חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מה בין יום הכיפורים להטלת אחריות על הש"ג

נושאים דעות, פוליטי ב 5.10.11 6:03

כדי לכפר על חטא, יש להכיר בו ולקחת אחריות. במאמר שלפניכם דן מנחם לוריא בתופעת הש"ג בחברה הישראלית לאורך ההסטוריה

רקע כללי.

ב-25 לנובמבר 1987 חדר מחבל,רכוב על גבי גלשן, לתחומי מדינת ישראל, נכנס למחנה צבאי הרג שישה מחילי צה"ל ובסופו של דבר נהרג מכלי נישקו של האפסנאי בבסיס "גיבור" בפאתי קרית-שמונה. כשהגיע המחבל לשער המחנה נס הש"ג מעמדתו ואיפשר למחבל לחדור לבסיס בלא מפריע. מאז נכנס המונח "אחריות הש"ג" לשיח הציבורי בישראל. נציין,בהקשר לאירוע הזה, ששרשרת של תקלות ומחדלים פיקודיים אפשרה את קרות האירוע כמו כן,מחקירת האירוע, הוברר שהחייל שאייש את עמדת הש"ג היה האדם הלא נכון במקום הלא נכון אולם הוא היה היחידי שנשא באחריות ובעונש למעשיו.

בכל תחומי החיים בישראל,מפוליטיקה דרך אחריות תאגידית ועד לחיי הפרט, ישנו מאפיין של חוסר נטילת אחריות למעשיו של אדם – הן מתוקף תפקידו והן מתוקף תיפקודו באשר הוא.

נשאלת השאלה מדוע התרבות הישראלית הטמיעה לתוכה כל כך חזק את הטלת האחריות על הש"ג או במילים אחרות אין בתרבות הישראלית תכונה של נטילת אחריות לרבות נשיאה בתוצאות המעשה.

יום הכיפורים:

יום הכיפורים הוא אחד ההסדרים החברתיים הנעלים שהדת היהודית הנחילה למאמינה וגם לדתות מונוטאיסטיות אחרות. הרעיון בבסיסו של יום הכיפורים הוא לאפשר לאדם לבקש את סליחתו מאדם אחר ו"לפתוח" דף חדש במערכת היחסים ביניהם. לא ניתן לבקש סליחה ולפתוח דף חדש ללא נטילת אחריות אישית על המעשים או המחדלים שהביאו לכשל.

יחד עם זאת היהדות האורתודוכסית – בשל כוחה הפוליטי הגדול,סירסה את הרעיון החברתי שמאחורי צום יום הכיפורים והיא מדגישה ומנחה את מאמינה לחשוב שהצום  הסליחות והמחילות הם בין אדם למקום (לאולוהיו אם תרצו) ולא בין אדם לחברו. במילים אחרות הוציאה את מיקוד השליטה של המאמין עצמו ומעבירה אותו לאל ומאפשרת, בצום ותפילה, לנסות להסדיר את יחסי המאמין עם אלוהיו במקום, מה שהייה בכוונה המקורית, להסדיר את מעשיו של הפרט עם הפרטים האחרים בסביבה שלו.  עם האל עצמו,אגב, לפי היהדות הקלאסית (לא זו שיש לה מדינה) יחסי המאמין עם האל מתכנסים לרעיון של צדיק וטוב לו רשע ורע לו והאדם חופשי לבחור בצדיקותו או ברוע ליבו ובהתאם יוסדרו יחסיו עם בורא עולם.

כמה דוגמאות להענשתו של הש"ג ואי נטילת אחריות:

בישיבת הממשלה מיום 3 באוקטובר 2011 ביקש ראש הממשלה להתדיין ולהצביע על מסקנות ועדת טרכטנברג. למרות שידע, ראש הממשלה, שאין לו רוב בממשלה התעקש להביא את הדבר לדיון והכרעה ונכשל כישלון חרוץ. אין זה משנה אם מסקנות ועדת טרכטנברג הם חזות הכל והפיתרון האולטימטיבי, עצם  העובדה שראש ממשלה שמינה את הועדה לא מצליח להביא את הממשלה שלו לידי דיון והצבעה וקבלת החלטת עשה ובאותה נשימה ממשיך לשבת על כיסאו – ובמיוחד בנסיבות המאוד חשובות והרות גורל לחברה הישראלית, העובדה הזו היא אי נטילת אחריות שבמקום מתוקן הייתה צריכה להוביל את הממשלה, ואת העומד בראשה, לבית הנשיא להחזרת המנדט לעם.

אזרח מתקשר לתחנת המשטרה בפתח-תקווה. מזדהה,מוסר את כתובת האירוע המדוייקת ומספר לשוטרים שרצח את זוגתו לחיים. על פי גרסה אחת השוטרים הגיעו למקום אבל התבלבלו וטיפלו באירוע אחר שאירע, במקרה, באותו בית דירות. לפי גרסה אחרת השוטרים נקשו על דלת ביתה של הנרצחת ומשלא נענו שבו על עקבותיהם. תהא האמת אשר תהא, במקרה הזה מפקד התחנה קודם ואילו הפקיד שקיבל את ההודעה נשפט ונענש.

מר אילן בן-דוב נטל מהציבור הלוואת ענק לרכישת חברת התקשורת פרטנר כשהיה ידוע וברור לו שספק אם יוכל להחזיר את החוב. למרות זאת לא רק שנטל את החוב אלא שהציע לבעלי החוב לבצע "תספורת" אחרת לא יקבלו דבר. מאז מתעקש מר בן דוב על כך שחוב ישולם באופן חלקי ועל פי הסדר,  הוגן לטענתו, שהוא מציע שאחרת לא ישולם בכלל. באותה נשימה מסרב מר בן דוב לשלוח יד לכיסו ולשלם מהונו את החוב שנטל בטיעון שהוא עצמו איננו האחראי לסילוק החובות אלא החברות שהוא בעליהם שהתאגדו כפירמות בערבון מוגבל.

כמובן שאלה דוגמאות ספורות בלבד לתופעת אי נטילת האחריות אישית והטלת האחריות,אם בכלל, על הש"ג בתצורותיו השונות ויש עוד רבות ומגוונות.

המטען התרבותי לתרבות הש"ג:

הרוב היהודי הגדול מעולם נמצא פה במדינת ישראל. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלדת שלה יש מדינה. הדת היהודית מושתת על העיקרון של מלוי המצוות בדיוק על קוצו של יוד, ויחסי האל מאמין מוסדרים באמצעות הרעיון של צדיק וטוב לו רשע ורע לו. המאמין ימלא אחר המצוות כדברן והאל ידאג לכל השאר כולל להענישו אם סרח ולתת לו את שכרו אם היה צדיק. התיזה התיאולוגית הזו נוטלת מידי הפרט את מיקוד השליטה בחייו, בקבלת החלטות ובנטילת אחריות – וכפי שראינו קודם, התיזה המודרנית של הדת היהודית האורתודוכסית מאפשרת למאמין שלא ליטול אחריות למעשיו ומחדליו, מול בני עמו, חבריו וגו', ומאפשרת בעזרת קידוש יום הכיפורים והפיכתו ליום הסדרת הלקונות בין המאמין לאלוהיו. שוב נטילת מיקוד השליטה מהמאמין והעברתו לאחר (לאל) וסירוס עקרון נטילת האחריות ועמידה בתוצאות המתבקשות.

גם מערכת החינוך הישראלית שמה דגש גדול על נושא הדת בכלל ועל נושא הרעיון של צדיק וטוב לו רשע ורע לו – ולכן בעת שמעצבת את חייו התרבותיים של האזרח לעתיד מדגישה דווקא את מיקוד השליטה החיצוני ואת ההתחמקות מאחריות אישית למעשים או למחדלים והסתמכות על אלוהות לא גשמית שתסדיר את הכל וגם תיתן יום בשנה לבקש ממנה את סליחתה.

התרבות היהודית התהוותה בעת חזרת 12 השבטים לארץ אבות. כבר אז ראינו שהיו שבטים שוום יותר ושבטים ששוים פחות. הדבר בא לידי ביטוי הן בחלוקת הנחלות והן בחלוקת נטל עבודת האל ובהמשך בחלוקת נטל הבטחון ואפילו נטל המיסים (אין חדש תחת השמש, נהג פרופ' ידין לומר והוסיף – אבל מפתיע כל פעם לגלות זאת מחדש). ההתפתחות על בסיס שיבטי ואי שיוויוני מלווה את ההתהוות התרבות היהודית לאורך כל ההסטוריה שלה ועניין המוצא/ההשתייכות השבטית, אף כי השבטים נפוצו לכל עבר ונעלמו כלא היו, עדיין טבועה חזק בהוויה היהודית וגם בזו הישראלית בשל דת שיש לה מדינה. רוצה לומר: בכל ארגון, מן הכנסת ומוסדותיה דרך הצבא מערכת המשפט והמשטרה ועד לחברות פרטיות, בכל אלה ישנה התאגדות על פי מרכזי כוח מוצא וייחוס לריבוד החברתי. אף כי החברה הישראלית רואה עצמה כחברה שבה אפשר לנוע בקלות במעלה הריבוד החברתי, בפועל קורה ההיפך הגמור.  ועל כן מי שיש לו את הכוח, מי ששיך לקליקה הנכונה, מי שידע לעשות את יחסי הציבור לעצמו ולחמוק בכל הזדמנות מאחריות למעשים שליליים ולהכתיר לעצמו כתרים בעת קרות מעשים חיובים – כל אלה נמצאים בראש הריבוד החברתי, צוברים את הכוח ומשליטים אותו על האחרים תוך כדי זה שאינם נוטלים על עצם אחריות על מעשיהם או מחדליהם ומתוך הנחה שהקליקה שאליה הם שייכים תגן עליהם שכן בכך היא מגנה על עצמה.הדוגמאות הספורות שנתתי בפתח הדבר – מעידות על כך.

סיכום:

ראינו שאחד ממאפיניה של התרבות הישראלית היא חוסר נטילת אחריות והטלת האשם במי שחלש יותר ובמי שאיננו משתייך לקליקה הנכונה.

ראינו שהעובדה שלדת היהודית יש מדינה (ולא להיפך) גורמת לתרבות היהודית האורתודוכסית לקבל משקל יתר בקשר להסדרת עניני הדת וכתוצאה מכוח פוליטי והשתייכות לקבוצת כוח מצליחה הדת לעוות את אחת מאבני היסוד שלה עצמה בהסדרת היחסים בין אדם לחברו והסדרת פונקציית נטילת האחריות הקשורה בהן קשר הדוק.

ראינו שהתרבות הדתית יהודית התהוותה כתרבות לא שוויוניות המבוססת על שבטיות ומוצא ואף כי חלפה מהעולם לפני שנות דור – עדיין סממניה ניכרים בהתהוות החברה היהודית/ישראלית המודרנית ואחת ההשלכות של זה היא מיקוד שליטה חיצוני והמנעות מלקיחת אחריות למעשים ולמחדלים.

ראינו שהתרבות הישראלית, בשל הקשר הגורדי בינה לבין דת היהדות, מקדשת את ניהול החיים על ידי אל מסתורי ובלתי נראה לוקחת מן הפרט את מיקוד השליטה שלו בעצמו, במעשיו ובמחדליו ומאפשר ביום צום אחד, קדוש ככל שיהיה, לבקש מחילה וסליחה ועדיין מבלי לקחת אחריות אישית למעשים ולמחדלים אף כי ההסדר המקורי לא רק שהיה אחר אלא, גם, שהוא הסדר הנעלה בכל הקשור לקבלת אחריות ובנשיאת עול התשלום עבור הנזק.

אין אלא לקרוא, שוב פעם, להפרדת הדת מהמדינה באופן מוחלט, ובהסדרת מערכת החינוך הישראלית כך שתתמקד יותר במיקוד השליטה הפנימי, בנטילת אחריות ובעמידה של הפרט אחרי מעשיו הפרטיים והציבוריים – ויפה שעה אחת קודם.

צום קל ומועדים לשמחה לכל קוראי בכלל לקוראים ולעורכים של עבודה שחורה ולכל בית ישראל ומי יתן ונניח כבר לש"ג האומלל.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , ,

4 תגובות

  1. א :

    איך מרגיש אדם שקם בבוקר בידיעה שגם בידיעה שמשטרת ישראל בעקיפין מתעמרת בו וגונבת לו כסף באמצעות חברות הקבלן אז הוא יושב וחושב איפה הוא טעה אולי לא עשה מספיק בשביל המדינה אבל אז הוא נזכר 3 שנים הוא שירת ביחידה מובחרת והוא עדין הולך למילואים 30 יום כל שנה אז אולי יום יבוא ומישהו יבקש ממני סליחה על כול השנים שלא שילמו לי כסף ולא תנאים שהגיעו לי בחוק והתייחסו אלי כמו עבד של חברת שמירה
    סליחה עמיר לב טעה הוא הכוון עבד של חברת שמירה
    ביום כיפור הבא אני מאחל לעצמי להיות במקום אחר אולי במדינה שמקיימת את זכיות האדם של אזרחיה

  2. א :

    כלב של חברת שמירה

    איך מרגיש אדם שקם בבוקר בידיעה שגם בידיעה שמשטרת ישראל בעקיפין מתעמרת בו וגונבת לו כסף באמצעות חברות הקבלן אז הוא יושב וחושב איפה הוא טעה אולי לא עשה מספיק בשביל המדינה אבל אז הוא נזכר 3 שנים הוא שירת ביחידה מובחרת והוא עדין הולך למילואים 30 יום כל שנה אז אולי יום יבוא ומישהו יבקש ממני סליחה על כול השנים שלא שילמו לי כסף ולא תנאים שהגיעו לי בחוק והתייחסו אלי כמו עבד של חברת שמירה
    סליחה עמיר לב טעה הוא הכוון כלב של חברת שמירה
    ביום כיפור הבא אני מאחל לעצמי להיות במקום אחר אולי במדינה שמקיימת את זכיות האדם של אזרחיה

  3. ל רפי :

    מה אין בין יום הכיפורים להטלת אחריות על הש"ג

    היהדות: כל כולה אחריות היחיד למעשיו. דווקא ההתרחקות מהיהדות מולידה את הרשלנות, השטחיות, וזחיחות הדעת שכולן סממנים של בריחה מדעת מאחריות.

    אין ספק שכבר זמן רב לא פגשתי גיבוב כזה של דעות, השערות, פרשנויות ומציאות מדומיינת כפי שהם באים לידי ביטוי במאמר זה. הרצון "לבנות" בכל מחיר רציונל לדעות ואידאות שאין להן שום אחיזה במציאות היהודית, לא בכתובים ולא במעשים, מעוותים את השכל הישר של הכותב, ומולידים אבסורד מוחלט.
    במה דברים אמורים?
    ובכן, לדת היהודית אין מדינה, והיא אינה זקוקה למדינה. העם היהודי זקוק למדינה ואכן לאחר כאלפיים שנות גלות, שב למולדתו ההסטורית בה קם והקים לראשונה את מדינתו לפני כ- 3500 שנים, וחידש בה את מדינתו. הדת היהודית נמצאת במידה זו או אחרת בכל מדינות העולם, ועצם נוכחותה בהן אינה עושה אותן למדינותיה. אין זה מקרה שאחת ממטרות הציונות היתה ריכוז רובו ככולו של העם היהודי במדינתו הריבונית שבארץ ישראל. מטרה זו טרם הושגה, אולם היא הולכת ומתממשת בהדרגה. צורך זה בא למנוע מטועים בעם היהודי (ויש כאלה לא מעטים) ומאויבים נסיונות להתכחש למולדת ההסטורית היהודית בנימוקים מנימוקים שונים, רובם מצוצים מן האצבע, כמו במאמר זה.
    מדינה יהודית היא מדינת הלאום היהודי ולא מדינת הדת היהודית. עצם העובדה שיש יהודים שאינם מבחינים בין השניים מצערת ומדאיגה, ומעידה על אחד הכשלים החמורים של מדינת ישראל: כשל החינוך הלאומי.
    היהדות ייחודית מבחינות רבות בהשווא לדתות אחרות. אחד ההיבטים הבולטים הוא שאינה מסיונרית. היא אולי הדת שמטילה את ההגבלות הקשות ביותר על הצטרפות זרים אליה, ולא מקרה הוא אלא כוונת מכוון. היהדות מייחסת משקל רב לשלימות הרוחנית הפנימית וחותרת להבטיח שהמבקשים להצטרף אליה עושים זאת מתוך הבנה, הכרה ורצון כן, ולא מטעמים של קוניוקטורה חולפת.
    הדת היהודית, שהיא מערכת של ערכי מוסר, תורת חיים אישית ואוסף של כללי התנהגות הבאים להסדיר את היחסים שבין אדם לחברו, מבקשת לאחד ולייצב במסגרת משותפת ויחודית את יסודות הקשר שבין אדם לאלוהיו (המישור האישי) ובין אדם לחברו (המישור החברתי). מבלי להכנס לדיון ארוך וממושך על כל אחד מקשרים אלה ועל הצורך לחבר ביניהם לשם יצירת מסכת חיים הרמונית אחת שאין בה סתירות פנימיות, ניתן לומר שהיהדות עומדת בתמצית שבתמצית על שני עיקרים שאותם הגדירו כבר חכמי העבר שלנו: "הכל נקבע, והרשות נתונה"; "מה ששנוא עליך, לחברך לא תעשה".
    דהיינו: הפוך בדיוק לטיעונים המובאים במאמר. מקורות ציווי המוסר הם אלוקיים ונגזרים מהעובדה שהאדם נברא בצלם; או במילים אחרות: כל בני האדם שווים. גורלו של העולם, חוקיו, ודרכי התנהלותו, נקבעו כבר מראשית בריאתו בידי מי שבראו. כל האפשרויות קיימות בו מראשית בריאתו, אולם ליחיד נתונה הרשות (והאפשרות) לבחור בכל מצב נתון את דרכו, ולכל בחירה – התוצאות שלה. למרות שהרשות נתונה, היהדות ממליצה לפני היחיד על הדרך הטובה והנכונה שיבור לו: שמירת כללי ההתנהגות הראויים ביחסים שבין אדם לאלוהיו ובינו לבין חברו (בשפה התנ"כית: קיום המצוות). מעשיו נצפים, נמדדים, נשקלים, ובסופו של דבר קובעים את גורלו. הפרוש של כותב המאמר למשפט "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" מעידה על חוסר הבנה מוחלט של כוונת המשפט. משפט זה אומר מה שצויין כבר קודם: הדרך המומלצת היא דרכו של הצדיק, אבל … הרשות נתונה – הבחירה היא חופשית.
    אגב, זו אינה הדילמה הקשה ביותר שעימה מתמודדת היהדות, דווקא המשפט ההפוך לזה שמצטט הכותב מאפיין את אחת הסוגיות הקשות: "…מדוע דרך רשעים צלחה?…"ומכאן שגם בדרך הצדיקים אין מובטח ליחיד תמיד זר של שושנים – ההיפך מהאמור במאמר.
    גם בשאלת הסליחות טועה הכותב טעות גסה בהבנת היהדות. "סליחה" של יום הכיפורים אינה מן השפה ולחוץ. פרושה שינוי מהותי מבפנים אצל החוטא, שרק דרכו הוא עשוי לזכות במחילה. וגם מחילה שניתנת ע"י חבר שנפגע, לא בהכרח מוכרת ע"י אלוקים כמספקת. במילים אחרות: הארגונמטציה המובאת במאמר בשם "תרבות הש"ג" או תרבות ה"חפיפיות", "הסמוך" וה"כאילו", מיושמת על ידי הכותב בהצלחה רבה דווקא במאמר זה. הוא לא למד את החומר, אינו מבין אותו כהלכה ובכל זאת בוחר להשתמש בו כנשק ניגוח נגד מה ששנוא עליו. ומכיוון שאינו מבין את הנושא, מדוע בעצם הוא שנוא עליו?! האם אין זו בדיוק הטכניקה שבה משתמשים אנטישמים מובהקים נגד היהדות?
    ניתן להציע הסברים אחדים ל"תרבות הש"ג" הנוהגת בישראל, שמקורם אינו ביהדות. סיבה אפשרית אחת להם היא הגלותיות שדבקה בעם ישראל בשנות הנכר המרובות שלו. עם ישראל למד בשנים אלה לחיות בקהילות סגורות (גטאות) ולעסוק בעצמו – "הסתדר" ע"ח הפריץ והמדינה המארחת. מעולם לא היה אחראי במדינות אלה לקיומה של המדינה, לבטחונה, לכל האוכלוסיה, לניהול משקי רציונלי ועוד. את כל אלה צריך היה לסגל לעצמו במדינה המתחדשת שהקים – ולא בכל הצליח. אצל החרדים, מתנגדי הציונות, (מסיבות שלא אפרט כאן מחמת היקף היריעה הדרוש לכך) נותר היחס למדינה היהודית דומה ליחס שהיה להם למדינות מארחות אחרות בחשכת ימי הגלות. מי שאיפשר להם לשחזר את ימי הגלות בישראל הם "הישראלים החדשים", אלה שחשבו ועדיין חושבים שהם חכמים בכל מכל האחרים. תיקון השגיאה מוטל על מבצעי השגיאה (עקרון האחריות), אולם תיקון מאוחר מורכב יותר וממושך יותר מהמנעות מראש מעשיית המשגה.
    מערכת החינוך הישראלית היא מערכת כושלת בראש וראשונה בכל הנוגע ללימודי היסודות העיוניים והפילוסופיים של היהדות ורק אחר-כך בלימודי "הליבה". מערכת זו בקשה לברוח מיסודות היהדות עוד בימי המדינה שבדרך, כאשר רוח הסוציאליזם הנעלה שלטה בכיפה בישוב היהודי שהתכנס בארץ ישראל. אגב, משום כך גם לא התכנסו כאן באותן שנים יהודים רבים יותר, דבר שהפך בשואה לבכיה לדורות. מאחר והתנכרה ליסודות התרבות היהודית (להבדיל מקיום מצוות, נטו) יכולים פירות ההילולים של החינוך הישראלי בדורות האחרונים, להציג, בדומה לכותב המאמר, כל איוולת כאילו מקורה ביהדות. גישה דקדנטית זו דומה לגישתם של שונאי ישראל מובהקים; גם הם ביקשו לשפוט את היהדות לא על פי מה שיש או אין בה אלא עפ"י מעשיהם של יחידים (סטריאוטיפים) או עפ"י מה שלימדה אותם על היהדות הדת המעוותת שלהם. זה היה כמעט תמיד מקור עלילות הדם.
    הדיון בהשתייכות השבטית אותו מנסה לפתח הכותב, הזוי לא פחות מהחלקים האחרים של מאמרו. עשרת שבטי ישראל ההיסטוריים אבדו כבר מזמן בנבכי ההסטוריה, ולשניים האחרים נותרו סימנים בודדים המקשרים אותם לימים עברו – בעיקר בהקשר לכהנים ולויים, משרתי הקודש. "השבטיות" הקיימת כיום בישראל אין לה דבר וחצי דבר עם השבטיות העתיקה, אבל יש לה מקורות ברורים בתפוצות, בהן שהו חלקים שונים של העם במשך תקופות ממושכות, בחלקן של מאות שנים ויותר. אצל אחרים, דווקא יוצאי אירופה, מקורם ברצון לנצל יתרונות יחסיים כפי שהתגבשו בתרבויות האירופיות, להשגת עמדות שליטה חברתית וכלכלית במדינה המתחדשת. מגמות אלה פועלות גם כיום וכנגד שתלטנות ואליטיזם של קבוצה אחת, מעלים זרמים חברתיים אחרים את "אליליהם" האידיאולוגיים, הדמוגרפיים התרבותיים-גלותיים, שסביבם ניתן לקבץ בקלות יחסית תמיכה ציבורית סקטוריאלית רחבה. בעידן של מדינה, מתרגמות תנועות אלה למערכים פוליטיים-מפלגתיים, שבאמצעותם מקוששות לעצמן "הקליקות החדשות" את ליטרת הבשר שלהן מתוך הקופה הציבורית (זאת בדיוק היתה משמעות המחאה המקורית שצצה ביולי השנה בדיזינגוף, ושרק מאוחר יותר הפכה לתנועה פלורליסטית יותר). ערב קום המדינה ובדור הראשון לאחר שקמה, אמצה לעצמה האליטה המזרח אירופית בישראל, קריטריוני ריבוד זרים ליהדות. תחילה היתה זאת "עבודת הכפיים" – חזון הישראלי החדש, ואחר-כך השירות בצבא – עידן האופוריה הביטחוניסטית, ומיד אחרי מלחמת ששת הימים, לקראת סוף שנות ה-60, את "האמריקניזציה" – חזון "העושר החומרי והחיים הטובים" (ניו-יורק "קטנה" בת"א). היא זו שהתחילה את גלי ההתעשרות הקלה והמסיבית בישראל בימים העליזים של הקמת "קו ברלב" הידוע לשימצה בסיני ואחר-כך בימי פרוק והפרטת חברת העובדים של ההסתדרות. בימי המדינה שבדרך ניתן היה לקבל שיש צורך להכשיר בקרב העם שהיה מנותק במשך דורות מיגיע כפיים שיטתי, גם אנשי מקצוע בחקלאות ובתעשיה ועובדי כפיים נוספים. בימי ערב מלחמת העצמאות (1936 -1939), בזמן מלחמת העולם ה- II, ובשנים הראשונות לאחריה, לפחות עד מבצע סיני, היה הקיום הפיסי במוקד תשומת הלב הלאומית. בימים אלה, ההשקעה וההתמקדות בביטחון ניתנות להנמקה רציונלית. מה שאינו ברור ואינו מוצדק ומוביל לעצם הטענות המושמעות כיום על כשלי מערכת החינוך בישראל, הוא תאוות-היתר להביא את ה"חידושים" ההכרחיים על חשבון לימודי היהדות והלאום ולא לידם. זהו כשל חמור ביותר של התנועה הציונית המגשימה, אולי החמור בתולדותיה לאחר שואת אירופה. היהדות מעולם לא בחלה בעבודת כפיים ("יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך"), אבל זה היה אמצעי ולא מטרה. לעומת זאת, "תלמידי חכמים" היו תמיד מטרה ביהדות. את אלה החליפו נטעים זרים למדינת הסולידריות של הדור הראשון בישראל, והם בפרוש "חיקוי מתוך התבוללות" של מנהגי המערב הדקדנטי, ולא תולדה רעיונית מהיהדות.
    בשום מקרה בהסטוריה לא בקשה הדת היהודית לשלוט במדינה. היא בקשה ואף לחמה על השפעה על דרכי התנהלותה של החברה ועל רמתו המוסרית של היחיד. אילו למד הכותב את תולדות ההתישבות היהודית בארץ ישראל בימי יהושע והשופטים שבאו אחריו, עד לעידן התבססות המלוכה בישראל, היה מבין טוב יותר עד כמה אבסורדיות מסקנותיו, עד כמה אין הן מעוגנות ביהדות ועד כמה אינן משמשות נימוק ותימוכין לדרישה להפרדת הדת מהמדינה. אין מניעה כמובן לדון גם בשאיפה כזו, אולם אם רוצים להדרש לעמדות של היהדות בעניין זה, נקודת המוצא חייבת להיות מושתתת על ידע והבנה של גישות היהודית לנושא ולא על הזיות שווא של מדקלמי סיסמאות.
    המצב בישראל נובע מהעובדה שמאזן הכוחות הפוליטי הקיים מעצב בה את מערכת היחסים והאיזונים בין השפעות המסורת היהודית על התנהלותה לבין ההשפעות של גורמים ואינטרסים אחרים. גם אם תהיה הפרדה פורמלית של הדת מהמדינה – ואין שום וודאות שתהיה לך תמיכה ציבורית רחבה ומובהקת – רוב ברור בקרה האזרחים שיתמוך פוליטית באימוץ חילוני של עקרונות הלקוחים מתוך המסורת היהודית כעקרונות מוסריים, משפטיים ונורמטיביים, יקבע בישראל הווית חיים אחרת מזו שקיימת במדינות המערב הנוצריות, שלה מיחל הכותב בסתר ליבו. אני אישית מחייב מגמה כזו חרף היותי חילוני. אני גם מעריך שמטעמים דמוגרפיים מובנים, זהו הכיוון אליו נעה מדינת העם היהודי ובצדק, משום שזהו המותר בה ליהודי על פני עוד דמוקרטיה מערבית, סתמית.
    מערכת של שינויים חברתיים שבצועה מתרחש תוך מאבקים בין דעות המשקפות ניגודי אינטרסים והשקפות-עולם, וששינויים ואירועים פנימיים וחיצוניים תוך כדי התהליך טווים בה את חותמם, תיתכנה שגיאות וסטיות מהיעדים המוצהרים עימם יוצאים לדרך. את אלה אפשר וצריך לתקן. אולם, יש להזהר מיצירת ציפיות הזויות ומציאות מדומיינת מתוך שימוש לא נכון בעובדות או בחלקי עובדות, ללא ביקורת השכל הישר.

  4. ל רפי :

    למגיב 1 + 2

    מי שנמצא כאן על תנאי, אולי מוטב שלא ימצא כאן.

    בקיפוח צריך להאבק לא לאיים בנטישה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.