מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
שחרור גלעד שליט, עיסקת מספרים וספין תקשורתי
הדיון הציבורי בשחרור גלעד שליט נעשה עיסוק של ספירת ראשים. מה שמעצים את ההסתלקות מהפתרון האמיתי, הפסקת הלחימה
מאת: יהונתן קלינגר
0.
מהרגע הראשון היה ברור שעסקת גלעד שליט היא משחק של מספרים. אכן, אני לא רוצה לבוא בביקורת משמאל או מימין על העסקה לשחרורו של גלעד שליט תמורת כאלף מחבלים אלא לשאול מדוע המפתח הוא תמיד משחק של מספרים.
1.
אם נסתכל על עסקאות גדולות קודמות, כמו עסקת ג'יבריל, העסקה לשחרור גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, ופרשת אלחנן טננבוים, נלמד שכולן היו משחקים של מספרים: כמה כמה? כלומר, מה המפתח של אסירים פלשתינאיים\לבנונים תמורת גופה או חייל ישראלי. במקרה הזה, מבחינה מספרית, הרי שישראל הפסידה לגמרי.
2.
אבל ישראל היתה יכולה לגרום לעסקה לצאת ממשחק המספרים. במקום לשחק ב"כמה אסירים תמורת שבוי" היתה יכולה ישראל לשחק במשחק המדיני: ישראל היתה יכולה לדבר עם חמאס על הדרישות האמיתיות שלו: מדינה פלשתינאית, ויתורים מדיניים או אפילו הסרת הסגר על עזה. ברור שתוצאה כזו תספק את בוחרי חמאס ותושבי עזה יותר מכל שחרור של אסיר פרטני, ותהיה הצלחה במישור הארוך.
3.
את שחרור האסירים תמיד אפשר, אחר כך, לסגור כמחווה. אבל, כל עוד השיח הוא רק על החלפת מספרים, הרי שלעולם לא תתגבש התוצאה האמיתית והיא הפסקת הלחימה. אולי, על ידי כניסה למשחק המספרים, השיג בנימין נתניהו את מה שרצה: הצלחה תקשורתית קלה בעת קשה ולא שלום אמיתי.
תגיות: גלעד שליט, חמאס, עזה, פלסטינים, שבויי-צהל
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
17 באוקטובר, 2011 בשעה 5:36
צודק
הרטוריקה של הימין (וגם של כמה בשמאל) היא "משחררים אסירים ושבויים רק כשחותמים על הסכם שלום". זו אמורה להיות סיבה להתנגד לעסקה. הבעיה היא שרוב אלה שאומרים זאת אינם מעוניינים בהסכם שלום (או אפילו אי-לחימה), וודאי שלא מוכנים לשלם עבורו.
17 באוקטובר, 2011 בשעה 12:05
×¤×©×˜× ×•×ª ×”×™× ×ª×ž×™×“ דרך × ×•×—×” לעקוף × ×•×©××™× ×ž×•×¨×›×‘×™×
הללויה! אמרנו את המילה "שלום" ונשארנו בחיים.
עיסקת שליט היא בין היתר תוצאה של עיסוק אובססיבי בשלום דימיוני; ככל שעוסקים בו יותר, מתקרבים אליו פחות.
עד למו"מ אמיתי על שלום (שעדיין לא נוהל אף פעם מול הפלשתינאים, כשכל המתחזים עוסקים בעיקר בספקולציות), כל המגעים הם גישושים הדדיים לבחינת הכוונות והחוסן של הצד השני.
לעיסקת שליט אין קשר לשלום או עם שלום. היא קוניוקטורה דו-צדדית שבה כל צד מבקש למקסם את הישגיו במחיר מינימלי. יש לה השלכה על הערכת החוסן הישראלי ע"י הצד השני ותהיה השלכה על העיסקה הבאה, אם לא נשכיל למנוע אותה מראש.
ואגב, ספקולציות הן רק ספקולציות, אסור להקנות להן חשיבות-יתר.
17 באוקטובר, 2011 בשעה 12:43
[…] [פורסם במקור בעבודה שחורה] […]
18 באוקטובר, 2011 בשעה 15:10
המחיר ×”×™×” ידוע ×•×”×•× ×”×ž×—×™×¨ ששול×
העתוי הוא החשוב. זו התגובה של ביבי לפנייה של אבו מאזן לאו"ם. ביבי הורס את השליטה של אבו מאזן ברחוב הפלסטינאי כדי לערער את הלגיטימיות השלטונית שלו.
למה זה קשור לעבודה שחורה?
18 באוקטובר, 2011 בשעה 18:12
ב-2008 הייתי בהרצאה של גרשון בסקין הוא אמר במפורש מה המחיר של החמאס, זה גם היה מה ששילמנו.
הייתה כאן פשוט הצטלבות אינטרסים. לחמאס היה חשוב להציג הישג מול הכרזת המדינה של אבו מאזן לביבי היה צורך בהישג שיעלים את המחאה.
בכל מקרה לפחות גלעד חזר הביתה.
19 באוקטובר, 2011 בשעה 9:42
לטוכולסקי (5):
ביבי אינו צריך להעלים את המחאה. המחאה מעלימה את עצמה ללא סיוע מצידו, משום שהחליטה להיות מחאה סקטוריאלית ולא אוניברסלית. כל עוד מחצית העם ויותר יושבים על הגדר, אין לביבי ממה לחשוש.
אבו מאזן יודח/ידחק הצידה בדרך אלגנטית, משום שהוא אינו רוצה לנהל מו"מ לשלום ולסיום הסכסוך אלא ל"הכניע" את ישראל.
מושב החורף של הכנסת, בו יידונו דו"ח טרכטנברג ודו"ח וועדת הריכוזיות ויותנעו פעילויות הנגזרות מהן, יספק "תפאורה" נאותה גם לצעדים לעיצוב השליטה הישראלית בגבולות הביטחון שלה באיו"ש, שאינם חופפים כמובן את קוי שביתת הנשק של 1967.
למען "האמת ההסטורית" שאינה זהה בהכרח עם מה שאמר יודע ח"ן כזה או אחר, ישראל לא שילמה את המחיר שדרש החמאס בראשית המו"מ ובחלקים ממושכים שלו, אבל בכל מקרה שילמה מחיר גבוה מדי. אבל זה נושא לדיון אחר.