חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

עמדת מוצא הומניסטית כבסיס לעיצוב מטרות החינוך והשיטה הפדגוגית

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 1.09.11 6:03

ד"ר דרור ד. לב נכח בקונגרס השני של ח' זה חינוך ומציע לאמץ תפיסה הומניסטית לעיצוב המערכת. לפניכם רשמיו מהכנס והצעותיו

עמדת מוצא הומניסטית כבסיס לעיצוב מטרות החינוך והשיטה הפדגוגית

מאת: ד"ר דרור ד. לב

מתוך החוקה של ארגון הבריאות העולמי (WHO):

“Health is a state of complete physical, mental and social well-being and not merely the absence of disease or infirmity … Healthy development of the child is of basic importance; the ability to live harmoniously in a changing total environment is essential to such development.”

אמש (29.08.11) השתתפתי בקונגרס החינוך ה-2 של קבוצת ח' זה חינוך. מעבר להתרגשות להיות במעמד אחד עם עוד מאות אנשים ששותפים לדאגה לעניין אחד, היה ברב-השיח שהתפתח סביב השולחן העגול שבו השתתפתי משהו שעזר לי להתמקד ולהבהיר, בראש ובראשונה לעצמי, את היעדים הראויים למערכת חינוך עדכנית בהיבט שבו דנה הקבוצה שלנו: מטרות החינוך ופדגוגיה. במאמר זה אני מבקש לחלוק אתכם תובנות אלו.

שיטת חינוך מושתת על עקרונות ואמונות יסוד לגבי טבע האדם הלומד (והמלמד). יש גישות חינוכיות שרואות את התלמיד כאדם פסיבי בטבעו השואף להימנע מכל מאמץ. שיטות הלמידה והחינוך המתבססות על הלומד הפסיבי והעצל הם שיטות אימון (מה שנקרא למידה ביהביוריסטית) המבוססות על פיקוח אדוק ושליטה מרבית בידי המורה. המורה קובע את יעדי הלמידה ואת כללי המשחק, והתלמיד יכול לבחור בין שיתוף פעולה גדול, שיביא לתגמול חיובי (בד"כ פרס כמו ציון גבוה) לבין שיתוף פעולה מועט, שלא יניב כל תגמול. במקרה שהתלמיד מסרב לשתף פעולה או לא מצליח לשתף פעולה המורה יגיב בגמול שלילי, כלומר עונש.

אבל אפשר לתאר את הסיפור הזה, שעומד בבסיס הנעשה במערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה בבתי הספר הממלכתיים, גם בכיוון ההפוך. התלמיד מוכנס בכפייה למצב שבו מרחב הפעולה שלו ואפשרויות הבחירה מצומצמים ביותר. יתרה מזאת, ללומד עצמו אין כל מעמד בקביעת יעדי הלימוד ומאפייני הלמידה. מצב הכפייה יוצר יחס בסיסי שלילי לכל התהליך, אם לא הושגו יעדי הלמידה ולא ניתן פרס מתחזקת אצל הלומד תחושת אי-היכולת וההנעה למאמץ למידה בעתיד קטן, ואם הושגו יעדי הלמידה והתקבל פרס מחוזק הקשר בין מאמץ למידה לתגמול חיצוני, כך שלמידה עתידית תהייה מותנית בהבטחה לפרס.

לעומת זאת, גישות חינוכיות הומניסטיות יוצאות מנקודת הנחה שהתלמיד הוא אדם סקרן המוכן למאמץ פעיל של למידה בכדי להגדיל את הידע שלו. לפי גישות אלה הלומד הוא האחראי העיקרי על תהליך הלמידה ועליו לקחת חלק פעיל וגדול בקביעת יעדי הלמידה, אופי תהליך הלמידה והערכת הלמידה. במקרה הזה המורה משמש גם כמקור ידע אבל, בעיקר, כמנחה המסייע לתלמיד בעיצוב ומימוש תהליך הלמידה. מעיין מאמן (coach) של למידה.

דוגמה לכך אפשר למצוא, לפחות בעיקרון, באוניברסיטאות. סטודנטים לתואר שני, ועוד יותר לתואר שלישי (דוקטורט), אמורים להתמקצע בעבודת המחקר. המטרה העיקרית של לימודי הדוקטורט היא להכשיר חוקרים. תהליך ההוראה מבוסס על הנחייה. באופן אידאלי, תלמיד הדוקטורט הוא האחראי על כל שלבי המחקר: בחירת הנושא למחקר, עיצוב שאלת המחקר, סקירת הספרות הקיימת בנושא, עיצוב שיטת המחקר ויישומה, ולבסוף ניתוח הממצאים ופירושם. הפרופסור, המכונה במקומות רבים "מנחה" (mentor), יכול (צריך?) לסייע לפי הצורך, מתוך דיאלוג שוטף עם התלמיד, מעקב אחר קצב וכיוון ההתקדמות, מתן משוב בונה (“לדעתי, השיטה שאתה מציעה יכולה להוביל לתוצאות הלא רצויות הבאות. מה דעתך? יש לך רעיון לשיטה אחרת? אולי מה שעשו החוקרים ההם יכול להתאים גם לנו?”) ומענה לשאלות ובקשות מפורשות מהתלמיד ("יש פה ממצא גבולי, מה כדאי לעשות עם זה?”) ולצרכים לא-מפורשים (העצמה לתלמיד שמראה חוסר ביטחון). אני חושב שיש מקום לשאול האם המודל האידאלי הזה מתממש באוניברסיטאות, אך עדיין מהתיאור האידאלי הזה אפשר לראות, שלמרות שלמנחה יש מקום רב להשפיע על פרויקט המחקר ועל העיצוב המקצועי של התלמיד כחוקר, האחריות על הפרויקט, קידומו והצלחתו, נשארים בידיים של התלמיד.

ברגע שהתלמיד אחראי ללמידה של עצמו נוצרת באופן מיידי הנעה ללמידה שנובעת מכך שהשגת יעדי הלמידה הם הצלחה, קודם כל, של התלמיד עצמו. הוא היה אחראי על עיצוב הלמידה ולכן קל לו לייחס לעצמו את ההצלחה. לכישוריו, להנאתו מלמידה. היות וכידוע, אדם קרוב אצל עצמו, שיתוף הלומד מגביר את הסיכוי שיעדי הלמידה ומאפייני הלמידה יהיו יותר מותאמים לצרכי הלומד. גם מבחינת הרמה (רמת קושי, מורכבות וכד') וגם מבחינת העניין התוכני. לדוגמה, אפשר ללמד פיסיקה באמצעות דוגמאות מעולם הספורט (כדורגל, ביליארד), מעולם התחבורה (מתי רכב עלול להתהפך? למה נוטה האופנוע על צידו בסיבובים?) וכד'. באופן טבעי מידת הקשב והעניין של מי שלומד את הדברים מתוך עולם תוכן שקרוב אל ליבו יהיו גדולים יותר מאשר מידת הקשב והעניין של מי שלומד את הדברים באופן מופשט או מתוך דוגמאות הרחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב.

תוצר לוואי חיובי נוסף של השיטות ההומניסטיות, לעומת השיטות הביהביוריסטיות, הוא פיתוח כישורי למידה (עצמית) ומוכוונות (אוריינטציה) עצמית אצל התלמידים. הלומדים הלוקחים חלק בקביעת יעדי הלמידה ומאפייני הלמידה מקבלים, למעשה, משוב לגבי דרכי הלמידה הטובות יותר או פחות עבורם ועל התחומים שמעניינים אותם יותר או פחות. בנוסף, עצם הצורך לקבל בעצמם החלטות לגבי התהליכים שהם עוברים מחייב התבוננות (רפלקציה) עצמית מתמשכת, שבסופו של דבר מוטמעת באופן החשיבה וההתנהגות היום יומי שלהם.

ולבסוף, אפשר לראות שיישום הגישה ההומניסטית מתאים גם על אוכלוסיית המורים. כמו שאמרנו שהתלמיד הוא אדם סקרן שרוצה ללמוד, ומוכן להתאמץ בשביל כך, נניח שהמורה רוצה ללמד ומוכן להתאמץ בכדי שהתלמיד יפיק את המרב מתהליך הלמידה. גם כאן, העמדת הדברים באופן זה מובילה לייחוס הצלחת הלמידה למורה, כמנחה ומדריך, ולא לתכנית לימודים, כזו או אחרת, שהוצנחה עליו מלמעלה. במקרה הזה, ההנהלה הופכת למערך תמיכה והדרכה למורה, כמדריך, ולצוות הלמידה מורה-תלמיד. מהיבט אחר, קל גם להכליל את השיטות ההומניסטיות להוראה של צוותי למידה. הערך המוסף כאן הוא למידה של עבודה בצוות.

ואולי הדבר החשוב ביותר, זה ההתאמה של השיטות ההומניסטיות ליעדי הבריאות, כפי שהם מוצגים על ידי ארגון הבריאות העולמי (לדוגמה, בציטוט שמובא בפתיח למאמר זה). כפי שהדיון למעלה מראה, השיטות ההומניסטיות מאפשרות לומדים מוכוונים לעצמם, ובכך בעלי מיטביות (well-being) נפשית וגם חברתית, ומיומנים בלמידה, ובכך מוכנים לחיים בסביבה המודרנית המשתנה.

תודה למנחי המעגל, ד"ר חגי קופרמינץ ויולי חרומצ'נקו, ולמשתתפים הנוספים, שהעלו שאלות, דוגמאות והערות שסייעו לי בחשיבה על הרעיונות שהועלו במאמר זה.

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , ,

33 תגובות

  1. דקל-דוד עוזר :

    בסיס רעיוני נכון ומצוין שמרפא את השורש החולה במערכת החינוך

  2. דני זמיר :

    מעניין אבל

    איך השיטה ההומניסטית מתמודדת עם הצורך ללמוד דברים לא מענינים ושגרתיים כדי לרכוש ידע ומיומנות חיוניים נגיד שפה זרה?
    אם מדברים על ילדים ולא על סטודנטים הצבת גבולות ברורים הצבת דרישות ברורות מסייעות לילד ולא ממש ברור לי מה השיטה ההומניסטית כפי שאתה מכנה אותה מציעה, אנא פרט.

  3. גליה :

    השיטה היא לא המטרה והמטרה היא לא השיטה.
    מטרות החינוך הן אחד הדברים המורכבים ומסובכים ביותר שיש במדינתנו הקטנה והממוגזרת – חכמים לפנינו ישבו בשולחנות עגולים – לא על בסיס התנדבותי מגזרי אלא בזכות מנדט פוליטי לפי חלוקה מפלגתית וזה מה שהם הצליחו לנסח יחדיו:
    מטרות החינוך הממלכתי הן:
    (1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;
    (2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;
    (3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;
    (4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם;
    (5) לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות;
    (6) לבסס את ידיעותיהם של הילד והילדה בתחומי הדעת והמדע השונים, ביצירה האנושית לסוגיה ולדורותיה, ובמיומנויות היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית, ולעודד פעילות גופנית ותרבות פנאי;
    (7) לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים;
    (8) להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו;
    (9) לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;
    (10) לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח;
    (11) להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.(ויקיפדיה)
    האם להשיג מטרות אלו בגישה בהביוריסטית או הומניסטית ? למידת חקר או שינון ? זה כבר מאוד תלוי בילד, בהורה, במורה, בסביבה, בתרבות ואין טעות גדולה מזו להניח שהגישות ההומניסטיות הן הגישות הטובות וה"נכונות" ביותר.
    די להזכיר את הויכוח שהתנהל סביב חוק זכויות התלמיד. חוק מצויין. אך ההתנגדות לו משקפת מציאות כאוטית שיצרה הגישה ההומניסטית שמקדשת את זכויות הפרט (הילד במרכז), ומזניחה את הסולידריות החברתית וחובות התלמיד.
    ישנם הורים שבוחרים להוציא את הטלויזיה מחייהם, ישנם הורים שהטלויזיה היא פתרון קסם לשקט בבית וישנם המחנכים לצפיה ביקורתית. אלה גם אלה עשויים לחנך אזרחים הגונים וישרי דרך.
    להלן הגורו החדש פרו' רולידר:
    http://www.youtube.com/watch?v=olYoip8NWI8&feature=related

    לסיכום, נכון יהיה (ואף הומניסטי יותר) להגדיר יעדים ומטרות משותפים ולהשאיר את השיטה לבחירת בית הספר, להורים ולמורים.

    הבעיה היא הרכב השולחן העגול.

  4. דרור :

    בין גישה חינוכית לשיטת הוראה

    דקל-דוד קלע בתגובתו במדוייק לדעתי. אני לא מדבר על שיטת הוראה, אלא על בסיס רעיוני שונה. נקודת מבט אחרת, חלופית. אני מציע להתחיל מאמונה חיובית בילדים, במורות, ובאדם בכלל.
    מערכת החינוך פועלת כיום בהתאם לנקודת מוצא שהתלמידים עצלנים ורמאים ושהמורות עצלניות וטיפשות. התוצאה היא בוגרים שמרגישים שעברו במוסד כליאה (לא ממציא, שלושה בוגרים צעירים של המערכת ישבו לידי במעגל וחזרו על אותו דימוי: בית כלא!). היה רוב מוחלט במעגל לכך שאופן הפעולה כיום מדכא סקרנות, מדכא יצירתיות, ויש שאמרו אפילו מדכא שמחת חיים. במאמר אני מראה כיצד נקודת המוצא של המערכת כיום, בסיס האידאולוגיה החינוכית, מביאה לתוצאות העצובות הללו.
    בנוסף אני מראה ש"החלפת הדיסקט" יכולה להביא לתוצאות אחרות, תוצאות כאלה שמופיעות גם ברשימת מטרות החינוך הממלכתי שהביאה גליה, וגם ברשימה שעלתה סביב השולחן העגול. לדוגמא, "לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות".
    הסיכום של גליה מתאר יפה את מהות הרעיון שאני מציע, רק שוכח דבר אחד – את התלמידים. בבסיס הרעיון שלי קיימת אוטונומיה גדולה מאוד בידי התלמיד, המורה והצוות הבית-ספרי התומך. יתרה מזאת, אני מציע להוסיף מידה של אוטונומיה גם בקביעת היעדים והמטרות (ברור שבתוך גבולות כלליים שיקבעו "מלמעלה"). ואם מתוך הדיאלוג תלמיד-מנחה יעלה ששיטת הלימוד המתאימה ביותר, לילד הספציפי הזה וכשזה נעשה בתיאום איתו, היא שיטה של חיזוקים זה בסדר גמור. יכול להיות שהמינוח שבו השתמשתי (גישה ביהביוריסטית) היה מטעה, אולי מינוח מדוייק יותר יהיה גישה מכניסטית. שורש הבעיה בהפקעת המעורבות הפעילה של התלמיד (והמורה) מהתהליך החינוכי.
    כמובן שמעורבות פעילה של התלמיד (והמורה) אין משמעותה הפקרות או כאוס. בפירוש יש בה מידה רבה של חובות דרישות וגבולות (לא שאלו מטרות חינוכיות כשלעצמן, אבל נדמה לי שיש הסכמה בימנו על החשיבות של מאפיינים אלו, בכדי להשיג מטרות חינוכיות חשובות). כדי להראות זאת, בקצרה, אחזור לדוגמה מן המאמר שמתארת את תהליך החניכה של תלמיד לדוקטורט באוניברסיטה. התלמיד נדרש לעבוד לפי שיטות העבודה המקובלות בתחום (איזה מין שאלות מחקר רלבנטיות, מהם כלי המחקר המקובלים, וכד'), במקומות רבים התלמיד נדרש להשיג נקודות-יעד (מיילסטונס) בזמנים מוגדרים מראש. כל מי שקרא הנחיות לכתיבת עבודת מחקר/מאמר יודע שגם בתהליך הומניסטי ופתוח מבחינות רבות יכולות להיות הרבה חובות ודרישות. החופש ניתן בתוך מסגרת מאוד ברורה וקשיחה.
    ולסיום, בשאלת העניין בחומר הנלמד, קודם כל לומד שעסוק בלמידה כשהנושא מעניין אותו, שאלת המחקר מסקרנת אותו וכד', יהיה מונע מתוך עצמו להתאמץ ולהתגבר על קשיים שונים בדרך אל המטרה. בין אם הקושי פיסי או מנטלי. לדעתי זה בפירוש נופל בתפקיד המנחה/מורה לעזור לתלמיד להתגבר על מכשולים וקשיים כאלה (כמו שקורה לעיתים מזומנות גם בתהליך ההנחייה באקדמיה). מעבר לכך, כבר מזמן שנו חכמי דיסני ש"הסוד הוא לבלוע את התרופה עם קצת סוכר": http://www.youtube.com/watch?v=HrnoR9cBP3o.

  5. דני זמיר :

    דרור אני חולק עליך

    דרור אני עובד עם בוגרי המערכת החינוכית שנים רבות ומקיים תכנית חינוכית נטולת לחצי הבגרות בתנאים אידאליים. כמו כן אני מופיע בפני שמיניסטים בעשרות בתי ספר מדי שנה לשיחות ובנוס, אני מעריך שאני מדבר מדי שנה באופן אישי עם מאות נערים ונערות בגילאי יא ומעלה.
    כל הקדמה הזו היא כי נסיוני הוא בעיקרו מעשי ולא תיאורטי ומכאן מגבלותי וספקנותי הויעדר מחקרים שעליהם אבסס את דבריי.
    הבעייה המרכזית שאני מזהה אצל הנערים הוא עודף עצום של בחירה שמקשה עליהם לשרטט גבולות ומשתק אותם. בוגרי בתי ספר דמוקרטיים שאני פוגש (כאשר עסקינן בבוגרים שאינם בעלי לקויות למידה) מאד מודעים לעצמם ולצרכיהם ואינם מוכנים לשלם מחירים חברתיים או לתבוע אותם מאחרים שאינם סופרים את צרכי הכלל. (מהתרשמותי האל מחקרית אחוז הלא מתגייסים ומשתמשי הסמים בין בוגרי בית הספר האלה הוא עצום חבל שלא נעשה מחקר על כך).

    לא זו אף זו. בניגוד לדוקטורט שבו אנו מדברים על אדם בוגר שבחר דרך חיים המסגרת הבית ספרית היא מסגרת מחייבת על פי חוק ונורמה למרות שמבחינה מנטלית גילאי יא יב אולי הפחות מתאימים ללימודים.
    לכן ההצעות שלך לחינוך על בסיס שאתה מכנה "הומניסטי" אינן יכולות לעמוד במבחן ממשי ולהצליח בהן. אינני טוען כמובן למשמעת ברזל וכו' ובהחלט צריך לגרום לאהבת הלמידה על ידי הוראה בידי מורים אוהבי אדם חדורי שליחות ומחוייבים לתלמידיהם ומכאן גם עמדתי הבסיסית: נקודת החולשה והמקום שבו המערכת צרכיה להשתנות היא דמות המורה, הכשרתו והציפיות ממנו (בנוסף כמובן לתגמול נאות וכו'). לתלות את הקשיים בגישה לא מאפשרת זה פשוט המענה הלא נכון לבעייה הלא מאובחנת נכון- לעניות דעתי.
    כשבכל מערכת החינוך העתידנית לפי הצעתך תלמידים יעצבו את סדר יומם ולימודיהם רובם יסיים כבור ועם הארץ, אנוכי וחסר רגישות לכלל ולהתסכלות רחבה , ברמות גובהות מאשר היום באופן מובהק.
    מה כן? צריך לצמצם את הבחירה לחייב את לימודי הליבה בהמוניסטיקה, תרבות ישראל וישמעאל, ציונות כביטוי לחברה דמוקרטית סולידרית מבוססת מורשת ישראל בשלטון אזרחי (ליהודים, כשוי זכויות לערבים), שפות זרות ומדעים ולהקפיד על הרגלי משמעת, מחד. מאידך- להתאים את הלמידה לתלמיד, לאסור עליו שימוש בתחומי בית הספר בסלולרי , ולעזרה בויקפדיה או בגוגל ובעיקר לשנות את הדיסקט ביחס לפרופורציות מורים תלמידים ולייעוד המורה באופן הבא: ליצור בכל יום במערכת שעתיים או שלוש עם מחנך. אם בבית ספר תיכון ממוצע של 1200 תלמידים יש 120 מורים הרי שלכל מורה צריכים להיות צמודים ונחנכים 10 תלמידים מי עד יב, שהוא המחנך שלהם בנוסף למקצוע הספציפי שהוא מלמד או לתפקידו בבית הספר. ("שרת" בית הסםר בהחלט יכול להיות מחנך ברוב המקרים, גם חלק מעודבי המינהלה וההנהלה!). דרך זו שאני מציע תגרום לחיבור אישי בין התלמיד למורה ותפתור את רוב הרעות החולות של המערכת היום שבהם רוב התלמידים הם עוד שם בכיתה.
    בקצרה, לא עוד חופש ופיתוח יצירתיות צריכים ילדי ישראל, אלא חניכה אישית צמודה קשוחה ואוהבת.

  6. גליה :

    דני כוונת לדעת מומחים. אבל בחלק של המסקנות פספסת.
    הגישות ההומניסטיות, הלמידה הטבעית, ובאופן כללי מה שגיל גרטל מרבה לכתוב עליו : http://www.text.org.il/index.php?book=1004087, http://www.blacklabor.org/?p=35785 לא הביאו רק חמלה ברמה הפילוסופית ולא השגים גבוהים ברמה הפרקטית. הגישות האלו הביאו לנו גם את השפה כמכלול- דורות של ילדים שלא למדו לקרוא. ואת הבדידים ושיטות דומות שסבכו לנו את המתמטיקה והרחיקו דורות של ילדים מהמקצוע. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4116125,00.html
    לא מפליא אותי כלל שהנערים שישבו סביב השולחן העגול הגיבו כפי שהגיבו. אני מנחשת שהם לא היו בוגרי שבח ומופת למשל. (אגב הזלזול במורות, ובתלמידים מתחיל מאותה פילוסופיה) אבל – הפתרון הוא לא לחזור לשיטות שמרניות- (להוציא סלולרי מהכיתה ולהפסיק להשתמש בגוגל או ויקיפדיה ולעמוד לכבוד המורה) אלא
    לעשות סינתזה מאוזנת בין למידת חקר, לשינון, למדידה והערכה, חשיבה בקורתית וכבוד הדדי… לסלולרי יש כפתור השתקה/כיבוי (שליטה בו היא שליטה בחיים) כולם משתמשים וישתמשו בגוגל וויקיפדיה – וטוב שכך ! אין שום סיבה ללכת לספריה לברר מושגים פשוטים אם ניתן בלחיצת כפתור להבין אותם. לספריה הולכים לחפש חומר – שכרגע – לא ניתן להשיגו דרך המחשב.
    ואחרי שלמדנו על ההיסטוריה של ירושלים בכיתה/בספריה/וראינו סרטון ביוטיוב – ניסע לירושלים להריח, לשמוע, לחוש ולראות ולנתח באופן ביקורתי את המציאות המורכבת.

    אין בעיה אחת שהיא "ה-בעיה של החינוך שלנו" שאם נפתור אותה בגישה א' נגיע להארה. לכן עדיף להגדיר יעדים ולהשאיר את הגישות והשיטות לסביבה התרבותית, לצוות החינוכי ולהורים.
    וכמו בכל תחום גם בחינוך מונופולים (כמו מט"ח) הם דבר מזיק מאוד.

  7. דני זמיר :

    לגליה

    הגוגל + ויקפדיה, המצגות והסלולרי הם השילוש הלא קדוש שמוביל את הרגלי הלמידה הלקויים.
    יחד עם יחס לא אישי שאינו סופר את הנער ומערכת שמבחן התוצאה הוא מה שמענין אותה, המתכון לגידול בורים= ברור.

  8. ערן אסקרי :

    מורכבות, התאמה, איזון

    גליה, אני בהחלט מסכים שהניסיון לצמצם את המורכבות הגדולה שקיימת לכדי מאמר שמדבר על "שיטה הומניסטית" (שאגב, היא סיסמא גדולה כיוון שהיא שם כולל להמון זרמים ושיטות בהוראה היום) הוא בגדר פופוליזם או שנובע מחוסר הבנה.
    דני, נקודת החולשה עיקרה אינה במורים בעיני. מורה שמלמד בתיכון וצריך להספיק ללמד כמויות של חומר (שעולות משנה לשנה) לבגרות, שהפכה להיות "עגל הזהב" של מערכת החינוך, יהפוך להיות "עבד של הבגרות" וילמד את החומר בצורה הכי פחות מעמיקה. הוא ילמד את התלמידים איך להצליח בבחינה אבל לא איך לחשוב ולהתעמק. והצדק עם אותו מורה, כיוון שאותו בסופו של דבר מודדים לפי ציוני תלמידיו. הבעיה התרחבה גם לחט"ב וגם ליסודי, בצורה של מבחני מיצב, מבחני מפמ"ר ומבחנים בינלאומיים, שעל פיהם נמדד כל בית ספר כיוון שהתוצאות מתפרסמות קבל עם ועדה. וכשזו המטרה המוצהרת של משה"ח אי אפשר לומר שזה המורה ולא המערכת. יחד עם זה, אני מסכים איתך שצריך לצמצם את כמות הבגרויות. וזה מוביל אותי לאקדמיזציה של בתי הספר, התופעה שבה דרישות הקבלה לאוניברסיטאות הם אלה שמכתיבים את רמת וכמות הידע הנדרש בבגרות גורמת לתופעות מעוותות של מועד ב' ו- ג' ו- ד', וציוני מגן גבוהים מהמציאות ובתי ספר שאומרים לתלמידים לא להגיע לביה"ס ביום של המיצב ואפילו מורים שמגלים לתלמידים את התשובות (וזה דברים שאני מכיר ממקור ראשון). מי אמר שכולם צריכים ללכת לאוניחברסיטה? או לעשות בגרות? בעניין הזה צריך להחזיר את בתי הספר המקצועיים, שהציעו אלטרנטיבה טובה לאותם תלמידים שיש להם כישורים אחרים ויכולים לתרום הרבה יותר בתור בעלי מקצועות חופשיים, מאשר לשבת בכיתה, עם דימוי נמוך ובמיקרה הטוב להפריע ובמקרה הרע לא להגיע כלל.
    אבל לגבי המורים זה לא הכל. אי אפשר להפיל על המורים הכל. מורה צעיר, עם מוטיבציה, יצירתיות ורצון לשנות, שנכנס לתוך מערכת לא מקצועית, שאינה דורשת, שאינה מתגמלת, שאין בה שאיפה למצוינות, עייפה… מורה כזה יתיישר מהר מאוד לפי רמת המערכת (הבינונית), או יעזוב. בודדים יישארו ויאבקו, או ימצאו לעצמם נישות ספציפיות או בתי ספר ייחודיים שבהם ירגישו שהם ממצים את עצמם. לכן יש כאן מרכיב מערכתי גדול מאוד שאי אפשר להתעלם ממנו. וודאי שאי אפשר להפיל את זה על המורים.
    גליה, אני שוב מסכים בהחלט בעניין ההתאמה לתלמיד. שהרי לכל תלמיד מתאימה הדרך שלו. יהיו כאלה שצריכים יותר את המערכת עם הגבולות הברורים והנוקשים, אחרים יצליחו דווקא במקום שבו הם בעלי חופש רב יותר. מבחינה מערכתית, למצוא את האיזון זה קשה מאוד. בנוסף, המערכת צריכה להסתגל לקצב של השינויים הטכנולוגים המאוד מהירים והמשמעותיים ולהתאים את עצמה, שהרי תפקיד המורה היום שונה לחלוטין מאשר בעבר. המורה היום אינו בעל הידע היחיד, גם לא העיקרי (כבעבר) הרבה פחות מזה. הידע נמצא זמין לכל ברשת, בלחיצת כפתור. על המורה לדעת ליצור סקרנות ללמידה, ללמד/להנחות כיצד לצרוך את כמויות הידע הללו בתבונה, כיצד לברור את הידע, כיצד לחשוב בצורה ביקורתית וכו'.
    זאת ועוד, עוד לא הזכרתי את עניין הכשרת המורים, תכניות הלימודים, מבנה ביה"ס, מספר התלמידים בכיתה, היעדר סמכות הורית ומורית ועוד בעיות שקיימות במערכת כל כך מסובכת. קצרה היריעה… (מה שניקרא).

    סופ"ש נעים

    ערן

  9. דני זמיר :

    ערן לזה כיונתי

    התכוונתי, וכנראה שהתנסחתי לא טוב, שהחוליה הקובעת היא המורה ואם המערכת והסביבה לא נותנים לו את הכלים (מהסיבות שמנית) ואת השקט התעשיתי כדי שימצה את יכולתו (בגלל שמה שקובע זה מבחן התוצאה) ואת המוטיבציה השליחותית שלו אין סיכוי לשינוי מהותי.

  10. גליה :

    דני,
    גוגל+ויקיפדיה+סלולרי הם אמצעים/כלים בלבד. פעם היו צועדים ימים כדי להאזין לנאומים של טבנקין וכצנלסון והיום נכנסים לעבודה שחורה וקוראים את דני זמיר. הנזק הוא לא דיאטה קוגניטיבית אלא עליה במשקל 🙁 .
    הדור לא "הולך ופוחת" – הוא משתנה. חושב אחרת, מדבר אחרת, מתנהג אחרת ומוציא לרחובות מיליון איש/ה ! בעזרת ה…פייסבוק+גוגל+סלולרי…

  11. דני זמיר :

    גליה יקירתי אני נאלץ לחלוק עלייך

    אין לי כמובן שום התנגדות לגוגל פייסוק ויקיפדיה לכשעצמם וככלים. אני טוען שהתבססות הלמידה עליהם גורמת לרדידות הלימוד. בדיוק כפי שהשימוש במצגות משפיע לרעה על יכולת הניתוח וההעמקה.
    הדוגמה שמתת לגבי המחאה החברתית פשוט לא מתאימה: אנחנו לא מדברים כאן באיך לעודד מחאה חברתית או חופש דיבור וכו' אלא על הדרך הנכונה להקנות ידע הגרלי למידה עצמית ונגישות לעולמות תוכן יסודיים.
    אם בכל מערכת החינוך בגליל העליון(שם אני גר) מתוך ארבעה בתי ספר תיכון אין יותר משני תלמידים שמבקשים ללמוד הסטוריה מורחבת (למרות שמורי ההסטוריה בבתי הספר בגליל הם יוצאים המכלל- רובם)ורמת המקורות הראשוניים כבסיס לצבירת הידע אפסי זה בדיוק ההסבר. גם לכלים יש משמעות דרמטית ומכוננת בפיתוח הסקרנות והאינטלקט כשעסקינן בלמידה, כפי שהוראה דרך טלויזיה נחקרה ונמצאה כנמוכה מאד ברמת הרכשת היעד ואופן החשיבה דרכה.
    (שלא לדבר על כך שהייתי הולך היום שבועות כדי לשמוע את ברל כצנלסון בחי….)
    ועוד ממצא אמפירי מעניין מנסיוני האישי: נערים ונערות סקרנים אשר אינם מסתמכים ברכישת הידע רק על ויקיפדיה הם אלו הפעילים ביותר בקריאת חומרים שונים ומגוונים ברשת, כגון מאמרים ודיעות באתר הזה…

  12. ערן אסקרי :

    ויקיפדיה, גוגל, פייסבוק ואחרים הם כלים (כפי שגליה אומרת) ויכולים להיות כלים טובים, כל עוד אנחנו, המחנכים (הורים, מורים, חברה), נדע לחנך כיצד לצרוך אותם בתבונה, במידה, בביקורתיות. בדיוק כשם שהטלוויזה הביאה עימה ערוצים נפלאים כמו נשיונל גיאוגרפיק, סרטים ותכניות טובת, לצד דברים פחות טובים ואנחנו כמחנכים חייבים ללמד את הדורות הצעירים (הורים, מורים, חברה) כיצד לצרוך אותה בתבונה (מה שאנחנו ככל הנראה לא עושים בצורה טובה).

  13. דרור :

    פחות חלוקים ממה שנראה

    עולם החינוך שופע מושגים, אמרות וסיסמאות. אני דווקא ניסיתי להתחמק מהם. אני מתרשם שדווקא אנשים שיותר בקיאים ברזי הרזים של השיטות והתיאוריות השונות מתקוממים. לחינם.
    השיח הציבורי על החינוך במדינת ישראל עדיין לא במצב של ויכוח ברמה הזו.
    אנחנו צריכים לברר קודם כל איך אנחנו רואים את התלמידים (והמורים) שלנו, כמי שרק רוצה להעביר את הזמן עד לצלצול או כאנשים סקרנים ותעבי דעת שרק מחכים להזדמנות הוגנת ללמוד?
    נדמה לי שיש תמיכה כללית באפשרות השניה (סקרנות ורצון ללמוד).
    אז למה המערכת, מהראש (שר ומנכ"ל וכו') ועד לאחרון המורים, פועלים לפי עמדת המוצא הראשונה (עצלנות)?
    איזה מין בוגרים הגישה הזו מייצרת?
    ואיזו מין עמדת מוצא אנחנו מבקשים מהמערכת לאמץ…

    עדיין צריך לברר מה הם הערכים החינוכיים שראוי וצריך להנחיל,
    ואיך כדאי ואיך אפשר לממש אותם.
    אבל כשנקודת המוצא של המערכת תהייה אחרת, גם הדרכים למימוש יהיו אחרות.

  14. ערן אסקרי :

    לדרור

    על סמך מה אתה קובע שהגישה של כל המורים, של השר ושל המנכ"ל היא גישה ש"רואה את התלמידים (והמורים) שלנו, כמי שרק רוצה להעביר את הזמן עד לצלצול"? קצת יהיר מצדך לומר כזאת אמירה. זה אפילו מקומם אותי. בתור מורה אני יכול לומר שאני רואה מורים שדווקא פועלים לפי הגישה השנייה שלך ויש לא מעט כאלה. אני לא יודע מהיכן נובעים דבריך אבל, בין אם התכוונת ובין אם לא, זה נשמע מזלזל. ועובדתית זה פשוט לא נכון

  15. דרור :

    ערן יקר, צר לי אם נפגעת. זו לא היתה כוונתי. כתבתי על אופן *הפעולה*, לא על ראייה.
    במערכת הקיימת, הציבורית, מורה יכול להאמין שהתלמיד בטבעו סקרן ותעב דעת, אבל בפועל מבנה המערכת והדרישות מכתיבים עשייה בעלת אופי אחר. זה לא סתם שהבוגרים הצעירים ששמעתי דיברו על חוויה של בית כלא!
    אני מסכים לחלוטין כי השינוי העיקרי דרוש במעלה הפירמידה (שר, מנכ"ל, אולי גם אצל ראשי המנהלות).
    אני מאמין שהלב של המורים (ושאר הצוות החינוכי) במקום הנכון, צריך לספק להם את התנאים המתאימים.

  16. גליה :

    דרור, האמת נמצאת בפרטים הקטנים.
    אם ה"אחריות לחינוך" היא של המדינה המשמעות לכך היא לא כספית בלבד. אלא שאני כמורה יש לי אחריות אישית לכך שהתלמיד שלי יגיע להשגים. האחריות נלקחה מההורה ומהתלמיד והועברה אלי. הדבר בא לידי ביטוי ברישום מדוייק של נוכחות. בקציני ביקור סדיר, בהוצאה מהבית במקרה הצורך, בהקלות לל"ל, בתוכניות אישיות בחינוך המיוחד, במספר רב מאוד של בגרויות ומסלולי לימוד ועוד פרמטרים שמבטאים את ההסכם בין המדינה לאזרח במדינה דמוקרטית. אך על המדינה להוכיח שהיא ממלאה את תפקידה ותקציבה אכן מושקעים בחינוך כנדרש – איך ? ע"י מדידה והערכה והשוואות בינלאומיות. התוצאה היא תחושת מחנק לכולם. אלא ש-כאשר האחריות לחינוך היא של הילד והמשפחה התוצאה היא – הפרטה.
    בחינוך הדמוקרטי/הפתוח האחריות לחינוך היא של הילד ושל הוריו. הוא אחראי ללמידה, ברצותו ילמד וברצותו ישחק כדורסל בחצר. כאשר האחריות עוברת לילד, אכן אין כל סיבה שירגיש כמו בכלא.
    כל מורה, מעדיף את הגישה הזו – היא הרבה יותר נוחה. אלא שיש שתי בעיות מהותיות א.נדמה לי שכל המדינות מעדיפות לשמור את האחריות לחינוך (מסיבות רבות טובות ורעות). ב. הגישה שמשאירה את האחריות לחינוך בידי ההורים (וילדיהם) – לא מתאימה לכל אחד.
    ומה קורה היום? אם יש לך כסף ומעמד אתה יכול לזכות להחזיר את האחריות לחינוך לידיים שלך. אם אין לך כסף או מעמד או שהמדינה לא מאוד סומכת עליך שתעזור לה לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים, אתה כולא את ילדיך בהסכמה בבית הספר – ונותן את המפתחות למורה והוא מחוייב להיות סוהר הומניסטי.

    זו הדילמה האמיתית – והיא שונה לחלוטין מ"הילד רע או טוב סקרן או לא" או "המורה המטומטמת או שלא" או כמה כסף נשפוך על ביה"ס כדי שהתנאים יהפכו את התלמיד והמורה לחרוצים וסקרנים (הניתוח הזה היה נכון בתחילת המאה העשרים, כשעברו משימוש בסרגל לצורכי ענישה לשימוש בסרגל לצורכי מדידה).

  17. דרור :

    השאלה למה ללמוד קודמת לשאלת האחריות

    גליה, כמו רוב, אם לא כל הדברים, גם הדילמה שאת מציגה נראית אחרת לגמרי אם מאמצים את נקודת המוצא שאני מציע.
    הרי אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהתלמיד רוצה ללמוד ושהמורה רוצה ללמד כבר אין ממש דילמה, אין קונפליקט – יש שיתוף פעולה ואחריות משותפת.

    ומה קורה היום? ברובה ככולה, המערכת פועלת מתוך עמדת מוצא של קונפליקט ולכן יש שאלה של "אחריות" וריב על סמכויות, ודיונים על "מעורבות הורית או התערבות הורית" וכו' וכו'.
    כן, או שיש לך כסף ואז …
    http://www.glz.co.il/NewsArticle.aspx?NewsId=89162
    (לא שברור לי מה השיטה החינוכית שם, אבל לאור מה שמתואר אפשר לנחש…)

  18. גליה :

    אשתמש במשפט של ידיד מועד ההורים בבית הספר (הפרטי-דמוקרטי)"קהילה" : כולם מרוצים ומשתפי פעולה כל עוד אין סתימות בצנרת.
    🙂

  19. ערן אסקרי :

    כסף, לבדו, אינו קונה את את הסקרנות של התלמידים.

    דרור
    כסף, לבדו, אינו קונה את את הסקרנות של התלמידים.
    אם אני מבין נכון את רמת הדיון שלך הרי שהיא פילוסופית יותר מאשר פרקטית (יכול להיות שלא הבנתי).
    אני מניח שבעיה עיקרית שקיימת היא במבנה של המערכת הבית ספרית. בקונספט, שקיים בערך 150 או 200 שנה (מימי המהפיכה התעשייתית). בעוד שהעולם השתנה מאז ללא היכר וממשיך להשתנות בקצב מטורף הסביבה הבית ספרית כמעט ולא השתנתה מאז. כשאתה נכנס בשערי ביה"ס אתה נכנס לתוך מקום שלא התאים את עצמו לשינויים בסביבה שמחוץ לגדרות שלו. וכשאתה (במובן של ספר הלימוד, המורה או המערכת) מדקלם לתלמידים קטעים ממגילת העצמאות, את תולדות עם ישראל וכו' הידע הזה חסר משמעות לתלמיד, זה לא מתחבר לו לשום דבר. והניתוק הזה מהמציאות בולט עוד יותר כשבחוץ מתחוללת מהפיכה חברתית תודעתית. אבל, כפי שכבר אמרתי קודם, המורה המסכן נאלץ להמשיך ללמד (יצירתי ככל שיהיה) ידע לא רלוונטי כדי להספיק לבגרות, למיצ"ב, למבחן מפמ"ר…
    ואת מהפיכת האינטרנט כבר הזכרתי?! סביר להניח שאין מורה שמכיל בתוכו את כמות הידע שיש למורה "גוגל" ואז מה הטעם לדקלם לתלמיד מה שהוא יכול למצוא בעצמו בגוגל?

  20. דרור :

    ערן, ברור שכסף לא קונה סקרנות או מוטיבציה וכד'. זה חלק מהכוונה שלי – לדבר רק ברמה של תקצוב (פחות ילדים בכיתה, יותר שכר למורים וכו') זה לא מספיק!
    צריך לשנות את הקונספציה ה"פילוסופית" לגבי חינוך (מה שקראתי נקודת המוצא), ואז לראות מה זה אומר מבחינת שיטות חינוך, שיטות הוראה … (הרמה הפרקטית) ורק אז לדבר על תיקצוב (צריך שיהיו פחות ילדים בכיתה? צריך לדרוש מהמורים לתת יותר שעות בביה"ס? …).
    יכול להיות ששיטות "הומניסטיות" עולות יותר, אבל גם יתכן שבאמצעות יישום מושכל ויצירתי אפשר יהיה לחסוך בעלויות ולהרוויח חינוך ערכי "על הדרך". ראה, לדוגמא, הרעיון של דני זמיר (באחת התגובות הראשונות) לתת גם לאב-הבית משימות חינוכיות.

  21. דרור :

    אולי פשוט נשאל את המורים והמורות?

    הצעה המבוססת על עקרונות דומים למה שאני מציע, והפעם ברמת המורים:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4117857,00.html

    מאת פרופ' אורית חזן, ראש המחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון

  22. ערן אסקרי :

    דרור

    אשמח אם תוכל לעדכן אותי לגבי זמן ומקום הקונגרס השלישי של ח זה חינוך.

  23. דרור :

    ארועים נוספים של ח' זה חינוך

    ניסיתי לברר פרטים לגבי ארועים נוספים של ח' זה חינוך. עד כמה שאני מבין, יושבים על התוכניות בשעות אלו.
    אפשר להתעדכן בדף הפייסבוק של הקבוצה: http://www.facebook.com/pages/%D7%97-%D7%96%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A/128204713939186
    וכנראה שגם באתר:
    http://j14.org.il/articles/tag/%D7%97-%D7%96%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A
    חוץ מזה, ביום ה' הקרוב, בשעה 19:00, תערך הפגישה הראשונה של ועדת החינוך של מאהל כרמל (ליד האודיטוריות בחיפה):
    http://www.facebook.com/event.php?eid=283097841705956

  24. ערן אסקרי :

    תודה

  25. ערן אסקרי :

    חומר למחשבה

    התגובות כאן מעלות הרבה חומר למחשבה מבחינת מה שאפשר לעשות.
    אני מתכוון לנסות לפנות לקבוצת המורים הירושלמים המוחים ולעוד אנשים ולנסות לבנות משהו…

  26. דרור :

    מחשבות בונות

    ערן, זה נשמע רעיון מצויין.
    עדכן, אפילו בשלב "היסודות".

  27. דרור :

    דברים שלומדים מדברי ילדים

    "זה לא אומר, כמובן, שאין לנוכחות הגננת ערך, נהפוך הוא, אלא שהגדרת התפקיד שלה צריכה להתעדכן כך שתשאיר לילדים כר נרחב ליצירת השערות ולבדיקתן בינם לבין עצמם."

    מתוך: מאמר ביקורת על הספר "ילדים מדברים: דפוסי תקשורת בשיח עמיתים"
    בעיתון הארץ
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1240832.html

  28. גליה :

    דרור,
    הכל יפה נחמד, הומניסטי נעים ונוח כל עוד "אין סתימות בצנרת". כל גננת תשמח לא להתערב בענייני הילדים, במיוחד כאשר מתרוצצים בין רגליה 35 זאטוטים. מתי מתערבים? כאשר המגרפה משנה את ייעודה. ואחרי שההורים (ההומניסטים בד"כ) תובעים את הגננת או משרד החינוך? יוצא חוזר מנכ"ל שאוסר שימוש במגרפות. ככה זה עובד. פעם היה נהוג לפזר בחצר גן הילדים גורטאות – היום מפזרים מצלמות.
    ומי נותן אמון בגננת/ברב/במורה ? נכון, מגזרים שמרניים יותר.

  29. דרור :

    גליה,
    את חוזרת על הדימוי הזה מספר פעמים. אנא,
    (1) הסבירי מהן אותן "סתימות בצנרת",
    ו(2) איך הן מונעות נקודת *מוצא* הומניסטית (במובן הרחב שאני מציין) לחינוך?
    תודה,
    דרור

  30. גליה :

    1. ה"סתמות בצנרת" הן מגוון תקלות שהביאו אותנו עד הלום. שהרי כולנו גדלנו על תפיסות הומניסטיות, ואין בכך שום חידוש במאה שנים האחרונות. לכן, לא זו "הבעיה" של המערכת.
    לכן בתגובתי הראשונה הבאתי את מטרות החינוך, שרובן נכתבו בגישה הומניסטית.
    גם הכתבה המצורפת אין חידוש רב ברמה פדגוגית/מחקרית ל"גננת המצויה". עם זאת יש בה רמיזה סמויה לכך שהגננות לא מחנכות בדרך זו, והיה ראוי שלא יציקו לילדים.
    2. המובן הרחב, שאני מדברת עליו, יכול להתרחש רק כאשר ישבו סביב השולחן העגול נציגי כל המגזרים בארצנו. רק אז יש סיכוי לדבר על ערכים, ליבה, פילוסופית חינוך. בת"א בחיפה ובסמינר הקיבוצים יכולים לנסח מניפסטים נשגבים. הם לא יעברו את מבחן הכנסת.
    3. נקודת מוצא הומניסטית, זו הגדרה רחבה ולא ממוקדת. ולכן היא לא עומדת במבחן "הסתימות בצנרת". עובדתית גני הילדים המרושתים במצלמות מאפיינים את תל אביב ולא את בני ברק.

    4. לא שיש לי פתרונות פלא, המציאות מאוד מורכבת, אבל נקודת המוצא לא צריכה להיות פילוסופיה X או Y אלא הסכמה של קואליציה רחבה על מטרות פרקטיות משותפות.

    שהרי בנשימה אחת עם המטרות ההומניסטיות באה הדרישה ללימודי ליבה .

  31. דרור :

    גליה, נראה שאת כותבת בבת-אחת על מספר רבדים.
    לטענתך, יש הסכמה כללית במערכת החינוך על נקודת המוצא ההומניסטית (שהרי כולנו גדלנו עליהם), ולכן זו לא מבעיות המערכת.
    מצד שני, את כן מסכימה שהמערכת לא פועלת באופן הומניסטי, מסיבות פרקטיות: בגלל ה"סתימות בצנרת".
    מצב קלאסי של פער בין רצוי למצוי.
    לדעתי, המשמעות היא שאחד המוקדים לשינוי במערכת צריך להיות צימצום הפער הזה. ישבו המומחים, מהאוניברסיטאות והסמינרים, מבתי-הספר, ממשרד החינוך, ומוועדי התלמידים וההורים, ויגבשו תוכניות פעולה לצמצום הפער.
    אז גם אפשר יהיה להעריך, באופן מושכל, את העלויות הדרושות.

    בינתיים, אפילו צוות המומחים האלטנטיבי (ספיבק-יונה) לא מוצא לנכון להתייחס לנושא.

    מתוך "מסמך עקרונות למדיניות חברתית – מוגש לציבור ע"י צוותי ספיבק-יונה" (http://j14.org.il/spivak/?p=236):

    חינוך
    • הקצאה מחודשת ומוגדלת של משאבים לחינוך הציבורי: הגדלת ההוצאה הציבורית על חינוך במטרה להביא לביטול הפער בין ישראל לבין הנהוג במדינות ה-OECD בהוצאה לתלמיד וביחס בין מספר התלמידים למורה; השגת שוויון ברמת החינוך באמצעות העדפה מתקנת לתלמידים בפריפריה החברתית; ביטול מסלולי החינוך המקצועי הנמוך ותוספת מסלולים עיוניים בבתי הספר באזורים אלה.
    • חינוך חינם מהגיל הרך ועד סוף התואר הראשון: עיגון בחוק של סל לתלמיד, המבטיח לצד שעות ההוראה גם את מכלול השירותים לתלמיד לרבות תשתיות, מנהלה, ייעוץ, טיפול רפואי וספרי לימוד; החלת חוק יום חינוך ארוך בכל מערכת החינוך.
    • השבת השליטה והאחריות על מדיניות החינוך ואספקתו לידי הציבור: הקמת נציבות חינוך ממלכתית, שתייצג את כלל המגזרים ותתווה חזון חינוכי ארוך-טווח לישראל; הסדרת מעמדו של החינוך הציבורי אל מול החינוך הפרטי בחוק; עצירת תהליכי השוק וההפרטה בחינוך; איסור גביית תשלומי הורים בחינוך הציבורי וביטול המימון הציבורי בבתי הספר הפרטיים; חיזוק בית הספר הציבורי כמוסד חינוכי על ידי צמצום בחינות הבגרות והרחבת החינוך לצדק חברתי; איחוד משאבי הטיפול והחינוך בגיל הרך תחת סמכות אחת של משרד החינוך.

    כך שנראה שהצוות האלטרנטיבי של מומחים לחינוך חושב שאין פער בין נקודת מוצא ההומניסטית לבין הנעשה בפועל במערכת. לפיכך, או שדעת המומחים שמערכת החינוך בישראל *פועלת* באופן הומניסטי, או שהם לא חושבים שחינוך הומניסטי זה מה שחשוב…

    את מוסיפה את הרובד הפוליטי (מבחן הכנסת). והרי המחאה, שעל הרקע שלה כתבתי את מה שכתבתי, מכוונת לשינוי פוליטי (שינוי התנהגות המדינה). ברוח ססמאת ההפגנה הגדולה האחרונה, הרעיון זה לשנות את השיטה. זה לא קל ולא פשוט, ותהיה התנגדות רבה וקשה (ראי מאורעות היום: פינוי המאהלים הברוטלי, בעיקר בת"א), אבל עם נצליח לאגד רבים יחד, ונתמיד בדרישות הצודקות – לא תהיה להם ברירה.

  32. גליה :

    א. אני שמחה שכך התנסחו צוות המומחים האלטרנטיבי: "השבת השליטה והאחריות על מדיניות החינוך ואספקתו לידי הציבור: הקמת נציבות חינוך ממלכתית, שתייצג את כלל המגזרים ותתווה חזון חינוכי ארוך-טווח לישראל;"
    ב. ה"סתימות בצנרת" בדר"כ הן לא בין חינוך הומניסטי "הטוב" למשהו אחר "רע". אלא למתח בין הזרם ההומניסטי הליברלי לזרם ההומניסטי הסוציאליסטי למשל, או לתפיסות דתיות.
    לכן כשאתה אומר "מטרות הומניסטיות" או "צמצום הפער" למה אתה מתכוון? ניקח לדוגמא את ילדי הגן מהכתבה שמגיעים להסדרים חברתיים יציבים יותר מאשר כאשר הגננת מתערבת. אך השקפת הגננת היא סוציאל-דמוקרטית והיא לא יכולה לסבול הסדרים של מונרכיה בגן – הסדר נפוץ נקרא "מלכ/ת הגן/כיתה". האם עליה להתערב? אולי ע"י התערבותה היא פוגעת בכישורי המנהיגות הטבעיים של הילד/ה ולא מאפשרת לעבדים הקטנים להשתחרר מהעבדותם בכוחות עצמם ?

    תפיסתי היא להשאיר לגננת ולהורים את מרחב הבחירה והשיפוט הערכי. ולא להכניס את המדינה לסיפור הזה.

    ג. השינוי הפוליטי יבוא רק ע"י שילוב של כלל המגזרים. בתחילת הדרך ראיתי את בתו של הרב עובדיה יוסף בצוות האלטרנטיבי . ולפני יומיים צפינו ברב (אביה) מלחשש לביבי שלא יתרגש מההפגנות. ז"א שהפלישה של השמאל-הלאומי, קדימה, מרץ התחילה לתת את אותותיה המזיקים.
    ולסיום, חצי מיליון המפגינים רוצים שהמדינה תקח אחריות כלכלית על החינוך, הם לא רוצים שהמדינה תחנך את הילדים. לכן אני חוזרת שוב ושוב לטענה שצריך לברר היטב למה הכוונה להחזיר את אחריות המדינה לחינוך ? ובאשר למטרות אני מסכימה עם המלצת הצוות האלטרנטיבי להקים נציבות ממלכתית שהם יקבעו האם יש לשנות את מטרות החינוך או שאין כל צורך .

  33. דרור :

    גליה,
    אני חושב שזה לא המקום להתווכח עם המלצות וועדת המומחים, גם לא לגבי הרעיון של הקמת גוף (נוסף) שיעסוק בעקרונות וחזון.
    הבאתי את הציטוט מכתביהם כדי להראות שלא כולם מחזיקים בנקודת המוצא ההומניסטית, לפחות לא הלכה למעשה.
    ובחינוך, הרי, מה שחשוב זה מה שעושים ואיך שמתנהגים – ולא מה שמצהירים.

    אני, בכוונה, לא נכנס לדקויות שמבדילות בין גישות הומניסטיות שונות. מבחינתי, זה אחד הנושאים החשובים לדיון הציבורי.
    עדיין, אני חושב שאת מערבבת בין גישה הומניסטית למעשה החינוכי לבין חינוך לערכים הומניסטיים.
    אני מבחין בין השניים.

    אם להתייחס לגננת מהדוגמא שלך, שמתלבטת האם להתערב בסדר החברתי שיצרו הילדים באופן עצמאי – הרי זו שאלה ערכית.
    מבחינתי, השאלה של נקודת המוצא החינוכית היא לגבי אופן ההתערבות, אם בחרה להתערב. לפי הגישה ההומניסטית למעשה החינוכי, שאני מציע, ההתערבות תהיה שונה בתכלית (לדוג' דיון, משחק, סימולציה וכד', ובטח יש אנשי הוראה וחינוך שיעלו דרכים יותר טובות ומקוריות. כשהדגש הוא עבודה *עם* הילדים) מהתערבות בגישות מכניסטיות (בהם הדגש הוא עבודה *מול* או *מעל* הילדים: כפיית חוקי התנהגות ואכיפתם באמצעות פיקוח חיצוני וחיזוקים ועונשים).

    במובן הזה, כך אני חושב, די ברור, לפחות חלק ממכיבי האחריות של המדינה לגבי החינוך.
    המדינה אחראית לספק את התנאים לחינוך באופן הומניסטי:
    את המשאבים החומריים (יחס אנשי צוות – תלמידים מתאים, ציוד למידה, מבנים ראויים, וכו').
    את המשאבים האנושיים המתאימים. בעיקר, הכשרה מתאימה לאנשי הצוות ומערך תמיכה שוטף.
    קביעת יעדים וציפיות מותאמים (אני חושב שאפשר לשלב בחינוך הומניסטי מידה מסויימת של הערכה בשיטות ה"מקובלות", אבל זה לא יכול להיות הדבר העיקרי, ובטח לא הבלעדי).
    קביעת מסגרות ערכיות והשכלתיות. מסגרת כללית ורחבה ככל האפשר. כמובן שיש מיומנויות בסיס (קריאה וכתיבה, חמש פעולות החשבון, וכד') שילדים חייבים לרכוש, אבל זה טריוויאלי, ברור מאליו. ההנחה ההומניסטית אומרת שהילדים ירצו לרכוש מיומנויות אלה כדי להשיג ידע ומיומנויות ברמה גבוהה יותר (לדוגמא, להבין איך חוזים את מזג האויר).
    ההגדרה של המסגרות הללו חשובה כדי להוות כלי לצוות החינוכי, ולתלמידים, להבטיח מינימום של לכידות חברתית (ערכים) ומינימום יכולת הסתגלות בעולם (השכלה). אני חושב שפה המקום לדיון פוליטי. פה הדיון הפוליטי קריטי.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.