מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
עשור חינוכי מבוזבז והאחריות של גדעון סער
קדחת של מדידות הישגים שורפת את מערכת החינוך ורק מאיש אחד לא מבקשים להפגין הישגים ואחריותיות – שר החינוך, גדעון סער
מאת: אברהם פרנק
העשור של השנים 2011-2001 במערכות חינוך בעולם היה דרמטי ועתיר תובנות. לעומת זאת, מערכת החינוך הישראלית בעשור הזה הלכה והידרדרה, גם אם פה ושם יש שיפור זניח במבחנים הארציים המדידים. מי היו הדמויות הפועלות בעשור הזה וכיצד תרמו למצבה העגום?
תקופה ארוכה (עד 2006) ניהלה את המשרד לימור לבנת. שלושה עניינים מרכזיים איפיינו את כהונתה: קיצוץ תקציבי מתמשך ופוגעני, העמדת ועדת דברת לבחון את המצב הכללי בחינוך, והכנסת סוגים חדשים של מבחני סטנדרט: המיצ"ב ופיז"ה.
אחריה באה למשרד פרופ' יולי תמיר, שגם היא לא הצליחה לחסום קיצוצי תקציב נוספים. לעומת זאת הגיעה להסכם "אופק חדש" עם הסתדרות המורים: שיפור בשכר המורים, הגדלת שעות עבודתם ומתן עזרה פרטנית לילדים. היא ניסתה להוביל פדגוגיה חדשה של מעבר משינון לחשיבה, אבל הזמן שעמד לרשותה (שנתיים וחצי) לא הספיק.
בתחילת 2009 הגיעו למשרד שניים: גדעון סער והמנכ"ל שמשון שושני. שושני, ותיק ורב-ניסיון, שימש עבור השר מורה נבוכים, וסער אכן גילה דבקות בתורת רבו. תקופת כהונתם מתאפיינת באג'נדה מרכזית מובהקת: הצלחה בהישגים מדידים במבחנים ארציים; הכספים הרבים שגייס השר הופנו באופן שיטתי לשיפור בהישגים הללו. הפדגוגיה שמובילים השניים היא הכנה מתמדת של התלמידים לקראת מבחנים, הכרוכה בשינון רוטיני של חומר.
תקופת לבנת תרמה לפגיעה במערכת בעיקר בנושא התקציבי, אבל גם "פרשת דברת" היתה קשה. הוועדה, שפרסמה את הדו"ח שלה בתחילת 2005, התייחסה רק להיבטים ארגוניים של המערכת ולא לסוגיות פדגוגיות – והלוא לשרת את אלה נועד האירגון… – והכעיסה את שני אירגוני המורים שיצאו כנגדה בחמת זעם. בסימן העימות משרד-אירגונים סיימה לבנת את כהונתה במפח נפש.
יולי תמיר נתפסה כשרה "חלשה", שאין באפשרותה לשנות הרבה. הסכם "אופק חדש" פתח עימות חריף בין שני אירגוני המורים, וב-2007 פרצה שביתה גדולה של מורי התיכונים, שהסתיימה בלא כלום והותירה טעם של תיסכול עמוק. הניסוי בטיפוח החשיבה, "אופק פדגוגי", לא הספיק כאמור לצאת לדרך, ופרופ' ענת זהר שהובילה אותו פוטרה עם חילופי הראשים במשרד. גם סיום כהונתה של תמיר לווה בתחושות קשות.
עם תחילת הכהונה של סער כבר היה ברור לכל, שיש צורך לקדם את המערכת הניצבת "לפני קריסה" אלי עידן חדש. בתי-ספר פרטיים שנפתחו לרוב, היו ביטוי מובהק לאי-שביעות הרצון של ההורים וילדיהם. אולם סער, בעקבות שושני, חשב אחרת. הוא החליט שיש לחזור אל המוסד החינוכי המסורתי, שתכליתו "הנחלת ידע", תוך ליבוי תחרות בין רשויות ובתי-ספר. התחרות, לפי תיזה זו, תביא ל"הישגים" ולמצויינות. אי-לכך, חווייתם המרכזית של כל הנוגעים לחינוך היא המבחנים הלא-נגמרים, שתפוקתם היא פגיעה בוטה בצרכי התלמידים והמדינה.
כך החמיצה ישראל את העשור החינוכי, שבארצות שונות תועל לטיפוח כישורים גבוהים של חשיבה ורגש באמצעות אוטונומיה בית-ספרית מקיפה. כל עוד סער ממשיך בכהונתו, אף כששושני מסיים, נראה שהפגיעה תלך ותעמיק, וכסף רב מאד ייזרה לרוח. מדהים להיווכח כיצד כולם במערכת נדרשים שוב ושוב לתת דין וחשבון על הישגיהם– מלבדו.
תגיות: אברהם-פרנק, אוטונומיה-בית-ספרית, אופק-חדש, גדעון-סער, דוח-דברת, ועדת-דברת, יולי-תמיר, ייבוש-תקציבי, לימור-לבנת, ענת-זוהר, שמשון שושני
קישור קבוע
19 תגובות
Email This Post
1 בנובמבר, 2011 בשעה 6:31
כל כך נכון, עשור מבוזבז הוא כמעט וביטוי עדין לגבי מה שהתרחש במערכת בעשור זה. נדמה שהפגיעה הקשה ביותר הייתה על ידי לימור לבנת – לא ציינת את הירידה הגדולה במעמד המורה כאשר גולת הכותרת הייתה חקיקת חוק זכויות התלמיד ללא שהוזכרו חובותיו. לא ציינת גם את הנהגת מועדי ב', אחר כך מועדי חורף שנגסו בשנת הלימודים וגרמו לכך שנמצאים במרדף אחרי הספק החומר ושינונו.
יולי תמיר הייתה מאוד מאכזבת כי ציפינו להרבה, בוודאי לא לכך שיצרה הפרד ומשול בין ארגוני המורים והתעלמה מהמורים פשוטו כמשמעו בזמן השביתה.
גדעון סער מצליח לא להתלכלך, הוא "בסה"כ" מעמיק את הקיים – מוסיף את עוז לתמורה (זה לא הוא התחיל…), גם בנושא המדידה והערכה לא הוא התחיל…גם בהפרטה לא הוא התחיל – החינוך המוכר שאינו רשמי הוא לא תולדה שלו. והנה, הוא משקיע כסף, רק שהכסף הזה כפי שכתבת מטרתו אחת – הצלחה במבחנים…מה רע?
גדעון סער מחכה לגמור את הקדנציה בשלום. נדמה לי שזו צריכה להיות הכותרת.
1 בנובמבר, 2011 בשעה 9:23
גדעון סער מחכה לגמור ×ת ×”×§×“× ×¦×™×” שלו ×‘×©×œ×•× .
חבל להוסיף אפילו מילה נוספת .
1 בנובמבר, 2011 בשעה 10:35
פספוס?? אברהם אי אפשר לתפעל מערכת כזאת גדולה ללא יעדים, היעדים שסער הציב הם רק חלק קטן מהפעילות, חבל שאתה לא מזכיר את העובדה שסער הגביר משמעותית את לימודי הערכים, שהצליח להגיע לרפורמה היסטורית עם המורים, שיזם את תוכנית התקשוב.
מדובר בשר החינוך הכי טוב והכי פעיל שהיה לנו כאןף חבל שאתה וחבריך מנסים להתעלם בכח מההצלחות
1 בנובמבר, 2011 בשעה 11:12
כל הקרדיטים שאתה זוקף לזכותו של סער ,משולים לראש צוות פינוי אחרי רעידת אדמה קשה וצונמי שמפעיל את צוותו בטאטוא הרחובות באמצעות מברשות ומכחולי צבע .
אם סער היה רק מעמיד ב 50 כיתות מצלמות וחודש אחרי הצבתן היה מעמיד 50 מהנדסי תעשיה וניהול למדידת אפקטיביות השיעורים האמיתית אחרי ההפרעות ,אני בטוח שגם הוא היה מבין ששוה אפילו להביא צבא לבתי הספר ובלבד שהמורים יוכלו להכפיל או לשלש את ה 7 דקות שהם מלמדים בשיעור .
בעניין מתן אפשרות למורה ללמד הוא לא עשה כלום וזו בדיוק הסיבה לאפס את הציון שמגיע לו כשר החינוך .
1 בנובמבר, 2011 בשעה 11:27
ירון, כד××™ שקצת תחפור
התדמית הזאת שאתה מצייר לשר סער מוכרת לי. הוא אכן מבלבל. אבל מה שקורה במערכת החינך ברור בתכלית: תחושת מיאוס כללית מאבדן החוויה והמשמעות.
מה הם בדיוק לימודי הערכים שאתה משבח? מה אתה רואה בפנטזיה שלך כ"חינוך לערכים"? מה גדעון סער מבין בכך? האם המסע לעיר האבות חברון היא החינוך לערכים?
אתה צודק: ההיסטוריה עוד תספר לנו כהנה וכהנה על הסכם "עוז לתמורה". נחכה ונראה. ותוכנית התיקשוב? מה בדיוק אתה מצפה שייצא ממנה?
ירון, שלא יעבדו עליך! (בתוספת האצבע של שטרסלר).
1 בנובמבר, 2011 בשעה 13:23
כל שרי החינוך מאז לבנת פועלים לפי מתווה דוברת ומיישמים חלקים מדו"ח זה במערכת החינוך. הקיצוצים בתקציב בתקופת לבנת היו תהליך הייבוש לפני הפרטה. האופק הפדגוגי הוא יוזמה יוצאת דופן מבחינה זו, יוזמה
רצויה, אך בתמונה הכללית הסותרת יוזמה זו, ברור שלא היא הנותנת את הטון .
כל הפרטים המצוינים במאמר לגבי פועלם של שלושת שרי החינוך הללו מצטרפים לתמונה השלמה של יישום דוברת.
הבעיה היא שגם הדרישה לאוטונומיה בית ספרית, שמוצגת במאמר כדרך לשיפור מערכת החינוך, משקפת את רוח דוברת, ודוחפת לביזור המערכת. האם אוטונומיה בית ספרית תביא לשיפור כישורי החשיבה של התלמידים?
1 בנובמבר, 2011 בשעה 16:37
בתור מורה מתחילה × ×¨××” לי שהגזמת×
נכון שמערכת החינוך לא מושלמת, אך צריך לראות מה נעשה ואין ספק שסער עשה הרבה מאוד בשנתיים וחצי שהוא בתפקיד, הציבור מצפה שבית הספר יפתור את כל הבעיות אך מה לעשות שהחינוך הקלוקל מתחיל בראש ובראשונה בבית.
מצטערת אך אני בהחלט חולקת על הדברים נראה לי לא הוגן להאשים בהכל את שר החינוך שלדעתי הוא מהטובים שידעה המדינה
1 בנובמבר, 2011 בשעה 16:51
מה ×”×•× ×‘×“×™×•×§ עשה?
מירב, גם העובדה שאת מורה מתחילה אינה פוטרת אותך מלהסביר לנו מה עשה גדעון סער בשנתיים וחצי האחרונות – מלבד להשריש יותר מבעבר ומכל קודמיו את תרבות הבחינות הפתטית – שמזכה אותו בשבחים שהרעפת.
1 בנובמבר, 2011 בשעה 18:39
× ××” דורש × ××” מקיי×
דבר חינוכי לעשות הוא להעביר ביקורת חיובית, כלומר לא רק להגיד היכן טעו, אלא איך אפשר אחרת , מה עשו במדינות אחרות שאנחנו יכולים ללמוד.
הייתי שמח לשמוע דיווח יותר מפורט על צעדים מוצלחים שעשו במדינות שונות.
לדוגמה, ראיתי הרצאה בTED על בחור שפיתח סרטוני הדרכה קצרים ביו-טיוב. הדבר הביא לכך שבתי ספר ניצלו סרטונים אלה כדי להפוך את סדר הלימוד – בבית רואים את הסרטונים -בקצב הרצוי – ובבית הספר עושים את השיעורים – כאשר המורה או קבוצה יכול לסייע.
1 בנובמבר, 2011 בשעה 19:01
לדרור
קישור בבקשה, שנראה כולנו.
עדיף יותר פוסט.
תודה.
1 בנובמבר, 2011 בשעה 20:32
קישורי×
תודה לקסי, חיפשתי את הקישור הזה מזמן, ולא זכרתי, אבל כעת הצלחתי למצוא. (לפוסט אין לי זמן כעת).
הרצאת TED
http://www.ted.com/talks/salman_khan_let_s_use_video_to_reinvent_education.html
ערך בויקיפידה
אקדמיית קאן (לא יודע איך כותבים את שמו בעברית)
http://www.khanacademy.org/
(לדוגמה כרגע יש שם סרטון על קירובי טיילור)
http://en.wikipedia.org/wiki/Salman_Khan_%28educator%29
2 בנובמבר, 2011 בשעה 0:25
××•×˜×•× ×•×ž×™×” בית ספרית
דליה,
הנה סיפור שסופר לי לאחרונה ע"י מורה בכירה בבי"ס ירושלמי, בהקשר של "קדחת המדידות" והמירוץ לזכאות לבגרות:
– מערך השתלמויות חדש *** מטעם המפמרית חשוב להדגיש *** מאכיל את המורים בכפית – "ממליץ" למורים כמה שעות להקדיש לכל תת-נושא, אילו תרגילים בדיוק לפתור בכיתה ואילו בבית. התוצאה – המורים מרגישים שלא נותנים בהם אמון ויש פחות חופש החלטה. המוטיבציה ללכת להשתלמות יורדת. יצרו להם טבלת הספק ומסבירים להם שזה המתכון להצלחה.
– גם בלי המשרד, ההורים והתלמידים מצפים להוראה מכוונת בגרויות בתיכון. התוצאה: המורים מפתחים התנהלות שמזכירה יותר ויותר ויותר מכון פסיכומטרי או בי"ס אקסטרני.
– בעבר בחטיבה היתה למורים הרבה יותר גמישות מאשר למורי התיכון המאוימים בהספק החומר לבגרות. נתנו להם סילבוס תלת שנתי והם הפכו אותו לתוכנית מפורטת, מותאמת לצרכי התלמידים ופחות מחייבת. הכנסת המיצב יצרה לחץ להספק וכפתה סידור מסוים של השיעורים.
הסיפור לא סופר בהקשר של ריכוז-ביזור, ולא התרשמתי שהמורה שואלת את עצמה שאלות על סוציאלדמוקרטיה וניאוליברליזם. אבל – כל אלה היו דוגמאות "מהחיים" לנזק הפדגוגי שיוצרת מערכת ריכוזית מדי, דבר שמשפיע גם על המורה, גם התלמיד וגם על אופי הלמידה.
כל זה כמובן לא קשור לשאלת הייבוש התקציבי. הרי אנו רואים שהריכוזיות דווקא מתחזקת (ע"ע השתלמויות לעיל) במקביל לתוספות תקציב גדולות מאוד (אופק+עוז= מיליארדים).
אז מה הפתרון? לא יודע. אני לומד.
אוטונומיה=דברת זו סיסמה, אוטונומיה=פינלנד זו סיסמה.
כדי שנוכל ללמוד, צריך להמשיך הלאה ולהבין מה מאפיין את האוטונומיה הדברתית ומבדיל אותה מהאוטונומיה הפינית.
מי שטוען שהאוטונומיה הפינית ממש לא מתאימה לתרבות הישראלית, צודק במידה מסוימת. זו נקודה טובה וחשובה, אבל השאלה היא מה יש לטוען להציע במקום. שימור הריכוזיות הקיימת כיום הוא לדעתי פתרון ממש לא רצוי, לאור מה שהדגמתי למעלה.
ניתן לטעון שאני מצייר תמונה קודרת בגלל שילוב ריכוזיות+קדחת מדדים, ושהבעיה בכלל לא קשורה לריכוזיות אלא לקדחת. התשובה שלי היא שהריכוזיות פוגעת גם בתחומים שלא קשורים בכלל למדידת הישגים.
אצל החילונים, ההתנגדות של הורים ותלמידים לתכניות הלימוד הסטנדרטיות ולאמצעי ההוראה המיושנים הכפויים ע"י המערכת יוצרת סחף לעבר בתיהס הדמוקרטיים וכו'. אצל הדתיים הרתיעה מהתחרדות החמ"ד יוצרת סחף לבתי ספר דתיים "אחרים" (ש"פלך" היה החלוץ בהם), ולכך נוסף הזרם המעורב חילוני-דתי, שלא מצא את עצמו לא בממלכתי ולא בחמ"ד. במלים אחרות – המערכת הריכוזית הלא פלורליסטית הגבירה מגמות הפרטה. מגמות אלו לא יתהפכו גם אם נגדיל את תקציב החינוך ב-50%. המשמעות: אם את רוצה להשיג תמיכה רחבה לחינוך מולאם, את צריכה לאפשר לבתי הספר מידה רבה מאוד של אוטונומיה פדגוגית.
2 בנובמבר, 2011 בשעה 1:47
איתי
שנים רבות לימדתי במערכת שהייתה ריכוזית באופייה. האם זה מנע ממני אוטונומיה פדגוגית? לא. אני בניתי את תכנית הלימודים לכיתות שלימדתי בהן בהתאמה לנתוני התלמידים שהיו בכיתה. בניתי מערכי שיעור באופן עצמאי, נתתי עבודות לתלמידים לפי שיקול דעתי המקצועית וכו'.
הדוגמא שאתה מביא לגבי אותה מורה, מלמדת על למידה מוכוונת מבחנים, שמונעת הנאה מהוראה ומלמידה. הבעיה היא המבחנים ולא האוטונומיה. אם נותנים למורה סך שעות הוראה מותאם לתכנית הלימודים, ודורשים מבחן חיצוני אחד כעבור שלוש שנים בבית ספר על יסודי, המורה יכול ללמד ממש, ותוך כדי כך לכוון גם למבחן. אבל במצב של לחץ זמן, כשלמורה אין די שעות הוראה כדי להוביל את תלמידיו להפנמת הידע המקצועי, המבחנים ישתלטו על ההוראה והלמידה.
הבעיה היא לא ריכוזיות המערכת. הבעיה היא חוסר האימון במורים, הפעלת עקרון האחריותיות עליהם, והדרישה לשבת להם על הזנב ולבדוק את עבודתם על כל צעד ושעל. כל הרעיונות האלה מבטאים את השינויים הלא טובים שהוכנסו למערכת החינוך.
אגב, אתמול רואיין המנכ"ל שושני אצל עמרי מניב במעריב. הוא הודה שהיום הוא לא היה הולך להיות מורה.
לדעתי, אתה לא מפרש נכון את המושג "ריכוזיות". כשמדברים על מערכת החינוך כריכוזית, מדובר על כך שמשרד החינוך חולש על בתי ספר, מפקח עליהם, קובע מדיניות ודואג ליישומה בשטח. הריכוזיות היא לא ספציפית למקצועות הלימוד. הריכוזיות היא לא בפדגוגיה, אלא בצד הארגוני מינהלי. לגבי מקצועות הלימוד, אם יש ועדות מקצוע של מומחים שקובעות את תכניות הלימוד. אם יש אגף תוכניות לימודים שמציע שיקולי דעת להוראה. במקרה כזה, תפקידו של המורה עדיין נשאר אוטונומי. הוא בונה את תכנית הלימודים לפי קוי המתווה הנדרש, בונה את השיעור לפי שיקול דעתו המקצועית. כל זאת אם יש לו סך שעות הוראה מותאם לתכנית.
אני מסתייגת מהשימוש במלים אלה: "לתכניות הלימוד הסטנדרטיות ולאמצעי ההוראה המיושנים הכפויים ע"י המערכת". מה זה תוכניות לימוד סטנדרטיות? האם יש תכנית לימוד סטנדרטית ותכנית לא סטנדרטית? באמירה כזו, אתה מבטל את כל ועדות המקצוע של המומחים מהאקדמיה הקיימות במשרד החינוך. מומחי האקדמיה מציעים את התוכניות הטובות ביותר. אם תוכנית לימוד היא לא איכותית, מן הסתם, הוכנסו אליה שיקולים לא עניניים. זכור לי שבתקופת לבנת, היא רצתה לשנות את תכנית הלימודים בספרות, והציעה ששליש מן היצירות הנלמדות יהיו של יוצרים מעדות המזרח. ועדת המקצוע התנגדה נחרצות.
מה ז ה "אמצעי הוראה מיושנים הכפויים על המורים"? אין אמצעי הוראה מיושנים. יש אמצעי הוראה אפקטיביים ולא אפקטיביים, מותאמים לתלמידים או לא מותאמים. הישן והמיושן הוא לא בהכרח רע. ובעניין הכפייה, אף אחד לא כופה דבר על המורים. המורה מחליט איך ללמד. לא כופים עליו את אופן ההוראה שלו.
ויש לי עוד הערה שלא אפרט בהקשר זה: האם כל מה שפרטי הוא טוב ומה שממלכתי, ציבורי הוא גרוע? הפרטי יכול להיות איכותי רק על בסיס הממלכתי הציבורי האיכותי.
ועוד משהו. אתה כותב "אוטונומיה דוברתית". אין אוטונומיה דוברתית למורה. האוטונומיה הדוברתית היא היא הגמישות הניהולית. המורה נמדד ומוערך לפי מדדים שונים ומופעל עליו עקרון האחריותיות של השכר והעונש. באוטונומיה דוברתית אין אוטונומיה פדגוגית.
2 בנובמבר, 2011 בשעה 8:43
למירב (7), מורה מתחילה
קראתי את תגובתך ויש בה מעין כותרת:
"החינוך הקלוקל מתחיל בבית".
נראה לי ראוי וחשוב להאיר את נקודת המבט הזו שלך.
נשמח לפרסם מאמר (פוסט בלשון הבלוגים) שתשלחי לנו ושבודאי יפתח דיון ער וחשוב.
כתבי נא ושלחי לכתובת המערכת: blacklabor@gmail.com
תודה.
2 בנובמבר, 2011 בשעה 12:43
דליה,
עם הרבה מאוד ממה שכתבת אני מניח שגם אברהם פרנק היה מסכים (ואולי גם מיכל בלר):
1. המשרד יגדיר למורה קוריקולום מתאים לגיל הילד שצריך להספיק בשלוש שנים
2. המשרד יתקצב שעות לימוד בכמות מספיקה להוראת הקוריקולום הזה (עפ"י דעת מומחים ומורים מנוסים, זה צריך להיות אופטימום בין מירוץ שטחי לבית זונות)
3. בתוך המסגרת הזו, למורה תהיה אוטונומיה רבה מאוד לבחור את סדר ההוראה, כמות הזמן לכל פרק ואת תמהיל שיטות ההוראה, כראות עיניו ובהתאם למצב התלמידים.
4. רק בסוף שלוש השנים תעשה הערכה
* מסכמת * סטנדרטית חיצונית (בניגוד להערכה מעצבת – מיצב).
חשוב להבין שיש חיסרון למודל הזה – תלמיד שיצליח בו יזכה למפתח לשלב הבא בחיים, תלמיד שייכשל – אכל אותה בענק. תפקידו של המורה והמנהל מוגדר פה בצורה עמומה – "לעשות ככל יכולתו", אבל אם התלמיד נכשל זו בעצם אחריותו של התלמיד לא של המנהל ולא של המורה.
עכשיו נחשוב איך נראו בתי הספר שלנו רגע לפני עידן דברת-לבנת, הקיצוצים והמיצבים:
בתי ספר על יסודיים – התנהלו פחות או יותר לפי המודל הזה, ועדיין העובדה שבסוף היתה בחינה סטנדרטית חיצונית שהיא "סיכון גבוה" מבחינת התלמיד, גרמה להרבה מאוד מהלמידה להיות מוכוונת להישג בבחינת הבגרות ולא להבנה מעמיקה. הביטויים "מירוץ לבגרות" ו"בית חרושת לציונים" לא נולדו בימי דברת.
במודל הזה שאנו נוטים להתגעגע אליו לפעמים גם היתה הרבה מאוד נשירה. לא התאמת לדרישות? לך לבי"ס מקצועי ושלום. מטבע הדברים, הנפגעים ביותר מהשיטה הזו היו אוכלוסיות ממעמד ס"א נמוך.
בתי ספר יסודיים – סיפור אחר לגמרי. בעוד שתנאים 1-3 התקיימו, תנאי 4 לא התקיים, כי אין ולא היתה "בגרות" מבית ספר יסודי. היתרון של זה היה שהלימודים היו באווירה הרבה יותר נעימה מבתיכון. החיסרון היה שילדים רבים יכלו לגמור 6 שנות לימוד בלי לדעת לקרוא ורבים עוד יותר אמנם שלטו בידע בסיסי אבל רחוק מאוד ממה שהוגדר כמחייב בתוכנית הלימודים ומורים/מתכנני תוכניות לימודים של חטיבה ותיכון הניחו כידוע.
תלמיד שמגיע לכיתה ז' ולא יודע לקרוא או נמצא ברמת כיתה ב' במתמטיקה יכול להיות תוצאה של כמה גורמים:
– תקצוב חסר למערכת החינוך או לבית ספר ספציפי
– תוכנית פדגוגית מטומטמת שהונחתה מלמעלה עי המפמר (קריאה ללא מקראה, זנבגופים במתמטיקה)
– ניהול כושל של בית הספר
– מורה גרוע
– בעיות במשפחת התלמיד
– ליקוי למידה או בעיה ביולוגית/התפתחותית אחרת
– בעיית מוטיבציה
וכן הלאה
כל הדברים האלה חלפו מתחת לרדאר במשך עשרות שנים, ומכיוון שמורי התיכונים לא יכולים לעשות קסמים התוצאה היתה נשירה רבה בחטיבה או בתיכון.
האם אני מציע לעשות בחינת גמר בסוף יסודי? ממש לא, אין לי פתרון מסודר, אני רק מציע לפתוח את הראש. דווקא מכיוון שהמיצבים אינם נופלים על המורה כל שנה ושנה, אני מתרשם (גם משיחות עם מורים שעובדים כיום במערכת) שההשפעה השלילית של "שוט המדידות" ששמו בגרות הרבה יותר חמורה מזו של "שוט המדידות" ששמו מיצב.
2 בנובמבר, 2011 בשעה 13:55
חלופה ×חת
הי איתי, היות וכנראה קישור לא יעזור, אני עושה העתק הדבק מהאקו ויקי.
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%97%27%D7%90%D7%9F
אישית אני יכול להעיד שלמדתי אתמול כמה שעות של הרצאות בכימיה (וגם ניסיתי את התרגילים על חיבור וחיסור ועל זוויות)- חומר ברמה גבוה
מה שהחיבור לא מציין וכן מופיע בהרצאה זה הדרך שבה מערכות ממוחשבות מאפשרות יצירת קשר אנושי (לא דרך המחשב) בין המורה לתלמיד.
============
אקדמיית ח'אן (Khan Academy) היא ארגון חינוך שלא למטרת רווח ואתר אינטרנט שהוקם בשנת 2006 על ידיסלמן ח'אן (Salman Khan), איש חינוך בנגלדשי-אמריקאי ובוגר של MIT. הארגון הפיק עד כה 2,600 הרצאות קצרות בוידאו שמאוכסנות בYouTube ושיש בהן תכנים בנושאים של מתמטיקה, היסטוריה, כלכלה פיננסית, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, אסטרונומיה, כלכלה ומדעי המחשב.
המתודלוגיה של שימוש בוידאו לשם העברת חומר לימודי אינה חדשה וקיימת במשך עשרות שנים. עם זאת, ח'אן הצליח להביא חידוש לתחום על ידי שילוב של טכניקות הוראה בסרטונים (שילוב של צבעים לדוגמה על הלוח) יחד עם הסברים תחומים לזמן קצר. בתחילה חא'ן התמקד במתמטיקה, והסרטונים זכו לפופלאריות רבה. בנוסף הסרטונים הקצרים איפשרו לחזור שוב ושוב על נקודה שלא הובנה. בהמשך הצטרפו אנשים נוספים לפרוייקט והכינו סרטונים בנושאים אחרים.
בתי ספר שונים הצטרפו בשלב זה ושילבו את ההרצאות בשיטות ההורה שלהם. בשלב זה גילו כי ניתן להפוך את הנוהל המקובל עד כה. במקום לעשות שיעורי בית בבית ולשמוע הרצאה פרונטלית בכיתה, התלמידים יכולים לצפות בהרצאות בבית לפי הקצב המתאים להם, ולבצע את התרגולים בכיתה ובכך לקבל סיוע ממורים או מקבוצת תלמידים באם הם מתקשים בכך או שיש להם שאלות.
בהמשך הדרך פותחה תוכנה שאפשרה לעקוב אחרי קצב התקדמות התלמידים, לתת להם סיוע במקומות שבהם הם מתקשים וכן לאפשר לתמידים לסייע לתלמידים אחרים.
6 בנובמבר, 2011 בשעה 0:56
×–× ×‘ לגויי×
לאיתי
אני מסכים איתך. הבעיה מורכבת. ומודלים שנכונים במקומות אחרים (ארה"ב, פינלנד, ניוזילנד או סינגפור), טובים ככל שיהיו, אינם בהכרח מתאימים כאן.
סיסמאות נזרקות לאוויר כל הזמן. דיון אמיתי אין!
ברמה הפילוסופית, הבעיה היא שממדינה יוזמת, שממציאה פתרונות יצירתיים שמתאימים למציאות החיים המורכבת שלנו (כאלה שהביאו אותנו להישגים נפלאים בתחומים רבים, בשישים וקצת שנות קיום), הפכנו למדינה נגררת שמנסה לחקות את מה שקורה במדינות/תרבויות אחרות. ובעיקר ממדינה עם חזון גדול הפכנו למדינה ללא חזון.
בשישים וקצת שנות המדינה אנו חיים על הנרטיב של תקומה (של עם, של מדינה ושל תרבות), של להקים מדינה מאפס ולשרוד בה בתוך ים של אויבים במזה"ת. אולם בעוד שבעשורים הראשונים לקיומה של המדינה זה היה נכון, כעת משהתבבסנו כאן ואיום קיומי מיידי ומוחשי, כפי שהיה קיים אז, כבר לא קיים, נוצר הצורך לבנות חזון חדש או לפחות להוסיף מרכיבים חדשים על החזון הישן. ולנסות להבין לאן פנינו…
עד אז נמשיך להיות "זנב לגויים".
ערן
6 בנובמבר, 2011 בשעה 1:07
* ניסיתי למצוא משהו מוצלח שיהיה כמובן על משקל "אור לגויים". אפשר לנסות למצוא ביטויים יותר מוצלחים. רעיונות?
9 בפברואר, 2012 בשעה 10:56
צריך להעביר אוטונומיה לא לבתי ספר אלא ללומדים.