חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מחאת האוהלים: האם ניתן להשיג "קפיצה איכותית"?

נושאים איכות השלטון, דעות ב 17.08.11 4:18

המחאות המתנהלות כעת לא יצליחו כנראה להשפיע על השלטון, אך אין זה אומר שהן תוכרזנה ככישלון. ההישג העיקרי כבר הושג בעצם שינוי השיח וחידוד התודעה הסוציאל-דמוקרטית בקרב הציבור. את ההישג הזה צריך לשמר כדי להמשיך לשלבים הבאים

מאת: יפתח גולדמן

העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. כבר שנים רבות אנחנו מדברים על מדינת רווחה, על סוציאל-דמוקרטיה, על סוציאליזם. אפילו את המונח המטופש "צדק חברתי" למדנו לגלגל על לשוננו, מתוך התחשבות בטעם הקהל. כבר שנים רבות שאנחנו מדברים, מלמדים, מחנכים, מרצים, כותבים… מול בני נוער, סטודנטים, קשישים, חוגי מתעניינים… ממתינים על כסא פלסטיק עד שיתקבץ מניין המאזינים… מקשיבים בנימוס למישהו מהקהל שרוצה "רק לשאול שאלה" ואגב כך יורה בנו צרור ססמאות נאו-ליברליות נבובות… מקשיבים לו בנימוס, באמפתיה, מסבירים איפה אנחנו חושבים שהוא טועה, וממשיכים הלאה. מתגברים על התסכול, מדחיקים את לחישות היאוש וממשיכים הלאה, מספרים אחר כך, בחוגים פנימיים, בדיחות של אירוניה עצמית (כולם שמעו כבר את כולן) וממשיכים הלאה. למה קיווינו בכל אותן שנים של מאמץ סיזיפי? נדמה לי, שבדיוק למה שמתחולל כאן בחודש האחרון. זו היתה הפנטזיה שלנו, של אלה מאתנו שעדיין העזו לפנטז. זה היה החלום הפרוע שלנו, ברגעים הבודדים שבהם הרשנו לעצמנו לחלום.

הקפיצה האיכותית

כשפרצו המחאות היה רגע קצר שבו התקשנו להבין שהחלום מתגשם ("וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר / וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד" כתבה לאה גולדברג). דברים שאמרנו במשך שנים בפני קהלים של עשרים איש בקעו מפיותיהם של אלפים והדהדו ברחובות. התקשנו לזהות את עצמנו במראה המגדילה פי מאה-אלף. התקשנו להאמין בקיומו של קשר סיבתי בין המאמץ החינוכי המתיש במשך עשרות שנים, לבין מה שמתרחש עכשיו ברחובות. פשוט שכחנו לרגע את הכלל הותיק של גאורג פרידריך הגל, אודות ה"קפיצה איכותית". "קפיצה איכותית" – זה נשמע כמו משהו שיגיד פרשן האתלטיקה של הערוץ הראשון, אבל בהגליאנית, "קפיצה איכותית" היא הרגע שבו צבירה הדרגתית, כמותית, מולידה איכות חדשה, שינוי במהותם של הדברים ולא רק בכמותם. נהוג להשתמש, כדי להסביר זאת, במשל על קומקום המים: המים עומדים על האש ומתחממים. הטמפרטורה עולה ועולה, וזו צבירה כמותית של אנרגיה. בשלב מסויים, במאה מעלות, המים הופכים לקיטור: הקומקום שורק, המכסה עף, והמטבח מתמלא אדים… בסוציולוגיה מרקסיסטית, רגע הקפיצה האיכותית הוא רגע המהפכה: הכוח לשנות, והמודעות בנחיצותו של השינוי, שהלכו ונצברו בהדרגה, מבשילים פתאום לכדי איכות חדשה, מהפכנית.

אבל מה בדיוק נצבר כאן במשך שנים? קודם כל: מצוקה ותסכול. אבל זה לא מספיק. אנשים השוקעים במצוקה ובתסכול עלולים לשקוע גם באדישות ובניכור, להסתגר בתוך עצמם או בקרב משפחותיהם, לעשות מה שאפשר, לנסות לשרוד, לקלל את הממשלה ולהמשיך לבלוע את כל מה שמאכילים אותם. זה מה שקרה למעמד הבינוני כבר מזמן. מחקרים וסקרים הראו כל הזמן (וגם השיחות שניהלנו במהלך השנים לימדונו) שהישראלים אף פעם לא קנו את האידאולוגיה הנאו-ליברלית (ראו, למשל, כאן). נחמיה שסטרסלר לא הצליח לשכנע אותם שטוב להם. הם ידעו שחרא להם. ידעו את זה גם כשלקחו יום חופש מהעבודה ולקחו את הילד ליום בילוי בקניון (כי לשלוח אותו לקייטנה עולה הון), וגם כשגרדו את הפרוטות האחרונות מן החסכונות שלהם וארגנו למשפחה ארבעה ימים ביוון. האידאולוגיה הקפיטליסטית הצליחה במקום אחר – חמור ומסוכן יותר. היא לא שכנעה את הישראלים לאהוב את הקפיטליזם, אבל היא שכנעה אותם לקבל אותו כמציאות הכרחית, כמין כוח טבע, כמעוות שלא יוכל לתקון. מה שנשתנה בשנים האחרונות, מה שנצבר וחולל את המפנה, היה התודעה שיש אלטרנטיבה: יש מדיניות חברתית-כלכלית אחרת, והיא לא פחות מדעית, מעשית, רציונאלית ומבוססת ממדיניות ה"קצץ והפרט" שנגזרה עלינו (חברנו שי כהן אומר את זה יפה כאן, בערך בדקה 04:20, אבל כדאי לשמוע גם את מה שנאמר קודם). את השינוי הזה חוללו המדריכים, המסבירים, המרצים, הכותבים והמחנכים שפעלו נגד הזרם במשך שנים ארוכות. את השינוי הזה חוללנו אנחנו.

ההפצה האיטית והעקבית של המסר "אפשר אחרת" הספיקה כדי להוציא את הישראלים לאוהלים ולרחובות. אבל בראשית הדרך הכל עוד היה מבולבל מאוד ונתון בסכנה. היתה אפשרות ממשית שהמאבק יתדרדר לאיזו מחאה יאפית קלילה וא-פוליטית, שהיתה מעניקה למדיניות ההפרטה כסות אידאולוגית חדשה במקום זו שרק עכשיו החלה להפרם (זוכרים את סתיו שפיר? "אני לא מומחית בכלכלה, אני עוסקת בתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה"). מי שעמד שם, בימים הראשונים, במאהלים ובהפגנות, והסביר והסביר והסביר, מנע את ההתדרדרות. מאז עוברת תנועת המחאה, ועמה החברה הישראלית כולה, קורס אינטסיבי מזורז בסוציאל-דמוקרטיה. המסרים מתעדכנים, המבט מקיף יותר ויותר, ההסברים מעמיקים והבטחון העצמי גובר. המאבק זקוק למורים ולמדריכים, אבל לא פחות מכך, המורים והמדריכים זקוקים למאבק. גם כאן פועל כלל ותיק, המנוסח כבר במקורות, כלומר אצל מרקס: "לשם יצירתה ההמונית של תודעה מהפכנית זו [מרקס כותב "קומוניסטית". הרשתי לעצמי שינוי קל – י.ג.], כמו גם לשם הגשמת הדבר, יש צורך בשינוי המוני של האדם, העשוי להתרחש אך-ורק בתנועה מעשית, במהפכה" ("האידאולוגיה הגרמנית", כתבי שחרות, עמ' 273). במלים אחרות: אפשר לדבר על סוציאליזם (טוב, נו, ועל "צדק חברתי") באולמי-הרצאות ובשיחות בתנועה. אבל שפת המאבק והתיאוריה שלו נלמדות בצורה טובה הרבה יותר, אינטנסיבית ומעמיקה יותר, כשהשיעורים מתנהלים בתוך המאבק עצמו וכחלק ממנו. אמרו חז"ל: "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי" – אחרונת השפחות היוצאות ממצרים ראתה על הים – ברגע הנורא והנשגב של קריעת ים סוף – דברים שלא ראו גדולי הנביאים!

 אבל שבועות ספורים אחר-כך, מול הר סיני, שכחו יוצאי מצרים את מה שראו על הים. הם עשו להם עגל זהב ויצאו במחולות…

זה יגמר בבכי

הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, שעוברת עכשיו החברה הישראלית, הוא התוצאה החשובה ביותר של המאבק. קרוב לודאי, שהוא יתגלה כתוצאה החשובה היחידה שלו. אני לא כותב זאת כדי לרפות ידיים, אלא כדי להקדים תרופה לרפיון הידיים הצפוי בעתיד הקרוב. אם לא יקרה התרחיש הבלתי-סביר, שבו המאבק יהפוך למרי אזרחי אלים או אלים-למחצה, ורבבות ישראלים ישבשו את הסדר הציבורי וימנעו ממוסדות המדינה לתפקד – אם לא יקרה דבר כזה (ולמען הסר ספק: אני לא צופה שהוא יקרה ולא מייחל לו), המחאה לא תוביל לשינוי מדיניות. השלטון הנוכחי, בראשותם של ביבי-שטייניץ-ברק-ליברמן-וישי לא מסוגל ולא רוצה להענות אף לא לשמץ מדרישות המפגינים. וגם אין לו סיבה. נתניהו יודע שהדבר היחיד שעליו לעשות כדי להתמודד עם המחאה זה להמתין בסבלנות. עד שיבוא הגשם, או עד שתתחיל שנת הלימודים או עד שיתגבר התסכול מאדישות הממשלה, או עד שתאורגן איזו פרובוקציה בגבולות, והמחאה תדעך. הוא צודק. ההפגנות והמאהלים לא מציבים שום איום ממשי על השלטון. הקואליציה של נתניהו יציבה כמו סלע, ואפילו באופוזיציה מעטים הם המעוניינים בהקדמת הבחירות. כל מה שנתניהו צריך לעשות זה לחכות. והוא אכן עושה זאת ועושה זאת היטב. מי שנשבע שלא לנטוש את המאהל עד לנצחון, מי שמבטיח לבוא להפגנה בכל מוצאי שבת עד לכינונה של מדינת-הרווחה האולטימטיבית, עתיד לגלות בקרוב שיושבי האוהלים נוטשים בזה אחר זה את השדרה, והמשתתפים בהפגנות מתמעטים. ואז יבוא בכי גדול. אין לזלזל בבכי הזה ואין ללעוג לו, כי הוא בכי אמיתי וכואב, של אלה שניסו לבנות עולם חדש ישירות מהלב, ומהרחוב, בלי העסק המסובך והמנוכר והמכוער הזה שנקרא פוליטיקה –  זו שעושים אותה בחדרי ישיבות, לא בכיכרות.

– אז כל המאבק לא שווה כלום?

– הוא שווה הרבה מאוד! אי אפשר לבכות לַנֶּצַח, ובשלב מסויים הבכי ייפסק. הבוכים יתחלקו אז לשניים: חלק מהם יחזרו לבתיהם (הממושכנים) ולדירותיהם (המושכרות במחיר מופקע) אבלים וחפויי ראש, מיואשים, מנוכרים ומופרטים עוד יותר מכפי שהיו לפני המאבק. אבל האחרים, אלה שסיימו בציונים טובים את הקורס האינטנסיבי בסוציאל-דמוקרטיה, יתחילו לתרגם את להט הכיכרות למסקנות פוליטיות ואולי גם לעשייה פוליטית. לכן חשוב כל כך ללכת אל המאהלים ואל ההפגנות, לדבר ולהסביר. הזדמנות טובה יותר לא תהיה לנו. לדבר על דיור ציבורי ועל תקציבי החינוך והבריאות ועל הפרטה ועל התארגנות עובדים ועל תקציב גרעוני ועל מיסים פרוגרסיביים ועל סעיפים אחרים מן המצע הסוציאל-דמוקרטי. לקחת את התכנית של יסו"ד או את "נייר לקמוס" של דרור ישראל או מסמך אחר מסוג זה וללמד אותו. לא כל כך חשוב ממה מתחילים ולא חייבים להספיק את כל החומר. חשוב, שמן השיחות יתבהרו שלושת הדברים הבאים:

א) שיטת ה"קצץ והפרט" שנהוגה כאן בעשורים האחרונים אינה "כלכלה אובייקטיבית" וגם לא "כוח טבע". היא מדיניות נבחרת (במובן זה שמישהו בחר אותה והחליט ליישם אותה).

ב) לשיטה הזאת יש אלטרנטיבה, שהיא לא פחות נרחבת, מקיפה, מעמיקה ומגובה במספרים: מדינת רווחה אוניברסלית.

ג) ההכרעה בין השיטות האלטרנטיביות היא הכרעה פוליטית. היא לא עניין לפקידים מקצועיים ולמומחים. לא רק להם. היא הכרעה המונחת לפתחם של הישראלים כולם, באמצעות מוסד קבלת ההחלטות המשותף שלהם. זה שקוראים לו כנסת ישראל.

מי שיִלמד זאת לא יחזור הביתה מיואש. מי שילמד זאת יצטרף למאבק הפוליטי. זה לא יקרה בתוך רגע, ולא יגרור אחריו שינויים מיידיים, אבל זה גם לא ייקח שנים רבות מאוד. אולי עד הבחירות הבאות. אמרתי "מאבק פוליטי" ועוד לא אמרתי כלום על היבטיו המפלגתיים והפרסונאליים של מאבק זה. עוד לא הגיע הזמן לכך, אבל הזמן הזה יגיע, בקרוב, ואז לא נוכל להתחמק משאלות קשות. פעם, כתבתי, שביום שבו תהיה לנו דילמה אמיתית למי להצביע, נדע שהפוליטיקה חזרה להיות רלוונטית.

לפי שעה, הכל תלוי בשאלה כמה ישראלים יחזרו בתום המחאה אל ביצת היאוש, הניכור והאדישות, וכמה יצטרפו אל אלה המנהלים מאבק פוליטי. עבור הראשונים, מוצאי-השבתות של יולי-אוגוסט יהפכו בהדרגה לזכרון רחוק, לחלום ליל קיץ. עבור האחרונים, ימי המחאה יהיו לנקודת מוצא לשינוי המציאות.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , , ,

17 תגובות

  1. יהושע בן משה :

    מאמר מעולה

    הסבר ממצה-כל הכבוד !

  2. יפתח גולדמן | מחאת האוהלים: האם ניתן להשיג "קפיצה איכותית"? | :

    […] פורסם לראשונה בעבודה שחורה […]

  3. חסן חמוד :

    כל הכבוד

    תיאור מצב ריאלי ואובייקטיבי לפני, תוך כדי ואחרי גל המחאה.
    צדקת, המבחן הוא בבחירות הבאות וזה תלוי בנוסחה שבפיסקה האחרונה במאמרך.

  4. דקל-דוד עוזר :

    יש לי הרגשה שצוות המומחים של המחאה יעשה פה מהפכה אמיתית ברוח הדברים של המאמר כאן.

    בחיים לא היה איחוד עם פרופיל ציבורי של האנשים האלה

  5. איתי :

    מצטרף למחמאות וגם

    לטוב ולרע, פוליטיקה זה מקצוע.

    כמעט כל מי שנכנס למערכת בסערה ככוכב עולה מבחוץ נכשל עוד לפני הכניסה או לחלופין זורח לרגע ונשרף כמטאור, ולא משנה אם הוא בא בתור גנרל, עיתונאי, פרופ' או פעיל חברתי.

    אלה שמצליחים להתמיד בביצה ולהסתגל לכללי המשחק הם בודדים, ולעתים קרובות ההסתגלות או ה"התמסדות" הזו הופכת אותם למשהו שונה לגמרי ממה שהיו בפאזה ה"אותנטית".

    ראו לדוגמה הביקורת שמושמעת משמאל על שלי יחימוביץ' ועל עמיר פרץ, או על אחד מהם ע"י תומכי המועמד השני (אבל גם בביקורות על הח"כים שיצאו מהפנתרים).

    אני מסכים עם דקל, שאחרי יציאת ההמונים לרחובות הסיפור הכי חשוב פה הוא יציאת הכלכלנים השמאליים יחסית מן הארון. העובדה שעד היום הם מיעטו להתערב בשיח הציבורי (פרט לספיבק ורובינשטיין לעתים נדירות) היא מצערת. וגם – היה מעט מאוד שיתוף ביניהם ובין פוליטיקאים סוציאליסטיים וחוגים סוציאליסטיים כמו יסו"ד.

    אני לא צריך שספיבק, יונה ארנון לאה אחדות ותמר בן יוסף ירוצו לכנסת, גם אם זה עדיף בעיני בהרבה על "מפלגת דפני רגב וסתיו". אני מקווה שהפוליטיקאים המקצועיים (הדור הנוכחי שעכשיו בכנסת והדור הבא) ישמרו איתם על קשר מתמיד וילכו לאור הנתיב שהם מתווים במגבלות האפשר.

    כי כבר עכשיו ובהשפעת המומחים הללו המצע הקונקרטי של אנשי האוהלים (ביחוד הירושלמי)/התאחדות הסטודנטים נראה יותר רציני ויותר סוציאלדמוקרטי מהמצעים של יחימוביץ', פרץ, מימד, מרצ וחד"ש.

  6. יפתח גולדמן :

    תודה על המחמאות

    איתי, איפה אפשר למצוא את המצעים של אנשי האהלים שעליהם אתה מדבר? איפה מוצא אותם מי שאין לו פייסבוק?
    תודה מראש
    יפתח

  7. אלעד הן :

    יפתח

    מאמר מצוין. ולשאלתך – תתחבר לפייסבוק.

  8. יוני ויינריב-שריג :

    חשוב להבין שמדובר בטקסט אופטימי וחיובי

    חד ומדוייק.

    אכן עבודה קשה וחשובה לפנינו לא לתת להתעוררות הזאת להתבזבז, היא צריכה ללוות את האנשים לפחות עד לבחירות הבאות.

  9. ענת :

    גולדמן - בוא לפייסבוק!

    כ-50 חברים כבר עשו לך "לייק" בפייסבוק ואתה עדיין לא שם…

  10. יונתן ליבנה :

    יש גם את החלק השלישי שיחזור הביתה

    ויפתח חשבון פייסבוק.
    למה בעצם אתה לא מייחל לשיתוק המדינה עד הפלת הממשלה? בגלל התרחיש הפשיסטי שעלול לצמוח מזה?

  11. יונתן ליבנה :

    ובכל זאת שתי הסתייגויות

    א. גם אם הסיכויים לניצחון מלא (או לפחות להפלת הממשלה) באופן גורף נגדנו, בכל זאת יש כמה סדקים שאולי נוכל להבקיע דרכם אם נאמין ונפעל בצורה אפקטיבית. קצת חבל להיכנס כבר עכשיו לשלב הסיכומים. השותפים במאבק צריכים מאיתנו אסטרטגיה לניצחון, ולא דברי נחמה על התבוסה הממשמשת ובאה. אפשר לומר ביושר שהסיכויים נמוכים; מוכרחים לומר שבלי הפלת הממשלה זה לא ילך; אבל להגיד שזה ייגמר ללא הישגים מוחשיים זה לא מועיל וגם לא בהכרח (כלומר – לא בהכרח בהכרח) נכון.

    ב. הסברה במאהלים חשובה מאוד מאוד אבל יש הרבה מה לעשות מעבר לכך – חשוב גם להשתלב במאהלים ובצורות המחאה השונות כחברים מן השורה, להקים מאהלים בעצמנו, לפעול שכם אל שכם עם אלה המגיעים אל המחאה הפוליטית לראשונה בחייהם, לנכוח באסיפות המאהלים, לתת מהכוח הארגוני (ציוד, משרדים, טלפונים) שנבנה אצלנו לאורך השנים, ואולי הכי חשוב – לנסות ללמוד מדוע עד היום לא נמצאנו ראויים לפעילותם של מאות האלפים במסגרות ובפעילויות שלנו, ומה קורה עכשיו נכון, שכדאי ללמוד ממנו.

  12. יפתח גולדמן :

    יוני, אני מסכים מאוד עם הסתייגות ב'. שלך
    לגבי הסתייגות א': אני לא חושב שכתבתי שזה ייגמר ללא הישגים מוחשיים. מה שכתבתי הוא שזה לא ייגמר כשתגמר המחאה! כולנו בשמאל התרגלנו לחשוב שהמחאה היא הפעילות עצמה. עד לאחרונה היתה לנו מחאה מתסכלת (משמרות של עשרים איש צרודים מרוב צעקות). בחודש האחרון יש לנו מחאה נפלאה ומתגמלת. יופי טופי. אבל זו רק מחאה.
    המהלך שהחל ביולי (או ביוני) ייגמר באמת רק כשיתורגם לשינוי במציאות, ואת זה אפשר לעשות (בינתיים) רק דרך הפוליטיקה הממשית, לא דרך עצרות המחאה. זה בערך מה שרציתי לומר…

    אה, ולמה בעצם אני לא מייחל למרי אזרחי גורף שישתק את החיים במדינה? לא בטוח. אולי כי אני מהפכן בפרופיל האידאולגי שלי, ושמרן בפרופיל הפסיכולוגי שלי… (הצטרפתי לפייסבוק אז בררתי לצורך זה את הפרופילים שלי).

  13. יונתן ליבנה :

    ברכות על הפייסבוק!
    באמת טעות בהבנת הנקרא שלי אם ככה.
    על פני ההבחנה בין מחאה לפוליטיקה אני מעדיף את הקריאה להשתחרר מהמחשבה הקומפרטמנטליסטית – ישנם המוחים, ישנם המגישים עתירות לבג"צ, ישנם העושים פוליטיקת מסדרונות, ישנם המאגדים עובדים, ישנם הלומדים ומחנכים…
    הפרוייקטים שלנו (מק"י, יסו"ד ואחרים) מנסים לסנכרן את הפעולות הטובות האלה, שהן פוליטיות מאוד כולן, לפעולה מאורגנת לרוחב הזירות כולן, כי אף אחת מהן לכשעצמה לא מספיקה, בעוד שכולן הכרחיות.
    וזה באמת האתגר החשוב של תנועת המחאה כרגע – לפעול מתוך אסטרטגיה לשינוי ולא רק מתוך מצוקה בלבד, או אפילו רק מתוך דיוק במסרים.

  14. איתי :

    יפתח, עוד לפני פייסבוק יש גוגל.

    בעזרתו תגלה שאת המסמך הירושלמי פרסמנו כאן
    http://www.blacklabor.org/?p=35827
    ועיקריו פורסמו גם בתקשורת הממוסדת. בנוסף אליו פורסמה בתקשורת מזמן טיוטה לרשימת דרישות של החיבור בין הנהגת המאהלים להתאחדות הסטודנטים, וזו היתה דומה מאוד לעיקרי נייר הלקמוס של דרור ישראל (שגם אותו פרסמנו כאן, ואף שאלנו שאלות הבהרה וקיבלנו מדרור ישראל תשובות מעמיקות).

    יונתן,

    אני מסכים עם מה שאמרת בשני הסעיפים, ובמיוחד הייתי שמח אם היית מרחיב את הסעיף השני לכדי מאמר שלם.

    אחת התופעות המוכרות בשמאל הישראלי עד לפני חודש היתה פירמידה ארגונית מעוותת לחלוטין – ערימות של מנהיגים ויועצים על מעט מאוד "חיילים פשוטים".

    הכמות הגדולה של אנשים שיודעים בדיוק מה לעשות ורק צריכים כמה מאות / אלפים / עשרות אלפים כדי ליישם את זה היוותה זרז להקמתם של עשרות תנועות/ארגונים/מפלגות וכו' וגם לצווארי בקבוק בתוך הגופים האלה.

    הדוגמה ה"ממוסדת" ביותר לתופעה היא במפלגת העבודה – הס"ד הם מיעוט ובכל זאת רצים בשני ראשים, אבל כמובן שאפשר למצוא עוד אלף דוגמאות לגופי שמאל חברתי נוספים, חלקם יותר כבד-ראש כמו המטה הסוציאלדמוקרטי ויסו"ד וחלקם יותר "מגניב" כמו הרשת או אפשר אחרת. אף אחד מאלה לא הצליח להתרומם כמותית.

    עכשיו פתאום יש המון "חיילים" למחאה ויש המון ביקוש למרצים, ואז כל אותם היועצים/מנהיגים שפעם רק מעט משוכנעים הגיעו לשמוע אותם רצים ממאהל למאהל ומרביצים תורתם. מצד אחד זו הזדמנות גדולה לשינוי תודעה שאסור לפספס אותה, מצד שני זו גם הזדמנות לחשבון נפש – מה לא נעשה נכון?

    שלוש נקודות שעולות בראשי הן

    א. בשמאל ה"מקצועני" בישראל מחאה היא לא כיף. הולכים לצעוק על כמה יהיה פה אסון, הפרצוף חמוץ וכועס, והולכים הביתה. המחאה הנוכחית היא אולי פחות אידיאולוגית מהפגנות בראשות תמר גוז'נסקי או מנאומים של דני גוטווין, אבל היא כיפית, וזה הרבה בזכות הצעירים שמובילים אותה. אין פה רק עניין של גיל, גם להרבה מצעירי חד"ש והרבה מצעירי יסו"ד אין את מה שיש לאיתי גוטלר, רונה אורבינו יוני בלסבלג ועוד (רק כמה שמות לדוגמה מארגונים שונים במאהל של ירושלים), כי זה מובן לגמרי "נערי גוטווין" ו"נערי גוז'נסקי" הם יותר "חנונים" וזקנים ברוחם, גם אני הייתי כזה בגילם.

    ב. השמאל המקצועני נוטה להיות בדלני וטהרני: או שאתה מסכים איתי בהכל או שתעוף מפה. בהינתן שהציבור בארץ מפוצל לא רק על גווני ביניים בציר סוציאליזם-קפיטליזם אלא גם על שאלות מדיניות ושאלות של דת ומדינה, זה ממש הרסני.

    הנהגת המחאה לעומת זאת מחבקת לפחות באופן שטחי את כולם – אתה עם הוועדים הגדולים? יאללה בוא, אתה ממגזר הסטודנטים? יאללה בוא, אתה מה"לא נחמדים" של הדיור הציבורי? אתה חלק מאיתנו, אתה חרדי ממחאת הקוטג'? חבר שלנו, אתה בעד א"י השלמה? אתה אח שלנו.

    ג. עד היום היה נתק כמעט מלא בין ה"חברתיים" שדיברו על זכויות ועל מצוקה ובין כלכלנים, שיכלו לספק מידע מסודר על עיוותים בתקציב ובמיסוי ולהפוך את דרישות השמאל החברתי לתוכנית כלכלית בת סמכא. התוצאה היתה דיבייט ציבורי בין "הכלכלנים המבינים והאחראים" ובין מי שדיברו על צדק ומצוקה. ברור שרוב הציבור בחר בכלכלן האחראי. גם בויכוח בין אקדמאים בתקשורת (אצל ק. נויבך למשל) זה היה בד"כ ויכוח בין כלכלן להיסטוריון, וברגע שמתחילים לדבר במספרים זה נוק אאוט לטובת הכלכלן. גם כאן אני סבור שהנתק היחסי בין אנשי השמאל החברתי-כלכלי ובין כלכלנים כמו ספיבק זעירא ואחדות הוא בעיקר באשמת הטהרנות של אנשי השמאל.

  15. יונתן ליבנה :

    אהלן איתי, תודה על ההזמנה. גדול עלי מאמר כרגע, אבל שוב תודה.

    רק מחאה קטנה (אפרופו חד"ש, גוז'נסקי, אפשר אחרת ואחרים), ואיזון של מה שכתבתי אני – השמאל ידע בשנים האחרונות גם להרים פעולות מעצימות, ששלחו את האנשים הביתה עם רצון לחזור לפעילות, והתבססו על עבודת שטח ולא על יועצים ומנהלים. הן גם חצו בדרך כלל את קווי ההפרדה שבין המדיני לכלכלי, ובין החברתי לכלכלי. יש למסגרות שהזכרת, וגם ליוזמות רבות אחרות בשמאל בשנים האחרונות (כוח לעובדים, בטח, וגם – עיר לכולנו, קמפוסים לכולנו, ועוד הרבה הרבה), חלק חשוב במה שקורה היום. כמו שיפתח כתב – אנחנו רואים את הפירות של הרבה דברים מוצלחים שעשינו, ואפילו של דברים שנראו לנו בשעתו כישלונות צורבים. דווקא בגלל שאנחנו יכולים לעשות דברים מוצלחים כפי שהראינו בשנים האחרונות, אפשר להיות אופטימיים.

  16. ל רפי :

    "קפיצת איכות", במצב הנוכחי, נראית כבר כיומרה

    מאמר טוב. קראתי ונהניתי, אעפ"י שאינני מסכים עם חלק לא מבוטל של הדברים.
    להלן מספר הערות:
    א. מהיכן באה לנו פתאום המחאה?
    המחאה נולדה משום שהציבור השתחרר ל"רגע" מהצורך או ההרגל להציב בראש סולם העדיפויות את הויכוח המדיני הסזיפי, כשהבין שעד ספטמבר לפחות, לא יקרה בנושא זה שום דבר שצריך להמשיך ולשפוך סביבו מלל אינסופי. משהבין זאת, התפתה לעסוק בסוגיה הבאה בחשיבותה בסדר היום שלו: המצב הכלכלי והשלכותיו החברתיות.
    ההתרחשות הראשונה חפפה התרחשות אחרת – גל מתמשך ורצוף של התיקרויות, שהאפקט המצטבר שלהן התחיל להשפיע גם על שכבות של המעמד הבינוני. מעמד זה מטבעו פסיבי הרבה פחות מהשכבות שבפריפריה החברתית של ישראל. הוא בטוח בעצמו יותר, הוא מקושר, הוא יושב במרכז העצבים והעצבנות, הוא תובעני יותר וחסר סבלנות יותר, והוא גם מפונק יותר. הממשלה שגתה והניחה לכלל הציבור להבין שהיא מקבלת כגזירה משמים את ההתפתחויות הכלכליות העולמיות ומתכוונת להחיל את תוצאותיהן על הציבור הישראלי ללא שכפ"ץ או בלימה.
    היו בקרב הציבור מי שהתרשמו מ"המהפכנות" של המזרח התיכון, וחשבו שגם לנו מגיעה מהפכה "קטנה" – אפקט פסיכולוגי שאין לו אחיזה במציאות, בגלל השונות העצומה שבין ישראל לשכנותיה, ובגלל התוצאות הראליות העלובות שהביאו מהפכות/הפיכות אלה עד כה.
    המחאה דיברה תחילה במונחים משותפים לחלקים נרחבים מאוד של הציבור – דיור, יוקר מחייה, שכר לא הוגן ופערי הכנסה הולכים וגדלים, רפואה, חינוך. בנושאים אלה מרבית הציבור סבר ועדיין סבור שהמציאות דורשת תיקונים ושינויים משמעותיים. ומשנקרא באתנחתא שנוצרה להביע דעתו זו, נענה ברצון, ואפילו בהתלהבות. אלה שרדו את השבוע שבועיים הראשונים, עד אשר החלו החריקות.
    ב. אילו חריקות?
    ניתן לזהות לפחות 6 חריקות בולטות:
    – הרכב "מנהיגות" המחאה
    – הרכב האוכלוסיה המשתתפת וזו שאינה משתתפת
    – הענקת ציביון למחאה של מא ק להפלת הממשלה ומאבק אישי בראש הממשלה
    – הכרעה על ניהול המאבק כמאבק אידיאולוגי סוציאל דמוקרטי, המבקש לתקן את "העולם" במקום מאבק חברתי אופרטיבי המבקש לתקן ליקויים ולהציע פתרונות ישומיים למצוקות קונקרטיות. עמדה שהיתה מקובלת על רבים בציבור שהזדהה עם המחאה, והשתתף בהפגנות ההמוניות.
    – התרסה כלפי וועדת טרכטמן וכלפי הממשלה, עוד בטרם עמדו למבחן, כאילו מדובר בשתי רשויות בעלות מעמד שווה, לגיטימציה שווה ואחריות שווה.
    – הקמת צוות מומחים "מייעץ" ל"הנהגה", על טהרת מומחים המזוהים עם השמאל. בכך צבעה "ההנהגה" את עצמה בצבע ספציפי, שרק עורר הסתיגויות והשגות על דעותיה, על דרכה ועל מקור המנדט שלה להנהיג התארגנות ציבורית כללית בדרך שנויה במחלוקת.
    היו צלילים צורמים נוספים למי שאינם נמנים על המאמינים האדוקים בשיטה הסוציא-דמוקרטית הנדונה גם במאמר זה בהקשרים שונים, אבל דומני שנקבתי לעיל במכשלות העיקריות.
    ג. הישגים, שינוי, החמצת הזדמנות?!
    מי שמסתפק בתמורה למחאה ספונטנית ויוצאת דופן זו בהישגים כ: לימוד אינטנסיבי של תיאוריה סוציאל דמוקרטית כבסיס לשינוי שיתבטא בתוצאות בקלפי בבחירות הבאות, או בהצפתו מחדש לציבור של הויכוח הבלתי מוכרע לכאורה בין כלכלת שוק אחראית לבין מדינת רווחה חדשה, או כהוכחה שמול מתודה אחת אפשר תמיד להציב מתודה מתנגדת, או כאקט מנחם בתקווה שבין כל הנחשפים לשמש החדשה של המחאה, יהיו גם כאלה שילכו לפוליטיקה, בשלים יותר להביא בה לידי מימוש מה שלמדו באפיזודה הירואית זו – דומני שכבר עתה התיאש ממנה.
    אבל נאמר כבר לא אחת שכגודל הציפיות גודל האכזבות, אבל גם שמי שמכוון למטרה נמוכה לא לעולם לא יפגע בשמים. דומני שהמחאה התחילה בשעת כושר, וברגעיה הראשונים כוונה נכון; האינסטינקט היה המדריך הטוב ביותר, והמטרה האמיתית היתה התנעת תהליך פרקטי, גדול ומשמעותי, שיציע פתרונות ישומיים למצוקות ידועות ומוכרות היטב. חובת הצגת הבעיה היתה על המחאה ויוזמיה, עוצמתה היתה אמורה להמחיש את החריפות והדחיפות, וחובת מתן הפתרונות היתה על הממשלה. כיוון זה שובש על ידי חוסר נסיון של "המנהיגות" מזה ועל ידי יועצי אחיתופל מזה. מדיאולוג אופרטיבי, הפכה המחאה לסמינריון אוניברסיטאי המוני, חסר מיקוד וחסר תכלית. אם בימים הקרובים לא יחול בכך שינוי מהותי, אני סבור שהאמירה "זה יגמר בבכי", היא ייצוג מדויק לתוצאות שתתקבלנה בסופו של דבר.

  17. היום שאחרי המחאה « הטרקלין :

    […] פועל יוצא של השינוי התודעתי, שהתחולל במחאה הזו (לדג', כאן כאן ו-כאן). אני מתקשה לחשוב על שינוי תודעתי, ללא שינוי […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.