מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
העם דורש מדינת רווחה – העם דורש העלאת מיסים
המאבק החברתי 2011 דורש מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, וזה עולה הרבה כסף. האתגר הגדול של המאבק הוא בניית מתווה רציני ומשכנע לתיקצוב הדרישות, שלא יבריח את מיליוני התומכים
מאת: איתי אשר
"עולה עולה לנו, כמה זה עולה לנו" (שלמה ארצי בעצרת בת"א)
1. למה המחאה הזו כל כך פופולרית? כי היא מתמקדת ב"כמה זה עולה לנו"
פעילי שמאל וותיקים וצעירים רואים במחאה ברחובות דבר מדהים, כי לראשונה מזה זמן רב ציבור רחב מאוד צועק סיסמאות על צדק חברתי ודורש צעדים שהם חלק בלתי נפרד ממדינת רווחה אוניברסלית-סוציאל-דמוקרטית: דיור ציבורי ודיור בר השגה, חינוך חינם לגיל הרך, תוספות שכר הוגנות למורים-רופאים-עו"סים-שוטרים וכמובן – הפסקת ההפרטה. דווקא בתקופה זו של אופוריה והשתאות, עלינו להישמר מכל משמר מהאפשרות שמחאה חברתית על רקע מצוקה אמיתית, תנוצל ע"י ממשלת הימין הכלכלי לקידום מדיניות קפיטליסטית מובהקת, שבאופן פרדוקסלי הציבור התומך במחאה יקבל אותה בברכה או באדישות גמורה (אם לא שמתם לב, זה כבר קרה השבוע).
כאשר המחאה הממלאת את הרחובות מוגדרת "מחאה נגד יוקר המחייה" ולא "מחאה בעד מדינת רווחה", זוהי מחאה שקורצת לכולם, סוציאליסטים וקפיטליסטים. חמור במיוחד – בהגדרה הזו, המס שאנו משלמים למדינה נחשב חלק מהנטל הכבד על האזרח, ביחד עם עלות השכירות/משכנתא, העלות של הגן והמטפלת, עלות מחירי המזון וכן הלאה. אינספור עדויות לכך היה אפשר למצוא בעיתונות סוף השבוע, כולל בדבריהם של חלק מהפעילים במחאה.
ברגע ש"אנחנו דורשים להוריד את נטל המס" הופכת להיות דרישה מרכזית ביחד עם "אנחנו דורשים חינוך חינם" ו"אנחנו דורשים דיור בר השגה", גם הימין הכלכלי הקיצוני ביותר רואה בעצמו שותף למחאה.
2. מקור הבעיה – מר ישראלי רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
במדינות מתוקנות, שבהן מערכת הבחירות אינה נסבה על נושאים בטחוניים, הויכוח בין ימין לשמאל מתמקד בעיקר בכלכלה. השמאל מציע לציבור מדינת רווחה אוניברסלית, שעולה הרבה כסף (דוגמה קלאסית: שבדיה). הימין מציע הורדת מיסים, הכרוכה יד ביד עם הפרטה וקיצוץ במדינת הרווחה (דוגמה קלאסית: בריטניה של תאצ'ר, ארה"ב של רייגן).
באופן עקבי, ולא רק היום, רוב מוחלט בציבור הישראלי מעוניין במדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית, אבל לא מוכן לשלם את המחיר. במילים אחרות, מר ישראלי רוצה חינוך דיור ובריאות כמו בשבדיה, עם מערכת מס כמו באמריקה. וזה עוד בלי שלקחנו בחשבון את הנטל של תקציב הביטחון בישראל, שבא בהכרח על חשבון התקציב של שירותים אזרחיים (כלומר שגם אם היתה לנו מערכת מס כמו בשבדיה, והשימוש בתקציב היה יעיל כמו בשבדיה, לא היינו יכולים לספק חינוך, בריאות ורווחה כמו בשבדיה כל עוד אנחנו נמצאים בסכסוך עם עמי האזור). מר ישראלי משול לאדם שרוצה לקבל ארוחת גורמה ולשלם עליה כמו על מנת פלאפל.
במשך שנים התמקד הויכוח הפוליטי בישראל על שאלות מדיניות-בטחוניות, ולכן אי אפשר למכור פה לאף אחד פתרון שכולל גם שלום עם השכנים וגם סיפוח של הגדה והרצועה. אבל בתחום הכלכלי אפשר בהחלט למכור לאנשים מדינת רווחה עם הורדת נטל המס, ואף אחד לא מרים גבה. הדוגמה המובהקת ביותר היא מפלגת ש"ס, בעלת התדמית של "מפלגה חברתית": איש ממצביעיה הרבים, כמעט כולם בעלי הכנסה נמוכה יחסית, לא מחה על תמיכתה העקבית ברפורמות המיסוי, שחנקו את האפשרות לקיים כאן מדינת רווחה.
3. הטעות הראשונה של מובילי המחאה – הם כמעט לא מדברים כלכלית, רק חברתית
בעוד התקשורת חפרה ללא הפסק על נושא "מו"מ לעיני המצלמות", השגיאות הגדולה ביותר של דוברי המחאה היו בתחום ההצעות שלהם למימון הדרישות הרבות, המוצדקות והיקרות. ראשית, כמיטב מסורת ההפרדה בין "כלכלי" ל"חברתי", רשימת הדרישות מהממשלה מגובשת ומובלטת הרבה יותר בשיח מרשימת הפתרונות הכלכליים, וזו בעיה. כי בדיוק כפי שהציבור צריך לקבל נתונים ולחשוב אם עדיף חוק וד"לים או דיור ציבורי ודיור בר השגה, הציבור גם צריך להשוות את הדרך שבה ביבי בונה את תמהיל הכנסות המדינה עם הדרך שמציעים המוחים, ואולי גם אופציות אחרות. למרבה הצער, הרבה פעילים חברתיים חונכו במשך על סיסמאות כמו "המספרים לא חשובים, חשובים העקרונות של צדק ושוויון", או ש"הכלכלנים רואים את הכל דרך החור שבגרוש". כתוצאה מכך, התנוונה בשמאל החברתי היכולת להביס בעימות (דיבייט) את אנשי "הממשלה הרזה" שמטיפים להורדת מיסים ולקיצוצים בתקציב, ומשכנעים בקלות את מעמד הביניים בטענה (השקרית) שהורדת מיסים תוריד להם את יוקר המחייה.
קחו לדוגמה טיעון אלמנטרי שנעדר כמעט לחלוטין משיח המחאה הקיים ומניירות עמדה סוציאל-דמוקרטיים שקדמו למחאה: נכון, זה עולה כסף היום אבל זה גם יחסוך לנו המון כסף מחר, וגם ייצר לנו המון כסף מחרתיים. גישה כזו רואה בהגדלת ההוצאה על חינוך, בריאות ורווחה לא רק "צדק חברתי" אלא השקעה כלכלית לחלוטין: שקל נוסף שמושקע בחינוך עשוי לחסוך עשרה שקלים בגלל צמצום הפשיעה, וגם להחזיר את עצמו בריבית בהגדלת התוצר הלאומי, המותנית בהנגשת ההשכלה הגבוהה לציבור רחב ככל האפשר. דברים דומים אפשר לומר על הגדלת תקציבים לדיור ציבורי, לרפואה מונעת, להכשרה תעסוקתית, לאכיפת חוקי עבודה ובטיחות בעבודה ועוד. על מנת לשכנע את הציבור בעזרת הטיעון הזה, נדרשים נתונים מספריים רבים (מהעולם ומישראל) המעידים כיצד השקעת כספים טובה (ולא כל שפיכת כספים במגזר הציבורי היא בהכרח טובה!) חוסכת כסף למדינה ואף מייצרת רווח לחברה כולה בטווח הארוך.
ניתן לטעון כי "הציבור לא אוהב מספרים", אבל מספרים הם הבסיס לקבלת ההחלטות. כך לדוגמה, אחת הסיבות להצלחה של הקמפיין נגד "תוכנית ויסקונסין" (הפרטת הטיפול במובטלים) היתה איסוף נתונים מדוקדק שהראה כי התוכנית עולה יותר ומשיגה פחות לכל שקל בהשוואה לפעילות של שירות התעסוקה. צעד זה נעשה מתוך הבנה שגם אלפי זעקות של מובטלים עצבניים אינן מספיקות כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות. המסקנה היא שלצד הזעקה החברתית חייב תמיד להיות הקול הכלכלי, הרציונלי, שמשתמש במספרים ובעובדות כדי לספר את הסיפור שלנו.
אפשר למשל להפסיק להשתמש בנטל המס ה"ממוצע" (ההכנסות ממיסים כאחוז מהתוצר) ולדבר על המס הישיר והמס העקיף שמשלמים אנשים בעלי הכנסות שונות, עניים ובני מעמד בינוני. זו גם הזדמנות להכות שוק על ירך את אנשי "אם תרצו הכלכלי", שהסבירו לנו לא מזמן כי "מר ישראלי" עובד 38 ימים בשנה למען מס הכנסה, תוך התעלמות מכך שמחצית מאזרחי ישראל (וזה כולל הרבה מאוד מהמעמד הבינוני, לא רק עניים מהמגזר הערבי והחרדי) פשוט לא משלמים מס הכנסה בכלל. בין אלה שלא משלמים מס הכנסה נמצאות שני שליש מהנשים בישראל, ששכרן הממוצע נמוך משמעותית מזה של הגברים, ובנוסף הן נהנות מנקודות זיכוי. לדוגמה, אם ל-3 ילדים לא משלמת מס הכנסה בכלל גם אם היא מרוויחה 9500 ש"ח לחודש, וכידוע רק אחוז קטן מהנשים בישראל משתכרות יותר מהסכום הזה. לכך כמובן יש להוסיף את הטיעון ש"ימי עבודה שהולכים למס הכנסה" אינם עושק מיותר כמו שהיו רוצים אנשי "אם תרצו הכלכלי" שנחשוב, אלא המחיר שאנחנו משלמים עבור שירותים שכולנו רוצים לקבל מהממשלה.
4. הטעות השנייה של מובילי המחאה: גם כשהם מדברים כלכלית, הם לא רוצים לעצבן
אחד הממצאים שעלו לאחרונה לדיון ציבורי, אחרי שנים של שתיקה מוחלטת, היא השינוי בתמהיל של הכנסות המדינה: ירידה באחוז המגיע ממיסים ישירים כמו מס הכנסה, מס חברות ומס רווחי הון, לעומת עלייה באחוז המגיע ממיסים העקיפים כמו מע"מ ובלו על הדלק. בתהליך שנמשך שנים, והדמות העומדת מאחוריו היא בנימין נתניהו, הפכנו לשיאני עולם בתחום המיסוי: מס ישיר נמוך במיוחד ומס עקיף גבוה במיוחד, כאשר נטל המס הכולל הוא (בניגוד לתדמית בתקשורת ובשיח הציבורי) קרוב לנטל האופייני במדינות המפותחות, ואולי אפילו נמוך מהאמצע (תלוי איך מחשבים).
השינוי שחולל נתניהו הוא טוב לעשירים ורע למעמד הביניים ולעניים. השינוי הזה תורם לצמיחת הפערים. על כן אם רוצים שכלכלת ישראל תהיה שוויונית יותר, המתווה הוא ברור: להעלות מיסים ישירים, בעיקר על העשירון העליון, בדגש על מיסוי הון ולא מיסוי עבודה, ולהוריד מיסים עקיפים. במצב שבו מדינת הרווחה מיובשת (ע"ע הצפיפות בכיתות ובבתי החולים) אין שום דרך אחראית לטפל במשבר ללא הגדלת סך ההכנסה ממיסים, ולכן התוספת מהמס הישיר חייבת להיות גבוהה יותר מהפחתת המס העקיף. כל מי שאומר לכם אחרת טועה או משקר.
אם פרופ' אביה ספיבק, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, וטל וולפסון (לשעבר עורך ב"עבודה שחורה"), היו מובילים את המחאה הם היו מכריזים ללא חת "כדי לממן את הדרישות הצודקות צריך (גם) להעלות מיסים", וזאת בדיוק כמו שאומרות תנועות שמאל בסקנדינביה, בצרפת ואפילו בארה"ב. אבל כנראה שבארץ אמירה כזו נחשבת ליריה ברגל, בייחוד כאשר התקשורת לוקחת את את הנתון המורכב (מס ישיר נמוך ומס עקיף גבוה, ובסה"כ נטל מס סביר) ומוציאה ממנו רק את החלק שתואם את הדעה הקדומה ומשרת את הימין הכלכלי (שימו לב לכותרת פה). לכן פתח הנואם בפתיחת ההפגנה הירושלמית בשלוש דרישות מרכזיות של המאבק: דיור בר השגה, חינוך חינם מגיל 3 חודשים והורדת המס העקיף. בשארית האוויר שעוד נותרה לו הוא אמר משהו על עצירת ההפחתה במס הישיר, אבל זה לא מייצר הכנסות למדינה, אלא רק מונע אובדן הכנסות. עם זה אי אפשר לממן מיטות בבתי החולים, להקטין את הכיתות ולהלאים בחזרה שירותים חברתיים שהופרטו על מנת לחסוך בעלויות.
5. עכשיו תראו כמה זה מסוכן
לא נגעתי:
"אני לא מבין את המפגינים. הם באים בשם מעמד הביניים, אז הם רוצים שנבטל את הרפורמה במס שמגדילה מדי שנה את השכר נטו של העשירונים העליונים, שהם מעמד הביניים, ובמקום זה שנוריד את המע"מ, מהלך שבעצם יוריד את הוצאות העשירים. אבל אם זה מה שהם רוצים – כנראה שנבצע את זה, אמר שטייניץ" (מקור – גלובס).
זה בהחלט עלול לקרות מחר: ראש ממשלה שהוא חסיד קיצוני של "ממשלה רזה" ושר אוצר לחוץ שרואה מול העיניים את להב הגיליוטינה, מוותרים על הכנסות של עשרות מיליארדים לשנה בטענה הפופוליסטית שהם מקלים על מעמד הביניים והעניים, ונענים לדרישה מרכזית ביותר של המפגינים. העם יריע, מובילי המחאה יחושו גאווה על ההישג העצום, וזה עלול להיות המסמר האחרון בארון של מדינת הרווחה.
6. הטעות השלישית של המפגינים – טעות בחשבון המשחקת לידי היריב
הסיפור של העלאת מיסים ישירים לא נמצא בחזית המאבק, אבל הוא בהחלט מופיע בטיוטת מסמך דרישות של מובילי המחאה, שמבוססות במידה רבה על מסמך של תנועת "דרור ישראל" בשם "נייר הלקמוס". לא מן הנמנע כי מובילי המחאה, אנשים ללא רקע בכלכלה, נדרשו לספק תשובה מיידית לשאלה "מה אתם רוצים, כמה זה יעלה ומאיפה יבוא הכסף" ולכן נעזרו במסמך של "דרור ישראל", שעיקריו הוכנו עוד לפני פרוץ המחאה. מסמך "נייר הלקמוס" נכנס לתוך ואקום, והדבר הנפלא בכך הוא הכנסת נקודות חשובות ביותר שלא היו במחאה המקורית לצד הדרישות: העלאת שכר מינימום, הגדלת מספר פקחי העבודה, העלאת קצבאות נכות, ובראש הראשונה – עצירת ההפרטה.
החיסרון הוא מה שנראה לכאורה כטעויות חשבוניות גדולות במסמך, שעליהן עטו המתנגדים כמוצאי שלל רב, כשהם מערבבים בין טיעונים חשבונאיים ובין טיעונים אידיאולוגיים. לדוגמה, המסמך סופר "רק" 15 מיליארד אובדן הכנסת מהפעימה הראשונה של הפחתת מע"מ הדרגתית (סה"כ 60 מיליארד), אך אינו מתייחס לפעימות מקבילות של העלאת הכנסה ממיסים ישירים. כתוצאה מכך קל מאוד לטעון כי מה שנראה כהצעה מאוזנת הוא בעצם ספין שמשמעו הגדלת הגירעון.
7. אז מה עושים? להקשיב לאביה ספיבק ולשלמה ארצי
"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה" שר ארצי בעצרת בת"א, בזמן שבירושלים קפצנו עם שאנן סטריט בשירו החדש "הטובים ינצחו". האמת, אני לא סובל את רוב השירים של שלמה ארצי, ואת שלמה ארצי כתופעה חברתית, אבל הפעם הוא מה-זה-צודק.
מנהיגי המחאה לא חייבים לספק בדחיפות מתווה חלופי לניהול הכלכלה, כי ממילא אף אחד לא יסכים לקבל מהם תכתיבים וממילא דפני ליף אינה מועמדת לתפקיד מנכ"ל האוצר. "התוכנית הכלכלית" של מאבק האוהלים זקוקה נואשות לזמן של התייעצות קפדנית עם מומחים ומומחיות לכלכלה ולמיסוי. כל תכנית לא בשלה עלולה להזיק לכוחו של המאבק וגרוע מזה, לשמש בסיס לביצוע מדיניות כלכלית ימנית-קיצונית במסווה של "ממשלה חברתית".
עכשיו זה הזמן לשים לב לפרטים, לבדוק את החישובים שלנו אלף פעם ובמיוחד – לא ליפול לספינים של ביבי ובעלי ההון. אז… שלא יעבדו עליכם!
תגיות: אביה ספיבק, אומרים-לנו-שיש-מס-אחר, בנימין-נתניהו, דרור-ישראל, טל-וולפסון, מס הכנסה, מס-חברות, מס-ישיר, מס-עקיף, מס-ערך-מוסף, רפורמה-במיסוי
קישור קבוע
14 תגובות
Email This Post
8 באוגוסט, 2011 בשעה 7:11
נכון מאוד. לא צריך לפחד מהעלאת מסים. צריך להסביר שהעלאת מסים תעש/ה צדק חדרתי יותר טוב מכל דבר אחר ובסופו של יום אפשר לשקם את מדינת הרווחה בלי העלאת מסים משמעותית למעמד הבינוני. העלאת תמלוגים, ביטול פטורים למשקיעים זרים/דיבידנדים, מיסוי רציני על הון ורווחי בורסה. כל אלו עשויים לתת הרבה עוד לפני שיעלו את מס ההכנסה על המעמד הבינוני. את מס ההכנסה צריך להעלות תוך ריווח מדרגות המס והפחתת הגבייה מתחת לשכר הממוצע.
8 באוגוסט, 2011 בשעה 8:09
לא הבנתי את סעיף 5. להבנתי, שטייניץ טוען שם להורדת מסים עקיפים (מע"מ) והעלאת מיסים ישירים (הכנסה). כמובן תלוי באיזה אופן יועלו המיסים הישירים, אבל אפשר לפגוע בשכר נטו של העשירונים הגבוהים בלבד וכך להיטיב עם כלל האוכלוסיה. מה פספסתי?
מעבר לכך אמרת בדיוק את מה שאני חושב כבר הרבה זמן. המחאה צוברת אהדה אדירה, בין השאר בגלל שהיא מתמקדת ב"איך נשלם פחות". אבל מי ישלם פחות? מעמד הביניים! מי זה מעמד הביניים? האם מתכנת שכיר שמרוויח 18,000 ברוטו הוא מעמד הביניים? אני חושב שהוא בהחלט יכול להרגיש כך היום – גם בשכר כזה עול התשלומים במדינה (במיוחד נדל"ן אבל לא רק) אינו טריוויאלי. אבל הוא צריך לשלם יותר מסים ישירים:
1. שצריכים להיות מוחזרים אליו בתור שירותים (חינוך טוב יצמצם הוצאות על חינוך פרטי, תחבורה ציבורית תצמצם הוצאות רכב, מע"מ נמוך יקל את מחיר מוצרי הצריכה).
2. להטבה עם העשירונים שמתחתיו.
חשבתי לבוא להפגנה עם שלט בסגנון "גם אני מוכן לשלם יותר מסים ישירים למען מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית", אבל חששתי שזה יהיה מאוד לא פופולארי או לא מובן מספיק. כמו כן, תמיד יש את הטיעון שאם עול המיסים יהיה גבוה, בעלי שכר גבוה ירדו מהארץ. אני עדיין מתחבט כמה זה באמת נכון.
8 באוגוסט, 2011 בשעה 10:10
×œ× ×”×™×• ×“×‘×¨×™× ×ž×¢×•×œ×!
אינני יודע מהיכן לוקחים הכותב והמגיבים את מסקנתם, הבלתי מבוססת, ש"העם" רוצה מדינה סוציאל דמוקרטית או מדינת רווחה. כנראה שהם רואים עצמם כנציגי "העם", אף שלא נבחרו להיות כאלה, ומנסים למנף בספין שחוק מחאה חברתית אמיתית, כמנוף לקדם אידיאולוגיה שדווקא שנואה על רוב העם.
אין קל מלהעמיד דבר זה למבחן:
פעם ראשונה במיידי – עדיין הציבור סבור שנתניהו ולא נביאי שקר של הסוציאל דמוקרטיה – מזוהים ובלתי מזוהים – הוא המתאים ביותר לעת הזו לעמוד בראשות הממשלה.
פעם שניה בבחירות הבאות – צאו עם סיפורי הבדים הנ"ל לציבור ותנו לו להצביע על כך בקלפי; נראה עד היכן מגיעה הפולפולריות של הרעיונות הסציאל דמוקרטיים הקלסיים שאתם מציעים.
האמת היא שהים רוצה תיקוני עיוותים ולא מהפכות. ממהפכות הוא רק יפסיד.
אין זה מקרה ש"מנהיגי" המחאה הנוכחיים, אף שחלקם נמנה על מחנה השמאל הקיצוני, בפנייתם לציבור האוהד את מהלכם, נזהרים ומהלכים "על ביצים" שלא להפחיד את "צאן מרעיתם". הם כבר שמעו לא מעט תגובות על התבטאויות אומללות שנקטו במהלך המאבק עד כה.
"האויב של הטוב הוא הטוב מאוד" והאויב של הישג חברתי-כלכלי ריאלי היא אוטופיה מצוצה מן האצבע.
השאלה אינה "כמה זה עולה לי". היא רחבה הרבה יותר והיא קשורה למשל לא פחות מאשר בפתרונות כלכליים גם בשאלה מהו חופש אמיתי של הפרט…
כדאי באמת פעם לקחת עיפרון ןנייר ולעשות קצת חשבון. 20 העשירים הגדולים של ישראל רכוש הנאמד ב- 300 מיליארד שקל. רובו מושקע בעסקים, חברות ומפעלים שמספקים למשק עשרות אלפי מקומות עבודה, המשלמים שכר גבוה בממצוע מזה שמשלמים שרותים ציבוריים, חברות ממשלתיות ובוודאי גם שרותי רווחה. מי שיפגע בסקטור זה יפגע בסקטור הכי כלכלי בישראל ועשוי לגרום למפולת כלכלית מוחלטת. יש להבין שחלק מהחברות אינן בישראל ואפילו אינן רשומות בישראל במלואן, בדיוק בגלל ההזיות שבהן משתעשע כותב המאמר. גם אם נבצע "ניתוח קיסרי" חלקי בהם ונעביר מהם 20% מהנכסים לציבור (גם זה הוא ניתוח מסוכן ביותר וספק עד כמה הוא אפשרי), יועברו לציבור כ- 60 מיליארד שקל. למי ולמה ילכו כספים אלה? נניח שאנו מחלקים אותם חלוקה רגרסיבית לפי רמת ההכנה של העשירונים בחברה הישראלית כך: 10% לעשירון ה- 10, 9% לעשירון ה-9 …. ו-0% לעשירון הראשון (צודק, שיוויוני, הוגן? – נושא לדיון…)
בכל עשירון יש כיום בממוצע כ- 187500 משפחות של ארבע נפשות כל אחת (סה"כ כ- 7.5 מיליון תושבים). חלוקת הכספים לפי המתכונת הנ"ל תביל למענק חד פעמי של 48000 ש"ח למשפחה בעשירון העשירי, 43000 ש"ח בעשירון ה- 9 וכו'. כל בית אב בעשירון החמישי יקבל 16000 ש"ח והעשירון העשירי לא יקבל דבר. תרגיל חלוקה כזה, יעלה כ- 44.5 מיליארד שקל מתוך ה- 60 הנ"ל. 15.5 מיליארד הנותרים יוקצו לפי תכניות חלוקה אחרות, הבות לפתור בעיות של מגזרים שאינם חופפים את רבדי פילוח ההכנסות.
מדוגמא כללית ושטחית זו, קל לראות: א. שאי אפשר לעשותה יותר מפעם אחת. ב. שאף שמדובר בסכום עצום במונחים ישראליים, התרומה שלו לשכבות החלשות מינורית. היא תקל במידי, בעיקר בהחזר חובות ושיפור קלים בבית, אבל לא מעבר לכך.
מכאן גם קל להסיק שאפילו נכפיל את הסכום ל- 120 מיליארד ש"ח ונחלק את כולו באופן דומה, תקבל כל משפחה בישראל במקרה המיטבי פחות מ- 100000 ש"ח. ומה לאחר מכן?!
מסקנה ראשונה מכך היא שהיטפלות לטייקונים אינה פותרת דבר (אגב, הטייקונים שייכים לאלפיון העליון או אף למעלה מכך. כאשר יורדים למאיונים נמוכים יותר, המציאות שונה בתכלית והיכולת לגזור קופונים משמעותיים, יורדת במהירות)
אין זה מקרה שראש הממשלה מדבר על הצמיחה במשק כמפתח לכל שיפור ארוך טווח.ועל תיקונים "קוסמטיים" כאשר מדובר בהעתקות תקציביות חד-פעמיות שלא ברור אם יהיה להן המשך ומה יהיה שעורו. כבר הוכח מעבר לכל ספק שהקפיטליזם הוא השיטה הכלכלית המבטיחה את הצמיחה המיטבית במשק הלאומי. כל משק צומח בעולם כיום הוא בעל אופי קפיטליסטי, משום שקפיטליזם הוא מוטה צמיחה בהגדרתו.
הבעיה האמיתית בישראל, שאותה מנסים לטשטש אבירי הסוציאל- דמוקרטיה היא החלוקה של פירות הצמיחה; כאן טמון באמת הכלב, וכאן דרושה רוויזיה יסודית.
(אגב, לצמיחה דרוש גידול טבעי, דרושות השקעות, דרוש גידול בכוח עבודה מיומן (=השכלה), דרושה יזמות עיסקית, דרוש חופש החלטה, ניידות עובדים, ומלחמת חורמה בביורוקטיה. הסוציאל-דמוקרטיה היא אחד מיצרני הביורוקטיה הגדולים ביותר. את פירות שלושים שנות "שלטונה" בישראל הצעירה, אנו סוחבים על גבנו עד עצם היום הזה)
דרושים עתה עשור או שנים של שימור הצמיחה או גידול נוסף בה וחלוקה רגרסיבית קפדנית של פירותיה בכדי להביא מהפך במציאות הכלכלית בישראל. שני הדברים טופלו ע"י נתניהו – הן כראש ממשלה והן כשר אוצר, אולם לא בהחלטיות, לא ביעילות ולא ברגישות (קצב יישום) הדרושים. תפקיד המחאה הוא לתת לו את הדחיפה, הנימוק, הצידוק והכוח המוסרי והפוליטי לעשות את הדברים נכון ובאופן שיטתי. אם תשיג זאת המחאה, "תביא גאולה לעולם"; ככל שתלך בדרכים עקלקלות יותר, תביא יותר בכיה לדורות. זו האמת וזה יסוד הויכוח החברתי-כלכלי במאבק הנוכחי.
על פוליטיקה מדינית נדבר בפעם אחרת.
8 באוגוסט, 2011 בשעה 12:44
×יתי ורפי
מאמר מעניין ומושקע ותגובת רפי גם מעניינת ומושקעת.
שניכם לא קראתם טוב את נתניהו, נתניהו קרא לגל המחאה פופוליזם. הוא לא הצהיר על כוונותיו, הוא כבר החליט למצוא פתרון פופוליסטי, וזה מה שיהיה במוקדם או במאוחר.
המאמר והתגובה לא מעניינים את האזרח הפשוט, אני כאזרח פשוט אינני מבין בכלכלה, אני מבין שכל דבר יקר במדינה ואינני גומר את החודש. פתרונות ארוכות טווח לא מעניינות אותי בכלל, סוציאליזם וקפיטליזם אלה מושגים אקדמיים בשבילי.
לדעתי, בסופו של דבר נתניהו והאוצר יחברו לתקשורת הטייקונית ויחלקו פירורים, לא סתם פירורים, כל פירור ילווה בתזמורת תקשורית מגוייסת שכולה שבח והילל לנצחון המוחים ומארגני המחאה, הם ילוו את הפירור במספרים אסטרוניים עד שייראה הישג חסר תקדים.
בדיוק כפי שעשו לרן ארז ולווסרמן במערכת החינוך. כולם יצאו בלי וחלקם הגדול מרגישים עם.
8 באוגוסט, 2011 בשעה 13:37
כל טייקון-שודד × ×›×¡×™ ציבור
ל-ל רפי(3),
חד וחלק!
הגאולה לא תבוא מהניאו-ליברל ביבי חובב הטייקונים ושוד ההפרטה .
שום דבר טוב לא יבוא מאויבי מדינת הרווחה נוסח סקנדינביה.
8 באוגוסט, 2011 בשעה 14:38
כמה דברים שלא כתובים במאמר:
במעט הפעמים שביקרתי במאהל הקטן בשדרות, התקיימו דיונים חצי פילוסופים חצי כלכלים על צדקה וצדק, על הפרטה והלאמה, על מיסים ישירים ועקיפים. פה בשדרות זה היה בקטנה, בתל אביב זה נעשה בגדול. זו כבר לא פחות מאסכולה.
אם נתעלם מהפוליטיקה – הרחבת התודעה האזרחית אל מעבר ל"אוי לא הטילים והטרור יהרגו אותנו!" ו"וואי ראית איך ההוא התנשק עם ההיא באח הגדול" ויצירת עוד ועוד מעגלים שמדברים על צדק חברתי מהיבטים שונים (תחושתיים, יצריים, משכילים, פילוסופים, היסטורים ובסופו של דבר כלכלים) כאשר עוד ועוד עולים צמדי המילים "סוציאל דמוקרטיה" ו"ניאו ליברליות" זה ההישג העצום וה"לא נספר" של המחאה הזו. מהבחינה הזו הם צדקו מהתחלה – זה הישג לא פוליטי, הוא תודעתי.
ניר הלקמוס המפורט ודרישות "מנהיגי המחאה" כפי שבטעות מכנים את ראשי הקבוצות של מחאת הרופאים, העגלות, נציגי המאהלים מאיזורים שונים בארץ שהביאו מסקנות שונות מהאסכולות שלהם ויושבי ראש של כל מיני ארגונים כמו הסטודנטים ודפני ליף וחבריה הם בדיוק הדרישות הכלכליות המפורטות והמדוייקות והכלכליות של המחאה הזו.
חשוב במיוחד לציין: הכלכלנים ומקבלי ההחלטות נמצאים בפוליטיקה לא באוהלים. בדיוק כמו שאני ארצה שאת הבית שלי (במידה ויהיה לי כסף) אדריכל יתכנן ומהנדס יבנה ומנהל עבודה ינהל, בהתאם לתחושות הבטן שלי ולרצונות שלי, "מארגני המחאה" מצפים שהכלכלן יתכנן, והפוליטיקאי יבנה והפקידים יבצעו בהתאם לדרישות של שינוי סדר העדיפויות שמצפים מהם.
אני בהחלט חושב שמגיע להם הרבה יותר קרדיט. ואם יהיו כמה פוליטיקאים שחושבים שהם יכולים לעשות ספינים – שיבושם להם. הציבור *הוכיח* שהוא כבר לא מטומטם.
דבר נוסף: יש אנשים שכדאי להם להבין שאם מסתכלים דרך המשקפת מהכיוון הלא נכון, כל שמאל נראה קיצוני וכל דעה היא "מצוצה מהאצבע".
8 באוגוסט, 2011 בשעה 15:42
איציק יאפ
נגעת בנקודה החשובה ביותר מאז התחיל גל המחאה: "הישג תודעתי"
כאן קבור כאב הראש של הפוליטיקאים היום ובעתיד. לא עוד אדישות, לא עוד שתיקת הכבשים. הרוב הדומם התעורר.
8 באוגוסט, 2011 בשעה 15:44
נדמה לי שמתגבשת הסכמה רחבה עכשיו לגבי הצורך בהעלאת המס הישיר. זו אחת התוצאות החשובות של המחאה.
8 באוגוסט, 2011 בשעה 17:38
אפרופו הארכיטקט והמהנדס =
פורסם נייר הדרישות?
http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8
8 באוגוסט, 2011 בשעה 17:40
אופס טעות (הקישור המוטעה מעניין בפני עצמו, וגם בו אין מספרים)
הקישור הנכוןhttp://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000671670
8 באוגוסט, 2011 בשעה 17:41
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000671670
8 באוגוסט, 2011 בשעה 22:07
שיואו הנאום הזה של זליכה הוא מרתק וכל כך נכון!
8 באוגוסט, 2011 בשעה 23:32
לאיציק, אם כבר הלכת לנאום, נראה שכדאי לשים שם לב לכל מיני ניאנסים קטנים. ו
בינתיים, לא צריך מלחמה של נתניהו השוק הבינלאומי גונב את הכותרות והשאלה
האם הידיעה בגלובס בקשר לחזון הצדק החברתי פורסמה במקומות נוספים?
13 באוגוסט, 2011 בשעה 4:24
תודה רבה על המ×מר המלומד ומ×יר ×”×¢×™× ×™×™×!
למערכת "עבודה שחורה", תודה רבה על המאמר המלומד ומאיר העיניים!