מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ועדת טרכטנברג, דברים שצריך לעשות אבל לא ייכללו בהמלצות
המשבר החברתי הוא בעיקר תוצאת שינוי הכללים שהופנם בתכנית לייצוב המשק ב-1985. זו תכנית שנעשתה ברוח "קונסנזוס וושינגטון" שעיקרה הוצאת השליטה בזרמי ההון מהמדינה והפרתם לידי ה"טייקונים". השינוי הנדרש הוא שינוי מחדש של מערכת הכללים, מה שועדת טרכטנברג אינה מורשה לעשות
הודעה של מרכז אדוה
ב-7 באוגוסט 2011 מינתה הממשלה את ועדת טרכטנברג והטילה עליה:
1. להעלות הצעות לשינוי סדרי עדיפויות בכדי להקל את הנטל הכלכלי על הישראלים;
2. להציע שינוי בתמהיל המסים;
3. להעלות המלצות להרחבת הנגישות לשירותים חברתיים;
4. להמליץ על דרכים להגביר תחרותיות כדי להוזיל מחירים;
5. להציע דרכים ליישם תכניות דיור שהושקו עוד קודם לכן.
כל אלה סוגיות חשובות, אך הן אינן מתקבצות לכדי קריאת תיגר או אפילו הרהור מחדש בתפיסה המקרו-חברתית ומקרו-כלכלית השלטת בארץ מאז הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985. הבעייה היא שהממסד הכלכלני השולט, הן באקדמיה והן במסדרונות השלטון, כולל בוועדת טרכטנברג, התחנך על ברכי "הדוקטרינה של 1985".
עיקרי הדוקטרינה הוצגו על ידי אבי בן בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, בספר שערך לזכרו של מיכאל ברונו, מי שניסח את עיקרי תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985:
(א) צמצום משקל הממשלה במשק;
(ב) הצבת הצמיחה בתור היעד הראשי של המדיניות הכלכלית;
(ג) העברת האחריות לצמיחה מן הממשלה אל המגזר העסקי.
מטרת תכנית החירום לייצוב המשק היתה להניח תשתית למה שנתפס אז כדרך המלך לשגשוג כלכלי: שכבת בעלי הון שלא תהיה סמוכה על שולחן הממשלה, תיהנה מאשראי עסקי זול ורב, תתחרה בשוק העולמי ותוך כדי כך תשדרג את הכלכלה הישראלית לרמה של המערב. אם עד אז נהגה בישראל מדיניות של פיתוח כלכלי וחברתי בהובלת המדינה, מאז הבון-טון הוא צמצום תיפקודי המדינה, קיצוץ תקציבה והעברת המושכות לידי המגזר העסקי. אם עד אז שלטה המדינה בזרמי ההון, מאז שולטים בהם אלה הקרויים "טייקונים". אם עד אז הדגש הושם על פיתוח חברתי, השכלתי וכלכלי, מאז הדגש מושם על צמיחה – ואת זאת, כידוע, אפשר להשיג גם באמצעות הזרמת משאבים ואשראי לענף אחד או שניים, כדוגמת ענף ההיי טק.
הדוקטרינה של 1985 אינה המצאה ישראלית ייחודית. היא יובאה לכאן מאנגליה וארצות הברית, שם קראו לה "הקונסנסוס הוושינגטוני". יש לומר כי הקונסנסוס הוושינגטוני מעולם לא היה קונסנסואלי; הדבר בולט עוד יותר בימים אלה של משבר כלכלי במערב, כאשר המגזר העסקי, שהתיימר להוביל את הכלכלה, נאלץ להתחנן על נפשו אצל מוסדות המדינה; כאשר מתברר כי ההתמקדות האובססיבית בהאצת הצמיחה העמיקה פערים והחלישה אוזרי פריפריה; וכי מדיניות הצמצום התיפקודי והתקציבי של המדינה החלישה מערכות שנועדו להבטיח צמיחה אוניברסלית לטווח ארוך. למרבה הצער, ועדת טרכטנברג לא מונתה כדי להישיר מבט אל "הדוקטרינה של 1985" ולקרוא תיגר על עיקריה.
לחסידי הדוקטרינה של 1985 יש במה להתגאות: למשל ענף ההיי טק, הנחשב ל"קטר" של המשק ומסמל יזמות, תחרותיות, רווחיות, צמיחה. למרבה האירוניה, ענף זה חייב את קיומו וצמיחתו להקצאות תקציביות מאסיבית של המדינה לתשלובת התעשייתי-צבאית בשנות ה-1970 וה-1980. עם איזרוחן של כמה מן התעשיות הצבאיות בסוף שנות ה-1980, ההשקעות המדינתיות הפכו לאקזיטים פרטיים שמנים. התשלובת התעשייתית-צבאית, ענף ההיי טק והענפים שצמחו יחד עמם, כמו ענף הפיננסים, מאפשרים לעשירון ישראלי אחד או שניים לקיים רמת חיים של מעמד בינוני-גבוה מערבי. הבעייה היא שההיי טק והפיננסים ביחד מפרנסים לא יותר מ-13% מן השכירים בישראל. כך קורה שבעשור האחרון, העשירון היחיד שבו הכנסות משקי הבית גדלו היה העשירון העליון; הכנסותיהם של כל השאר קטנו או קפאו. אלה האחרונים יכולים לקיים רמת חיים מינימלית לא הודות לשכרם הנמוך אלא הודות לשכר הנמוך עוד יותר של העובדים הסיניים, המייצרים מוצרי צריכה זולים.
הדוקטרינה של 1985 הולידה ריכוז רב של העושר; שחיקה של המעמד הבינוני, משליש ממשקי הבית ב-1988 לכרבע ב-2009; הכפלת תחולת העוני, ממעט יותר מ-10% בשנות ה-1980 למעט יותר מ-20% כיום. קרוב לשני-שלישים מן השכירים בישראל משתכרים פחות מ-6,000 ש"ח לחודש. כל זאת תוך כדי שחיקת כוחה של ההסתדרות והעסקת מאות אלפי עובדות ועובדים – ישראלים, פלסטינים, מהגרי עבודה – בשכר נמוך וללא הגנה מקצועית.
בד בבד, מדיניות הצמצום התקציבי הולידה שחיקת המימון הציבורי של מערכות החינוך, הבריאות, הדיור והרווחה; אובדן אלפי "מוחות" לחו"ל; משבר מתמשך ברבות מהרשויות המקומיות; הידלדלות הפריפריה בעקבות הפניית מרבית ההשקעות העסקיות למרכז הארץ ולא פחות חמור, הטייה פיננסית של הפעילות התאגידית.
מה צריך לעשות?
- לפתוח במהלך רב-שנתי של ביזור הצמיחה, כך שלא תתמצה במספר ענפים הפועלים במרכז הארץ ומתבססים על שכבה דקה, יחסית, של כוח אדם משכיל הנהנה משכר גבוה. ביזור הצמיחה יכול להתאפשר באמצעות החזרת חלק גדול מן האשראי, ובעיקר זה המצוי בקרנות החסכון הפנסיוני, לשליטה ציבורית, שתאפשר הנהגת קריטריונים ובהם השקעה בישראל והשקעה בפיתוח הפריפריה.
- לפתוח במהלך רב-שנתי של העלאת רמת השכר בישראל, מהלך שישלב שדרוג של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, עידוד ההתאגדות של העובדים ומסע של שדרוג השכר במוסדות המדינה לרמה של שכר מחיה בכבוד, כאשר מוסדות המדינה כוללים את המועסקים ישירות במנגנוני המדינה כמו גם את המועסקים במפעלים וברשויות שעמן מקיימת המדינה יחסים כספיים.
- לפתוח במהלך רב-שנתי של שידרוג רמת החינוך וההשכלה של אותם שלושה-רבעים, לערך, מן הצעירים בישראל שאינם מגיעים להשכלה גבוהה. שידרוג זה יכול להתבצע באמצעות צעדים המפורטים בפרסום של מרכז אדוה: "יעדים לקידום החינוך: לקראת קידום כלל התלמידים בישראל".
- מהלך רב-שנתי של חיזוק מנגנוני המדינה, שנחלשו וחלקם אף הופרטו ברבע המאה שחלפה מאז אימוץ הדוקטרינה של 1985. רגולציה ממשלתית אפקטיבית נחוצה כדי למנוע ריכוזיות ההון, תיפקוד קלוקל של מערכת החינוך, אי אכיפה של חוקי העבודה, התחמקות מתשלום מס אמת ועוד.
הדיון הציבורי בדרישות המחאה החברתית התמקד עד כה יתר על המידה בסוגיות צרות ובהן, האם ניתן "לפרוץ את מסגרת התקציב" ואם כן בכמה. אלא שהבעיות שהולידו את המחאה אינן מסתכמות בתוספת תקציבית כזו או אחרת. הבעיות משקפות מדיניות-על כלכלית וחברתית שהצעידה קדימה חלק קטן מהחברה הישראלית והותירה מאחור את הרוב. כדי להתמודד עם זה יש צורך באסטרטגיית-על רב-שנתית שתחתור לאוניברסליות, שוויון וצדק חברתי.
תגיות: אבי-בן-בסט, המגזר-הפרטי, ועדת-טרכטנברג, מסים, מרכז-אדוה, צמיחה
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
23 בספטמבר, 2011 בשעה 9:40
מדוע ××™ ×פשר ×œ× ×”×œ דיון ××™× ×˜×œ×™×’× ×˜×™ כביכול, ×‘×“×¨×›×™× ××™× ×˜×œ×™×’× ×˜×™×•×ª?
כמה הערות לפרסום הנ"ל:
א. וועדת טרכטנברג לא קמה בכדי לדון ברה-אירגון של המשק הישראלי ולא בשאלה אם צריך ונכון יהיה לחזור ממשק של כלכלה חופשית למשק של כלכלה סוציאליסטית. לכן אין בכתב המינוי של הוועדה התיחסות להיבטים אלה ובצדק.
ב. ביסוד התגובה מונחת הנחת עבודה אידיאולוגית, שנויה במחלוקת (סוציאל דמוקרטיה כחזות -על חברתית-כלכלית), לגבי המבנה המשקי האופטימלי למדינה כישראל בתחילת העשור השני של המאה ה- 21. שלילת הנחת יסוד זו, מערערת מכל וכול רבות מהטענות המועלות בתגובת מרכז אדוה.
ג. המטרות שהוגדרו בכתב המינוי של וועדת טרכטנברג חופפות במידה רבה את מטרות היסוד שהגדירה המחאה החברתית בראשית דרכה, כאשר היתה עדיין מחאה חברתית אותנטית ופלורליסטית ולא תכנית אסטרטגית להפוך את מדינת ישראל למדינה סוציאל דמוקרטית בדלת האחורית, ובאותה הזדמנות לפעול גם לשינוי השלטון, דבר שאין לו רוב בציבור הישראלי – לא בתחילת המחאה וגם לא כיום.
ד. הממסד השולט בכלכלה הישראלית הוא תולדה (ולא גורם) להכוונה שקיבלה מדיניות זו במשך שנות דור ויותר מכל ממשלות ישראל. אין זה משנה אם הסיבה לכך היתה השפעתם של גורמים חיצוניים שישראל היתה זקוקה לרצונם הטוב בכדי להתפתח, או השפעתם של גורמים פנימיים שסברו שהמציאות המשקית בישראל באמצע שנות ה-80 של המאה ה- 20 היו בלתי נסבלות ומסוכנות. כל עוד מהווה מדיניות זו אבן-יסוד בהתנהלותה המשקית של המדינה, אין שום סיבה לשנות תמהיל מועסקים זה.
ה. העקרונות שהצבו ביסוד הדוקטרינה של 1985, נכונים עוד יותר גם כיום, בכל שלושת הסעיפים שלה. אבל דוקטרינה היא מרשם פעולה, ודרכי המימוש חשובות לעיתים קרובות אפילו יותר מהעקרונות היפים ביותר. בליקויים, שגיאות, הסתאבות, התישנות ורפיון ביצוע של הדוקטרינה המקורית, התבקשה וועדת טרכטנברג לטפל – לא בדוקטרינה עצמה, ובצדק.
ו. מטרות המחאה היו דיור בר השגה, הוזלת המחירים, שכר הוגן ופערי שכר סבירים (הגדלת ההכנסה הפנויה תוך ריסון עליות המחירים ושמירה על רמת אינפלציה נמוכה).
ז. התאור הלקוח מספרו של אבי בן בסט לגבי המציאות בארץ, רמת המשק, רמת ניהול המשק ע"י הממשלה, חוליי המשק ועוד, אם הוא מייצג את כלל התכנים בספר (למען הגילוי הנאות: לא קראתי את הספר), הוא חלקי ובמקרים אחדים מטעה. כמי שהיה מצוי ביכולות התעשייתיות של המשק הישראלי באותן שנים, אני יכול להעיד שהיו תעשיות בודדות בלבד שיכלו להתמודד עם שוק מתקדם ותחרותי, כמעט ולא היתה בנמצא תעשיית היי טק במובן המקובל כיום, ומה שהיה היה נכלל במסגרות תעשיתיות רחבות יותר, בעיקר ממשלתיות-ביטחוניות ותהליכיות שנוהל ברוח השיטות הקיבוציות-הסתדרותיות החידועות לשימצה.
בפני מדינת ישראל עמדו שלוש משימות עקריות:
1. להקים תעשיות עתירות הון וידע,
2. לעבור לשיטות ניהול מתקדמות
3. להערך להתמודדות בשווקים תחרותיים, במיוחד מחוץ לישראל.
לא היתה שום דרך אחרת להגדיל את הצמיחה במשק, ומבלי להגדילה, היתה הקטסטרופה של 1985 חוזרת על עצמה ביתר שאת.
נותרה בעינה השאלה מהי הדרך הנכונה, המהירה והיעילב היותר לעשות זאת, והדוקטרינה הנ"ל נתנה את התשובה הנכונה לכך; המציאות העכשווית מוכיחה זו כאלף עדים.
שימוש "במועמדים" לטייקוניזציה ביישום דקטרינה זו היה חלק מה"אין ברירה" המשקית. העובדה שמאוחר יותר לא נבדק הנושא פעם נוספת, ולא תוקנו החריגות והחריקות של אילוצי הזמן והזמינות הראשוניים, היא משגה שאותו צריך ואפשר לתקן. את רוהב המשגים יכולה לתקן גם וועדת טרכטנברג. עתה, לאחר פרסום דו"ח וועדת הריכוזיות, אין בכך כל ספק.
המיקוד במשק – תעסוקה, ייצור, ייצוא, מאזן תשלומים, פתוח תשתיות וטכנולוגיות ועוד, היה עבור ממשלות ישראל משימה כמעט בלתי-אפשרית. אילו נדרשו בעת ובעונה אחת גם לנהל את המשק ניהול ישיר, היינו כיום "עולם שלישי". בסערת העשייה, החמיצו הממשלות עיוותים חברתיים שנוצרו, ולא תקנו אותם בזמן ובהיקף הדרושים. המחאה הבליטה עובדות אלה, והצביעה על המוקדים הנכונים. כתב המינוי של טרכטנברג עונה גם על נושאים אלה.
ח. חמשת הסעיפים המופיעים תחת הכותרת: "מה צריך לעשות?" הם סיסמאות כלליות ולא תכנית פעולה.
סעיף 1 – ביזור הצמיחה יבוא רק מנושאים וארגונים שיש להם מה למכור, שיכולים ויודעים להתחרות בשוק הבינלאומי ושיש להם הנהלות בכל הרמות המסוגלות לנתב נכון פוטנציאלים אלה. אחת הבעיות של ישראל היא שיש בה רמה גבוהה מאוד של יזמות טכנולוגית שמנביטה קצב פנומנלי של חברות גרעין, אבל אין לה היכולות הדרושות כדי למצות יזמות זו ולהפוך אותה למכשיר עסקי כולל נוסח טבע, שמספק גם תעסוקה, גם הכנסות וגם רמת חיים לעובדיו. (זה גם אחד הכשלים של ההפרטות, שלא מונפו כראוי בכל ספקטרום הפוטנציאל הטמון בגרעין העיסקי שלהם). את אלה אין הממשלה מסוגלת לעשות.
2. העלאת רמת השכר בישראל אפשרית בשני מסלולים: ראשית, המסלול המובן מאליו – חלוקת כספים שונה ע"י הממשלה בין האזרחים. פרוש הדבר: לקיחה מאחד והעברה לאחר. השאלה היתה ונותרה ממי לוקחים וכמה ולמי נותנים וכמה. על כך אפשר להתדיין דור שלם ולא להגיע לפתרון סביר. שנית, הגדלת העושר הלאומי (צמיחה) וחלוקתו לפי מפתחות חדשים. דהיינו: שמירה או כמעט שמירה על הקיים בשכבות החזקות, והפניית ור בהצמיחה (התוספת) לשכבות חלשות יותר. תהליך זה, אם שומרים על צמיחה גבוהה, הוא הנכון ביותר והפשוט ביותר לביצוע. לתוך תליכי יסוד מהסוג הנ"ל משלבים גם מדיניות ממשלתית המקדמת מטרות לאומיות תוך כדי ביצוע החלוקות מחדש. למשל: מי שיתגורר בפריפריה יתוגמל או יקודם בקצב מהיר יותר ממי שיהיה באזורי עדיפות נמוכים יותר. אין ספק שתהליכים מורכבים ממין זה מחלייבים ראייה מערכתית, והאחריות לראיה זו חלה על הממשלה. על הממשלה להבטיח של שהפריפריה תקבל מבחינה ציבורית אל כל האמצעים והתשתיות הדרושים להתפתחותה – מגורים, תחבורה, ביטחון, חינוך, רפואה, תעסוקה וכו'. כל אחד מהתחומים הללו חייב לעבור בחינה מחדש באשר למידת התאמתו לצרכי המדינה ולא רק לרצונות הפרטיים של אזרח כזה או אחר. בחינה מערכתית חייבת להתבסס על העדפת הציבור על פני הפרט, משום שעד לסוף המאה ה- 21 (לפחות) הצרכים יהיו גדולים תמיד מהמקורות.
3. שוב אמירה כללית שאין בה תכנית מימוש. תוכנית המימוש, אם תבוצע בשכל, תקבע להערכתי שהשכלה בגיל הרך חייבת לקבל עדיפות על השכלה בגיל גבוה יותר בית הספר העממי קודם למה שבא אחריו וכך הלאה. אזורים חלשים וקבוצות חלשות באוכלוסיה, קודמים לקבוצות חזקות ופריפריה קודמת למרכז. ועדיין לא נגענו בשאלה מהו חינוך ומהי הוראה, מי אחראי לכל תחום (הורים? בי"ס? חברה?) ומי מיישם את הדברים בפועל. מאידך ברור שחייבת להיות תכנית ליבה אחידה, אבל לא חיית להיות תכנית מימוש אחידה. ולכן לא הממשלה צריכה לעסוק בביצוע, אבל היא כן צריכה לעסוק בקביעת היעדים, התכנים, מנגנוני הבקרה, התשתיות והעדיפויות והתחיקה.
4. יש לחזק את מנגנוני המדינה, אבל לא כמנגנונים מומחים לביצוע, אלא כמנגנונים מתכננים, מחוקקים ומתקננים, מבקרים, מסמיכים, ומתווים עקרונות משותפים לכל. מדינת ישראל מונה כיום קרוב ל-8 מיליון נפש (בשנות ה- 80 היה המספר פחות ממחצית) ותכפיל עצמה ויותר תוך 25 שנים נוספות (דור אחד), בקצב הגידול הנוכחי. אין צורך אין הצדקה ואין סיבה רציונלית שלא לקחת עובדה זו בחשבון כאשר באים לתקן כיום לקויי עבר, לקראת הדור הבא. כלל יסודי שככל הנראה לא ישתנה הוא שככל שנצל פחות טוב את המשאבים שיש או יהיו לנו, כך נענה בצימצום רב יותר על ציפיות מרחיקות לכת. ההנחה שצדק חברתי (אם ישמר קונספט זה לאורך) אפשרי כאשר סקטור אחד מנצל לטובתו סקטור או סקטורים אחרים, (דייהנו: "מסדר לעצמו" חיים טובים יותר על חשבון אחרים), היא שגיאה גסה.
לסכום, מוטב שלא ננסה לקפוץ מעל "הפופיק", ננסה לראות את המציאות כהוויתה ולא כאוסף של אידיאות אוטופיות, נתקן את מה שצריך ואפשר, ומקסם את ניצול האמצעים שלרשותנו בכל מה שאנו עושים.
23 בספטמבר, 2011 בשעה 11:18
חברים יקרים, להלן עדותי בוועדת טרכטנברג,
http://www.youtube.com/watch?v=PiHu2SL_HO8&feature=youtu.be ליישום תוכנית רפורמה בענף המזון, ומאחר ומדובר בניגוד אינטרסים מובהק עם צרכיו של מר עופר עיני יו"ר ההסתדרות, שמצדד כנראה בעסקים הקרטליסטיים של טייקון העל השולט בכל מר נוחי דנקנר, מיהרה השוכבת הסדרתית על הגדר של עופר עיני ,להתנגד לתוכנית למרות שצידדה בה בעבר עת יצאה במצע הבחירות של מפלגת העבודה לציבור עוד בבחירות 2006, עת ששלי היתה ראש המטה של ח"כ עמיר פרץ. אבל עכשיו שהוא זמן החיבוק עם פטרונה עופר עיני, הכל לפתע שונה ומשתנה,והעבודה החדשה היא לא בית לרפורמות צודקות בענף המזון בישראל.
26 בספטמבר, 2011 בשעה 23:42
×× ×™ ×§×•×¨× ×•×œ× ×ž×מין
להתגעגע ל 1985 יכול רק מי שלא היה שם..
ב 1985 המדינה הייתה במצב שאפילו יוון לא תרצה להתחלף. אינפלציה של 20% לחודש . רמת חיים נמוכה. משק סגור ללא יבוא כמעט. יתרות מט"ח שיספיקו אולי ל 3 חודשים. כדי לצאת מהארץ היית צריך לשלם "מס נסיעות" של 200$ שהיו אז הרבה כסף.
המדיניות של התוכנית הכלכלית הצילה את המדינה, לא פחות. אז נכן שהאוצר התאהב במדיניות כמו בדת , אבל זה מה שהציל אותה. עכשיו דרושים כמה כוונונים עדינים לשיפור. ב 1985 היו סיפורים על-כך שבאמריקה אתה רואה מכוניות חונות גם בשכונות עוני. היום זה גם פה ברור מאליו. אז להגיד שלא כולם שיפרו את מצבם?
27 בספטמבר, 2011 בשעה 0:04
1985-מזימה של ×ž×¤×¨×™×˜× ×™ הליכוד
ב-1977 החל שלטון הליכוד המופקר שהביא את המשק הישראלי לאסון אינפלציוני.
אבל כל זה היה מכוון כדי להרוס את המשק היצרני ,הפרטי,ההסתדרותי והקיבוצי,ולהביא להשתלטות המגזר הפיננסי והטייקונים על הכלכלה.
הליכוד בישל דייסה ניאו-ליברלית -תאצ'ריסטית וכל העם "אכל אותה" ב-1985 .
21 באפריל, 2013 בשעה 16:38
חוסר פיקוח על מסגרות טיפול בתינוקות
כיום כל אשה שרוצה רשאית לפתוח מסגרת של טיפול בתינוקות בבתה.
אם אינה רוצה אינה נדרשת על ידי שום גורם להיות מפוקחת. אין מי שבודק את כישוריה, גילה, כמות הילדים שהיא מטפלת בהם, אם הם יוצאים לגינה בכל יום או סגורים בבית, מי בא איתם במגע (אם אין רישום פלילי), תשלומים למס הכנסה, תנאים פיזים וביטחותיים בבית ועוד ועוד.
אין ספק שישנן מטפלות רבות מסורות, איכותיות וטובות בתחום זה. אך עלולים להיות גם מקרים אחרים…
נזק של הזנחה או פגיעה עלול להשאיר את רישומו על התינוק ולהשפיע על כל מהלך חייו.
בבית סגור אין כל דרך לדעת מה קורה והתינוקות אינם יכולים לספר.
כיום יש מגמה לשנות מצב מדאיג זה ולצור פיקוח, רק על שבעה ילדים ויותר ופיקוח חיצוני ולא של הממשלה.מדוע לא פיקוח על כל מסגרות הטיפול, גם של שלושה וארבעה תינוקות ומדוע לא פיקוח של המדינה אלא גורמים חיצונים?
אני קוראת לקובעי מהדיניות ולאזרחים לפעול לשינוי המצב לטובת התינוקות, דור העתיד וטובת כולנו.