חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הדרך אל חוף מבטחים: הדוחות של צוותי המומחים

נושאים חדשות, כלכלה ותקציב ב 28.09.11 4:05

דברי פרופ' יוסי יונה בעת הגשת דו"ח הוועדה האלטרנטיבית של פעילי המחאה
אנחנו נמצאים עתה בשלב מכריע בדרכה של המחאה. אנחנו מציגים בפני הציבור הרחב מתווה מעשי לשינוי יסודי של החברה בישראל, מתווה הנדרש לשם תיקון תחלואיה המבניים והעמוקים.
גישה אינטגרטיבית: בניגוד לוועדת טרכטנברג, שהמלצותיה נכתבו בעיקר על-ידי כלכלנים, המלצותינו נכתבו על ידי אנשי ונשות מקצוע הנמנים על מגוון רחב של תחומי עיסוק. המלצות אלה נכתבו מתוך דיאלוג מתמשך עם הציבור, מתוך דחיפות רבה ומתוך מחויבות אזרחית עמוקה. הן מבוססות על ראיה אינטגרטיבית של המציאות החברתית-כלכלית. תיקון תחלואיה של החברה, אנו קובעים, אינו יכול להישען על פתרונות נקודתיים וזמניים; תיקון זה דורש טיפול רב-תחומי וארוך טווח.
עבודתנו נעשתה בהשראתה של מחאת האוהלים ואנחנו ממשיכים לפעול בשירותה. אנחנו פועלים בהשראתם של הצעירות והצעירים שעשו את הבלתי יאומן: הם העירו את הציבור מהתרדמה הדוגמטית שבה הוא היה שרוי זה עשרות שנים! הם הפיחו בו רוח של תקווה, התקווה שניתן לשנות את המצב.
לפני פרוץ המחאה, רובו המכריע של הציבור היה חסר אונים, מיואש, מתוסכל. הוא קיבל את הדין. הוא ראה כיצד החברה שלנו הפכה לזירה שבה מתקיימת מלחמת הישרדות אכזרית של מחוסרי דיור, של זוגות צעירים, של אמהות חד-הוריות ושל עובדי חברות כוח אדם ואמר – אין מה לעשות. הוא ראה כיצד מעמד הביניים הולך וקורס ושרבים מבנותיו ובניו נופלים לצד הדרך, ואמר – כול אחד לגורלו.
המחאה שינתה גישה זו מן היסוד. למול עיננו הולך ומתגבש אתוס אזרחי חדש ומעורר תקווה. אתוס זה חוצה גבולות סקטוריאליים, מחנות אידיאולוגיים וחלוקות לאומיות. הציבור רוצה חברה מתוקנת; הוא רוצה מדינת רווחה צודקת וסולידארית; הוא תובע לחדש את האמנה החברתית בין המדינה לבין אזרחיה, והיא כוללת תיקון האפליה המתמשכת של אזרחי ישראל הערבים ושל הפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
הדוחות שכתבנו גובשו על רקע צמיחתו של אתוס אזרחי זה. הם מספקים הן תיאור עגום של הנזקים העצומים שהותירה אחריה המדיניות הניאו-ליברלית שאומצה על-ידי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים והן מתווה מעשי לשיקומם של נזקים אלה.
בשנת 1983 כתבה וועדה ציבורית בארה"ב דו"ח שנשא את הכותרת "אומה בסכנה" – A nation at Risk. הדו"ח עסק במערכת החינוך האמריקאית. כך סיכמו מחברי הדו"ח את דבריהם: "לו המצב הגרוע אליה נקלעה החברה האמריקאית היה נגרם על ידי מדינה זרה, היינו רואים זאת כאקט מלחמתי מצדה. אבל אנחנו, הם ממשכים, לא יכולים להטיל את האשמה על כוח זר; אנחנו בעצמנו אחראים למצב הזה. זהו גם המצב בישראל. התחלואים החברתיים העמוקים ממנה סובלת החברה שלנו היא פועל יוצא של מדיניות ממשלתית מתמשכת, מדיניות שמהווה סיכון אמיתי לעתידה של החברה שלנו ולחוסנה הפנימי.
יש להדגיש, לא מדובר על גורמי טבע ולא על אילוצי הכלכלה העולמית, אלא על מדיניות הממשלה בעשרים השנים האחרונות, ובעיקר בעשר השנים האחרונות. הממשלה התנערה מאחריותה לחברה. היא קיצצה את המסים הישירים, בעיקר על העשירים, ובעקבות זאת קיצצה את השירותים הציבוריים – את השאר היא הפקירה לכוחות השוק וגם אז היא נמנעה מלאכוף עליהם רגולציה משמעותית.
כמו יתר אזרחי המדינה, עקבנו בתקווה מהולה בחשש אחר עבודתה של וועדת טרכטנברג. עם פרסום המלצות הוועדה, התפוגגה התקווה והתממש החשש. המלצות הוועדה אינן נושאת בחובן בשורה של ממש. חשיבותן העיקרית היא בכך שגם הן מזהות את המקור לתחלואיה של החברה הישראלית במדיניות הממשלה. דו"ח וועדת טרכטנברג מציין שהמדיניות הניאו-ליברלית של ישראל "גלשה מעבר לרצוי".
אך בבואה של וועדת טרכטנברג להתמודד עם כשליה של המדיניות הממשלתית, היא מגלה אוזלת יד ורושמת כישלון מוסרי מהדהד. אין די בהדבקת טלאים על שיטה שפשטה את הרגל; נדרש אומץ ציבורי כדי לומר כי הגיעה העת לשינוי המדיניות מן היסוד. נדרש אומץ ציבורי כדי להתנער מקלישאות חבוטות ולהודות שהשוק אינו יכול לספק פתרון לתחלואיה של החברה בישראל. את המאבק ביוקר המחייה לא ניתן לנהל, כפי שהמלצות וועדת טרכטנברג מציעות, באמצעות הפרטה נוספת ותחרות גוברת; את המאבק בחוסר דיור, כפי שאנו מראים, לא ניתן לנהל באמצעות הפרטה בלתי-מבוקרת של משאבי הקרקע של ישראל; את המאבק למען שוויון הזדמנויות בחינוך לא ניתן להשיג, כפי שאנחנו מראים, באמצעות הפרטתו. לא ניתן לקיים מאבק על כבודו של העובד באמצעות פגיעה בעבודה המאורגנת. צעדים הם מקור הבעיה ולכן הם רק יגבירו את אי-השוויון ויאיצו את הפגיעה בשירותים החברתיים.
הקפאה של תהליכי ההפרטה: במקום לספק לחולה עוד מן הווירוס שהוא-הוא הסיבה למחלתו, יש לדחות בשתי ידיים את המודל הניאו-ליברלי השואף להחדיר את הגיון של השוק ואת התחרותיות לכל תחומי החיים. אנחנו קוראים לפיכך, כפי שמומלץ בדו"ח של הצוות למינהל ציבורי, להקפאה של כול תהליכי ההפרטה של משאבי הציבור ונכסיו וכן של השירותים החברתיים המסופקים על ידי המדינה.
שובה של המדינה: הדוחות כוללים גם שורת המלצות מעשיות הקוראות לשובה של המדינה. אנו קוראים לה לשאת באחריות מחודשת לגורלם של אזרחיה. אנחנו קוראים לשיקומו של המגזר הציבורי, שהפך בעשרות השנים האחרונות לגוף מצומק ומדולל אברים. לשם כך אנו ממליצים לנקוט בשלושה צעדים משלימים: יש לבטל את "כלל ההוצאה" הקובע מתווה יורד למשקלה של המדינה בתוצר ולאמץ במקומו מתווה המחייב גידול הדרגתי בהקצאה של תקציבי הממשלה לשירותים חברתיים, כפי שמקובל במדינות מפותחות. שנית, יש לבטל את התקציב הדו-שנתי המונע אף הוא גידול בהוצאות הממשלה. כן, אנו קוראים לפתיחת הקציב של 2012; ושלישית, יש לבטל את חוק ההסדרים, שבאמצעותו מחבלת הממשלה ביוזמות חוק חברתיות (ראו ראו חוק חינוך לגיל הרך וחוק הדיור הציבורי). רק צעדים אלה יאפשרו את סלילתה של דרך חדשה בהיסטוריה החברתית של ישראל. פרופסור טרכטנברג יודע – אם מגבלות אלו לא יוסרו, לא יהיה ניתן לעשות היסטוריה.
רשת ביטחון סוציאלי: בניגוד לתפיסה המנחה את המלצותיה של וועדת טרכטנברג, הציבור הרחב דורש אמנה חברתית שאינה רואה בצדק חברתי הסדר המתבסס על זיקה בין התרומה של היחיד לבין התגמול המגיע לו. זהו מתכון לקפיטליזם חסר רסן. האמנה החברתית שאותה דורש הציבור מחייבת את שיקומה של רשת ביטחון סוציאלי לכלל אזרחי המדינה; העם רוצה מדינת רווחה; לא חוזה עסקי בין המדינה לאזרחיה.
חוק יסוד – זכויות חברתיות: אנו קוראים לעיגונה של רשת ביטחון זו בחוק יסוד: זכויות חברתיות. אלו הן זכויות מוקנות – INALIENABLE RIGHTS – ; הן אינן מותנות בתרומה של הפרט ובמאמץ שלו.
מחאת האוהלים מלמדת על תחילתו של שינוי דרמטי בתפיסת הציבור את מושג האזרח. האזרח אינו זה שמעייניו אינם נתונים לקידום האינטרסים הצרים שלו בלבד אלא גם לקידומו של טוב משותף. תפיסה זו רואה באזרח כמי שנושא באחריות על חייו, וכמי שלוקח חלק כשותף פעיל בעיצוב פניה של החברה ובקביעת סדרי העדיפויות שלה. לכן אנו ממליצים לייסד פורום הידברות קבוע בין הממשלה, המגזר הפרטי, האיגודים המקצועיים וארגוני החברה האזרחית.
עצמאותו של השלטון המקומי והעצמת האזרח: תפיסה זו מחייבת גם שינוי יסודי של יחסי הגומלין בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, שינוי הכולל בין היתר העברת סמכויות לשלטון המקומי ויצירת מנגנונים המבטיחים השתתפות משמעותית של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לחיי היום-יום שלו.
תפקידם של מנהיגים, כפי שקבע אפלטון, הוא להוביל את ספינתם במים סוערים. והנה ספינתנו מחוררת, מפרשיה בלויים, קרקעיתה רקובה והחוף אינו נראה באופק. אתם, מובילות ומובילי המחאה, בהשמיעכם את הקריאה לצדק חברתי הצבתם בפני קברניטי המדינה מצפן מוסרי ברור. בתחושה של ענווה, כמשרתי הציבור, אנו מפקידים בידיכם, ובידיו של הציבור הרחב שנענה לקריאתכם, את הדוחות של צוותי המומחים. אנו מאמינים ומקווים שיש בהם על מנת לסייע בניווטה של החברה הישראלית לחוף מבטחים.
אני מבקש משותפי, פרופסור אביה ספיבק להציג את המתווה של צוותי המומחים למדיניות כלכלית וחברתית. מתווה זה טומן בחובו את האפשרות האמיתית לפתיחתו של פרק חדש בהיסטוריה של ישראל.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , ,

3 תגובות

  1. ל רפי :

    עד כאן דמגוגויה. היכן ההצעות לביצוע: מה סוגרים, מה פותחים, מי משלם וכמה, מי אחראי לביצוע מה עושים בכל שנה בחומש הקרוב ומי בודק את היישום

    די לסיסמאות ודי לדמגוגויה. הגיע הזמן לדבר על תוכניות ביצוע קונקרטיות.
    הפסקת הפרטה – מיותרת. הממשלה אינה יודעת לנהל את הכלכלה טוב יותר מהמגזר העיסקי.
    לפני שהולכים להגדיל את המגזר העיסקי ב- 50% או יותר, צריך להגיד כמה זה יעלה לעם ישראל וכיצד גורמים למגזר הציבורי הנוכחי שרמת הפריון שלו נמוכה בכ- 30% מזו של מדינות ה- OECD, להגיע לרמה שמצדיקה להשוות את ישראל למדינותאלה.
    לשם מה לפתוח את תקציב 2012? האם אנו זקוקים עכשיו לדיון סחטנות בכנסת של 4 – 6 חודשים שעיקרו יהיה מקצה שיפורים לסקטורים המועדפים במציאות הפוליטית הקיימת? אילו שיוניים אופרטיביים נמנעים בגלל מסגרת התקציב הקיימת?
    עבודה מאורגנת היא יעד חיובי, אולם:
    יש להבטיח תחילה שארגוני העובדים נשמעים לצווי בתי המשפט.
    שאין שביתות פראיות על חשבון הציבור.
    שההסתדרות היא איגוד מקצועי ולא מפלגה פוליטית במסווה של איגוד מקצועי
    שאין דרך אופרטיבית להסדיר את זכויותיהם של עובדים ולשהשוותם לאלו של עובדים אחרים באותם מגזרי שוק, ללא הויתור על מסגרות עובדי קבלן, שלהן יתרונות יחודיים. יש לפתור תחילה את בעיות העובדים הזרים בישראל וביוחד אל אלה שאינם שוהים כאן כחוק.
    יחסי האזרח והמדינה מושתתים על אמנה חברתית כזו או אחרת, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. המדינה אינה יכולה להתקיים ולתפקד בדרך אחרת. אפשר לשנות את תכני האמנה, אבל א5י אפשר לעשות זאת על בסיס שבו למדינה כל האחריות כלפי האזרחים ולאזרחים אין כל מחוייבות כלפי המדינה.
    סמכות ואחריות הולכות יחד. שלטון מרכרזי או מקומי שאין לו סמכות, הוא פטה מורגנה, והתוצאה היחידה האפשרית היא אנרכיה. אני מכבד מאוד את אפלטון, אבל אי אפשר לצטט ממנו באופן סלקטיבי. כדאי לזכור באותה הזדמנות גם מה אמר אפלטון על מיהם האזרחים הראויים להשתתף בשלטון ולהכריע.
    היתרון הגדול של וועדת טרכטנברג הוא שהוועדה חפה מיומרות חסרות יסוד, ולכן רוב המלצותיה ניתנות לביצוע. החסרון הגדול של הצגה בומבסטית זו היא שהיא מתימרת לייצג סמכות שמעולם לא נתנה לה (הפגנה אינה מקור הסמכות בדמוקרטיה) ושכל יסודותיה אינם מעוגנים במציאות אופרטיבית.

  2. מיכאל לינדנבאום :

    הדממגוגיה ההרסנית מכולן

    זאת הדממגוגיה השקרית "הפסקת הפרטה – מיותרת. הממשלה אינה יודעת לנהל את הכלכלה טוב יותר מהמגזר העיסקי."

    איפוא ל רפי שינן דברי הבל אלה.

    ל רפי,תביא הוכחות לאמונות הטפלות שלך!!!!

    אצלך זה לא כלכלה ,אלא דת חשוכה!!!

  3. עמית-ה :

    עכשיו גמרתי לעדכן את טבלת הצמיחה הישראלית 1951 עד 2010.
    הצמיחה הממוצעת לשנה לנפש 1977-1951 4.6% הצמיחה הממוצעת לנפש 1978-2010 1.7%, הצמיחה הממוצעת לנפש 2000-2010 1.95%.
    אני חושב שאין צורך להתווכח על יעילות מגזרית או שיטה כלכלית אם רצוננו בצמיחה כלכלית.
    נשאר רק הנושא הערכי האם זה יאה והוגן להקטין פערי הכנסה?
    האם זה צודק לתת יותר לפחות מוכשרים/חרוצים/אשכנזים/יהודים/חילוניים?
    בשאלות ערכיות אני חושב שכל אחד צריך לשפוט בעצמו ולעצמו.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.