חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

אני מטריד את הכוסית

נושאים דעות, על עצמנו, פוליטי ב 17.07.06 10:45

הכוסית ואני לא מכירים זה את זה באופן אישי. מעולם לא נפגשנו, אפילו לא דיברנו בטלפון.

היא ואני מדברים כבר כמה חודשים, אבל רק בטוקבקים. אני מעדיף לקרוא לה יונית.

מבלי להכיר, יונית ואני שותפים פעילים למאבק למען סדר עדיפויות אחר ופוליטיקה אחרת.

לפני הבחירות, היינו שותפים במאמצים אדירים לשכנע עוד ועוד אנשים לתת צ'אנס

למפלגת העבודה המתחדשת. למרות זאת, שנינו לא היינו נאיביים, ידענו שיהיו פשרות,

ידענו שהיו"ר אינו קוסם וגם אינו טלית שכולה תכלת (יש מישהו כזה בפוליטיקה?).

היום יונית ואני שותפים לכעס ולאכזבה.

כל אחד מאיתנו לקח אותה לכיוון שלו.

מאוד שמחתי לראות שיונית כתבה כמוני מכתב לעמיר פרץ, ובמלים מושחזות בהרבה משלי.

אבל, יונית לא רוצה לשלוח אותו, ובשל כך אני מטריד אותה כבר כמה ימים (ואני לא לבד).

הנה דוגמית:

איתי:

למה לשלוח? התשובה קשורה לשאלה: למה לכתוב? בכדי לפרוק מהבטן, בכדי למרק את המצפון או בכדי לשנות. אם את רואה בכתיבה שלך קודם כל יצירת אמנות (יש יסוד לדבר), אזי הפשרה במחיקת הקטע על נייר הטואלט באמת גדולה מדי. אם את רואה בכתיבה אמצעי להזזת דברים, תוכלי לבלוע את זה, כמו כבר שצנזרת עצמך מקללות בהונגרית למען ציבור קוראייך. לדעתי המכתב חזק דיו גם בלי נייר הטואלט.

יונית: לכתוב כאן זה "לשלוח את לחמי". זה באוויר, אולי מישהו יגיע.

זה רחוק מאוד מכתיבה למגירה. אבל לכתוב אליו, בעיקר אחרי שהזדמן לי שלא ברצוני לשמוע את מסיבת העיתונאים שלו היום, לא   יודעת, בא לי להקיא כשאני חושבת על זה. הסתובבתי חודש ושכנעתי אנשים שהוא לא טיפש כמו שהם חושבים, ובסוף הסתבר לי שהוא אכן כן טיפש כמו שהם חשבו. אם לא יותר.

איתי:

בואי נחשוב ביחד על תסריט אופטימי לאן תוביל שליחת הלחם הזו. למי הלחם אמור להגיע ומה הוא אמור לעשות איתו?

יש לי מחשבה אבל יותר מעניין לשמוע מה דעתך. מה היית רוצה ש*יעשו* המלים שאת יורה? נדמה לי שאת באמת רוצה יותר מאשר כפרת עוונות על החטא שחטאת. וגם אם כן, שהמלים עצמן אינן מספיקות בכדי לכפר. במידה רבה, גם אני שותף לתחושה זו.

יונית:

הפנטזיה שלי זה לעורר מספיק זעם בחצי מיליון איש

שיצאו להפגין בכיכר רבין (בניגוד לבן אדם וחצי בשדרות ח"ן).

אני מאמינה שרק באמצעות יצירת התעוררות רחבת היקף בחברה האזרחית

אפשר להזיז משהו אצל הפוליטיקאים. הרעיון של המכתבים הוא נהדר בסך הכל,

ובהחלט יכול לסייע (אמנסטי השתמשו בקמפיינים של מכתבים, למשל, למאבק

בכל מיני דברים חשוכים אפילו יותר מפרץ),

אבל אני לא יכולה לראות איך אפשר להשתמש בדבר כזה מבלי שהוא מבוסס

על לפחות מינימום של מעורבות פעילה של מספר גדול של בני אדם. ואם תרשה לי לצטט רגע את מארקס, שאומר: "אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים".

ולא, אני לא מנסה להשיג כאן כפרת עוונות, מאחר ואני לא נוצריה ולא מאמינה בוידוי או בכך שחטאתי.

אם כבר אולי אפשר לדבר על תיקון טעות, אבל גם זו לא הפואנטה.

כלומר, יונית, שנינו רוצים בעצם אותו הדבר – להעיר ציבור רחב שיכריח את הפוליטיקאים לקיים הבטחות.

איך מעירים ציבור רחב? איך יוצאים מהבועה הקטנה של הסמול (ושל הבלוגרים הסמולנים)?

איך מעבירים אנשים מייאוש וציניות לזעם ואסרטיביות?

זו שאלת מיליון הדולר (או, נכון יותר, שאלת מיליון האיש). אנשים וותיקים בהרבה מאיתנו

בפעילות ציבורית ופוליטית מצד שמאל לא הצליחו לפתור אותה, ואולי לא מספיק התמודדו איתה.

זה היה כל נוח לצעוד עם חמשת חברינו מהאוניברסיטה בהפגנה הקטנה והנעימה במוצ"ש.

לחילופין, זה היה כל כך מזכך להתיישב על הקרקע בבלעין ולהביע סולידריות עם חקלאים

שאדמותיהם נגזלו. ובין לבין, ישבנו וקראנו את מרקס, ופינטזנו על מהפיכה.

לא הבנו שאנחנו בדיוק תמונת הראי של המתנחלים, שאיבדנו כל קשר עם 90% מהציבור.

אז איך מעירים ציבור רחב? אני מפנה שאלה זו לכל הקוראים.

אנא התייחסו לאחת או יותר מהנקודות הבאות:

א. על מה לדבר? האם רק על אי קיום הבטחות בתחום הכלכלי-חברתי, או גם על האכזבה מיישור הקו עם הימין בתחום המדיני-בטחוני?

ב. איך לדבר? מה יכול להשפיע יותר ועל יותר אנשים – הטון המנומס של יוחאי או הטון הקשה של יונית?

ג. להפגנות לא מגיע כמעט אף אחד ולכן הן לא מזיזות לאף אחד. אז מה כן?

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , , , ,

16 תגובות

  1. kusit3g :

    אני לא מפנטזת על מהפכה ולא חושבת שיכול להיות דבר כזה, מהפכה, שתשנה דברים לטובה. בוא נעשה לזה קצת scaling down – לא מהפכה, שינוי. מאבק ספציפי ומתמשך בכל מה שרע, לפרטי פרטיו. זה דבר ריאלי מאוד, שמתרחש במקומות רבים בעולם בשנים האחרונות, ויש לו תוצאות. ולא רק במדינות מתפתחות שסובלות מצרות של עשירים.

    וזו באמת שאלת מיליון דולר. נגע הייאוש שקע כל כך עמוק בשנים האחרונות בחברה הישראלית. אני באמת שוברת את הראש בניסיון לחשוב על כיוונים אפשריים לתשובה, איך מצליחים לעורר מחדש את האכפתיות, את המחשבה, את ההבנה שכשממשיכים בכל הכוח בשגרה מאפשרים את כל הזוועות האלו, את הנכונות לעשות משהו גדול ביחד. בכל מקרה, אין תחליף להפגנות המוניות כאלו.

  2. mitpakedtari :

    מכירה את
    http://www.meshanim.com Target=_BLANK class=msg>http://www.meshanim.com?

  3. kusit3g :

    יפה. נעיין בהמשך.

  4. יוחאי עילם :

    אתר מענין. אני "אחפור" בו.

    אני מנסה להתנסח בנימוס ובכבוד, כי אני חושב שזה יכול להגיע אליהם יותר בקלות. אני יותר מציע מה לעשות מאשר מבקר.
    שה טוב שיהיה ריבוי של סגנונות. ככה זה נראה יותר מקורי וגם יותר מענין לגולשים כאן.
    אוסף של מכתבים בנושא מסויים, עם סגנונות שונים, יכולים אולי להביא להשפעה על הפוליטיקאים.

    יונית, למה לחסוך את המלים הבוערות והמרשימות שלך מכתובתן האמיתית?
    יאללה תכתבי..

  5. דארק סוציאליסט :

    זו שאלה מצויינת, שהתשובה אליה היא – לעשות פנייה מעמדית. את התמיכה לשמאל האמיתי לא תמצא לא בצפון תל-אביב ולא באף-אחד ממחוזות המעמד הבינוני הותיקים של העבודה. את התמיכה לשמאל האמיתי אתה תמצא אצל האנשים שיש להם בו אינטרס – שוק הכרמל, קרית מלאכי, שדרות. עובדה שעמיר פרץ, בתקופה שעוד נראה כאיש שמאל, הצליח לסחוף אחריו את כל שדרות. מדובר על עיר שבכל תקופה חוץ מזו של פרץ הייתה מבצר של הליכוד. ברור מאוד שאנחנו צריכים לפנות למעמד העובדים בכדי להשיג תמיכה בסוציאליזם.
     
    כשאנחנו עושים זאת אנחנו צריכים לדבר על העניין הביטחוני אבל מנקודת המבט שלנו. אנחנו צריכים גם לדבר הרבה מאוד על העניין החברתי ולהבהיר שאנחנו, בניגוד לפרץ, מסוגלים גם לקיים. צריך לשלול מראש כל אפשרות של כניסה לממשלת ימין או מרכז ולהבטיח שבאם לא נצליח להרכיב קואליציה של מפלגות שמאל, נשמש כאופוזיציה עקבית. הטון, כמובן, צריך להיות מנומס. אף-אחד לא אוהב שמטיפים לו.

  6. דארק סוציאליסט :

    הפגנות יכולות להזיז הרבה, הבעיה היא שהן צריכות להיות גדולות וצריכות להיות חלק משביתה כללית. כשההסתדרות הכריזה על שביתה כלכלית היה אפשר לראות את ביבי מזיע. המדינה רעדה למשך יום שלם. רק פעולה של מעמד הפועלים יכולה לשרת את המטרות של השמאל.
     
    בינתיים אם אתה מעוניין בעוד מידע, אתה מוזמן לבלוג שלי, ומוזמן לאתרים הבאים:
    http://www.marxist.comhttp://www.marxist.com/">http://www.marxist.com
    http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=18249http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=18249">http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=18249
     
    אנחנו קבוצה של אנשי שמאל בתוך מפלגת העבודה שמנסה להקים אופוזיציה שמאלית לקבוצת פרץ ולמדיניות הבוגדנית הימנית שלה.

  7. mitpakedtari :

    תודה על התגובה. אני מבקר באתר הקומונה לעתים, וגם יצא לי לדבר עם יואב לוין שמחזיק בדעות קרובות לשלכם.

    לדעתי חלק חשוב מההגעה לקהלים רחבים הוא עניין של אריזה וטרמינולוגיה. כאשר אתה מדבר על מרקסיזם וסוציאליזם וצובע את האתר שלך באדום בלתי קריא, אתה יוצר רתיעה אינסטינקטיבית, לא משנה אם אתה משדר לבורגנית מת"א או לעובד הקבלן מדימונה.

    גם אם לדעתך הרתיעה היא תוצאה של שטיפת מוח קפיטליסטית, שילוב של הון תקשורת ושלטון וכו’, עליך להתמודד עם הרתיעה הזו. לא תנצח את האדלריזם בעזרת מניפסטים וגם לא בעזרת שביתות ענק.

    ההתמודדות דורשת התפשרות על זהות המועמדים. בכל זאת עמיר פרץ תמיד יקבל בשדרות יותר קולות מדב חנין, שאלה מענינת כמה יקבלו וילנאי ברוורמן או איילון. הבחירות בארץ מאוד אישיות, אני לא רואה מנהיג כריזמטי שיכול להוביל את מה שאתה מציע ולזכות בתמיכה רחבה.

    ההתמודדות דורשת בוודאי התפשרות באידיאולוגיה (סוציאל דמוקרטיה במקום סוציאליזם ומרקסיזם)

    אך בראש ובראשונה ההתמודדות דורשת שינוי בשיח.

  8. שירה :

    לא שאתה לא נאיבי, ופותית לא פשטנית, אבל המכתב של החיפאית הוא באמת שיא הטמטום. תודה על ההפנייה, הצחיק אותי. או הרתיח אותי. אני כבר לא מבדילה.

  9. דארק סוציאליסט :

    פשרנות אידאולוגית היא תכונה מאפיינת של מעמדות מסויימים בתקופות של ריאקציה קשה. יש אנשים שפשוט קשה להם מדי להתמודד עם העוינות של המעמדות הגבוהים (ולפעמים גם של הנמוכים) ולכן מעדיפים לאמר את מה שפופולרי במקום מה שנכון. אפילו אם היינו יוצאים מנקודת הנחה שמותר לנו לשקר להמונים, אפילו כדי לרצות אותם, עדיין השיטה הזאת לא עובדת. את שינוי התעודה אפשר להשיג רק באמצעות פעולה פוליטית המונית. לכן האמירה שלך שאת האדלריזם לא ננצח עם שביתות היא באמת מוזרה; מה, אם כן, ינצח את ה’אדלריזם’, אם ככה אנחנו בוחרים לקרוא לזה? בכך יונית צודקת ואתה טועה. בשביל שינוי דרושים לא אינספור מכתבים מתונים ביותר שמכוונים להנהגה של מפלגתנו (גם אני חבר העבודה) שהוכיחה את האופי הבוגדני והכנוע שלה, אלא פעולה המונית של מעמד העובדים. צריך לשמור על הפרספקטיבה הזאת, כי כשהעובדים וההמונים הישראלים והפלסטינים יצאו למתקפה כנגד המעמד השליט, חלק מאיתנו יוכלו לאמר שנשארו עיקביים לאורך כל התקופה הזאת, וחלק יצטרכו להסביר את הקונפורמיזם שלהם.

  10. mitpakedtari :

    אולי אתה צודק, ובנוף האלים של ישראל אנחנו מתונים ומנומסים מדי, אך לדעתי גישתך מנותקת לא פחות, ומתאימה יותר לנופי דרום אמריקה. בישראל ככלל, לא רק הבורגנית והשבעה, סוציאליזם זו מילה גסה. גם אם אתה חושב שזו שיטה כלכלית חברתית אידיאלית (וגם על זה אנו חלוקים), ברגע שהשתמשת במונחים האלה, ותייגת אנשים ל"מעמדות", אתה מחוק. לכן גם עמיר פרץ כשהיה פוליטיקאי מקומי משדרות לא הטיף לסוציאליזם ולמלחמת מעמדות.

    היום שבו יתקוממו עשוקים ישראלים ופלסטינים יחדיו תחת דגל אדום אחד סביר בעיני בערך כמו היום שבו יבוא משיח בן דוד על חמור לבן ויבנה לנו את בית המקדש. בדיוק לכך התכוונתי כשאמרתי שאנחנו נוטים להיות מנותקים מהעם כמו המתנחלים האידיאולוגיים.

    לכן, אני לא מתכונן מראש לנאום ההגנה שלי בבית הדין של המהפכה, כפי שמשפטך האחרון מרמז.

  11. דארק סוציאליסט :

    אף אחד לא רמז לשום דבר כזה ואם אתה בוחר להבין זאת כך זו בחירתך. אני בסה"כ אומר שפעילים פוליטיים צריכים להסביר מדוע התיאוריות שלהם נכשלות כאשר זה קורה, ואנשים כמוך יצטרכו להסביר או שיאבדו כל רלוונטיות בעתיד (דבר שעלול לקרות בכל מקרה).
     
    אתה טועה בקשר לעמיר פרץ. הוא כן דיבר על מלחמת מעמדות. הוא אולי לא אמר ’מהפכה סוציאליסטית’, אך הוא בהחלט דיבר על מעמדות. כשתקף את סיעת פרס הוא אמר שהמאבק שלו הוא "מאבק מעמדי, ולא מאבק עדתי". הוא אמר כבר פעם "שהעשירים לא יתפלאו אם העניים יתקוממו נגדם". הוא השתמש בהרבה רטוריקה, לא כי האמין בה, אלא כי האמין שיצליח בעזרתה להגיע לתפקידים חשובים. והוא צדק. עכשיו כל מה שנותר זה להבין זאת ולהבין שסוציאליזם אמיתי יכול באמת לנצח כאן, רק צריך לדעת איפה לחפש (רמז – לא אצל ברוורמן ושאר המעמד-בינוני-גבוה ומעלה ממנו).

  12. שטרונגולי :

    הקריאה הנרגשת של "הכוסית" היתה אפקטיבית יותר בלי הניק האוילי שלה, ועוד יותר לו הכותבת נמנעה מלעודד את החבר’ה בכל הזדמנות להטריד להשפיל ולבזות את כבוד האשה באצטלא של פמיניסטיות. האם לא הגיעה הזמן להיגמל מהצורך להיות הפקידה הפלוגתית ?

  13. kusit3g :

    לא. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. אני מאוד שלמה עם הליפסטיק-פמיניזם שלי, וגם אין לי שום בעיה להגן עליו מול הטענות המגוחכות להשפלה וביזוי כבוד האישה שאת/ה? מדבר/ת עליו, מאחר ואין בטענות האלו שום דבר שקשור לכבוד. ואגב, אהבתי את הניק שלך. מאוד נותן כבוד לחצי השני של האנושות.

  14. ד.ט :

    למה לכתוב? כי כמו שאנחנו מגבשים את דעותינו על המנהיגים דרך פילטרים (טלוויזיה, עתונות, ידע אישי לסוגיו) ומפרטי מידע לא שלמים ואף סותרים בונים תמונה, כך המנהיגים בונים תמונה של הציבור, מה הציבור חושב, מה הציבור רוצה, דרך פילטרים שונים. אחד מהם הוא המכתבים שמגיעים מן האזרחים.
    פוליטיקאים רוצים לרצות את העם כדי להיבחר שוב. יש חשיבות רבה למה שנתפס בעיניהם כרצון העם. (וגם אם המכתב נתקע אצל איזה יועץ תקשורת או עוזר, זה משפיע בעקיפין על הדרך שבה תופס הפוליטיקאי את רצון העם).

  15. יואב לוין :

    ובכן, נתחיל מכך שמה שניצח עד כה מאבקים לא הייתה בוגדנות (=פשרות מחפירות), אלא עמידה על עקרונות (מניפסטים ושביתות).

    מה שינצח הוא לא אריזה וטרמינולוגיה (את זה "העובדה" עושה כיום נפלא), אלא אמירת האמת בפרצופם של האנשים (גם אם לא נעים להם לשמוע). העבודה עוסקת כיום רק באריזות וטרמינולוגיה ולא בתוכן(אידיאולוגיה ומניפסטים), ולכן נוחלת כישלון חרוץ(תשע עשרה מנדטים, חוסר אמון בציבור וציניות בנוגע למאבקים חברתיים). למה לבחור בזיוף(מפלגת העבודה), כשניתן לבחור בדבר האמיתית(ליכוד, שינוי(בעבר), ישראל ביתנו, ועוד ועוד).

    לצורך העניין, השינוי האמיתי מתחיל בראש ובראשונה בחינוך (וזה מטבע הדברים הנו פוליטי – מעמדי-תודעתי). חינוך ואת זה יודע כל הורה (והאמת כל אדם) דורש זמן. כך שאני לא נבהל מתגובות כאלה ואחרות של אנשים. אנו נדבר בהמשך הדרך. תמיד במהלך ההיסטוריה כשמישהוא רצה לשנות משהו, הסתכלו עליו בתחילה כמשוגע – יש מושג של גרמשי שנקרא הגמוניה, אבל הסוציאל דמוקרטים הישראלים כמובן לא שמעו כלום על כך – ומצבה של תנועת העובדים בהקשר זה לא היה שונה, אלא יותר גרוע. עניין עובדי הקבלן בדימונה או עובדים אחרים בכל מקום אחר לא שונה בכך.

    הסוציאל דמוקרטיה – פרט לזו הסקנדינבית – הייתה תמיד זו שבגדה במאבקם של העובדים. גם כאן אין שום דבר חדש תחת השמש. מספיק לראות את התנהלותה בזמן מלחמות העולם .כאן הומרה אחוות פועלים מלפני המלחמה בעבור תקציב ומכונת המלחמה. אצל הסוציאל דמוקרטים דיבורים לחוד ומעשים לחוד(עניין האריזה והטרמינולוגיה)

    למרות כל אלה, מה שחשוב בתגובות כאן, שהמגיבים ציינו במפורש שהם אינם מאמינים בסוציאליזם. זהו שורש העניין וזהו תמצית תמציתה של מפלגת העבודה. מפלגה בורגנית נטו, שאין בינה לבין סוציאליזם וסוציאל דמוקרטיה רדיקאלית נוסח הסוציאל דמוקרטיה השוודית(שכן זו מבוססת על הרעיון הסוציאליסטי) ולא כלום. על אנשים כאלה נאמר רוממות הסוציאליזם בפיהם וחרב הקפיטליזם בידיהם. זו הסיבה שהמפלגה הזו התדרדרה ממרום של חמישים מנדטים בעבר לתשע עשרה בהווה, והיד עוד נטוייה.

    בכל מקרה, וזה בשורה התחתונה, מפלגת העבודה צריכה למות פוליטית כמה שיותר מהר, כדי שתקום אלטרנטיבת עובדים אמיתית. ואת זה אני אומר, כמי שלמרות דעותיו חזר, מאז היבחרו של פרץ, לפעילות אקטיבית במפלגה, ועדיין נחשב רשמית כחבר בה(בקרוב בכוונתי לתקן גם זאת, ולבטל את החברות במפלגת "העבודה בעיניים").

    למי שמתעניין קצת בנושא להלן לינק מכתבתי "בין שמאל רפורמיסטי לשמאל מהפכני" שפרסמתי בנושא: http://www.scoop.co.il/article.html?id=6466

  16. שנתיים לעבודה שחורה - פרק שני :

    […] בבלוג של “המועמד לגיוס” (דוגמאות ערוכות – כאן, וכאן). הפעם היחידה בה השתתפתי בפגישה של חברי הקבוצה היתה […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.