפיע בצורה הכי מובהקת והכי דרסטית על השכר, במדינת ישראל של היום, זה ההשכלה. ומי שאין לו השכלה על-תיכונית בישראל, נידון – ברוב המכריע של המקרים – לעבודה בשכר נמוך, בלי בטחון תעשייתי. כן, יש יוצאים מהכלל. לא, הם לא הרוב.
    אז כן, יש סקטורים משכילים ספציפיים שדורשים העלאה דרסטית בשכר. כמעט כולם הם סקטורים נשיים בשירות המקצועי. כשאנחנו מסתכלים על שוק העבודה במבט רחב, צריך להפחית את הדרישה למקצועות אקדמיים, וליצור פלחים בשוק העבודה שהם לא אקדמאים, אבל מקבלים משכורת ראויה.
    על מה אני מדבר? למשל, על פקידה בבנק. שבעבר לא הייתה אקדמאית, והיום הדרישה היא שיהיה לה 'תואר אקדמי', לא חשוב במה. לא בגלל שהלימודים מוסיפים לידע המקצועי שלה, אלא משום שהם משמשים כאמצעי סינון. ובשביל אמצעי הסינון הזה, כל מערכת החינוך היא מוטת-אקדמיה, ואנשים מבזבזים שלוש שנים על לימודים אקדמיים שהם לא מעוניינים בהם**. צריך ליצור מצב שבו מקצועות שבהם באמת נדרשים לימודים אקדמיים מתוגמלים כראוי, אבל לימודים אקדמיים הם לא תנאי לכל מקצוע שמרוויח יותר ממינימום.

    *אין לי אותם עלי, אבל קישרתי למחקרים בעבר בדיונים כאן על החינוך המקצועי. את הנתונים הגולמיים – שלא מוכיחים כלום, אבל הם מרשימים – אפשר למצוא כאן http://www.cbs.gov.il/shnaton60/st12_42.pdf. לימודים על יסודיים עושים את ההבדל בין משכורת של 34 שקלים לשעה ל-45 שקלים לשעה.
    ** אני האחרון שיגיד שלימודים אקדמיים הם בזבוז. אבל אנשים שמגיעים לעשות תואר אקדמי שהם לא מעוניינים בו, ומעבירים שלוש שנים במינימום מאמץ רק בשביל הדיפלומה, מבזבזים את זמנם שלהם ואת המשאבים של מערכת ההשכלה הגבוהה.

  7. דקל-דוד עוזר :

    איתי ונדב צודקים באבחון הבעיות.

    ספציפית לגבי חברותא – אם היה להם טיפה שכל, בסכום של 35,000 שקלים לראש, הם היו מייצרים בקלי קלות מסלול של 2 בחינות בגרות לכל תרימסטר (יש שלושה סבבים של בגרויות בשנה) עד אמצא יא-תחילת יב' לכולם היה בגרות בממוצע 90+ בלי מאמץ בכלל.

    זה אגב גם מה שצריך משרד החינוך לעשות אבל זה יותר מדי נכון כדי להיות מיושם

  8. מנחם לוריא :

    עמדת משרד החינוך בקשר לבי"ס חברותא

    עיינו כאן בסייפא:
    http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3554497,00.html?dcRef=ynet

    מנחם.

  9. איתי :

    אני מסכים איתך שאין הכרח בהשכלה אקדמית כדי להיות פקיד בבנק, אולי אפילו לא צריך בגרות.

    אם הולכים עם הגישה שלך, אז הבעיה היא לא המעסיקים אלא דווקא העלייה הגדולה בזכאות לתעודת הבגרות בעשורים האחרונים והנגשת התואר הראשון (בעיקר באמצעות מכללות) לאחוזים נכבדים מהציבור.

    כוונות הציבור והפוליטיקאים היו טובות, בפועל אולי זה גרם יותר נזק מתועלת.

    כשרק ל-20% היתה בגרות (1980), התעודה עצמה היוותה "שער כניסה" למעמד הבינוני.

    כשל-50% יש בגרות, שער הכניסה נהיה תואר ראשון, ובשנים האחרונות יותר ויותר מקצועות מעמד בינוני-סביר כבר דורשים תואר שני, דווקא בגלל פריחת המכללות שהורידה את ערכו של התואר הראשון. ככל שיותר ויותר מכללות יתנו תואר שני, גם התואר הזה יהיה שווה פחות.

    בכל מצב יהיו מקצועות מתגמלים יותר ומתגמלים פחות, יוקרתיים יותר ויוקרתיים פחות, והשאלה היא איך מסננים.

    תעודת בגרות ותואר אקדמי הם כלי סינון נוחים למעסיקים (במגזר ציבורי ופרטי) ושוויוניים בצורה חלקית.

    עם כל הבעיות שבהם, הם עדיפים בהרבה על שערי כניסה עדתיים/מפלגתיים* (עידן מפאי) או על בחינות סינון תפורות למקצוע שגם הן מסלילות (למשל שתהיה בחינת הסמכה לפקידת בנק, כמו שיש היום בחינת הסמכה למטפלת משפחתונים או למנהלת חשבונות, בבי"ס מקצועי בפיקוח התמ"ת)

    אם היום בנקים וחברות סלולר דורשים תואר גם לתפקידים זוטרים, אני לא מבין איך אתה מסוגל לכפות על חברה מהמגזר הפרטי (או על משרד ממשלתי) להוריד את הסטנדרטים שלה ולעבור ממצב שבו על כל תפקיד יש 20 מועמדים למצב שבו על כל תפקיד יש 100 מועמדים.

    * נכון, גם היום יש קשר בין עדה להכנסה ובין עדה לרמת השכלה, אבל התחושה שלי היא שתקרת הזכוכית דקה יותר ויש יותר ניידות חברתית ממה שהיה בעידן מפאי. זה נכון שאם תבוא למקום שהוא חלון הצצה לאוכלוסיות חלשות (כיתת היל"ה, כיתה בבי"ס רגיל שהיא המקבילה המכובסת ל"כיתת טעוני טיפוח", וכמובן בית כלא) תמצא שם מזרחיים באחוז גבוה משמעותית משיעורם באוכלוסיה, אך מצד שני אם תבדוק את אחוז המזרחים ב"חלונות" של מעמד בינוני ומעלה תמצא עלייה גדולה בשיעור המזרחיים ביחס למה שהיה לפני חמישים שנה (כיתה בתיכון יוקרתי ברמת השרון, בעלות על דירות 5 חד' ומעלה או צמודי קרקע בשכונות אמידות, קצונה בינונית וגבוהה בצבא, אפילו ברשימת עשירי ישראל). נכון שהאחוז אמנם נמוך מהאחוז באוכלוסיה, אבל אם תשווה את האחוז היום לאחוז פעם תראה את גודל השינוי.

  10. איתי למנחם :

    שתי שאלות מעניינות –

    1. איזה היבט בהפרטת החינוך יותר מסוכן – בתי ספר פרטיים עם שכ"ל של עשרות אלפי שקלים בשנה או פעילות פרטית במימון הורים/תרומות/חברות מסחריות בתוך בית ספר ציבורי.

    2. האם משרד החינוך יכול אבל לא באמת רוצה לסגור את חברותא, או שהוא רוצה אבל לא יכול?

    לגבי שאלה (1) שים לב לדוח של אדוה מ-2010
    http://www.blacklabor.org/?p=24747
    (ברפרוף מהיר, חברותא כלל לא נזכרה בו, וגם תופעה רחבה הרבה יותר של הקמת בתי ספר מוכש"ר חדשים דמוקרטיים/אנתרופוסופיים/דתי-
    חילוני וכו ע"י הורים מבוססים מופיעה רק כסעיף משני לצד התרחבות רשתות של עמותות וחברות בע"מ). כשמסתכלים על התמונה הכוללת והאיומה של הפרטת החינוך, חברותא היא פסיק.

    הנימוק הוא מספרי פשוט – בי"ס קטן כמו חברותא מראש פונה לאוכלוסיה קטנה מאוד, ולכן הנזק שהוא גורם (פגיעה בבתי הספר הממלכתיים/ציבוריים בסביבתו) הוא קטן יחסית. המודל הכלכלי של שכל גבוה מאוד לא מאפשר התפשטות התופעה למימדים נרחבים של עשרות ומאות בתי ספר כאלה בארץ. עכשיו באה הכתבה ומראה שהמודל פשוט נכשל. לעומת זאת, "הפרטה בתוך ביה"ס" כמו תל"ן, קרב, מימון פרטי לפיצול כיתות, סדנאות של עמותות/חברות פרטיות וכו' – אלו דברים שמשפיעים כיום על מיליוני הורים, מגדילים את ההוצאה הפרטית לחינוך של כל המשפחות מהמעמד הבינוני, ומגדילים פערים בין עניים למעמד בינוני.

    אז למה משרד החינוך נלחם בשם דגל החינוך הציבורי מלחמת חורמה משפטית בבי"ס חברותא ולא מבטל בהחלטה פנימית שלו ובלי בימ"ש את הכנסת תוכנית קרב לבתי"ס או את התשלומים על תל"ן? כי זה נורא נוח.

    מצד אחד מחזקים תדמית חיובית של פעולה למען חינוך ציבורי שוויוני והתנגדות לבתי ספר לאליטות, מצד שני לא נדרשים לבעיות הרחבות באמת של הפרטת החינוך, שפתרונן (= הלאמה מוחלטת ומתן שירותי חינוך חינם בסטנדרט OECD) דורש עשרות מיליארדים וכרוך בהתעמתות עם בעלי הון מישראל ומחו"ל ועם זעם של חלק מההורים מהמעמד הבינוני-גבוה, שיראו עצמם נפגעים מהמהלך.

    מאותה סיבה דרך אגב, שלי יחימוביץ' עשתה רעש נגד חברותא, אבל לא נגד קרב או תשלומי הורים לתל"ן

    (מי נלחם לאחרונה בהתרחבות התל"ן? איגוד מנהלי מחלקות החינוך בשלטון המקומי, לשכת עורכי הדין, הנהגת ההורים הארצית, האגודה לזכויות האזרח, מרכז אדווה, הסתדרות המורים, וגם – הפתעה)
    http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1193074

    לגבי (2) אני לא חושב שיש למישהו מאיתנו אפשרות להוכיח אם המשרד יכול ולא רוצה או רוצה ולא יכול

    להבנתי, דווקא משום שמדובר במאבק סמלי-תודעתי, המשרד היה שמח מאוד לקרוע לחברותא את הצורה בבית המשפט, לצאת בעיני הציבור כאביר החינוך הציבורי/ממלכתי, ובכך להשכיח את הבעיות החמורות יותר כמו קרב תלן וכו'.

    הרושם שלי כהדיוט הוא שמערכת המשפט בישראל מוטה מאוד לליברליזם (חרות עדיפה משוויון), וזהו הגורם העיקרי שבעטיו משרד החינוך מפסיד שוב ושוב במאבקים נגד בתי ספר פרטיים.

    על ההטייה של בתי משפט לטובת חירות ראי לדוגמה במאמר הזה של עו"ד קרן רז על חינוך ביתי:

    "בישראל מתבצע תהליך איטי יותר, במיוחד בחסות בתי המשפט וועדת הערר של משרד החינוך לפי חוק הפיקוח, אשר הכירו זה מכבר בזכותם של הורים לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם, וזאת כחלק מכבוד האדם וחירותו. מקצת פסקי הדין העוסקים בדבר, מן העת האחרונה, הינם בג"ץ 2599/00 יתד נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834; בג"צ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך ואחרים, פ"ד נו(4) 203, 221; עת"מ 1294/01 בית הספר עתיד ו- 32 אח' נ' משרד החינוך (טרם פורסם); ערר 4/2002 העמותה להקמת בי"ס דמוקרטי באזור ירושלים נ' משרד החינוך (טרם פורסם) ועוד רבים אחרים.

    בפסקי הדין האמורים התייחס בית המשפט לזכותם של הורים לבחור בסוגי חינוך השונים מן החינוך הממלכתי המוכר והרשמי, ואפשר להורים להקים עבור ילדיהם מסגרות חינוך אלטרנטיביות, תוך חיוב המדינה להשתתף בעלויות הפעלתן. זאת, מתוך הכרה בזכות ההורים לבחור ובאוטונומיה המשפחתית החולשת גם על החינוך המוענק לילדים."
    http://www.knklaw.com/Hebrew/Mahamarim/Jinuj.htm

  11. איציק רייכר :

    המשותף למורים ולהורים זה תמורה: המורה צריך לקבל שכר והתלמיד הישגים.
    מערכת החינוך הציבורית פושטת את העור למורים ואת הרגל מבחינת התלמידים ולכן רק פתיחת בתי ספר פרטיים עשויים לתקן את המצב. בארץ פועלים בתי ספר פרטיים במגזרים שונים כולל בית הספר האמריקאי באן יהודה ויש ממי ללמוד.

  12. עבודה שחורה » "חברותא" נסגר: "שר החינוך סימן אותו כמטרה" :

    […] נוספים על "חברותא" שפורסמו כאן בעבודה שחורה "חברותא" והבגרויות – של מי הכישלון? 07.12.12 הכל חינוך, דו"ח דוברת וביה"ס חברותא – הכל […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.