מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מחאת האוהלים: אל העתיד, לא אל העבר
הדרישה למדינת רווחה אין פירושה התרפקות על העבר, כפי שטוענים כמה פרשנים. להפך, היא צופה אל העתיד. יש לבחון את העבר בצורה ביקורתית וללמוד ממנו
מאת: ק. טוכולסקי
השבוע ניתן היה לשים לב לספין תקשורתי חדש במאבק נגד המחאה החברתית. משרתי ההון בתקשורת פנו אלינו בקריאה שלא להתרפק על העבר. הדבר בלט בעיקר בעיתוני קבוצת הארץ, היכן שנחמיה שטרסלר וגיא רולניק המשיכו בקו שלהם שמצד אחד לא מעז להתנגד למחאה ומצד שני מנסה להסיט אותה ממסלולה למסלול שיבטיח את עקרותה. מוסף דה מארקר הקדיש את הכותרת לתיאוריה שלא היה פה סוציאליזם אמיתי, שטרלסלר פרסם מאמר אחר מאמר, וטען בהם שפעם היה פה רע ועכשו טוב פה. אין מה לדבר, למחסנית ההולכת ומתרוקנת של משרתי ההון בתקשורת מכניסים כל פעם שטות אחרת ויורים, העיקר לא להכנע למציאות.
בכל מקרה, אל להם, לרולניק וחבר מרעיו, חסידי האמונה העיוורת בדת השוק החופשי ובתיאוריה הבלתי ניתנת לבחינה של קפיטליזם טהור, וגם לא לשטרסלר ושאר ה"כתבים הכלכליים" (שם קוד למשרתי הון בתקשורת), לחשוב כי אנו רק נושאים עיננו לעבר בגעגועים. כתמיד, בזמן של ביקורת על המציאות צצות קצת נימות נוסטלגיות אבל המטרה היא העתיד. מהעבר אפשר אמנם ללמוד על כמה דברים טובים שהולכים לאיבוד, כמו שליטת המדינה בקרקע, מיסוי פרוגרסיבי בעיקרו או אחות בכל בית ספר, אבל בעבר היו גם מספיק דברים לא משהו. גם מימינו אנו אפשר ללמוד. כמה דברים לא כל כך זניחים כמו שקיפות ציבורית, שיוויון מגדרי ואיכות סביבה (לא מספיק עדיין אבל בהחלט יותר מאשר לפני 1977) בהחלט השתפרו פה בשנים האחרונות. המאבק החברתי, מהפכת הקיץ של 2011 לא נבראו בכדי ליצור מנהרת זמן שתחזיר אותנו לשנות ה-50. מה שהיה טוב בעבר, כמו ערבות הדדית, איגודים חזקים, שירותים חברתיים-כלכליים אוניברסאליים ושיעור עוני נמוך בהחלט שווה ללמוד ממנו ולאמץ. מה שטוב לקחת מההווה, שקיפות ציבורית, זכויות אזרחיות/ליבראליות, מודעות סביבתית, ניקח מההווה. מדינת הרווחה אינה חותרת לעבר, אם כל הכבוד לאוטופיה של תומאס מור או לכמה חברות סוציאליסטיות-אוטופיסטיות בימי הביניים, כאשר הקימו את מדינת הרווחה בבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה או את מדינות הרווחה בסקנדינביה, ההסתכלות הייתה קדימה. תמיד שילבו מוסדות ומסורות שהתאימו, אבל בגדול, תמיד ידעו שבעבר היה הרבה מה לתקן.
בואו ניקח את המודל הישראלי – מדינת ישראל של ימי מפא"י היתה אכן מדינה שהצליחה לקלוט אוכלוסייה גדולה מאוכלוסייתה שלה במהירות מדהימה והיו בה פערים נמוכים, אבל עדיין, ב-1970 היו בה 10% עוני (יש לציין שממשלות המערך הצליחו להוריד את שיעור העוני ל-3% עד 1977, ודווקא בתקופה בה ממשלות אלו השקיעו מהותית בהורדת שיעור העוני וצמצום הפערים, צמחה תנועת המחאה של הפנתרים השחורים נגד המשטר). זכויות אזרחיות של דמוקרטיה אף פעם לא היו הצד החזק של ימי מפא"י מהמשטר הצבאי והצנזורה ועד המעקב האפקטיבי של שירותים חשאיים אחרי האזרח (נכון גם בארצות הברית ובמערב אירופה של אותה תקופה כל תופעות אלו היו קיימות בחסות המלחמה הקרה, ובכל זאת). נוסף לכל אלו ישראל היתה מדינה עם אתוס צבאי מובהק ופולחן גנרלים, עם נטיה לתיעוש בכל מחיר בלי לשים לב למשמעות הסביבתית (ראו לדוגמא את זיהום הקרקעות של מתחמי התע"ש), והמדינה גם הותירה לנשים בפרט ול"אחר" בכלל (אחר הוא כל מי שלא היה חלק מהאתוס, ערביי ישראל, עולים חדשים מארצות ערב, ניצולי שואה, חרדים ועוד) בפוליטיקה, בחברה, בתרבות ובכלכלה תפקיד משני וזכויות פחותות. לא חסרים עוד דברים שליליים בעבר שלנו, ובכל מקרה כדאי לכולנו ללמוד אותם אך יש גם הרבה דברים חיוביים ללמוד מהעבר, במיוחד על בנייה של מערכות חינוך, בריאות ורווחה אוניברסאליות שנבנו כאן ואשר מאז 1977 פועלות כל הממשלות להריסתן, או מערכת ההשכלה הגבוה והמחקר המדעי שגם הן מדלדלות לאיטן בחסות ממשלות הימין והימין הכלכלה של ארבעת העשורים האחרונים.
לסיכום, כן אנחנו רוצים אחות בכל בית ספר במשרה מלאה וארוחות צהרים בבית ספר כמו בימי מפא"י אבל אנחנו לא רוצים את ימי מפא"י. ראוי וחשוב ללמוד את העבר ולקחת מרכיבים חיוביים ממנו, אבל אין מה להתרפק עליו. צריך להיות מאוד זהירים במיוחד פה בישראל, כי הימין הכלכלי והפוליטי השולט פה יצר שנאה ובוז לכל מה שמריח מהעבר. לכן עלינו לומר בלי בושה ובלי פחד לכל אויבי המאבק, משרתי שלטון ההון והאליטות שמחסלות היום את עתידנו: אין אנו רוצים לחזור אחורה, אנו רוצים לצעוד קדימה. אל העתיד, אל השחר המפציע, אל המחר, לבנות עולם חדש טוב, חברה חדשה, אמנה חברתית חדשה, טובים יותר ממה שהיה פה אי פעם. וכמובן, שלא יעבדו אליכם!!!
תגיות: גיא רולניק, דה-מרקר, מדינת-רווחה, מחאת-האוהלים, מפאי, נחמיה-שטרסלר, סוציאל-דמוקרטיה, עוני, קפיטליזם
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
19 באוגוסט, 2011 בשעה 14:10
הסוצי×ל דמוקרטיה ×”×™× ×¢×‘×¨..., ×œ× ×¢×ª×™×“
אם הטוענים לשינוי השיטה הקיימת לעבר מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית, אינם מתכוונים למה שהכרנו כאן ובמקומות אחרים, על כל החוליים, הליקויים, השחיתויות, חוסר היעילות, האנרכיה ביחסי עבודה, הפרוטקציוניזם, ועוד, אלא לדבר מה חדש שטרם נראה כמותו במקומותינו, חובת ההוכחה עליהם. עליהם להסביר כיצד יבנה, כיצד יפעל וכיצד יבטיח שנמנע מכל הרעות החולות המוכרות מן העבר. ברגע זה, ועד שיוכח אחרת, אין סוציאליזם של עבר וסוציאליזם של עתיד, יש סוציאליזם ויש שיטה אחרת; ובינתיים הם מלעיטים אותנו בסיסמאות.
בויכוח הציבורי העוסק בסוציאליזם של "עבר" מול סוציאליזם של "עתיד" יש מידה גדולה יותר של הזיה ומשאלות-לב משיש בו ממש. עצם העובדה שרוב חסידי הניאו-סוציאליזם אינם מצליחים לבור בטיעוני יריביהם האידיאולוגים את המוץ מהתבן, את ההבדל בהתיחסות לשוק חופשי לבין שוק חופשי אוטופי שאיש אינו דן בו, מעיד ששיפוטם הוא שיפוט של אמונה וכמיהה מיסטית יותר משהוא שיפוט של היגיון וידיעה. המבחן לכל שיטה הוא בתמורה שהיא מייצרת לציבור שבחר בה. בינתיים, איש לא הוכיח שסוציאליזם מייצר משק טוב יותר, יעיל יותר, גמיש יותר, צומח יותר, משק בעל כושר תחרות טוב יותרבעולם הגלובלי שבו מתחרה ומתמודדת ישראל, מזה שיצרה עבור ישראל השיטה הקיימת. קיימות טענות, בחלקן מוצדקות ואפילו מוצדקות מאוד, שממשלות ישראל בדור האחרון לא השכילו לחלק בצורה שיוויונית די הצורך את התוספות הגדולות לעושר הלאומי שהמשך החופשי סיפק למדינה.
בהבדלי גישה אלה שורש הויכוח. אבירי "דת החלוקה השיוויונית", מצב שאינו קיים בשום מדינה, מבקשים לתקן את השגיאות ואת הליקויים בחלוקה המתוארת כצודקת יותר, ע"י הרס המנגנון שיוצר את המקורות שאותם אנו מבקשים לחלק חלוקה טובה יותר – טיפשות, איוולת, הזיה? – לדידי הכל יחד. בוודאי שיש מקום וצורך לתקן עיוותים בחלוקת תוספות העשר הלאומי, ולבצע את החלוקה על בסיס רציונלי וצודק יותר. אולם עצם השאלה מהו צודק, מעלה ויכוח לא פחות סוער ונוקב מהשאלה באיזו שיטה לבחור. שהרי אפילו מול המחאה הנוכחית לא בדיוק ברור את מי באמת היא מיצגת: את אלה שיש להם אבל הם אינם מסתפקים בכך, כי יש להם ציפיות אחרות, או את אלה שיש להם הרבה פחות, ובשבילם "החזון" הוא מה שיש למתלוננים האחרים? האם למי שלמד באוניברסיטה מגיע חלק משמעותי יותר בעוגה הלאומית, משום שלמד או למי שלא הצליח ללמוד מסיבות שאינן תלויות בו מגיע יותר משום שבעובדה שלא ללמד טמונה "נכות פרמננטית" בסיכוייו מול מי שכן למד?! וברור צלכל בר-בי-רב שכל שיטה תוביל אותנו בסופו של דבר אל גבולות היכולת ואל הצורך לבחור. הצרכים והציפיות המשתקפים מהמחאה בארץ אבל גם ממחאות אחרות, אפילו במצרים, הם כה גדולים והפערים הקיימים כה בולטים, שהמהלך הנכון הוא לא רק שלא להקטין או לפגוע בקיים, אלא לבחור במודע, בקפידה ובשכל ישר בשיטה הכלכלית הטובה ביותר להגשמת יעדי הצמיחה, כבסיס לכל השאר.
מבלי להכנס לשאלה אילו נזקים ואילו הפסדים יגרמו למשק (מקיף מדי למסגרת זו) כתוצאה ממאבקים מיותרים שיתנהלו בו בגלל הרצון המיותר לשנות שיטה וכך לקלקל את יתרונו העיקרי, עצם הרצון לתקוף אידיאולוגית מה שדורש התיחסות אופרטיבית, מעיד כאלף עדים כיצד "דת אידיאולוגית", תחושות בטן, וגעגועים לעבר שלא היה יפה במיוחד, אבל בעיקר לא היה טוב במיוחד, מובילות את השכל הישר לעבר אבסורדים.
רק כתזכורת על קצה המזלג אזכיר שלמעורבות הממשלתית במשק העבר היו השלכות הרסניות, שחלק לא מבוטל מהן לא תוקן עד עצם ימים אלה. כשם שמדינה קומוניסטית "מתוכננת" ואדירה כבריה"מ כשלה בטיפול מרכזי בצרכיהם של ההמונים, כך כשלו גם השיטות הסמי-קומוניסטיות המכונות לעיתים סוציאליסטיות; בסיס הליקויים הוא אותו בסיס, העצמה והקצב של ההרס העצמי איטיים יותר במקרה השני. בשני המקרים חותרת השיטה למעורבות עמוקה של המדינה בחיי היום-יום של האזרחים, תוך הכתבת החלטות ומהלכים. ככל שהמדינה מספקת יותר שירותים, גדלה התלות של האזרח במדינה, העיוותים החברתיים בין "המקושרים" "לבלתי-מקושרים" גדלים ומתקבעת בתודעת האזרחים העובדה שאין קשר האם הם עובדים או לא ומה יעילותם בעבודה, זכות "המגיע לי" עומדת להם תודות לקשריהם עם השלטון ואלבזכות תרומתם לחברה ולמשק. בפועל זו חזרה תחת שם אחר למשטר "חלוקה" מהסוג שממנו נהנים למשל חוגים נרחבים בין החרדים והערבים, כסרח עודף מהסוציאליזם הישן. מושג "המקושרים" נולד במשטרים הקומוניסטיים והסוציאליסטיים בגלל השיטה, וקיבל בהם ממדים ענקיים. סוגים של "קישורים" קיימים גם במשק חופשי משום שהם מכוונים להשיג טובות הנאה. מעורבות מצומצמת יותר של המדינה במשק, אינה הופכת את השלטון, החזק ממילא, ליעד אוניברסאלי ולכל יכול גם בחלוקת טובות הנאה כלכליות לציבור. מכאן קל מאוד למפלגה שלטת לנצל את המנופים הכלכליים המוקנים לה ע"י השיטה בכדי לגייס תמיכה פוליטית, ולעשות את הדמוקרטיה פלסתר.
החומרה הגדולה ביותר בשיטה "החדשה" המוצעת היא היא בשילוב כל הכוחות החזקים בידי הגורם המבצע: הממשלה היא גם יוזמת חקיקה ומתקנת תקנות, היא בעלת סמכויות הביצוע עד לפרטים הקטנים, היא מנהלת התפעול הישירה של עצמה ושל המשק כמעט בכל תחום והיא גם הממונה על בקרת התנהלותה כלפי הציבור – הכל מתבצע על ידי אותם אנשים ואותם מנגנונים, ובאופן זה לא יתכן שלא תיווצרנה שחיתויות, אפליות, קיפוחיםאישיים וסקטוריאליים ועוד; כל התופעות שכבר היינו עדים להם בעידן "הסוציאליזם הישן", בדיוק מאותה סיבה – המעורבות הישירה של הממשלה בכלכלה.
ידע מקובל כיום במדעי המדינה מצביע על שינויים רבים בתפקודי המדינה המודרנית מאז אמצע המאה שעברה, אבל במיוחד בדור האחרון. שינויים אלה מתיחסים לכלל מערכת יחסי הגומלין שבין המדינה לאזרחיה, מה שנוהגים לכנות ה"אמנה החברתית". גם בשאלה מהם רכיביה המרכזיים של האמנה החברתית קיימות כיום פרשנויות אחדות: מצד אחד המקור של רוסו, המתמקד באחריות המדינה לאבטחת הביטחון הפיסי, אבטחת הקיניין והערכים, ומצד שני ההרחבות הפוסט-מודרניות המבקשות לראות המדינה אחראית-על לכל הדברים: ביטחון פיסי (מפני איום חיצוני), ביטחון אישי (מפני איומים פנימיים) וביטחון אנושי (הכולל למעשה את כל תחומי החיים: תעסוקה, כלכלה, חינוך, בריאות, מגורים ועוד); ויש וריאציות נוספות על הנושא. לצד הטלת מלוא האחריות על המדינה פועלים עליה ובתוכה גורמים שונים המחלישים מאוד את יכותה למלא משימות אלה. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא "התפוצצות" מדיניות הרווחה. גידול של האוכלוסיה, גידול ברמת החיים, אפקטים של צריכה מוגברת בשל גידול בהשכלה וחשיפה לתקשורת "מגרה", אינדיבידואליזציה המפרקת את הסולידריות והאחריות הההדדית, כשכל פרט, כל תא משפחתי, כל קבוצה משנית וכל סקטור, דואגים לעצמם, ורואים בממשלה מקור בלתי נדלה לתשובות, פתרונות ומימון. כתוצאה מכך חל גידול בלתי מבוקר בהוצאות הממשלה, שאינו מדביק את ההכנסות. מכאן הדרך לפשיטת רגל קצרה ומהירה.
השגיאות בשיטה הקיימת נובעות גם מהאמור לעיל, אבל לנוכח מדיניותו המרסנת של נתניהו, בעיקר מהזנחה, מליקויים בקשר בין הבוחרים לנבחרים (שיטת הבחירות) ומהפסיביות שגילה הציבור עד היום בהתיחסותו לנושאים חברתיים וכלכליים. חלק נוסף של הליקויים נובע מחוסר ידע וכישורי ניהול אפקטיביים במערכת השירות הציבורי ומחלוקת סמכויות קלוקלת. גם אם תשתנה השיטה באמצעותה תבוצע חלוקת המשאבים, מנגנוני הביצוע של הממשלה לא ישתנו ואיכותם לא תשתפר. אולם משינתן בידם כוח רב יותר, ימריאו נזקיהם לגבהים חדשים, וללא ריסון פיסקלי יביאו עד מהרה למשבר. כל מי שהיה מעורב בביצוע שינויים ארגוניים ותפקודיים בארגונים גדולים יודע, שקל הרבה יותר לתקן שגיאות שמקורן בהזנחה וטעויות ניהול מאשר ליקויים שמקורם בשינויי שיטה עתירי ניגודי אינטרסים, המשולבים ומובנים אל תוך הסדר החדש.
מכל מה שראינו ושמענו עד כה מהציבור, ובכלל זה ציבור שהשתתף גם במחאה אבל סרב להשתתף בפוטש פוליטי נגד הממשלה ורוה"מ, מותר לקוות שהציבור מבין היטב את ההבדלבין הזיות אידיאולוגיות לבין לקונות ביצועיות. ובעוד הוא דורש, ובצדק, ביטול עוותים ותיקון שגיאות מהותיים, הוא אינו מחוכן לירות לעצמו ברגל או בראש, על ידי מה שמכונה "שינוי השיטה". ברור, אם הממשלה לא תנהג בשכל ובאחריות, היא עלולה להגיע גם למצב שלא תזכה לאמון הציבור בבחירות הקרובות, לא כהענות לשכנוע בצורך בשינוי שיטה, אלא כעונש לממשלה המכהנת.
19 באוגוסט, 2011 בשעה 15:18
"הזיות ×ידי×ןלןגיות"
מי ששטוף תעמולה ניאו-ליברלית מכף רגל ועד ראש ,זה המגיב רפי,שרץ ישר למשטרים קומוניסטים רצחניים ,
במקום להתייחס ברצינות למודל הסוציאל-דמוקרטי המערב-אירופי שהוא המודל לדוגמא שלנו,
אנו חסידי מדינת הרווחה לרוב אזרחיה,ולא למיעוט קטן וחמסני.
19 באוגוסט, 2011 בשעה 16:38
1. השאלה היא מהו הפוטנציאל הנוכחי של ההון האנושי במדינת ישראל היום וכיצד הוא נהרס ונעקר ע"י תפיסה ניאו-ליבראלית מזויפת ומזייפת, שמשרתת טפילים שמנסים להתעשר על חשבונו.
את העבר אפשר לנתח רק בהקשרים של העבר, לא של היום.
מודלים של מדינת רווחה קיימים כבר היום, והם אינם בגדר הזיה שדורשת הוכחה.
אבל מה שמוציא אותי מדעתי ומביא אותי לכאן הוא העובדה שמערכת שכבר שנים כושלת פעם אחר פעם, וכשלה גם אתמול, היא עדיין בבחינת פרה קדושה ואף אחד לא יעיז לאמר שהנמק שהביא עלינו בית המדרש הניאו-ליבראלי, אחז גם בה.
במקום זה תגיד ליאת רגב משהו כמו – האירועים של אתמול הזכירו לנו מהו האתגר העיקרי מולו אנחנו עומדים.
ושוב אנחנו חוזרים למערה.
19 באוגוסט, 2011 בשעה 22:58
אני מסכים ע כל מילה.
צריך להוסיף לזה שאמנם גולדה מאיר לא הבינה על מדברים הפנתרים אבל האנשים סביבה הבינו.
בממשלת רבין הראשונה 1974-77 התקיים שיתוף פעולה של הממסד עם המחאה כפי שאפשר לראות בעבודת המסטר של דודי נתן.
http://www.yesod.net/mag/archives/2006/07/_19741977.html