מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
שינוי שיטת הבחירות אינו הפתרון
כעת, כשהמאבק מתחיל להתפצל, רבים ממוביליו מבקשים להציב את שינוי שיטת הבחירות כאחד מיעדיו. ק. טוכולסקי מזהיר מפני האמונה בפתרונות קסם
ביום חמישי הייתי בכנס של פעילי מחאה במסגרת הדיונים בשאלת המאבק לאן. למי שלא יודע אחרי הקתרזיס הגדול של צעדת המיליון החל המאבק להתפצל, מצד אחד התאחדות הסטודנטים חותכת למיינסטרים, מהצד השני פעילים חברתיים וותיקים מתארגנים להמשך המאבק בצורה קצת יותר מאורגנת, ובאמצע הפנים המוכרות של הנהגת המאבק ממשיכים כרגיל. אני מקווה לטוב, לשיתוף פעולה ואחדות שורות וגם למסרים ברורים.
אחד הדוברים המרכזיים בכנס היה פעיל חברתי וותיק, הוא גם היחיד מבין הדוברים שדיבר יותר מחמש דקות. אחרי שיצאתי שמעתי אותו מדבר בחוץ על החשיבות שבמאבק למען שינוי שיטת המשטר בישראל. הוא הסביר לבן שיחו שזה עוד לא הזמן להעלות את הנושא (אלא בפברואר, לא שאני יודע מה זה אומר) אבל הוא הפליג בזריקת קלישאות כ:"עד שחבר הכנסת לא ייצג אנשים הוא לא חייב כלום לאף אחד" או נתונים מוטעים כמו שר"צ התנגדה ב-1971 לשינוי שיטת המשטר בישראל (רץ הוקמה ערב בחירות 1973) וכן הלאה וכן הלאה. המחאה כבר אינה בת יום וכעת כאשר מתחיל בעצם שלב ההתארגנות שלה הגיע באמת הזמן להבחין מהם האינטרסים השונים שמקדמים פעילים שונים בה ואת מה הם משרתים. שינוי שיטת הממשל בישראל והמעבר לשיטת בחירות אזורית הן רעיונות שמהדהדים במרחב הציבורי הישראלי כבר שנים, כל תחלואי השיטה הקיימת מוצגים ככאלו שניתן לפתור באמצעות החלפה טכנית של שיטת השלטון.
מה משותף לכל מדינות סקנדינביה מדינות הרווחה המפותחות בעולם? בכולם שיטת הבחירות היא הדמוקרטיה היחסית, בדיוק או בדומה לשיטה אצלנו. אותו דבר ניתן לומר גם על רוב מדינות הרווחה האירופאיות בהן שיטת הבחירות היחסית או שיטה יחסית מעורבת (גרמניה) בדיוק או בדומה מאוד לישראל היא השיטה. בארצות הברית לעומת זאת על הבחירות האזוריות שבה קיימים פערים חברתיים משמעותיים בדיוק כמו בישראל, הכלכלה והחברה נפלו קורבן לשלטון של אוליגרכיה מצומצמת ששולטת בקונגרס שלה ביד ברזל. שיטת השלטון בעיקרה היא עניין טכני אולם למעשה מעבר לשיטת הבחירות האזורית תשרת בעיקר את בעלי ההון בדיוק כמו בארצות הברית.
מה מרגיז בשיטת הבחירות הקיימת בישראל? בעיקר המפלגות הקטנות שגורמות בריבוים לחוסר יציבות שלטונית. אולם המפלגות הקטנות הן ביטוי של דמוקרטיה שיעלם ברגע שבו נציג של מפלגה שיקבל 25% במחוז X יכנס לפרלמנט בשם המחוז כולו. המפלגות הקטנות פורחות בישראל כי המפלגות הגדולות נכשלו ביצוג מגזרים רחבים של החברה הישראלית. חרדים, ערבים, דתיים לאומיים, קומוניסטים, ירוקים, לאומנים קיצוניים (החלק שלא השתלב במפלגה גדולה) ועוד קבוצות קטנות יותר לא זוכות לייצוג במפלגות הגדולות שמשרתות את שלטון ההון. מעבר לשיטת בחירות אזורית תמחק את המפלגות הקטנות ותשאיר אותנו עם הגדולות. נו, פרלמנט שמורכב מ-50 ומשהו חברי קדימה, 50 ומשהו חברי ליכוד ועוד כמה עצמאיים זה החלום הרטוב של הדמוקרטיה בישראל?
הניסיון למצוא בפתרונות טכניים את המזור לתחלואי הפוליטיקה והחברה הישראלית הוא די טפשי. למען האמת אפשר לומר שהוא יוצר חלק לא מבוטל מתחלואי השיטה. קחו לדוגמא את שיטת המכרזים המסורבלת שמחייבת כל מינוי בשירות הציבורי. נוצרה משרה או התפנתה משרה, צריך לצאת במכרז, פנימי ואז בינמשרדי ואז חיצוני, לעשות מבחנים, לקיים ראיונות ולבחור, תהליך של בסביבות חצי שנה. משרות שלמות אינן מאוישות במשך חצי שנה לפחות ומצד שני כל מכרז אפשר לתפור. זה יקח את אותו הזמן אבל רק בודדים באמת יעמדו בדרישות התפקיד ורק אחד יבחר בסגירה בין חברי הוועדה. זה מגוחך ומסורבל ופוגע ביעילות השירות הציבורי. לכל מכרז יש עתודה של מכסימום שנה. זכיה בתפקיד במכרז לא מאפשרת למי שכבר נבחר ועזב לחזור אפילו לא כממלא מקום עד להתמודדות בעוד מכרז ועוד ועוד תחלואים קטנים. מכרזים לקניית שירותים של הממשלה הפכו לאמצעי מספר אחד לפגיעה בזכויות עבדי הקבלן והרשימה נמשכת אבל הקלישאה שזאת שיטה לא מושחתת ניצחה.
גם הסיסמא בדבר חוקה בעייתית באותה מידה. חוקה זה לא דבר רע אבל נשאלת השאלה באיזה אקלים נקבעה החוקה, מי היה הרוב ומה הוא כתב בה. הדבר האחרון שאני רוצה באווירה הפוליטית הנוכחית הוא שהכנסת תכתוב חוקה. זאת תהיה חוקה גזענית וניאו-ליבראלית. גם בשביל לתמוך בחקיקת חוקה תנאי המפתח הוא שלדעות הסוציאליסטיות/ס"ד יהיה יצוג משמעותי או רוב אחרת זאת תהיה בכיה לדורות.
שינוי שיטת הבחירות לא יגרום לכך שכל חבר פרלמנט ייצג נאמנה את תושבי מחוז הבחירה שלו בדיוק כמו שבארצות הברית הם לא מייצגים גם פה הם לא ייצגו. המפלגה הס"ד בכל אחת מארצות סקנדינביה מייצגת נאמנה את בוחריה בלי בחירות אזוריות. אפשר לשלב בין השיטות כמו בגרמניה אבל גם בגרמניה בסופו של דבר השיטה היחסית והבחירה של המפלגה חשובה יותר מהבחירה הישירה. מפלגה אמיתית עם סניפים וחברים ופעילות וחוגים ובטאונים ואידיאולוגיה היא הדרך לס"ד ובחירות יחסיות היא הדרך להבטיח שדעות חדשות ודעות של מיעוטים ודעות של מקופחים ומוחלשים יקבלו ביטוי ויוכלו לצבור עוצמה. צריך להזהר מטרמפיסטים וצריך לקיים דיון רציני בקלישאות שרצות בישראל כבר שנים, גם בדיון הטכני/מבני של המסגרת הפוליטית, הוא לא פחות חשוב מהדיון הכלכלי הישיר כי הוא בדיוק מה שמשפיע עליו. הבחירה האזורית הישירה היא קלישאה מסוכנת ביותר כי במדינות בהן היא מתקיימת היא משרתת את האליטה ורק לעיתים נדירות (בחירות 1945 בבריטניה) מתקיימים בה התנאים שמאפשרים מעבר למדינת רווחה. במדינה שאין בה מפלגה "לאומית" ס"ד המעבר לשיטה האזורית יבטיח בעיקר את העלמות הס"ד. או בתרגום לעברית מדינה של ליכוד וקדימה. בלי מפלגה ס"ד גדולה וחזקה או מפלגת שמאל סוציאליסטית גדולה וחזקה מה שאין לנו כרגע אין שום בשורה בשינוי השיטה, להיפך זה הדבר שיכול להבטיח את המשך שלטון ההון בפוליטיקה הישראלית לעוד שנים רבות.
תגיות: חוקה, מחאת-האוהלים, שיטת-הבחירות
קישור קבוע
16 תגובות
Email This Post
12 בספטמבר, 2011 בשעה 7:47
אין ספק שבחירות איזוריות הן חיזוק ההון.
זה לא אומר שהשיטה הנוכחית מתאימה.
מדינות סקנדינביה מנהלות מדינה, מדינת ישראל מנהלת מדינה וסכסוך איזורי במקביל. השיטה הנוכחית גורמת לכך שלא ניתן לנהל, לא את המדינה ולא את הסכסוך.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 8:38
אני לא מסכים. מדינת ישראל נוהלה בהצלחה לא מועטה בשיטה הזו במשך שנים רבות. אם לציבור היה אמון במפלגה גדולה והיתה ישראלית ולא שבטיות פשריהיה לתפקד. הצלחה של מפלגה ס"ד גדולה בבחירות למשל תשים אלטרנטיבה שיצביעו לה.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 11:28
מדינת ישראל נוהלה בהצלחה עד שהיתה צריכה להחליט מה לעשות עם מיליונים של אנשים שנמצאים תחת שליטתה ולא מקבלים זכות הצבעה. מהרגע הזה היא הפסיקה להתנהל בהצלחה ברוב הנושאים כולל בנושא האמור. 44 שנים.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 11:37
נו וזה קשור לשיטת הממשל?
12 בספטמבר, 2011 בשעה 12:04
בעיני כן. אני חושב שביסודה השיטה היא טובה ומתאימה לחברה מבוזרת. אני גם מסכים איתך לגבי החוקה. אבל הנושא המדיני צריך לדעתי להיות נתון לבחירה נפרדת של העם שלא מכפיפה את בחירותיו בנושאי הפנים והחוץ האחרים.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 14:02
אני מסכים ששינוי שיטת הבחירות לא יפתור את הבעייה. מפלגות המרכז והימין המתון והלא מתון הצליחו לצרוב בתודעת המוני העם שהשמאל היא מילה מגונה, והשמאל עצמו תרם את חלקו בהליך זה בתרדמתו ובאחוז השתתפותו הנמוך בבחירות.
אוליי גל המחאה החברתית שחדר לתודעת הציבור הרחב יעשה את שלו בבחירות הבאות, לפחות יעיר אדישי הזרם הסוציאל-דמוקרטי מאדישותם ויטריחו את עצמם בפעילות אינטנסיבית ויפה שעה אחת קודם.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 15:13
בין "×”×™×™× ×• כחולמי×...", לבין "יד ×חת עושה במל××›×” וה×חרת מחזקת בשלח..."
הפיצול במחאה היה צפוי כבר מהשבוע השני, משום שהמחאה אינה מייצגת מטרה מרכזית אחת או קבוצה ממוקדת של מטרות שיש לגביהן הסכמה ציבורית רחבה.
יש רק סט אחד של מטרות כאלה, הסט שהוצג ע"י יוזמי המחאה בתחילחת הדרך – דיור בר השגה, הורדת יוקר המחיה ופערי שכר הגיוניים (או הכנסה פנויה סבירה). כל נסיון להרחיב את היריעה, מוביל מטבע הדברים לפיצול.
שיטת השלטון נמצאת תמיד בין שני קצוות – יצוגיות ומשילות. השיטה הקיימת כיום ספגה לתוכה במרוצת השנים ארבע השפעות שליליות: 1. אי-אמון במפלגות הקיימות ומנהיגיהן, 2. חלוקה לימין ושמאל על בסיס הגישה המדינית המובילה; ז"א: "תרגום לעברית" של הפתרון האופרטיבי של הסיסמא "שתי מדינות לשני עמים". 3. שיקוף גדל והולך של השסעים החברתיים, משום שהגושים הפוליטיים הגדולים לא השכילו להכיל ולבטא את ריבויי הדעות, העמדות והניואנסים בכל אחד מהנושאים העקריים: מדיני, דת-ומדינה, לאומי, חברתי, כלכלי, אתני, תרבותי. 4. אד-הוקיזציה של המאבק הפוליטי בכל מערכת בחירות, כאשר אינטרסים אישיים, מבוססים על תמכות כלכליות ותקשורתיות סקטוריאליות, מיצרים בכל מערכת בחירות "מפץ פוליטי" חדש, שמרסק כל אפשרות לרציפות שלטונית, ומכאן גם לרציפות מימוש של תכניות ארוכות-טווח (שינוי, קדימה, גימלאים, ד"ש, "בריחת הערבים", פילוגים בימין ופילוגים בשמאל וכו').
הבעיה אינה בשיטת הבחירות ולא במספר המפלגות הקטנות. הבעיה היא ברצון של כל אחת מהמפלגות הבינוניות (אין כיום גדולות) להוביל את המערכת הפוליטית "בדרכה" באופן "בלעדי", דבר שבמציאות הקיימת מתגלה תמיד כחלום באספמיה. אילו השכילו מפלגות הליבה להתפשר ולהגיע למודוס אופרנדי זמני בשתיים-שלוש סוגיות מרכזיות, כגון: תיקון הליקויים הכלכליים, חיקוק חוקה, עדכון שיטת המימשל במטרה לצמצם את מספר המפלגות לכדי חמישה או שישה גושים עקריים, פתרון מדיני מוסכם תחילה בין היהודים וא"כ גם עם הערבים – ניתן היה להקטין את מספר המפלגות הקטנות (רסיסים) באמצעות אחוז החסימה, (שיש להודות שיש בו מידה של פגיעה ביצוגיות, אבל נזקה יצא בשכר המדינה כולה) ולהתקדם לעבר משילות רציונלית יותר בכל התחומים, תוך ניטרול מנגנוני הלחץ של רסיסי המפלגות.
בבחירות מתבקשים כיום הישראלים להכריע בהצבעה אחת עבור שש השאלות המרכזיות הבאות יחד, אשר את התשובות לכל אחת מהן הוא מדרג על פני סקלה משקללת.
א. נאמנות והזדהות עם המדינה.
ב. חילוני או דתי
ג. כלכלה חופשית או מנוהלת מרכזית
ד. פתרון שתי מדינות לפי נתניהו או לפי אבו-מאזן
ה. ראש ממשלה א' או ב'
ו. נושאים אחרים
קווי החיתוך של החלטות אלה על משקליהן היחסיים קובעים את הצבעתו – דרך הראש או דרך הבטן. ככל שגדול יותר מספר הרשימות המתמודדות בבחירות, גדל פיצול הקולות וקטן הסיכוי שרשימה כלשהי תגיע למספר בוחרים שיאפשר לה הקמת קואליציה הומוגנית ויציבה. (קואליציה שיש בה הבדלי דעות אבל הבדלים אלה אינם מקוטבים). כל מעשי הממשלה נבחרת על יסוד בחירה מסוג זה, הם חלקיים, איטיים, ורופפים, ובבחירות הבאות עשויים להתבטל ולהתחלף בפשרות חדשות ושונות. הצורך של המפלגות הגדולות לבדל עצמן זו מזו, מציבה אותן כמעט תמיד ובוודאות משני צידי המתרס בסוגיות הליבה החשובות, ומכאן בחוסר יכולת להגיע למודוס אופרנדי. הדרך היהחידה להתגבר על כך היא באמצעות המכניקה של שיטת הבחירות או באמצעות מדיניות מוגדרת מרא שאומרת: בין אם תזכה מפלגה א' ובין אם תזכה מפלגה ב' במספר קולות גדול יותר, שתיהן יחד תקמנה ממשלה (ולו ממשלת מיעוט) במטרה לטפל בנושאי ליבה מוסכמים מראש. משך קיומה של ממשלה כזו יהיה מוסכם מראש גם הוא ויהיה תלוי בהגשמת המטרות המוסכמות. במציאות שבה גוש ימין או גוש שמאל שולטים במדינה בתוקף רוב של חמישה או שבעה מנדטים, שרב בו המפריד על המשותף, לא ניתן יהיה לבצע צעדים מרחיקי לכת. הסכם אוסלו ורצח רבין, וההנתקות מעזה וההתפתחויות שלאחריה הוכיחו זאת, ורק שוטה גמור יתעלם מלקחים אלה.
כדאי לשים לב שהמציאות במדינה, כמו המציאות של המדינה מושפעת השפעה רבה מהדמוגרפיה. דמוגרפיה אינה רק תרוץ לקיומה של מדיניות חוץ מסויימת כלפי הפלשתינאים. דמוגרפיה היא גורם חשוב עוד יותר בהתפתחויות הפנים מדינתיות של ישראל; והדמוגרפיה פועלת לטובת גוש הימין. חוקה תהיה חייבת לקחת זאת בחשבון. כיום עדיין ניתן לקיים שיח מאוזן משום שעליונות הדמוגרפיה "הימנית" אינה באה עדיין לביטוי באלקטורט הפעיל, אבל תוך כעשור תהיה שם. לכן, גם בשאלה זו כדאי להגיע לכלל תאומים ומהלכים מוסכמים ומעוגנים במידה רבה בהוויה חילונית, אשר לוקחת בחשבון גם גורמים לא חילוניים, מאשר להמתין ליום שבו יקשה הדבר שבעתיים.
מי שמחפש מדינה סוציאל-דמוקרטית בישראל חולם. הדבר לא יקום. מי שיבקש במקום זאת מדינה בעלת ערכים ורגישיות חברתיים בולטים, יוכל להשיג זאת משום שהדבר עולה בקנה אחד גם עם ערכי המסורת היהודית ואינו עומד בסתירה עם עקריה של כלכלה ליברלית. "היה חכם ואל צודק". כלל זה יפה גם באים לדון בשאלה של הסבת המחאה לתכנית יישום כלכלית-חברתית. בסופו של דבר חשוב הפתרון שייושם ולא באיזה שם ייקרא.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 18:56
את הנושא המדיני ולא רק אפשר לפתור באמצעות משאלי עם, כתבתי על כך בע"ש בעבר, אני חסיד גדול של משאלי עם. זכותו של העם להתערב במה שהוא רוצה באופן ישיר ולהנחות את הפוליטיקאים.
זה לא מחייב שינוי של השיטה היחסית.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 21:18
אתה צודק
12 בספטמבר, 2011 בשעה 21:19
אגב, זה שינוי משמעותי בשיטת ממשל.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 21:22
כן אבל למרות האפשרות למניפולציות זאת אפשרות חיובית. דמיין משאל עם נגד חוק הסדרים או קיצוץ בתקציבי רווחה וחינוך, יהיה קשה מאוד במשאל עם לקדם מדיניות נאו ליבראלית.
12 בספטמבר, 2011 בשעה 23:04
ק,
אם אתה מדמיין שמשאלי עם יקחו אותנו למדיניות כלכלית ס"ד, אני ממליץ לך לבקר באתר שיתוף הציבור של טרכטנברג ובאתר שיתוף הציבור של ספיבק-יונה.
ההצעות הכי פופולריות שם הן הצעות של הורדת מיסים – דלק, מסי קנייה למכוניות, מכסים, אגרת הטלויזיה, מע"מ.
בנוסף העוינות כלפי חלק ממוסדות המגזר הציבורי היא רבה. יהיה קל מאוד להעביר משאל עם על סגירת הערוץ הראשון, על רפורמה אכזרית בביטוח הלאומי, על קיצוץ דרסטי בימי חופשה למורים וכן הלאה.
וזה עוד לפני שהתחלנו עם מניפולציות של ניסוח השאלה (הפרטת קרקעות תוצג כטיפול בריכוזיות והגדלת היצע וכו').
12 בספטמבר, 2011 בשעה 23:14
איתי כדאי שתבדיל בין מה שקורה בעולם למה שעושים טוקבקיסטים ממומנים.
בינתיים בגרמניה למרות משאלי העם לא ביטלו את האגרה אבל כן מנעו הפרטות.
גם אם אני כמו לשכת ראש המשלה וחברות הייתי מעסיק טוקבקיסטים בשכר הייתי יכול ליצור שיח מזויף
13 בספטמבר, 2011 בשעה 0:00
זה לא רק טוקבקיסטים בשכר, יש כאן שיקוף אמיתי של דעת הציבור.
עשרות שנים של מחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה מראים שמר ישראלי רוצה מדינת רווחה כמו בשבדיה ולשלם מיסים כמו באמריקה.
לכן אין פלא שהצעות כמו לבטל את אגרת הטלויזיה או להוריד את המס על הדלק זוכות לפופולריות עצומה ואותנטית לחלוטין.
רוב האנשים פה לא באמת חושבים על מקורות המימון שיתנו להם את כל מה שהם רוצים – חינוך חינם מהגיל הרך עד BA, הקטנת כיתות בבי"ס, סל בריאות רחב, דיור ציבורי ומשכנתאות בריבית מוזלת וכן הלאה.
גם השנאה לגופי ממשלה כמו ממ"י או הבט"ל היא אותנטית לחלוטין.
לדעתי אם היית מעמיד היום להצבעה במשאל עם שתי הצעות
"לעצור את הפרטת ממ"י"
"להוריד את המס על הדלק"
השנייה היתה מתקבלת ברוב עצום, הראשונה בסבירות גבוהה לא היתה עוברת.
13 בספטמבר, 2011 בשעה 5:00
מ×מר חשוב
פתרונות קסם כמו שינוי השיטה או חוקה הם בעיתיים ממספר נימוקים:
א. שינוי השיטה לא פותרת את הבעיה המרכזית והיא היעדר בטחונות שנציגי הציבור אינם מרמים את הציבור; לשם כך צריך לקבל הצהרות הון גלויות, הצהרות הון אנושי ואפשרות בלתי מוגבלת לקבל הצהרות הון מכל קרוב מדרגה ראשונה ושותף עסקי או יחסי אמון מוגברים ב-5 שנים האחרונות.
כשלנציגי הציבור יהיה אסור לגנוב, וכשנתייחס ברצינות לעובדה שהם נציגי ציבור ולא "מלכים לרגע" אז השיטה תפעל למעננו; כל שיטה אפשר להשחית.
ב. חוקה אינה קודש אם כללי שינוי החוקה גמישים כמו שמתייחסים היום לחוקי יסוד.
ג. העיקר: הצעות חוקה ושיטות משטר תוצרת ממשלת ביבי-ברק-ליברמן הם הדבר האחרון שאנחנו רוצים.
13 בספטמבר, 2011 בשעה 6:57
איתי מר ישראלי התחיל להתפכח בשנים האחרונות, הקיץ האחרון היה רק עוד דוגמא.
חוץ מזה, רצון העם קובע ואם העם מטומטםן הוא מוזמן לבחור גרוע ולשלם. השיטה היחסית מבטיחה יצוג למגוון דעות והיא הדמוקרטית ביותרץ משאלי עם יכולים לתת לעם הזדמנות לדבר לפי אינטרסים משותפים של קבוצות ואני בעדם.
מעבר לשיטה האזורית מבטיח לנו בעיקר שהמפלגות הגדולות שנהנות היום מ-20 ומשהו אחוזי תמיכה בלבד יזכו ברוב מוחלט של הקולות ויוכלו לדרוס את דעות קבוצות המיעוט השונות.