חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

זכויות הקניין: שינויין הוא המפתח לשינוי המצב הכלכלי

נושאים דעות, משפט ופלילים ב 9.08.11 5:19

עו"ד דקל-דוד עוזר מציע רפורמה קניינית – שינוי בזכות הקניין, שיאפשר מתן מענה לדרישות המחאה

התנגדות תפיסות העולם בין המחאה לממשלה מחדדת עוד יותר את הצורך לבחון מחדש את מדיניות הקניין, אז מה זה בכלל רפורמה קניינית?

חוקי הקניין, הם הבסיס לקיומה של חברה המבוססת על מטבעות ורכוש פרטי. חוקים אלו מייצרים את "כללי המשחק" הכלכלי, והם קובעים מי יהיו השחקנים, מה המהלכים המותרים, מי זוכה בסיכויים ומי נושא בסיכונים וכו'.

חוקי הקניין קובעים למעשה מספר כללים, כאשר הראשון הוא: אין להשיג כסף על ידי אלימות, כלומר: אם אתה לוקח ממישהו משהו בכח הזרוע, אז המדינה תכריח אותך להחזיר לו את מה שלקחת; בעגה המשפטית קוראים לזה "עקיבות ההון", כלומר: אם הוקצתה לך זכות קניין על משהו אז הוא "שלך" ולכן אתה רשאי לעקוב אחריו ולהחזיר אותו.

בנוסף לעקיבות ההון, זכות הקניין היא צבר של זכויות, שלכל אחת מהן אופי אחר:
א. זכות השימוש – השימוש היא היכולת להשתמש במוצר בפועל.

ב. זכות השינוי – השינוי היא היכולת לשנות מוצר לטובה או לרעה. לדוגמא: לשפץ ולהרוס.

ג. זכות המכירה – למי שהוקצתה זכות קניין יש זכות להעביר את הזכות תמורת כסף.

ד. זכות ההשכרה – למי שהוקצתה זכות קניין יש זכות להעביר את זכות השימוש תמורת כסף.

על פי תיאוריה כלכלית שפותחה בשנות ה-50, המדינה לא צריכה להתערב בכללים, אלא רק לייצר חלוקה מחדש באמצעות חוקי המיסוי. עמדה זו, לפיה "אסור לגעת בכללי המשחק" חוזקה על ידי שימוש בז'רגון של חופש הפרט תוך השוואה בין חופש התנועה והדיבור לזכות הקניין וטענה שקניין היא חלק מחופש פרט, למרות שאין כך הדבר, וכך מנעו בעלי הון כמעט כל מגבלה על זכויותיהם.

חשוב לציין: התיאוריה הזאת הייתה שגויה כבר בשנות ה-50, אין זה המקום לפרט, אבל גם אם היה בה איזה שהוא צדק בשנים ההם, שינויי הטכנולוגיה במאה ה-20 ובמאה ה-21 שינו בצורה דראסטית את מצב הדברים: יכולות ניהול בינלאומיות, יכולת להשתמש בעובדים בצד השני של העולם, יכולת השתלטות על ארגון במשאבים נמוכים מאוד, שינוי באופי ופיזור מדיות התקשורת והיכולת לשווק מוצר/שירות שאינו גשמי באופן בינלאומי כגון גוגל, פייסוק, יוטיוב וכו' – אלו רק חלק מהדוגמאות שמלמדות על השינויים.

המשתנה העיקרי בשינויים אלו הוא העובדה שהיום הרבה יותר קל לנהל עסקים ענקיים ומכאן שניתן לחלוש עם מוטת שליטה אחת על ארגוני ענק ולהזרים את כל הסיכויים לחוד מוטת השליטה, או במילים אחרות: בעל הון אחד יכול לנצל היום הרבה יותר אנשים ממה שהוא היה יכול לנצל פעם, בקלות הרבה יותר גדולה, ובעלות יותר נמוכה.

דוגמא יפה לעניין זה היא רשת שופרסל: רשת קמעונאית השולטת באופן אפקטיבי ביותר מ-40% מהשוק ולמעשה מכתיבה את הכללים בו, זאת כאשר לכל הרשת הנהלה אחת בלבד ואת כל אחד מכ-250 הסניפים והמרכז הלוגיסטי הגדול במזרח התיכון מנהלים עובדים שכירים שאינם שותפים ברווחי הסניף. החברה מעסיקה עשרות אלפי עובדים – ברווח, אין כמעט שותפים למעט אחוז אפסי מהנהלת החברה.

הפתרון למשבר הנוכחי, ללא ספק, הוא שינוי כללי המשחק הכלכלי, הפעם "ניו דיל" שבו רק הממשלה שותפה לא יספיק, כי מעל ל-50% מהכסף וההון הרלוונטי לחיי בני האדם נמצאים בשוק הפרטי, ללא רפורמה קניינית והנדסה חברתית חדשה – לא יימצא פיתרון למשבר הנוכחי.

המשמעות הפרקטית של רפורמה קניינית היא הסדרה מחדש של מערכת היחסים בין בעלי הון למשתמשים בהון ובין מי שצוברים את הרווח בפועל לבין מי שנהנים ממנו. חלק טוענים שאף הגענו למצב שבו חלק מבני האדם צברו עודף הון באופן הנדרש התערבות, אני לא בטוח בזה.

על מנת לפתוח את הראש, אתן כאן חמש דוגמאות קצרות לשינויים נדרשים, ובמידה ויהיו שאלות או תגובות ארחיב במאמרים נוספים:

  1. הסדרת יחסי משכיר-שוכר; נכון להיום בישראל, אין כל מגבלות על הסכמי שימוש; הדוגמא הקלה והבולטת היא משכירי דירות שהעלו את המחירים. שינוי כללים שניתן לקבוע הם פיקוח על המחיר, קביעה כי האחריות תמיד נשארת על המשכיר ושוכר רשאי לסיים כל הסכם שכירות בהודעה מראש של חודשיים, הטלת מגבלות על פינוי הקשורות לאורח החיים של השוכר כגון איסור פינוי אם השוכר פוטר מעבודתו והרשאה לדחייה כפויה של תשלום דמי השכירות במקרה כזה ועוד.

  1. הענקת סיכויים לעובדים בחברות גדולות; נכון להיום כל הרווח בחברה הולך לבעלי מניותיה או לעובדים שמקבלים בונוסים על פי תוצאות, כלומר: 2-3 מנהלים בכירים בלבד, זאת למרות שיצירת הרווח נעשתה על ידי כל העובדים כולם.
    סלוגן מטופש ימחיש את העניין יותר מכל דבר: "אף מנהל לא יעבוד בחברה שבה יש שירותים ומשרדים מסריחים" – ללא מנקות בשכר של 21 שקלים לשעה, המנהל בשכר של 10,000 שקלים לשעה לא יתפקד.
    מכאן שיש לקבוע כלל של דיבדנד לעובדים בחברות שמעסיקות 100 עובדים ומעלה: בין 10% ל-25% מרווחי העסק יחולקו שווה בשווה בין כל העובדים שעבדו באותה השנה בחברה, המנקה תקבל כמו המנהל.

  1. מדרגת שכר מינימום שנייה; המרכיב העיקרי לחשש בעסקים הוא התקורה, היינו: הוצאות שאינן תלויות בהצלחות ואחד ממרכיבי התקורה הוא שכר העובדים; מצד שני, אחד מתוצאות שיטות המדידה ל"הצלחה מאקרו כלכלית" היא עלייה קבועה של המחירים במשק (אינפלציה) ולכן צורך קבוע בהעלאת שכר המינימום לעובדים, כלומר: העלאת תקורות אשר גורמת למגבלה להעסקת עובדים חדשים ופתיחת עסקים חדשים.
    כתוצאה מאופן חשיבה זה של המעסיקים, שכר המינימום הופך להיות "שכר המקסימום" – המעסיקים מעוניינים להקטין את הסיכון שלהם ולא מוכנים לשלם אלא את שכר המינימום, אלא במקרים מיוחדים.
    אני יודע ישנן לא מעט טענות כי האמור לעיל לא נכון, כי העלאת שכר המינימום לא גורמת לפיטורים, כי העלאת שכר המינימום גורמת להזרמת כסף בשוק, כי העלאת שכר המינימום לא מגבילה יזמות, כי המעסיקים סתם נצלנים בלי קשר – גם אם הכל נכון, עדיין כולם מסכימים שהעלאת שכר המינימום חייבת להיות מבוקרת באופן מסוים. בנוסף, מה שאני אומר כאן אינו קשור במדרגת שכר המינימום המנדטורי.
    לטעמי, יש לקבוע מדרגת שכר מינימום שנייה שקשורה ברווחי העסק: על פי כלל זה, הרווחים הראשונים בעסק ילכו להשלמת שכר מינימום במדרגה שנייה שיהיה שווה ערך לשכר הממוצע במשק, או נניח 150% משכר המינימום, כך יווצר איזון בין הצורך של בעל העסק בהקטנת הסיכון וצרכי העובד להתקיים בכבוד.

  2. הסדרת יחסי הנהלה-סניפים בעסקים קמעונאיים – עסקים קמעונאיים הם עסקים שבהם לעסק יש סניפים; סניפים מופעלים לרוב בדרך של סניף מלא, או סניף בזכיינות; במסגרת של זכיינות, לכל סניף יש בעלים חלקי שחולק ברווח עם ההנהלה שנותנת את הידע, הקניין הרוחני ולעיתים שירותי על כגון פירסום כללי; במקרה של סינוף מלא, כמו שופרסל, הרי שהסניף מנוהל על ידי עובד שכיר.
    כאמור, היום סינוף וניהול סניפים הפך להיות קל מאי-פעם והדבר גורם לתנועת תשומות (כסף) מאזורים גיאוגרפיים רבים לאזור אחר (כיסו של הבעלים והמנכ"ל) ולכן יהיה אולי לקבוע כללים של שיתוף העובדים ברווחי סניף ומגבלה על העברת כספים מסניף להנהלה, נניח – הנהלה לא יכולה לשאוב מסניף יותר מ-10% מהרווח מעבר לתשלום סביר על אספקת שירותי על.

  1. רגולציה על רשתות השיווק: פרסום, מרווחי שינוע ושיקולי העמדה; העסקים שגובים את הכסף מהצרכנים הם עסקי הקמעונאות; עסקים אלו עוסקים בשינוע והעמדה למכירה של סחורות שמיוצרות על ידי יצרנים, בין אם חקלאים או תעשיינים מקומיים או מחו"ל.
    רשתות השיווק, אשר עוסקות בהגדלת רווחיהן, עושות זאת על ידי פרסומים מטמטמי תודעה בשיטות שיווק פסולות כגון loss leader כלומר: לפרסם מוצרים שעליהם הן מפסידות כדי למכור מוצרים עם שולי רווח גדולים. בשיטה זו משתמשים ביצרנים החלשים ועושים מבצעים כפויים "על גבם" כדי לקדם מכירות של יצרנים חזקים וכך נוצר מעגל של ניצול יצרנים חלשים.
    תופעה נוספת שמתרחשת ברשתות השיווק היא תופעת "המותג הפרטי" שהיא רכישת סחורות נחותות מיצרני מוצרים וקידומם ברשת על חשבון יצרנים על מנת להעלות את מחירי המדפים הטובים וכך שוב רשתות השיווק פוגעים ביצרנים.
    לבסוף, קיימת תופעה מכוערת מאוד של חרם של רשתות השיווק על בסיס אידיאולוגי של מוצרים כגון ההחרמה של הספרון הכחול של השמאל הלאומי, הדיסק של אריאל זילבר וכדומה – עם כל הכבוד, רשתות השיווק לא נבחרו על ידי העם כדי לסנן עמדות אידיאולוגיות, מה גם שפעולות אלו הן פליליות על פי חוק איסור הפלייה למוצרים ושירותים, וגם בעניין זה יש להתערב.
נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , ,

4 תגובות

  1. יוסי לוי :

    חזון אחרית הימים

    הנה משהו לשאוף אליו, אם כי אני חושש שלא נגיע לשם בימינו

  2. ל רפי :

    ניסיון כושל ומכשיל לרבע את המעגל

    מסמך זה מצביע על אחת הלקונות המרכזיות של צהגישה הסוציאל דמוקרטית הדוגמטית, שאינה מצליחה להפנים שחוק בסיסי בעולם התת-יחסותי שלנו (אאוקלידי ניוטוני) הוא שלכל פעולה יש תגובה. לכן, שום דבר טוב לא יצמח למשק או לציבור ממאבקי כוח, שאליהם מוליכות בוודאות הצעות מאמר זה, שבה תנסה קבוצה אידיאולוגית לנהל קבוצה כלכלית על פי חוקי משחק העומדים בסתירה לחוקי הכלכלה והשוק ולהגיון של פיתוח וניהול עסקים מקומיים, ולא כל שכן עסקים חובקי-עולם; ישראל היא שחקן משנה בגלובליזציה העולמית, אבל נוכחותה שם חיונית להשרדותה הכלכלית. למעשה, ניתן לצפות כאן לתוצאות דומות לאלו המתקבלות במלחמה בטרור באמצעות חוקי המשפט במקום באמצעות חוקי המלחמה.
    ברמה הקונספטואלית אני מתנגד לגישה זו משלוש סיבות:
    הרמה העקרונית;
    בניגוד לדקל אני סבור שיסוד הקשר בין היחיד למדינה הוא באמנה חברתית שמכוחה קמה ומתקיימת מדינה. אמנה זו גורסת שהמדינה מקבלת לשליטתה חלק מהזכויות הטיבעיות של הפרט, בתמורה לכך שהיא מעניקה לו יתרונות שאין הוא יכול להשיגם בדרך אחרת; אולם לחילופן אלה יש גבול והוא אינו שרירותי אלא מוסכם. האינטרסים המשותפים משלימים אלה את אלה. זכויות היסוד שעל המדינה להבטיח הן הגנה פיסית, הגנה על הקיניין וחופש הפרט. אמנה זו בלתי-הפיכה, והפרה חד-צדדית של האמנה, היא הצדקה לשינוי אופיה של האמנה. אינני מציע להעמיד למבחן מעשי עקרונוןת אלה. העמדתם למבחן היא בדרך כלל נטיה של מי שסבור שהיתרון בידיו ברגע נתון, ומתבדה משום שהיתרון בידיו כאשר כללי המחק נשמרים. כאשר הם משתנים, איש אינו יודע לצפות את העתיד להתרחש. בכל מסגרת מדינתית קיים אי-שיוויון, ואי שיוויון זה נסבל ע"י חלקים רחבים באוכלוסיה, כל עוד אין הוא חורג מגבולות הנסבל. לבעלי מעמד, קשרים, יכולת כלכלית או נכחות אלטרנטיבית ביותר ממדינה אחת, יהיה במצב משברי תמיד יתרון על כלל הציבור במקרה של שבירת כלים בין המדינה לאזרחיה.
    אני מתנגד עקרונית למהפכות. מהפכות, בדומה למלחמה הן במקרה הטוב מצב שאתה יודע כיצד אתה נכנס אליו, אבל ברוב המכיע של המקרים אינך יודע מתי וכיצד אתה יוצא ממנו; ההתרחשויות האחרונות בעולם הערבי מוכיחות היטב הנחת-יסוד זו. גם ההיסטוריה של המהפכות באירופה בצרפת, בסין, ברוסיה בקובה – מעידות כולן שהנחת-יסוד זו תקפה. לכן, בעיות יש לתהיינה והדרך הנכונה לטפל בהן היא: לזהותן נכון, לברר את סיבותיהן ללא ביאס וללא דעות מוקדמות ולמפות אותן וארת מקורותיהן, להגדיר להן פתרקונות יעודיים וממוקדים ולנהל את תהליך השיקום. במצבי Steady State, מערכות יציבות מתפקדות היטב. בסטיות ממצבי ה"יציב", בניהול נכון ניתן להחזירן ליציבות ללא קושי גדול ותוך זמן לא רב. ככל שמזניחים טיפול בסטיות מהמצב היציב, מסתכנים ביציאה מיציבות ומעבר לכאוס – שיבוש חוקי המשחק ואובדן שליטה.
    הרמה הסיבתית – האם בכלל נחוץ?
    עשייה מיותרת היא עשייה סזיפית. לא במקרה נוהגים האמריקנים לומר: "אם זה אינו שבור – אל תתקן אותו" (בתרגום חופשי שלי). את התשובה צריך לחפש במקום בו נמצאת הבעיה ולא מתחת לפנס האידיאולוגי, שמעולם לא הוכיח עצמו באמת.
    אני שולל את הפרשנות של דקל למסר שבמחאה. לדידי המסר האוניברסלי של המחאה הוא: יש בעיות בתחומים אלה ואחרים, הבעיות קשות ומשותפות לרבים והממשלה מתבקשת לטפל בהן ללא דיחוי – פתרון אמיתי ויעיל. לא במקרה מראים סקרי דעת קהל בעיצומה של המחאה שרוה"מ הוא עדיים האדם המתאים ביותר לשמש רו"מ גם לעת הזאת. אין במחאה – למעט בשוליים האידיאולוגיים שלה – שום מסר שאומר שעל מדינת ישראל לסכן את הישיגיה המקרו-כלכליים ובלבד שתחזור לימי הסוציאל-דמוקרטיה "העליזים" של שלושים שנותיה הראשונות – הימים שיסדו וביססו את הבעיות המרכזיות ביחסי מדינה-כלכלה-חברה גם כיום. המסר אומר יש לשמור על הקיים, אבל לחלק אותו אחרת. ואין בנימצא שום שיטה כלכלית חלופית לקפיטליזם ביעילותה לטפח צמיחה במשק. במילים אחרות: מי שחולם על לקחת מאנשים מה שיש שלם ומה שהשיגו בדין עפ"י חוקי המשחק הקיימים, חולם על עושק פשוט. ומי שחולם שאפשר לפתור את בעיותיהם של תשעה עשירונים (חמשת העשירונים החלשים וארבעת העשירונים של המעמד הבינוני) ע"י הכבדה בלתי רציונלית על העשירון העליון או על המוסדות המיצרים את עיקר העושר הלאומי – טועה טעות גסה. המבחן האמיתי הוא איך לתקן עיוותים חורגים בקיים, אבל בעיקר איך למקסם את גידול המשק ולחלק את תוספות הגידול אחרת.
    אינני מדבר על המכניזמים הפורמליים הפרטניים – חוקים תקנות וכו' – שאותם יש להתאים לפתרונות כחלק מפישוט תהליכים וביטול סירבולים ביורוקרטיים שהם מגורמי הביזבוז והכשל העיקריים במשק היצרני ובשרות הציבורי כאחד. אני גורס שהתיקון צריך להתבצע בכלים בדפוסי התנהלות, חשיבה וניהול יעודיים ויש לעשותו במקומות הנגועים מבלי להרוס את הקיים, משום שהקיים הוא היסוד למצב החדש. לכן, אין צורך במניפולציה האידיאולוגית של שינוי זכויות הקיניין, ההיפך הוא הנכון: אסור להתקרב לשם, משום שכך נבטיח מאבק על תיאוריות במקום מהלכים לתיקון ליקויים אמפיריים. אסור להפחיד את ה"אווזה המטילה ביצי זהב", אלא לעודד אותה להטיל יותר ולחלק את הביצים לפי נצרכות אמיתית שיוויונית יותר. ואסור מכל איסור לחזור על השגיאות של חיקוקים רטרואקטיביים, יהיה השם שינתן להםאשר יהיה.
    מי שמצוי מעט במבנה של חברות רב לאומיות ובינלאומיות מבין שדרגות החופש שלהן תאפשרנה להן לעקוף כל תקנה מקומית קשיחה שאין לה מקבילה בחוקי משחק דומים בשווקים העקריים שבהם היא פועלת. לא סביר לצפות שחברות שחייבות לשרוד ולהתפתח בעולם תחרותי כזה, תשלמנה עם כפייה שתפגע בכדאיות הכלכלית של עיסקיהן (השתתפות בריווחיהן מבלי להשתתף בסיכוניהן, למשל), שתגביל את חופש התחרות וההחלטה שלהן, ללא פיצוי בצורת ביטוח סיכונים עסקיים וכ"ב. ביטוח עולה כסף רב. ביטוח מסוכן גם לנותן הביטוח, ובעייתי אם נותן הביטוח הוא גם המחוקק וגם הרגולטור… . ניהול מתערב מקטין את סיכוני החברות, וסיכון עולה כסף והעלות הזו תחזור את הציבור כחלק ממחירי המכירה.
    ניתן להעריך שכל נטל שיוטל על חברות תעשיתיות וחברות סחר ישראליות בגלל התערבות ממשלתית מיותרת (ואם זו הבעלות ממשלתית, אזי כל הסיכון הוא על הממשלה), יוביל לתגובות באחד או יותר משלושה מסלולים חלופיים: א. דילול העסקים במשק המגביל ושיתוף גובר והולך של הלקוחות בסיכונים, במילים אחרות: התיקרות (ואם לא תתאפשר התיקרות, אזי ירידת איכות השירות או איכות המוצר או זמינות או כולם יחד). ואם לא זאת, אזי בריחה מייצור בשוק המקומי, ומכאן קצרה הדרך לאבטלה. ב. הפניית חלקים גדלים והולכים של הפעילות למיקור חוץ, בכדי לפצות על גידול בעלויות הפנימיות. ג. שינוי דרכי התגמול לעובדים החיוניים לתשלובת, כך שינתנו בצורות שונות, לא בהכרח חיוביות למשק המקומי, מחוץ למסגרת של כללי המשחק החדשים. המשק הישראלי מומחה בכך.
    יש פתרונות ישירים יותר, עיניניים יותר ויעילים יותר לטיפול במצוקות – מדוע איפוא נחוץ להסתבך?
    המהלך הטיבעי, הכולל ביותר, והיעיל ביותר הוא שת"פ ותאום בין הממשלה לבין ארגוני המעסיקים, שרצונם הטוב חיוני להצלחת של שינוי משקי בסדר הגודל שבו מדובר. הממשלה צריכה לקבוע את סדר העדיפות של הפיתוח הלאומי, משקיעה בבניית התשתיות הנחוצות ומסדירה (facilitator) זמינותם של משאבים ברמה הלאומית הכוללת, למשל: חינוך ועידוד התושבים לעבור לאזורי הפיתוח. המעסיקים מקימים את מפעליהם (או מעתיקים מפעלים קיימים) בהתאמה עם התכנון הלאומי, ובתמורה הם זכאים למענקי פיתוח, רי-לוקיישן, פיצויי הסתגלות ועוד)
    המדינה והמעסיקים מסכימים על דרכים חדשות לתיגמול עובדים לרמותיהם, על טווחי-שכר ענפיים אחידים לכל הארץ, על הקלות במיסים (כחלק מהתמיכה למעסיקים או במקומה) לעובדים המשתתפים בתכנית הלאומית המשותפת ועל טווחי-שכר כוללים למשק. ההסכמה היא לעשור, לחומש או לתקופה מוגדרת אחרת שבמהלכה מביאים השינויים לסידור מחדש של מערכת יחסי העבבודה והתמורה עבור עבודה. בתמורה להסדרי שכר מתוקנים, מעובדים גם הסכמי פנסיה וביטוח לעובדים בהשתתפות הממשלה, הממשלה מצמצמת את מעורבותה במשק כמעסיק והמעסיקים מתחייבים להשאיר בארץ נתחים משמעותיים מפעילותם הכלכלית ולנהל מכאן את עסקיהם הבינלאומיים – הסדר קח ותן קלסיים, במקום "מלחמת מעמדות". באין הסכם, יש חוקים ותקנות, ותחרות מוגברת ושינויי מיסוי והעמקת הגביה ושינוי מדרגות מס והרחבת בסיס המס ועוד.
    ניתן לבחון אפשרות להעתיק לחוקי משחק אלה, שביסודם הם החוקים הקיימים שהוכנסו בהם רציונליזציה, שכל ישר ותמריצים חיוביים, כללי מחשק משלימים הנהוגים ברוב המדינות המערביות בעיסקאות רכש צבאי, משטרתי או ייעודי אחר עבור המדינה. עפ"י כללים אלה, קיימת שקיפות גדולה בתחשיבים העסקיים של החברות מול השלטונות, ושולי הרווח המותר נטו מוסכמים. במקביל ניתנת העדפה ליצרנים מקומיים בפרויקטים לאומיים, ובצידם השתתפות בפיתוחים טכנולוגיים ואחרים, בחינוך מקצועי ובקליטת עובדים בעלי מיגבלויות בתעסוקה יצרנית.
    על חריגות מהסכמים אלו, מוטלות סנקציות כבדות.
    אם מוסיפים להסדרים אלה הגבלות על ריכויות ודומיננטיות במשק, הסדרים בשלבים של שכר שווה על עבודה שווה, והסדרים סוציאליים לעובדים, בהשתתפות: מעסיק-עובדים-מדינה, ניתן לתקן רבים מהעיוותים הקיימים.
    הממשלה היא לעולם הגורם החזק ביותר במשק, משום שלרשותה עומדים הן משאבים כספיים גדולים מכל טייקון פרטי והן השליטה החוקית-משפטית על הפעילות: היכולת לתקן תקנות וחוקים ולאכוף אותם. סדר העשייה צריך להיות תמיד: טובת הציבור וצרכי הציבור, מדיניות הממשלה, השתלבות המעסיקים במדיניות הלאומית, הגינות עיסקית של כל הצדדים, תמורה הולמת בעד יוזמה ותפוקה, רווחים סבירים, פערי שכר סבירים – שכר בסיסי שיוויוני לפי ענף/יכולת כלכלית, העדפת השלמת הכנסה על תשלומי העברה – השלמת הכנסה באמצעות מקום העבודה, בקרת ביצוע, מנגנוני תיקון סטיות אפקטיביים.
    לסכום: כל הדברים הללו ניתנים לביצוע מתוך רצון טוב, הדברות ושת"פ. הדברים הללו מבטאים תיקונים בתוך המערכות הקיימות. סדר העדיפות החדש הנדרש, אינו בנייתו של משק חדש על בסיס של הרפתקנות כלכלית. סדר העדיפות הנדרש הוא תפקוד נכון יותר, יעיל יותר, רציונלי יותר וממוקד יעדים, מוכוון טובת האזרחים, מתוך העדפת שת"פ והדברות. המטרה היא למקסם: את תוספות העושר הלאומי, את האחריות האישית, את הצדק החברתי ואת הסולידריות הלאומית – כולם יחד.

  3. דקל-דוד עוזר :

    ל רפי שרת שיר הלל לליברטניזם שפשט את הרגל בזמן שצריך לשיר קדיש…

    הטעות הבסיסית שלך מצויה במשפט:
    "חוקי משחק העומדים בסתירה לחוקי הכלכלה" – אין חוקים לכלכלה, היא מתנהלת לפי החוקים שאתה קובע.

    מה שאני מציע אינו "סוציאליזם" או "קומוניזם" אלא קפיטלזם מתוקן.

    ובכל מקרה אני מודה לך שהצגת את הגישה המנוגדת לגישתי

  4. חן שרעבי :

    אי אפשר משהו יותר פשוט , כמו לשרוף משהו

    אולי את הבנקים ואת משרד האוצר?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.