חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

עוז לתמורה היא צעד נוסף בשלילת היצירתיות מהמורים

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 12.09.11 5:52

נעה אוריה – מורה, יועצת ארגונית ומנחת קבוצות – מצביעה על העובדה שתוכנית 'עוז לתמורה' היא שלב נוסף בתהליך שלילת האוטונומיה והיצרתיות של המורה, והפיכתו לפקיד

השבוע, תוך כדי הוראת סטודנטים אודות מנגנון הבירוקרטיה המנסה לשלוט באמצעותם של אינסוף חוקים ונהלים (ראה מקס וובר והדיון ב"טיפוס הלגאלי"), צצו לי מספר הארות, באשר לניסיון המתהווה, להפוך אותי, המורה, לחלק ממנגנון של פקידות ציבורית. הניסיון לשלול ממני את שאר הרוח, היצירתיות והפנאי הרגשי, שמקצוע זה מצריך, תחת הכותרת הפומפוזית "עוז לתמורה".

ההוראה היא פרופסיה המצריכה חשיבה אינטלקטואלית, פנאי רגשי, אוטונומיה, יצירתיות, יכולת אלתור, המון אנרגיה ורצון טוב. מורה טוב הוא אמן ואומן. הוא אינו מפסיק ללמוד לעולם, גם אם הלמידה מתבצעת בינו לבין עצמו. לשם כך הוא צריך שקט ופנאי, לרבות פנאי רגשי, ולסביבה אמפאטית ומכבדת.

אפילו החברה הסוציאליסטית של קום המדינה, שקידשה את מושג העבודה והעמל, הבינה זאת היטב, וייצרה למקצוע ההוראה תבנית גמישה ויחודית, המתאימה לדרישות ולצרכי המורה.

לכל הצרכים הללו אין כל זכר בתוכנית הקרויה "עוז לתמורה". צר לי אך אין בידי לברך על "ההישג" המפוקפק הזה. העוז היחידי הקיים בה, לצערי, הינו עזות המצח של משרד החינוך, בשיתוף פעולה של האיגוד המקצועי שאמור לייצג אותנו, קרי "ארגון המורים", לנסות לחולל תמורה הפוכה במעמדו של המורה מבלי להועיל באופן מהותי לתלמידים, תוך ניצול הצורך הברור של המורים בשדרוג שכרם, שנשחק עם השנים. מנסים לקנות אותנו, ביצירת תודעה כוזבת של שיפור מעמד, הנגזר מתוספת שכר, שגם היא מוטלת בספק.

מתבקשת השאלה היכן אנחנו המורים? מדוע לנו אין את העוז להבין שהתמורה הזאת, הנכפית על רובנו, מצעידה אותנו לחשכת ימי הביניים. כיצד הרשינו (האם הרשינו?) ש"נציגינו" (נדמה לי ששאלה זו מצויה עדיין המחלוקת משפטית) יגישו את ראשנו על מגש כתשורה לשלטון, ועבור מה?

חלומו של כל שליט החושש מנתיניו, לייצר מורים ובהתאמה תלמידים שאינם חושבים, שאינם יצירתיים, שאינם ישויות אוטונומיות ברות דעת העשויות לחולל תמורה, הולך ומתחולל לנגד עינינו. הגופים הללו חברו יחדיו על מנת לחולל מנגנון שיקל עליהם את השליטה הפיזית והמנטאלית במורים ובתלמידים כאחד. האינטרס לשלוט בא לידי ביטוי בהתאמת ה"סטינג" של הארגון לצרכיהם, לרבות שליטה בתכנים, בזמן ובמדדים.

זו השלמה של "תמורה" שהחלה כבר לפני כמה עשורים ובמרכזה הפגיעה במעמדו האוטונומי של המורה. המורה אינו קובע יעדים חינוכיים, אין לו שליטה על התכנים אותם ילמד, הוא כפוף לאינסוף מבחנים שכבתיים, בית ספריים, מחוזיים, ארציים והתאמת הוראתו למדדים חיצוניים לו ולתלמידיו. כבר מזמן נגזל מאתנו החופש האקדמי לחשוב וליצור מתוכנו, הפכנו לצינור להעברת מסרים שנתפסים כ"ליבה" על ידי שר חינוך זה או אחר.

ועכשיו, תמורת כמה פרוטות בברוטו, ניתנה "הסכמתנו" לכך שיגזלו מאיתנו סופית את החופש, הרוח והיצירתיות. כמו אחרון הפקידים הממונים עלינו, נתייצב למשמרת ב 8:00 בבוקר, נחתים שעון, נדדה משיעור לשיעור תוך ניסיון נואש לשנן, עד החגים, את השמות של 300 מתלמידינו, בין שינון לשינון נעביר שעה פרטנית זו או אחרת, נשב בישיבת צוות, נסיים את היום בהעברת שיעור נוסף לתלמידים תשושים כמונו, ונזחל על גחוננו לרכב (מי שיכול להרשות לעצמו) לא לפני שזכרנו להחתים שעון בשעה 16:00, והעיקר שנשכח את עצמנו לדעת ולא נזכור את זכותנו למחות.

אין להוציא מכלל אפשרות כי "המערכת" מייחלת לסלקציה טבעית שתבוא בעקבות השינוי הארגוני. המורים היצירתיים, הטובים, המחנכים, בעלי שאר הרוח, ינטשו את המערכת הפקידותית וזו תיוותר עם המורים ברוחה ובצלמה.

והתלמידים – הם יקבלו ציבור מורים עייף מטורטר וממורמר שכבר מזמן שכח או מעולם לא ידע מה עליו ללמד ובעיקר לשם מה. מורה שאינו מחובר לעצמו ולצרכיו, לא יוכל לחנך את תלמידיו להיות קשובים לעצמם, על אחת כמה וכמה באשר ליכולת חשיבה יצירתית וביקורתית. איך אוכל לחנך תלמידים להיות ישויות חושבות, אוטונומיות וביקורתיות אם אותי מאלצים להיפרד מחוויה אימננטית זו?

מאז ומעולם התייחסתי בכבוד לתלמידי ולמקצוע בו בחרתי גם כשאחרים התייחסו אליו אחרת ומעמדו הלך ונשחק. אני משקיעה זמן ומחשבה בהכנה לקראת השיעור, משתדלת להיות קשובה לצרכיהם של התלמידים, לדעת לזהותם בזמן, ומקצה זמן אמיתי ללמידה להדהד בתוכם, והחוצה, וחוזר חלילה. ההוראה אינה נמדדת בנקודת זמן. אין לה התחלה ואין לה סוף. היא מתקיימת ברצף שאותו יש לכבד. כמו רבים וטובים כמותי, מעולם לא מעלתי בתפקידי כמורה וכמחנכת.

מאין נובע חוסר האמון בי? מדוע מישהו למעלה חושב, שאם יאלץ אותי לעשות את כל "המטלות" בין כותלי בית הספר, התוצאה תהיה טובה יותר. ההיפך הוא הנכון. מתי נכין שיעור? והיכן? האם נייצר אותו מראשנו הקודח? ומתי נחשוב רגע בשקט, נעבד את מה שחווינו מול הכיתה/התלמיד/הוריו? מתי יהיה רגע של פנאי לשימון הברגים במכונה הלא משומנת הזאת.

כנראה, שהאדונים רן ארז וגדעון סער, החליטו שלא צריך, (או שמא לא ידעו שצריך?) כשנחליד ממילא אפשר יהיה להחליף אותנו בחדשים. לניסיון, למאמץ, לפרופסיה אין עוד מקום וערך בעולמנו . האמנם?

 

הכותבת: נעה אוריה

מורה בתיכון, ובמכללה,

יועצת ארגונית ומנחת קבוצות.

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות:

23 תגובות

  1. דליה :

    תודה על המאמר המעולה. הוא נוגע בלב הבעיה. השתלטות גישה ביורוקרטית בהוראה, המצרה את האוטונומיה של המורה ומנטרלת את היצירתיות שבו, היא לא הדרך הנכונה לשיפור החינוך. להיפך.
    המורה, שמקצועו היה חופשי, הפך פקיד.
    הנה מאמר הנותן עומק היסטורי לעניין זה. ביה"ס הוא פס יצור של יצירת בינוניות צפויה מראש:
    http://www.themarker.com/news/1.1446677

  2. גליה :

    ראשית, תודה, על הניסוח המדוייק של התחושה הקולקטיבית.
    הבעיה שחוסר האמון הוא לא של רן ארז/ווסרמן/יולי תמיר או גדעון סער – אלא "מרוץ הסוסים" שאיתי תאר כאן : http://www.blacklabor.org/?p=37531
    שמאפיין את המדינות הדמוקרטיות.
    וכמו שבאולימפיאדה כולם לוקחים סמי מרץ טבעיים או אחרים כדי לשפר עשירית שנייה. נכנסו כל המדינות למרוץ מטורף כדי לשפר את מקומם במבחנים הבינלאומיים. הספורטאים המקצועניים לא הופכים לבריאים יותר (להפך הם מסכנים את בריאותם) והתלמידים ומוריהם לא יהפכו לחכמים יותר אלא יסכנו את בריאותם הנפשית.

  3. חסן חמוד :

    נועה אוריה
    מאמר מעולה ומבטא את האמת הפנימית של המורים הטובים, אלה שיברחו מהמערכת בהזדמנות הראשונה שתתאפשר להם, כמו שאני עשיתי.
    אלה שיישארו לא יבינו על מה את מלינה וזאת תהיה בכיה לדורות.
    יו"ר הארגון שלנו מתנהג כמו הגביר מהעיירה, ריכוזי מאוד, מסביבו אנשים, שהוא מינה ותפקידם רק לדקלם את מה שהוא אומר תמורת רכב, משכורת שמנה ותנאי לוקסוס, השכלתו האקדמית עמומה, נסיונו בהוראה עמום, יכולת החשיבה שלו מוטלת בספק, דרך בחירתו פעם אחר פעם במשך כל כך הרבה קדנציות מעוררת תמיהה. אילו הייתי שר חינוך, לא הייתי מפקיר את היקר מכל, את בנינו ועתידנו בידי אדם שהאיגו המפוקפק שלו עיוור את עיניו.

  4. דודו רוטמן :

    פוסט מעניין, אני זקוק לעוד מידע והבהרות כדי לגבש דעה.

    קשה לי להגיב לפוסט, כמישהו שלא חווה את הדברים בעצמו. כאמור, אני עוד לא גיבשתי דעה על ההסכם, ומנסה בעיקר לאסוף דעות של מורים.
    אם הבנתי נכון, הטענה העיקרית שלך היא כנגד חובת השהייה של 8 שעות בבית הספר? האם את בעצם אומרת שעצם השהייה הרציפה בבית הספר היא שתשלול את היצירתיות מן המורים? יצירתיות שכן יש להם כאשר הם שוהים רק חמש או שש שעות ברצף? כמו כן, האם מספר התלמידים שיש לכל מורה (כ300?) בהכרח גדל בעקבות ההסכם?

  5. אבנר :

    א) "מאין נובע חוסר האמון בי? מדוע מישהו למעלה חושב, שאם יאלץ אותי לעשות את כל "המטלות" בין כותלי בית הספר, התוצאה תהיה טובה יותר" רק שאני אבין, את רוצה לקחת עבודה הביתה? את רוצה לעבוד בלי שישלמו לך על עבודתך?

    ב)"מורה טוב הוא אמן ואומן" זה מוטיב חוזר שאני רואה ברוב הדעות היוצאות נגד התיחסות למערכת החינוך כמערכת- הם מניחים שכלל המורים הם מורים טובים ומזניחים את העובדה שחלק מהמורים הם מורים גרועים ושחלק (נקווה גדול יותר) הם פשוט מורים בסדר, שרואים את הלימוד כעבודה שהם משלמים איתה את שכר הדירה ולא כיעוד או כסיבה שהם קמים בבוקר. בשביל כל אלו אתה צריך פיקוח, אתה צריך יעדים ואתה צריך מערכת שתעשה את כל זה. לא כל המורים הם דמויות מסרטים הוליוודים, רובם הם פשוט אנשים שהולכים לעבודה

  6. בנדנה :

    בלוף בתמורה הוא רמאות המורים בכל הפרמטרים האפשריים

    השקרים שך רן ארז בדבר ההצטרפות מרצון הם רק ההקדמה לניהול משא ומתן כושל וחשאי בסיגנון בולשביקי בולשיטרוקי תוך הונאת ציבור המורים שברובו המוחלט מורכב מפראיירים והמוכן לאכול כל שקר וכזב שמאכילים אותו.
    האמת? מגיע לכם!!!

  7. ציטוט מרועי פרלשטיין דביר :

    http://perlsteindvir.wordpress.com/2011/09/12/%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/

    "למורים בשטח אסור לוותר על איגוד עובדים אמיתי, כזה שיהפוך פעם נוספת על ראשה את פירמידת המטרות שהגדירה הסתדרות המורים. הגיע הזמן שכל המורים, שטובתם וטובת המערכת לנגד עיניהם, יקראו לאיחוד בין ארגוני המורים וליצירת מערכת דמוקרטית, בה יכולים המורים להביע באופן ממשי את דעתם, הן בעניינים ארגוניים והן בעניינים פדגוגיים ודידקטיים. הגיע הזמן שהמורים ידרשו לשוב ולהיות מעורבים בעיצוב המערכת, שהם הכוחות המניעים שלה. הגיע הזמן, שציבור המורים ישוב להיות החלוץ, ההולך לפני המחנה ומשפיע על עיצוב החברה והמדינה."

  8. איתי :

    נעה שלום,

    יש לי הרבה מאוד (המון) ביקורת על הסכם עוז לתמורה הנוכחי ועל הספינים והשקרים של רן ארז, אבל דווקא אל הביקורת שלך היה קשה לי להתחבר מהסיבות הבאות:

    א. כבר יותר מעשר שנים ארגון המורים דוחף ביוזמתו לרפורמה של 40 ש"ש, כולל הפיילוט הידוע והגשת הצעה ביוזמתו לוועדת דוברת. אני חושב שההצעה ההיא היא טובה, ובימי השביתה הגדולה רבים מאיתנו טענו שהאופק היא חיקוי עלוב וברדקיסטי לפתרון הנכון והרציני והיקר שהוא עוז לתמורה (המקורית). עוז לתמורה הובאה במשך שנים ע"י המורים כאלטרנטיבה הראויה להצעת דברת ההרסנית. אם אכן רוב המורים לא רוצים לעשות עבודה תומכת
    הוראה בין כתלי בי"ס (ומעדיפים לעשות אותה חינם בבית) אז איפה היו כל המורים האלה במשך יותר מעשר שנים? מדוע הם בחרו שוב ושוב את רן ארז שהציג בגלוי את הצעת 40 השעות? עכשיו התעוררתם?

    ב. במדינות סקנדינביה שבהן מוסכם שיש אוטונומיה רבה יותר למורים, נהוג שבוע עבודה שכולל שעות הוראה ושעות תומכות הוראה בתוך ביה"ס. לדוג' לפני שבוע למדתי מחוקר חינוך שבדי כי בשבדיה יש כבר כמה שנים שבוע של 35 ש"ש (יש שעון נוכחות), ואיגודי העובדים מתלבטים בימים אלה אם לא כדאי להציע דיל של 40 ש"ש למען תוספת השכר. נראה לי שהבעיה בישראל היא מצד אחד היעדר אוטונומיה (ר' להלן) ומצד שני היעדר תשתיות בבי"ס שיאפשרו למורה להכין מערכי שיעור ולבדוק עבודות בצורה נורמלית (שולחן+מחשב+הרבה שקט)

    ג. למרות הרעש סביב הרפורמות (למשל הטופסולוגיה הכרוכה באופק) וסביב המיצב והפיזה, אני מתרשם שהגורם מס' 1 לפגיעה באוטונומיה של המורה הישראלי הוא בחינות הבגרות. מה שלא בחומר לבגרות לא מלמדים, או שמלמדים קצת והתלמידים לא משקיעים, ואת מה שבחומר חייבים להספיק כבמירוץ מטורף שלא מותיר למורה זמן ומוטיבציה להעשיר את התלמידים.

    אם כל זה לא מספיק, המערכת מפילה על המורים כל שנה שינויים במתכונת של הבגרויות והמורים נמצאים במירוץ מטורף של הסתגלות לשינויים הנכפים עליהם מלמעלה. חלק מהשינויים בתוכניות הלימודים ובמבנה בחינת הבגרות הם חכמים, חלקם מטומטמים, וחלקם טריקים בזויים להעלאת הזכאות (בחינות חורף, מיקוד…).

    הפגיעה של הבגרויות באווירת הלמידה בביה"ס חזקה בהרבה מהפגיעה של כמה טפסים שצריך למלא באופק חדש או בעוז.

    ד. בהמשך לגליה – מירוץ הסוסים העיקרי שלנו אינו המירוץ של ישראל נגד מדינות אחרות (פיזה) אלא המירוץ של שרי חינוך והמנהלים על אחוזי זכאות לבגרות וציונים ממוצעים.

    הבעיה החמורה ביותר – המירוץ הזה הוא לא סתם קרב אגו או תוכנית ריאליטי, יש לו משמעות קריטית לסיכויי קבלה להשכלה גבוהה ובייחוד לחוגים יוקרתיים.

    מורה או מנהל שאומר "הבגרויות על ה… שלי" (כמו שהיה פעם בחינוך הקיבוצי) וגם נוהג בהתאם, עלול לפגוע אנושות בתלמידיו ובכל מקרה של חופש בחירה (למשל בחירת מגמה בתוך בי"ס, או פתיחת אזורי רישום) עלול להישאר ללא ביקוש.

    העם אמנם דורש צדק חברתי, אבל העם גם דורש תעודת בגרות לכולם, ושלבן/בת שלי יהיה ממוצע 115 לפחות.

    מי שמבקש היום לתת יותר אוטונומיה למורים לא יכול להתעלם מהפיל שעומד באמצע החדר ושמו בחינות הבגרות. דווקא המאמר של סת' גודין שצוטט למעלה קשור לעניין זה, כי הבגרויות בודקות בקיאות בידע, הרבה פחות מאוריינות שנמדדת ע"י פיזה.

    לבעיה הזו אין פתרון פשוט (אני לא מציע הצעה פופוליסטית סטייל לפיד לבטל אותן כליל או לעשות רק 4), אבל אי אפשר לדבר על אוטונומיה למורה בלי לדבר עליה.

  9. חמוד :

    לא רק

    לאורך כל הדיון על ההסכם הזה , יו"ר ארגון המורים הסתמך על הנחות יסוד מוטעות , לגבי חלק לא מבוטל מהמורים .
    1. הוא טען שהמורה עובד שעות רבות בבית ללא תמורה , וכרך את התמורה יחד עם העברת העבודה לבית הספר .
    רוב המורים אכן עובדים שעות בבית , ואני מאמין שימשיכו לעשות כן גם במסגרת הרפורמה .פינת העבודה שלי בבית היא הסביבה הטבעית שבה אני יכול באמת לעבוד , כי מעבר לאלמנטים הרגשיים , ישנם הרבה ספרים וחומרים שאי אפשר לסחוב אותם כל יום לבית הספר , ולהחזיר אותם הבייתה . כשהתלוננו מורים על העבודה הרבה בבית , התלונה הייתה שזה ללא תמורה ולא טענו אף פעם שיש מקום לבטל את העבודה בבית .
    2. הנחה שנייה , שכל המורים יכולים לסיים את עבודתם בתוככי בית הספר . גם הנחה זו מוטעית , ויש סוג מורים שאפילו מחברת בחינה אחת לא יכולים לעשות בבית הספר והכל משאירים לשעות הערב בבית .
    3. הנחה שלישית , שכל המורים העובדים בהיקף מעל משרה או בשני בתי ספר הם עשו את זה אך ורק למען שיפור השכר . גם כאן יש טעות , כי ישנו חלק שעושה את זה מתוך אילוץ כי קיים מחסור במורים במקצועות מסויימים , ומורה המקבל שליש משרה יותר הוא לפעמים פותר בעיה למנהל .
    4.הנחה מוטעית נוספת , היא שהמורים נפגשים עם תלמידיהם רק בתוך בית הספר . כנראה שיו"ר הארגון אינו חי בעידן האינטרנט והטכנולוגיה , ויש מורים רבים שנפגשים עם תלמידיהם דרך כל מיני פורומים באתר האינטרנט של בית הספר , ולמפגשים האלה אין שום תחליף .
    המינימום שאני דורש , למרות כל המוקשים בהסכם זה , הוא לתת למורה לבחור אם ברצונו לעשות שעות השהיה ושעות ההכנה לבגרות בתוך בית הספר או בבית .

  10. שושי פולטין :

    התיישבתי סוף סוף להגיב בהרחבה, אבל איתי וחמוד , תגובות 8,9 עשו את זה מצויין. תגובות אלו יחד עם הפוסט מהוות תמונה שלמה המשקפת דעתי.

  11. דנון :

    מסכים עם איתי, במשך שנים דחפו המורים לתכנית של 40 ש"ש ואמורים להיות ערוכים לה מבחינה תודעתית. היא טובה להרבה מורים שנמצאים כיום במערכת בתנאים פחות טובים. אני רוצה להתייחס כרגע לצד הטכני, הבעיה יכולה להיות כזאת שבתי הספר לא הוכשרו לקלוט את המורים והתלמידים ליום מלא. עם זאת, צריך לחכות ולראות מה יהיה

  12. דליה :

    אני מצרה על הניסיון למסמס את המסר החשוב המובע ברשומה זו. רק מי שנמצא בפנים יבין זאת. זה עניין של רגש ושל אווירה, ורגשות כאלה המתנסחים במלים מובילים להבנה.
    הנקודה המהותית היא שהוראה, שהייתה בעבר מקצוע חופשי, והמורה זכה לאוטונומיה ולתנאים שאפשרו לו ליצור ולהשקיע בתוך עבודת ההוראה, הופך בהסכם קיבוצי זה, לפקיד, המבצע הנחיות, מציית למנהל וחסר אוטונומיה לביצוע תפקידו באמונה. מה שמסמל מגמה שלילית זו הוא שעון הנוכחות, ולא עניין הנוכחות של 40 ש"ש בביה"ס.

    הכותרת המקורית שנתנה הכותבת למאמרה היא: "המדרון החלקלק שבין קריירה לעמל. על הגבול שנמחק בין הוראה לבירוקרטיה". זו הנקודה המהותית, הפכו את המורה לביורוקרט. במקום שיעסוק בפדגוגיה, מעמיסים עליו מטלות ביורוקרטיות.

  13. איתי :

    דליה,

    ללא קשר לשאלה מה דופק יותר את האוטונומיה של המורה – אימת הבגרויות או אימת השעון (מעניין אם רוב המורים יסכימו עם שושי ואיתי, הרי גם את וגם אני לא מלמדים בתיכון), חייבים להודות כי יש גזירה שווה בין שעון הנוכחות ל-40 ש"ש. אי אפשר לבקר את השעון ולא לבקר את העיקרון של 40 ש"ש (או 36 באופק, לא משנה) ולהיפך. שני הדברים כרוכים יחד.

    זאת משום ששני הדברים הוצעו ** בכריכה אחת ** ע"י ארגון המורים לוועדת דברת ב-2004. ככל הזכור לי השעון הזה היה גם בפיילוט של עוז לתמורה.

    מי שלמד כבר אז את הפרטים הקטנים הבין שזה חלק מהדיל, וזו שאלה מעניינת למה לא קמה מחאה המונית בקרב חברי הארגון עוד לפני שהחוברת האדומה הוגשה לועדת דוברת.

    מי שניזון כפתי תמים במשך יותר מעשר שנים מהסיפורים היפים שטאטאו את החסרונות מתחת לשטיח ומהספר של ד"ר תמיר שרן ארז קנה בעשרות אלפי עותקים ושלח לחברי הארגון – חבל.

    בסה"כ אם מסתכלים על עוז לתמורה המקורית, הרפורמה שאת בעצמך שיווקת בפוסטים רבים מספור לציבור בתוך החלופה הראויה לדוברת ולאופק, בוודאי שלא ניתן להגיד עליה שהיא הופכת את המורה לבירוקרט.

    להכין מערכי שיעור ולבדוק בחינות בפינה שקטה בבי"ס ובתשלום במקום בבית ובחינם – זה לא בירוקרט.

    להעביר הוראה פרטנית לתלמיד אחד או קבוצה קטנה – זה לא בירוקרט.

    פירמידת קידום פרופסיונלית מורכבת ומכובדת כמו שהיתה בעוז המקורית (וסורסה לבלי הכר) – זה לא בירוקרט.

    נכון, השעון נתפס אולי כסמל להפיכת המורה לבירוקרט, אבל כבר ב-2004 יור ארגון המורים ידע בחוכמתו שאף מעסיק לא יהיה מוכן לשלם למורה על שעות שהיה בבי"ס שאינן שעות הוראה בלי שיש לדבר הזה תיעוד מהימן. או שעובדים בעולם הישן בלי שעון, או שעולים ל-36/40 עם שעון. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו.

    אמר לי פעם יור ועד של רופאים בבי"ח אחד בזמן הפגנה – זו בכלל לא שאלה עקרונית של כן שעון או לא שעון, אלא כמה המניאקים באוצר מוכנים לתת בשביל שנסכים לשעון. לדבריו, האחיות הסכימו בזמנו לשעון נוכחות כחלק מדיל מצוין, שהופך עד היום את האחיות למגזר מצ'ופר מאוד (יחסית להשכלתו) בכל סגל בית החולים. אף אחד לא יטען שהאחיות הפכו עם הצבת השעונים לפקידות בירוקרטיות.

    הבעיה בעוז לתמורה הסופית לעומת עוז לתמורה המקורית היא שהמורים נתנו המון (כולל 40 ש"ש, כולל שעון, אבל גם כולל החלשת העבודה המאורגנת בעזרת חוזים אישיים ותגמול דיפ' שלא היו בהסכם המקורי) וקיבלו הרבה פחות ממה שהיה כלול בהצעה המקורית. בעיה נוספת שהוזכרה כאן והועלתה גם כנגד האופק היא התחלת הרפורמה ללא תשתיות ראויות וללא דוקטרינה מסודרת ומבוססת עדויות לשעות פרטניות יעילות.

    לבסוף,

    אני רוצה להזכיר לך את קריאתך פה באתר להרחיב את תחולת עוז לתמורה לבתי"ס שאינם בבעלות המדינה/רשות מקומית
    http://www.blacklabor.org/?p=36792
    אם כטענתך עוז לתמורה והשעון הופכים את המורה בחינוך הממלכתי לבירוקרט נטול אוטונומיה, אז אולי עדיף בכלל שלא יהיה צו הרחבה. במוכר שאינו רשמי (היום כ-40% מהתלמידים לומדים שם!!!) ימשיכו המורים ליהנות מאוטונומיה פדגוגית וחופש לצאת מבין כותלי המוסד כשאינם מלמדים, אבל בלי תוספת השכר (בבחינת לא מדובשך ולא מעוקצך).

  14. רביב נאוה :

    אני מתחבר לדברים של איתי אבל צריך להגיד יותר מזה: אם רוצים להעצים את המורה, לאפשר לו יצירתיות ואוטונומיה וגם להעלות לו את השכר (ועוד לא דיברנו על הקטנת כיתות, שיפור תשתיות וכו') חייבים רפורמה שכוללת יום עבודה ארוך.
    הדיבורים על מורים שזוחלים לאוטו ב-16:00 גמורים מיום עבודה מתיש הם לא יותר מבכיינות.

    המאבק עכשיו צריך להיות מופנה להורדת מספר בחינות הבגרות, להרגעת "היסטריית המדידה" ולמתן כלים נוספים למורים לניהול כיתה, אכיפת משמעת ושיפור דרכי הוראה (וכמובן, להמשיך להלחם בבונוסים הדיפרנציאליים). מי שבמקום זה מתבכיין על השוואת יום העבודה של המורה לשאר המקצועות במשק, מבזבז את הזמן ופוגע באינטרסים של המורים.

  15. איתי :

    רביב, עכשיו אתה לדעתי מגזים בכיוון ההפוך,

    בייחוד עם המילה "בכיינות" המבזה את המתנגדים. זה דומה ליחס של יולי תמיר למתנגדי האופק כעצלנים או להתייחסות הסקסיסטית של רן ארז (מבט שני) למורה שמכינה לבעלה ארוחה חמה בצהריים, כלומר שהיא חצי עקרת בית.

    לגיטימי לגמרי לא לרצות את הדיל של יום העבודה שנגמר ב-1600. בין אלה שלא רוצים את הדיל יש המוני מורים משקיענים ואיכותיים.

    צריך לקחת בחשבון שמתוך כמאה וארבעים אלף עו"ה פעילים, יש הרבה מאוד שהגיעו למקצוע דווקא בגלל אופיו של יום העבודה.

    בין אלה אפשר למנות – נשות משרתי קבע שמשרתים בבסיס סגור, נשים לבן זוג בקריירה תובענית, חד הוריות, נשים שיש להן משרה חלקית יוקרתית יותר או מכניסה יותר פר שעה (למשל מורה בתיכון שהיא גם מרצה במכללה לחינוך).

    עבור חלק גדול מהמורות הללו, הסכם עוז לתמורה אינו משתלם כלכלית: תוספת השכר מתקזזת באובדן ההכנסה הנוספת שהמורה מוותר עליה או בתוספת ההוצאה על צהרון/בייביסיטר שנחסך עד היום מהמורות.

    בהנחה שזה לא ריאלי שמשרד החינוך יאפשר בחירה בין עבודה ברפורמה לעבודה בלי רפורמה לנצח, ההסכם היה צריך לאפשר למורים הללו לעבוד בתוך הרפורמה תוך הורדת אחוז המשרה שלהם, כך שהם ישהו בביה"ס בערך אותו מספר שעות כמו היום.

    אם השכר היה עולה ב-66%, מורה שרוצה לעבוד 24 ש"ש היתה מצטרפת לרפורמה אבל במקום 100% משרה (40) היתה יורדת ל-60% ושכרה לא היה משתנה.

  16. רביב נאוה :

    איתי,
    אתה מתעלם מהנזק שקיבוע ההוראה כ"מקצוע לאמהות" גרם למעמד המורה ולשכר המורים במשך שנים.

    עם כל הכבוד לנשות הטייסים, נשות ההי-טקיסטים והחד-הוריות, שאת כולן אני מאד רוצה כמורות – המצב שבו שעות עבודה קצרות הוא שיקול מרכזי בבחירת ההוראה כמקצוע לא בריא למערכת.

    הארכת יום העבודה מחייבת שינוי מחשבתי לא פשוט, אבל היא חלק הכרחי מכל רפורמה. לפסול אותה על הסף – כן, זו בכיינות וחוסר התמודדות עם המציאות.

  17. חסן חמוד :

    עוז לתמורה הוא הסכם רע

    באתר זה נדוש ההסכם, נכתש ונופה עד הגרגיר האחרון ונחשפו כל מערומיו מכל זווית אפשרית לפני, תוך כדי ואחרי חתימתו.
    לצערי, הרוב המוחץ בציבור המורים לא הטריח את עצמו בקריאת ההסכם, ולו מטעמי סקרנות.
    עבדתי 36 שנים כמורה בתיכון, עשיתי מעין סקר מצוצם שכלל 25 מורים שאני מכיר, עובדים בשבעה בתי ספר בצפון.
    נדהמתי ממה שאוזניי שמעו. מקור הידע הבלעדי שלהם הוא מזכיר סניף ארגון המורים באזור. הוא הלעיט אותם בחצאי אמיתות, גילה טפח והסתיר טפחיים. הוא דיבר אך ורק על הכסף הרב שישתלשל לכיסיהם וכדי לאמת את דבריו הוא שיחד כמעט את כל המורים בתוספת 17% למשכורתם כבר מ-1/9/2011 תמורת כלום( 6 ש"ש שהייה שייבלעו בחלונות ובדלתות של מערכת השיעורים השבועית של כל מורה ורמז להם שלא תהיה אכיפה במשך שלוש שנים), רק עליהם לחתום על תצהיר בו הם מתחייבים להיכנס לעוז לתמורה בבוא תורם. כולם חתמו.
    כל מה שאנו עושים באתר זה לא יותר מאשר קול קורא במדבר. המורים ששאר רוח יש בהם אומרים לכשנגיע לגשר נשקול מה לעשות.
    רן ארז מצידו הכלבים נובחים והשיירה הולכת.
    שר החינוך מצידו הביא שקט תעשייתי ארוך טווח.
    אני ברחתי בעור שיניי מהמערכת.

  18. איתי :

    רביב,

    צריך להבדיל בין איך שאתה רוצה לראות את המערכת בטווח הארוך (אז אני מסכים איתך לגמרי) ובין העובדה שיש כיום במערכת עשרות אלפי מורים שהרפורמה פוגעת להם בתנאים ללא פיצוי הולם.

    מה בדיוק אתה מציע לכל מי שבחרו במקצוע בראש ובראשונה בגלל שעות העבודה הנוחות, מלבד "די לבכי ולנהי"? האם אתה אומר להם "תסתגלו או תלכו"?

    מבין המורות שרוצות/חייבות לצאת מוקדם, אלו שיש להן אפשרות לברוח תעדפנה ללכת למשרה חלקית בסקטור אחר, והמערכת תישאר עם מחסור גדול במורים מנוסים שייקח זמן רב למלא אותו. מי שיישארו יהיו אלה שאין להם אופציה אחרת.

    המסננת שנוצרת פה היא ממש לא "אידיאולוגית" (מי שמחוייבת למקצוע תישאר, מי שעוזבת היא נמושה עצלנית). נהפוך הוא, היא עלולה להבריח דווקא מורים מצוינים, כי לאלה יש סיכוי גדול יותר להסבה מקצועית.

  19. ערן אסקרי :

    האמן והאומן שבמורה

    ראשית, תודה על המאמר. אני בהחלט מזדהה עם התחושה של אובדן היצירתיות שעולה במאמר. המאמר מתאר בצורה כנה ומדויקת את התחושות של מי שהגיע ללמד מיתוך תחושת שליחות ומחפש את הדרך המתאימה והנכונה ביותר להעביר את תלמידיו את אותו תהליך למידה אמיתי שהוא בעצמו חווה וחווה במהלך חייו. תהליך מאיר, מעצב, מעורר ויצרי שלא ניתן למדוד בציוני בגרויות או מבחני מפמ"ר.
    איתי, הנקודה העיקרית כאן, כפי שאני מבין אותה, אינה אם הכנת השיעור ובדיקת המבחנים נעשית בבית או בביה"ס, הדיון כאן אינו על הכנסת שעון נוכחות כן או לא, הדיון הוא על תפקיד המורה ברמה הערכית וכיצד הסכם שכר כמו "עוז לתמורה" פוגע בו, על הניסיון להכניס את המורה לתוך מסגרות עבודה וסביבות עבודה שאינן מתאימות לו ולמדוד אותו על פי מדדים שאינם מתאימים. אתה נגעת בחלק (מהותי) מהעניין (המדידה הכמעט בלעדית של התלמידים והמורים על פי ציונים במבחנים). ההתייחסות לתפקיד המורה, ברמה הערכית, צריכה להיות כאל מתווה דרך, מוביל חברתי, מעורר ביקורת, איש רוח, דעת ותרבות, סקרן, יצירתי ופתוח לרעיונות חדשים. מהבחינה הזאת תפקיד המורה אכן דומה יותר לאמן/אומן. ברגע שמכניסים אמן/אומן לתוך מסגרות הוא מאבד את יכולות היצירה שבו ומעיין היצירה שבו מתייבש (אני בטוח שחלק מהקוראים מבינים למה אני מתכוון ועבור האחרים אני מתנצל אם זה נשמע מופשט מדי או קלישאתי מדי). ההתייחסות כיום למורים (כפי שהיא משתקפת מן הפעולות שנעשות על ידי משה"ח ובראשן הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה") מסרסת את האמן והאומן שבהם. אם המטרה היא לקבל מורים קונפורמיסטים, לא סקרנים, לא ביקורתיים, שלא מרחיבים את הידע שלהם שאינם מתעניינים בתחומי דעת אחרים… אז זה יכול להתאים. אני סבור שמורה כזה הוא מורה רע. וכמובן שדמות המורה מקרינה באופן ישיר על התלמידים ועל דמותם הם.
    על כן, אם המורה שוהה בביה"ס 40 שעות או 24 שעות זה לא מה שיגדיר אותו כמורה טוב יותר או פחות ומהבחינה הזאת אני מסכים לגמרי עם המאמר. בנוסף, כפי שכבר נאמר (על ידי איתי ורבים אחרים) ציון כזה או אחר של התלמידים בבגרויות ובמבחנים כאלה ואחרים לא בהכרח יגדירו אם המורה טוב או לא. זאת ועוד, אי אפשר לדבר על תפקיד המורה במושגים של תשומות ותפוקות או רווח והפסד ואי אפשר למדוד אותו כלכלית. כל מי ומה שמנסה לעשות זאת מסרס את תפקיד המורה. אפשר לנסות למצוא דרכים אחרות לתגמל מורים שעושים חלק מעבודתם בבית (אם זו האפשרות שבחרו בה). כמו כן ברגע שהסביבה הבית ספרית תהיה מקום שמייצג את הערכים שהזכרתי קודם כערכים של דמות המורה אני מאמין ששם הוא ירגיש בנוח ליצור ולעשות. כדי שזה יקרה צריך להיות שינוי תודעתי מהותי באופן שבו נתפש היום ביה"ס (אפשר שאפרט על כך בנפרד, בתגובה או מאמר).

    ערן

  20. ערן אסקרי :

    דוגמא מהסיפור האישי שלי

    רציתי להוסיף ולכתוב מהסיפור האישי שלי כדוגמא. הוכשרתי כמורה לעל יסודי (חט"ב ותיכון). מכמה בחינות זה יכול להיות עבורי נוח יותר ללמד בתיכון: גיל התלמידים בתיכון נוח יותר כי הם כבר אחרי שלב השתוללות ההורמונים ויותר פנויים ללמידה, הכיתות קטנות יותר (כיתות מגמה), השכר גבוה יותר (גמולי בגרות). אבל למרות כל אלה בחרתי במודע שלא ללמד בתיכון, מהסיבה היחידה שאני לא מעוניין להיות "עבד של הבגרות". אני יודע שזה מהותי עבורי כמורה ללמד בדרך שלי, בקצב שנכון לי, את התכנים שחשובים לי מבלי להיות כבול בתכניות שאני חושב שאינן מתאימות ומבלי להיכנס לתוך מרתון מטורף של להספיק חומר למבחן. אני יודע שזה היה גוזל ממני את היצירתיות והכיף שהן חלק מהסיבות שבגללן בחרתי במקצוע הזה. בשנתיים הראשונות שלי עבדתי כמורה בחט"ב אבל דיי מהר הבנתי שהמרתון המטורף הזה של מרדף אחרי החומר למבחן חלחל גם לשם בדמותם של מיבחני המיצ"ב, המפמ"ר, המבחנים הבינ"ל וכו'. וכעת זה גם מחלחל ליסודיים. בשנתיים האחרונות אני מלמד אך ורק במסגרות "מיוחדות" של עבודה עם מחוננים ומצטיינים. מכיוון שהמסגרות הללו מאפשרות לי ללמד מבלי להיות חלק מהטירוף ומאפשרות לי להביע את עצמי בהוראה כפי שאני רוצה. עבדתי ואני עובד גם בתוך בתי ספר "רגילים" כך שאני מכיר את המערכת דיי טוב ולצערי הרב כיום אני לא מוצא שום סיבה לחזור וללמד כיתות "רגילות", למרות שאני מרגיש שיש לי הרבה מה לתת לתלמידים בכיתות ה"רגילות" אבל אני יודע שלא אוכל ללמד בהן כפי שאני רוצה (וזה דיי מצער אותי). הייתה לי שיחה בעניין הזה עם המנהלת של אחד מביה"ס היסודיים שבהם אני מפעיל תכנית לתלמידים מצטיינים ושנינו הסכמנו על כך שהמערכת היום לא מאפשרת להתעמק בחומר (הספרים עמוסים מדי ו"מפציצים" את התלמידים במושגים ובנושאים מבלי שיהיה מספיק זמן ללמידה אמיתית ומהותית), יש "למידת רוחב" במקום "למידת עומק". שלא מאפשרת ללמד איך לחשוב באמת אלא רק מקנה ידע.

  21. דודו רוטמן :

    ושוב אני לא מבין משהו, בעיקר לערן

    האם ההסכם החדש מגדיל את מספר הבגרויות? האם ההתנגדות נובעת ממה שיש לטפל בו וההסכם לא מטפל (למשל בגרויות) או מכך שיש סעיפים בהסכם שהופכים את מצבם של המורים לרע יותר?

  22. רביב נאוה :

    איתי,
    אני לא אומר להם "תסתגלו או תלכו". אני אומר להם "אתם יכולים להסתגל". ואני מנסה לחזור ולהזכיר למי שמנסה להשכיח, שהארכת שעות השהייה בביה"ס היתה חלק מכל רפורמה שעלתה על השולחן בשנים האחרונות. כפי שערן כתב פה, שאלת היצירתיות של המורה לא תקבע ע"פ שעת העזיבה של ביה"ס.

    אם מורים כמו חסן ברחו מהמערכת, אני יכול להצר על זה, אני חושב שהמערכת צריכה מורים כמוהו. אבל האחריות על כך היא שלו ושלו בלבד. אין מה לחפש "אשמים" אחרים.

  23. איתי :

    ערן,

    אתה כותב דברים חשובים מאוד, אבל אני חושב שהם קשורים רק באופן חלש מאוד לדיון הציבורי בעוז (או באופק).

    בדיוק כפי שאמרת בצדק "אם המורה שוהה בביה"ס 40 שעות או 24 שעות זה לא מה שיגדיר אותו כמורה טוב יותר או פחות" נכון לומר "אם המורה שוהה בביה"ס 40 שעות או 24 שעות זה לא מה שיגדיר את ההסכם כהסכם טוב יותר או פחות".

    הסיבה לכך היא ש-99% מהביקורת שלך על איך שנראית היום האווירה בבית הספר לא נמצאת במנדט של הממונה על השכר באוצר.

    הממונה על השכר לא יכול להוריד את מינון המיצ"בים, להפחית את מספר הבגרויות או לבטל את מועדי החורף. הממונה על השכר לא קובע את הסילבוס לבגרות של כל מקצוע ואיך נראים ספרי הלימוד. הממונה על השכר גם לא קובע כמה שעות ילמדו בכל מקצוע (אחת הצרות היא שקיצצו מאוד בשעות אבל לא קיצצו בחומר). דברים כאלה לא נמצאים בהסכם קיבוצי.

    אפשר להיות בבי"ס 35-40 שעות בשבוע ושתהיה אוטונומיה ויצירתיות (זה מה שקורה בסקנדינביה), ואפשר להיות 24 שעות ושלא תהיה אוטונומיה ויצירתיות (= רוב התיכונים רגע לפני העוז).

    רביב,

    דווקא בגלל שתי הטענות הנכונות בראשית דבריך (הארכת שעות בכל רפורמה, יצירתיות לא קשורה לשעות שהיי), נובע כי שאלת האחריות קשורה ישירות למספרים היבשים: כמה יתנו וכמה יקבלו.

    קח שתי דוגמאות קיצון:
    א. "שלום, מדבר רן ארז. ממחר תעברו מ-24 שש ל-40 למשרה בלי שום תוספת שכר".

    ב. "שלום, מדבר רן ארז. ממחר תעברו מ-24 ש"ש ל-40, עם משכורת כמו בהייטק אבל עם בטחון תעסוקתי של עובד מדינה, מי שרוצה 24 ש"ש יירד ל-60% משרה"

    במקרה א' האחריות לנטישת מורים המונית תהיה של המדינה וארגון המורים. במקרה ב' האחריות לנטישת המורים תהיה של המורים.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.