חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

ההשכלה האקדמית בישראל – לאן מועדות פניה?

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 26.10.11 6:00

בעקבות הדיון שהתקיים באתר זה בנושא הוראת מדעים , הרים מנחם לוריא את "הכפפה שנזרקה לעברו" וכתב מאמר הדן באמריקניזציה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל

לפני כשלושה עשורים, או למעלה מזה, אירע שינוי בפניה של ההשכלה הגבוהה בישראל. לא עוד 6 אוניברסיטאות ומכון מחקר (מכון ויצמן) אלא שורה של מכללות שניתן מטעמן לקבל זכאות לתואר ראשון המוכר בישראל.

הוספתן של המכללות למערכת ההשכלה הגבוהה נובעת מהרבה מאוד סיבות, חלקן סיבות הנעוצות באידאה הפוליטית ששולטת במדינה מאז וחלקן נעוצות בצורך למתן יותר הזדמנויות ליותר אנשים.

החברה הישראלית איננה רואה בהשכלה הגבוהה ככלי ליצירת מערך הקשרים האישיים המשמש את האדם בעת הוא עושה צעדיו בשוק העבודה. בישראל, אם כי המידה הולכת ומתמתנת, מערך הקשרים האישיים בנוי על הסולדריות הקשורה בשירות הצבאי – לא כך בארה"ב אליה,לטעמי, מנסה מערכת ההשכלה הגבוהה להידמות.

בעולם הרחב ישנן שתי תפיסות חברתיות לגבי מיקומה של ההשכלה הגבוהה: זו הגורסת שמדובר במצרך המאפשר לאדם לקדם את עצמו ואת עניניו הפרטיים. במקרה זה ההשכלה היא מצרך במסגרת השוק החופשי הפועל על פי כללי ההיצע והביקוש, וזו הגורסת שהשכלה גבוהה היא גם נכס לפרט וגם נכס למדינה ולחברת האנשים שחיה בה, ועל כן נטל אספקת השירות הוא על כתפי המדינה. יש לא מעט שילובים בין השניים אבל אני לא חושב שישנה מחשבה שהשכלה גבוהה הוא מוצר מותרות ושמיקומה בחברה הוא כמוצר צרכני.

בישראל,מאז הוקמה, ההשכלה הגבוהה ניתנת באמצעות חברות שהתאגדו כעמותות ללא מטרת רווח תוך כדי רגולציה פיקוח וגם תקציב מטעם המדינה. גם המכללות שצצו בשלהי המאה הקודמת פועלות תחת אותו תמהיל עסקים, לרבות רגולציה של המדינה ותיקצוב באמצעות המועצה להשכלה גבוהה – אלא אם הן אינן מקנות תואר המוכר בישראל.

לאחרונה עלתה בשיח הציבורי דרישה לשנות את אופן ההפעלה של המוסדות להשכלה גבוהה. הרעיון המרכזי הוא להפוך את שש האוניברסיטאות למוסדות לתארים מתקדמים ואת התואר הראשון להעביר לידיהן של המכללות המוכרות. המודל לחיקוי, כך נרמז, הוא המודל האמרקאי ובטרם אביע דעתי עליו וכמילת הביקרות הראשונה – בישראל כמו בישראל יקחו את המודל האמרקאי מבלי לחקות את המימד הפיננסי שלו, היינו: המדינה תשיל מעל עצמה את מעורבותה ב"שוק" ההשכלה הגבוהה ותנהג כפי שאמונתה הפוליטית, מזה כמה וכמה עשורים, מנהלת אותה עצמה.

 אני מניח שאין ספק על כך שהשכלה גבוהה הינה נכס לאומי ולא רק נכס פרטי של אדם זה או אחר. במדינת ישראל לעניין ההשכלה הגבוהה יש משנה חשיבות, שכן המשאב העקרי העומד לרשות המדינה (בהעדר אוצרות טבע ובהינתן הסכסוך עם שכנינו) הוא המשאב האנושי. ידע הוא כוח. ידע הוא כסף וידע הוא יתרון בכל היבט שהוא. זהו אינטרס לאומי לא רק להרבות בידע, אלא גם לפתח אותו לשמר אותו ולעשות בו שימוש הן לטובת הפרט והן לטובת הכלל.

 החינוך הגבוה בארה"ב, אליו רוצים להידמות, בנוי מכמה וכמה רבדים ובנוי על מסורת ארוכת שנים הנטועה בלאומיות האמרקאית ובבדלנות האמריקאית שאין לה אח ורע בעולם המערבי בפרט ואולי בעולם בכלל. שם המשחק בדרך להשכלה גבוהה הוא פשוט: יצירת יתרון לפרט בתחרות על מקומו בחברה ועל האפשרויות שנפתחות בפניו להגיע ל"חלום האמרקאי" האולטימטיבי, קרי להתעשר. בד בבד עם זה הממשל האמרקאי, שוב בשל הבדלנות הבלתי מתפשרת, רואה ביתרון הידע, רכישתו, פיתוחו והתחזוקה שלו כחלק ממשאביה של הארץ וכחלק מהגשמת החזון הליבראלי, החופשי והבדלני  של ארה"ב.

גם בארה"ב ההשכלה הגבוהה מסופקת על ידי חברות שהתאגדו שלא למטרת רווח. לעומת זאת: הממשל האמרקאי איננו מבצע רגולציה על ההשכלה הגבוהה ואיננו מממן אותה באופן ישיר. נסביר: הממשל הפדראלי אינו ממן מחקר מדעי מתקציב יעודי ואינו מבצע בכוחות עצמו מחקר שכזה ומתקצב אותו באמצעות המוסדות להשכלה גבוהה. הדוגמה הטובה ביותר להמחיש את זה היא רשת האינטרנט. רשת האינטרנט נולדה כפרויקט של darpa (הרשות למחקר ופיתוח של משרד ההגנה האמרקאי) על מנת לתת מענה למקרה ובו הסובייטים יכו ראשונים את יבשת צפון אמריקה ויהיה צורך ברשת תקשורת חליפית על מנת לקיים את המדינה. כל הפיתוחים שהיו צריכים להעשות על מנת לעמוד במטלה הזו בוצעו במסגרת האוניברסיטאות בארה"ב ובמימון משרד ההגנה, מימון שמקורו, כמובן, בכסף ציבורי.

בשולי הדברים,ואלו כצחוק הגורל, ההסטוריה הוכיחה שרשת האינטרנט, במקורה, לא הייתה הפיתרון הנכון ואיננה מסוגלת, גם לא היום, להוות אמצעי תקשורת חליפי לשאר אפשריות התקשרות שיש לבני האדם – אך לא בכך עסקינן.

מיקומן של האוניברסיטאות במדרג החברתי של החברה האמרקאית הוא במקום גבוה מאוד. זה לא מספיק לקבל תואר חשוב מאיזו אוניברסיטה. זה לא מספיק להשיג תעודת זכאות לתואר ראשון. חשוב אילו קשרים יצרת עם השותפים לספסל הלימודים ועוד יותר חשוב איזו מערכת סינון הם עברו – ובמילים אחרות באיזו אויניברסיטה ובאיזו פקולטה למדת.

בטרם אמשיך אני רוצה להזכיר שוב פעם: החברה האמרקאית הבדלנית רודפת העושר היא חברה שתואר אקדמי הוא כרטיס כניסה למבואה שבחזית היכל החלום האמרקאי. בלי כרטיס הכניסה הזה לפרט יש בעיה. עם הכרטיס הזה יש לו מבחר של אפשרויות לא בלתי מוגבלות. לא די בנייר תלוי מאיפה הוא התקבל.

המכללות בארה"ב מנפקות תארים ראשונים בלבד והן נחשבות לסף הכניסה לעולם האקדמי. חלקן מוכרות ככאלה שתואר מטעמן מאפשר המשך לימודים וחלקן אפילו לא זה.

האוניברסיטאות בארה"ב מתחלקות לשני סוגים: אלה של המדינות (לא אינני סותר את עצמי מיד אסביר) ואלה הפרטיות. ארה"ב היא פדרציה של מדינות. לרוב המדינות ישנן אוניברסיטאות שהרבה פעמים נקראות על שם המדינה עצמה. המדינות אינן מממנות את האוניברסיטאות, הן כן מאוגדות כחברות ללא מטרת רווח, אך הן כן ממנות את הסטודנטים על פי קריטריונים כאלה ואחרים, את הסטודנטים לא את האוניברסיטאות ולא את המחקר האקדמי.

כרטיס הכניסה להיכל החלומות האמרקאי המוקנה מאחיזה בתואר של אוניברסיטה של מדינה – הוא כרטיס לתוך הסלון של ההיכל אבל לא לקומות העליונות, שם המקומות שמורים לדודבנים שבקצפת.

 האוניברסיטאות הפרטיות (נמנה את – אך לא רק- פרינסטון,MIT, המכון הטכנולוגי של קלפורניה, הרווארד, ייל, קורנל ובוודאי שכחתי אחת או שתיים) אלה נחשבות למי שמקנות את כרטיס הכניסה הישר לליבו של החלום האמרקאי. הניירות שהן מקנים לבוגרים שלהם מהווים פתיחת אפשרויות בלתי מוגבלות. ולמען הסר ספק: לרכוש תואר כלשהו מאחת מאלה, זוהי משימה לא פחות קשה מלשרת בסיירת מטכ"ל או בחיל האוויר או בכל חטיבה אחרת בצה"ל המהווה כרטיס כניסה להיכל ההצלחה הישראלי. אם יש לקחת משהו מההשכלה הגבוהה בואכה ארה"ב, הוא את הרמה האקדמית של האוניברסיטאות הפרטיות.

 לא הגז של תשובה ולא קטר ההי טק המקרטע – שצריך לראות מוסך ובדחיפות – לא אלה הם מנועי הצמיחה והקטרים שיסחבו את מדינת ישראל אל העתיד אלא רק, אך ורק מאגר הידע המידע והאינטלקט שעומד לרשותינו. וזה בלבד. ישראל נחשבת למאגר האינטלקט הגדול והמתקדם בעולם אחריה, מזנבת בנו קשות, יפן וזה איננו מקרה. זה נובע מהעובדה שאנחנו, היהודים  והיפנים, מתחתנים ומתרבים ביננו לבין עצמינו תחת כללים מאוד ברורים שבסופו של דבר מיצרים הרחבה של פוטנציאל האינטלקט.. אני רוצה להימנע מלפרט את האמירה בפיסקא הזו משום שיש בהסבר שלה לא מעט ריח גזעני ומי שהבין טוב ומי שלא גם טוב. מכל מקום רק הגניוס היהודי הוא מנוע הצמיחה שלנו כחברה השואפת להצליח ולאורך זמן בלתי מוגבל, כל השאר הם מטרה ולא אמצעים.

 החברה הישראלית איננה ערוכה לשוני מהותי באופן שבה הפרטים קושרים את קשרי החברות ביניהם. ישראל חיה על חרבה ולכן לנסות באופן מלאכותי לשנות את זה על פי המודל האמרקאי הינו, במקרה הטוב, ניסיון עקר ובמקרה הרע ניסיון הרה אסון.

 כשפרס נובל אינו מוענק למי מבני עמינו או למי מתושבי ישראל אז הוא פרס של חבורת סנילים הזויים, הם לא כל כך סנילים כשחתן הפרס נושא בגאון את התואר יהודי, והם בכלל לא סניליים והזויים כשבנוסף ליהדותו הוא גם תושב ישראל. פרס נובל איננו חזות הכל והוא בהחלט מדד לא הכי טוב בעולם אבל הוא כן המדד העקרי שבו לומדים על איכותו של מאגר האינטלקט של יושבי הארץ, לטוב ולרע שבזה והדרך לעוד אזרחים ישראלים שישתחוו בפני מלך שבדיה, הדרך הזו הולכת ומתקצרת הולכת ואובדת והפטנט האמרקאי, שאותו רוצים ליישם, הוא איננו המזור.

 לסיכום:

 אין ספק שההשכלה הגבוהה בישראל זקוקה להרבה מאוד שינויים, להרבה מאוד תקציבים להרבה מאוד תשומת לב. בזה כוחנו בזה היתרון שלנו ובזה העתיד שלנו. לחקות את ה"פטנט" האמרקאי הוא טעות מיסודה שכן ה"פטנט" הזה טבוע עמוק מאוד בהוויה הבדלנית המאוד אופינית לארה"ב של אמריקה ואיננה מתאימה לחברה הישראלית בשום צורה ואופן.

 בנוסף לזה: ממשלות ישראל בארבעת העשורים האחרונים מפגינות אוזלת יד ורשלנות פושעת בכל מה שקשור לנטילת אחריות לגבי האזרחים של המדינה. בדרך, במכס הישראלי הציורי, היבוא של הפטנט האמרקאי יסבול מההתנהלות של הממשלה בכל מה שקשור להסרת אחריותה מהאזרחים שלה ומה שיוליד ההר הזה יהיה עכבר שצריך להתחרות בשוק החופשי של בני האדם. וזה, בלתי אפשרי.

הפתרון נעוץ במקום אחר. הפתרון נעוץ בהפניית משאבים לאומיים, כסף אמצעים מחקר פיתוח ושינוי תדמית, לעבר המוסדות להשכלה גבוהה לרבות הגברת נטל העלויות על גבה של מדינת ישראל היא ולא אף אחד אחר.

בשולי הדברים ועל מנת להצדיק את טיעוני ואת זה שהשעה לעשות הגיע: חתן פרס נובל בכימיה לשנת 2011 פרופ דן שכטמן, קיבל את פרס הנובל על מחקר שביצע באוניברסיטת הרווארד, במימון של אוניברסיטת הרווארד ובפרסום מדעי מטעם אותה אוניברסיטה. הדבר היחידי שקושר אותו למדינת ישראל הוא היותו אזרח שלה והיותו פרופ' מן המניין בטכניון. אני – מהעובדה הזו מאוד מתבייש.

נערך על ידי גליה
תגיות: , , , , , ,

2 תגובות

  1. דליה :

    לפי הכתבה במעריב http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/297/856.html?hp=1&cat=402&loc=3 תוכנית חדשה של המועצה להשכלה גבוהה עשויה לשנות את פניה של האקדמיה בישראל: על פי היוזמה, האוניברסיטאות יהפכו למכוני מחקר לתארים מתקדמים בעוד המכללות יקלטו את הרוב הגדול של תלמידי התואר הראשון – בדומה למודל האמריקאי.

  2. יונתן כ. :

    מצטער עדיין לא הבנתי מה הבעיה.

    למען הגילוי הנאות,אני בוגר מכללה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.