בחסות משברים-כלכליים, אסונות-טבע, חילופי-שלטון, פיגועים-ומלחמות, כופים הניאו-ליברלים את אמונתם החברתית-כלכלית על חברות ומדינות מהודו ועד כוש בשיטת ההלם. גם ישראל "חטפה" אותה. מחאת האוהלים העממית מסמנת התחלת יציאה מההלם
מאת: א. קוריאל
יוצאים מההלם
חסידי הניאו-ליברליזם ניצלו במשך ארבעה עשורים משברים פוליטיים ואסונות טבע ברחבי העולם על-מנת לכפות על מדינות שונות את האידיאולוגיה הקיצונית של "השוק החופשי". בישראל פעלה שיטה זו בצורה מעט שונה מאז 1985. על אזרחי המדינה נכפה משטר קפיטליסטי קיצוני בחסות מלחמה בלבנון, אינתיפאדה ופיגועים. בקיץ 2011 יצאו אזרחי ישראל מההלם בדרישה לצדק חברתי. לקראת אירועי הסתיו חשוב לדעת איך לא להיכנע שוב לדוקטרינת ההלם הצינית והמסוכנת.
"דוקטרינת ההלם" מאת נעמי קליין[1] הוא קריאה חובה לכל מי שרוצה להבין איך קם בישראל משטר קפיטליסטי קיצוני, שאין כמעט כדוגמתו במדינות המפותחות. בצורה מבריקה וברוחב יריעה מתארת קליין איך השליטו מילטון פרידמן ותלמידיו את חשיבת "השוק החופשי" עד שהפכה כמעט לשיטה הכלכלית היחידה המקובלת. בניגוד מוחלט לרעיון של "קפיטליזם וחירות" של פרידמן, הושלטה האידיאולוגיה שלו באמצעי כפיה וטרור של משטרים רודניים, או באמצעות אולטימטום של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי למדינות שנזקקו נואשות לסיוע חוץ.
האות ניתן בהפיכה שביצע בצ'ילה אוגוסטו פינושה נגד הנשיא הנבחר סלבדור איינדה ב-1973. זמן קצר אחרי ההפיכה הזמין פינושה את פרידמן וזה נתן לו את המתכון הידוע של הניאו-ליברליזם: הפרטה, צמצום המגזר הציבורי ודה-רגולציה. מאחר שאזרחי צ'ילה לא ממש התלהבו מהמתכון, נכפתה השיטה באמצעות מעצרים המוניים, הוצאות להורג, העלמת אנשים ועינויים. התוצאות היו נוראיות, ועד היום צ'ילה מאופיינת בפערים חברתיים גדולים. אחרי צ'ילה יושמה השיטה במקומות אחרים בעולם: ארגנטינה, אינדונזיה, בוליביה, סין ועוד. גם בבריטניה הדמוקרטית הצליחה תאצ'ר ליישם את מדיניותה רק בחסות ההלם שיצרה מלחמת פוקלנד והלגיטימציה שיצרה למדיניות כוחנית של שבירת של ארגוני העובדים בכלל, והכורים בפרט.
בישראל יושמה דוקטרינת ההלם בשיטה קצת שונה. אזרחי ישראל לא היו קרבן להעלמות, עינויים והוצאות להורג, אולם משטר הניאו-ליברליזם הושת על המדינה ללא דיון ציבורי אמיתי ועל רקע מצב בטחוני שהלך והחריף מאז אמצע שנות השמונים. ישראלים רבים טועים לחשוב ש"תמיד היה פה ככה", אולם העובדות מעט שונות: ב- 19 השנים הראשונות למדינה היו שתי מלחמות ותקופה קצרה של חדירות מסתננים, שהיו קטלניות פחות לאין שיעור מפיגועי שנות ה- 90 וה- 2000. בין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה היו שתי מלחמות ומבצע צבאי אחד (ליטני).
לעומת זאת, מאז 1985 כמעט לא היתה בישראל שנה שקטה: "אזור הביטחון" בדרום לבנון ייצר אירועים קטלניים בערך אחת לחודש; האופטימיות של הסכמי אוסלו התרסקה עד מהרה בפיגועי התאבדות נוראיים וברצח ראש ממשלה והאינתיפאדה השניה הטביעה את הארץ בנהרות של דם. השנים הרעות נגמרו ברצף של שלוש וחצי מלחמות תוך שנתיים וחצי. בין יוני 2006 לינואר 2009 יצאה ישראל למבצע "גשמי קיץ" בצפון רצועת עזה, מלחמת לבנון השניה ומבצע עופרת יצוקה.
בחסות "המצב" ובחסות "תהליך מדיני" אינסופי, שבהם התרכז הדיון הציבורי, פורקו לחתיכות מרכיבי מדינת הרווחה הישראלית: כוחם המאורגן של העובדים נשבר; השירות הציבורי יובש, קוצץ והופרט; קבוצות עסקיות ובעלי הון מקומיים וזרים קיבלו נכסי ציבור במחירי רצפה; והכלכלה הישראלית שועבדה לטובת "צמיחה" שמשרתת את העשירון העליון. בכל אותו זמן היו אזרחי המדינה עסוקים בחרדה מפני התקרית הבאה, הפיגוע הבא; או בציפיה לוועידת שלום כלשהי שתשים כבר קץ לסיוט המתמשך.
בקיץ 2011 פג ההלם. חוסר המוצא הכלכלי, בצירוף שנתיים וחצי של שקט בטחוני וקיפאון מדיני הוציאו את ההמונים לרחובות בדרישה לצדק חברתי. הקיץ תם, הסתיו כבר כאן, והאוליגרכיה השלטת כבר התחילה להכות על תופי הטם-טם של המלחמה בכוונה להסית את הדיון הרחק מדרישות המחאה. האתגר עכשיו הוא איך לא להיכנס הפעם להלם; איך להמשיך לדרוש את כינון מדינת הרווחה הישראלית גם אם ישובו התותחים לרעום.
[1] נעמי קליין, דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון, (תל אביב: אנדלוס, 2009).
Tags: דוקטרינת-ההלם, מחאת-האוהלים, מילטון-פרידמן, נעמי-קליין, קרן-המטבע-הבינל, שוק-חופשי
יש כיום מי שמנסה להחזיר אותה לשם.
הדיון ההזוי המתנהל בהתלהבות רבה סביב מושגים מוכללים, אמורפיים ופרשניים, כניאו-ליברליזם מכאן וסוציאל-דמוקרטיה מכאן דומה לדיון המתנהל בין חסידי הבריאה האלוהית לדרוויניסטים חסידי האוולוציה. בשני המקרים המבחן הוא באמפיריקה ובשני המקרים אנו רחוקים מהכרעה חותכת כיום כפי שהיינו לפני מאה ומאתיים שנים. מאחר והמודלים התאורטיים לעולם אינם מיושמים במציאות ככתבם וכלשונם, כל נסיון להוכיח את אחד מהם על יסוד קבוצה מצומצמת של דוגמאות שאף אחת אינה משקפת את התיאוריה כהלכתה הוא במקרה הטוב עבודה סזיפית, או בסלנג המצוי: חבל על הזמן.
פרט לחסידים שוטים של כל אחת מהשיטות, אף אחד לא יטען ברצינות שהכלכלה הליברלית אינה יעילה יותר ביצירת תנופת גידול במשק הלאומי והבינלאומי, מכל שיטה אחרת. באותה מידה, לא יטעןן מי שאינו חסיד שוטה של הכלכלה הליברלית, שהיא חפה מטעויות, גחמות, עיוותים חוקיים ושגיאות ניהול, שתוצאותיהם עלולות להיות מסוכנות.
עצם העובדה שמדובר בשיטות לא מושלמות, אומרת בעת ובעונה אחת שאין די במודל התאורטי ויש לבקר את תפקודו באופן רצוף.
אני חסיד של גישת המערכות לניתוח התנהגותה של מערכת, בין אם מדובר במערכת המדינתית, הבינלאומית, מקומית או אחרת (לרבות מערכות משולבות אדם-מכונה). היתרון של גישה זו הוא שהיא בוחנת דרך קבע את "התפוקות" אל מול מדדים מוגדרים מראש וכאשר אלה סוטות מהנדרש, יכולה לשנותן על ידי שינוי התשומות או ע"י שינוי "פונקצית התמסורת" (חוקי המשחק בתוך הקופסה השחורה המייצגת את "לב המערכת"). עפ"י גישה זו אין צורך בתיוג של פונקציית התמסורת אלא בהבנת תפקודה ומכאן גם בהבנת ליקויי התפקוד. וכאשר יודעים לזהות את אלה, יודעי גם מה יש לתקן.
מבחינתי, תיקון הליקויים במשק הישראלי פרושו הכנסת שינויים לפונקצית התמסורת – כל ליקוי והתיקון שלו. אינני מאמין בשיטה שבה ליקוי תפעולי מביא להחלפת המערכת כולה, משום שהסיכונים בתהליכים מסוג זה גדולים בהרבה מהסיכויים שהם מבטיחים.
ישראל יצאה מההלם של הסוציאליזם "הקלאסי" כבר מזמן, לפני כשני דורות, והיא אינה צריכה לחזור לשם. ישראל לקתה בדרך הניהול של הכלכלה הליברלית בה בחרה, ובצדק, כתחליף לגישה הקודמת ובזכותה התפתחה עד הלום. עתה עליה לגשת למקצה שיפורים, תוך התחשבות בלקחים היסטוריים שלה ושל אחרים, במציאות שבה היא חיה כיום וברצון המובן מאליו שלא לשפוך את התינוק עם המים.
במקרה של ישראל, הטיפול בהלם לא נשען להבנתי על סיטואציה ביטחונית (עם כל הכבוד למלחמת לבנון) אלא על ניהול מופקר במכוון של הכלכלה, על מנת להכניס אותה לטראומה שתביא את הציבור לבקש פיתרון מהיר, כל פיתרון שמישהו יהיה מוכן להציע, ובמקרה של ישראל – משבר מניות הבנקים וההיפר אינפלציה, והפיתרון בדמות תוכנית הייצוב