חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מחאת האוהלים – אפשר לשקם את מדינת הרווחה בלי גירעון

נושאים דעות, התמונה הגדולה, כלכלה ותקציב ב 4.08.11 1:14

מפחידים אותנו שדרישות המוחים הן "פופוליסטיות", אבל מי שיתייחס אליהן ברצינות יראה שהן לא רק צודקות אלא גם ריאליות ביותר ואפשר למלא אותן מתוך אחריות למסגרת התקציב

מאת: אמנון פורטוגלי, המכללה החברתית כלכלית

הדרישות צריכות להיות הוגנות, צודקות ומוסריות. הדרישות צריכות להיות על-סקטוריאלית, אוניברסאלית, למהפך אמיתי במדיניות הכלכלית, מניאוליברליזם לכלכלת רווחה, למדינה שנותנת יותר שירותים לכל אזרחיה בהיקף הרחב ביותר האפשרי. אנו מדברים על חלוקה אחרת של המשאבים והעושר הציבורי הקיים, והגדלתו.

 חשוב לזכור כי צעדים כלכליים הם בבסיסם מהלכים חברתיים-פוליטיים אשר ברוב המקרים נוגעים לחלוקת ההכנסות במשק. עכשיו צריך להחליט על סדרי העדפה חדשים כאשר הציר המרכזי הוא להחזיר את המדינה לאזרחיה. זה יושג ע"י היפוך חכם של הצעדים שננקטו בשלושים השנים האחרונות.

 קיימות שלוש גישות לניהול הכלכלה בעולם. הגישה האירופית, הרווחת במדינות צפון מערב אירופה ובעיקר סקנדינביה, מאופיינת בשירותים רחבים של המדינה המגובים במיסוי גבוה. המדינה דואגת לכל השירותים החיוניים המסופקים לכל באיכות גבוהה; חינוך, שירותי בריאות, דיור, רווחה, פנסיה מכובדת לכול, וכו'. הגישה השנייה היא הגישה האמריקנית ורווחת גם במדינות המתפתחות ובעולם השלישי, מאופיינת במינימום שירותים המסופקים ע"י המדינה ובמסים נמוכים מאוד.  בישראל פיתחו גישה מקורית, מסים גבוהים כמו במודל הסקנדינבי ושירותים מועטים כמו במודל האמריקאי.  מודל ייחודי זה הביא לקריסת המעמד הבינוני ולמחאת האוהלים. בגללו אין אפשרות לגמור את החודש, בגללו הרפואה קורסת, החינוך דועך, הדיור במשבר, האוניברסיטאות במצוקה, והירידה מהארץ בעליה. הנתונים על המשק, הצמיחה, והאבטלה אינם אלא נתונים סטטיסטיים חסרי משמעות אמיתית שכבר מתפוגגים.

 מאז משבר 1985, במשך 26 שנים רצופות הייתה נהוגה בארץ מדיניות של הקטנת חלקה של הממשלה בתוצר והגדלת חלקו של המגזר הפרטי. בהתאם לתפיסה זו, מס חברות צנח מ-61% ב-1986 ל-24% כיום. עכשיו צריך להחזיר את המדינה לאזרחיה, לחשוב יותר על האזרחים ופחות על העסקים, יותר על האזרחים ופחות על ארץ ישראל השלמה. הגיע הזמן לתהליך הפוך להפרטה, להגדלת סל השירותים לאזרחים שהמדינה תספק, על חשבון הקטנת חלקו של המגזר הפרטי בשירותים אלו. מדיניות שתתאפשר ע"י הגדלת התקציב הממשלתי.

 מדינות סקנדינביה צריכות לשמש מודל כמדינות מספקות שירותים רחבים לאוכלוסייה שלהן, ומממנות את השירותים האלה באמצעות מיסוי גבוה. כפי שלמדנו מהשבר הנוכחי, ממצוקת המעמד הבינוני, ה'מחיר' של מדינת רווחה כדאי. השירותים שהמדינה נותנת עולים הרבה פחות ואיכותם הרבה יותר גבוהה מהשירותים הניתנים ע"י המגזר הפרטי.

 המעבר לכלכלת רווחה ניתן לביצוע תוך שמירה על המסגרת התקציבית. זה יושג ע"י שינוי בסדר העדיפויות. הסטת הוצאות מתוכננות בסעיפים כמו בטחון ובסעיפים סקטוריאליים לכיוון תקציבי הרווחה, הגדלת מסים ישירים על המאיון העליון, הורדת מסים עקיפים, הגדלת מס חברות וביטול הטבות המס לתאגידים.

 ההתראות, ההפחדות מגלישה למשבר חובות אם ננהיג מדיניות רווחה, אינם אלא ספין מבית המדרש של הניאוליברליזם.  ארה"ב, אירלנד, ספרד, איסלנד, והמדינות הבלטיות נקלעו למשבר חוב ללא קשר למדיניות הרווחה שלהן. ואילו מדינות הרווחה בצפון מערב אירופה אינן במשבר, שבדיה לדוגמה, נמצאת בעודף תקציבי.

 ניתן להגדיל את הוצאות המדינה לרווחה ב-2012 בצורה מבוקרת, ובלי ליצור גירעונות תקציביים.

ברובד אחד זה יושג ע"י הקטנת המיסוי הישיר והמיסוי העקיף על 9 העשירונים הראשונים והגדלת המיסוי על העשירון העליון ובעיקר על המאיון העליון. במקביל תהיה העלאת מיסוי על תאגידים ובעיקר ביטול רוב הטבות המס, המענקים, והטבות אחרות שהם מקבלים.

ברובד שני הגדלת ההוצאות לחינוך, בריאות, דיור, ורווחה. ובמקביל הקטנת תקציב הביטחון, ביטול תקציבים סקטוריאליים עודפים, והטבות המס סקטוריאליות עודפות (בחישוב לכל אזרח).

 מקורות הכנסה נוספים בתקציב:

תאגידים

  • עצירת הרפורמה במס החברות.
  • העלאת מס החברות על רווחי תאגידים לשיעור ממוצע של 30%, וביטול ההורדה המתוכננת בשיעורי מס זה. מס חברות יכול שיהיה פרוגרסיבי ודיפרנציאלי – יהיה שונה לתאגידים העוסקים בייצור מוצרים כולל גידולים חקלאיים ותוכנה לבין תאגידים העוסקים בשירותים ובפיננסים. החברות היצרניות ייהנו מתשלום מס חברות מופחת, והתאגידים העוסקים בשירותים ישלמו מס מלא.
  • ביטול רוב הטבות המס, מענקים, והטבות אחרות שהתאגידים מקבלים.
  • ביטול פטורים מיוחדים לחברות ענק שונות.
  • הטלת היטל רווחי יתר על מפעלי ים המלח, ועל תאגידים המנצלים משאבי טבע אחרים.
  • העלאת המס על רווחי הון בבורסה.
  • העלאת שיעור הביטוח הלאומי המשולם על ידי מעסיקים.

 פרטיים

  • עצירת הרפורמה במס הכנסה, שאמורה להוריד עוד יותר את המיסוי על העשירים.
  • העלאת מס ההכנסה על יחידים בעלי הכנסות גבוהות מעל 60,000 ש"ח לחודש לרמה של 50%, ולאלו המשתכרים מעל 100,000 לחודש לרמה של 75% (בין השאר כדי להקטין את משכורות הענק במשק).
  • התייחסות לרווחי הון, דיבידנדים, בונוסים, הכנסות ממכירת אופציות, ורווחים ממקרקעין ומרכוש כהכנסה רגילה מעבודה. כלומר רווחים אלו יצורפו להכנסה מהעבודה וישולם עליהם מס הכנסה בהתאם לגובה ההכנסה המצרפית.
  • ביטול כל הפטורים ממס על רווחים מרכוש כמו מכירת דירה וכו' (אם זו היתה דירת מגורים יחידה, ונרכשה חדשה בתוך כשנה, יהייה תאום).
  • מס עיזבון על עיזבונות מעל 10 מיליון שקל לכל אחד מהצאצאים הישירים.

 הסטת הוצאות מתוכננות בסעיפים כמו בטחון לכיוון תקציבי הרווחה

  • קיצוץ רב שנתי בתקציב הביטחון.
  • בדיקה יסודית של התקציבים לסקטורים השונים באוכלוסיה במטרה לקצץ בתקציבים עודפים (מחושבים לכל אזרח).
  • בדיקה יסודית של הטבות המס הסקטוריאליות במטרה לקצץ בהטבות יתר.

שימושים

  • חידוש מאגר הדיור הציבורי, בנית דירות להשכרה ע"י הממשלה.
  • העלאת שכר המינימום ל-50% מהשכר הממוצע.
  • הוספת 500 תקנים לפקחים האוכפים את חוקי העבודה
  • הקמת מרכזי תעסוקה בגליל ובנגב
  • החלת חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים
  • הקטנת מספר התלמידים בכיתה לממוצע OECD, 21.4
  • תוספת של תקנים, מיטות ומכשור במערכת הבריאות, בהתאם לרמה במדינות OECD
  • קביעת תקנים לשוטרים, לכבאים, לעובדים סוציאליים ולמורים בהתאם למקובל במדינות אלה.
  • הקטנת הוצאות המחיה של המשפחות בארץ, בעיקר בתחומי הדיור, החינוך, והבריאות.

הערות

  • הדרישה להורדת המע"מ בעייתית, שכן קשה לומר כמה מהורדת המע"מ תתגלגל להורדת מחיר וכמה תישאר בידי היצרנים והסוחרים, במיוחד בתנאי התחרות של ישראל.
  • עדיף לקבע את המס (בלו) על הבנזין, משיקולים של העדפת תחבורה ציבורית ושיקולים אקולוגיים, ולהורידו על דלקים אחרים כולל פחם.
  • עדיפה בניה מסיבית של דירות להשכרה במחירים סבירים ולטווח ארוך ע"י הממשלה, על פי ה'מתווה לפתרון בעיית הדיור', מאשר פיקוח על מחירי השכירות.

 אמנון פורטוגלי

המכללה החברתית כלכלית

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

10 תגובות

  1. אורי אפלבוים :

    גם המע"מ יכול וצירך להיות דיפרנציאלי ובמידה מסויימת אפילו פרוגרסיבי (למשל הטלתו על שימוש בחשמל רק מעל כמות מסויימת).

  2. ק. טוכולסקי :

    אסור להגדיל את הגירעון, אסור להפסיק את הפחתת החוב הלאומי, יש מספיק כסף בואו ונקח אותו לידי העם!!!

  3. יובל פלטין :

    נשכח תחבורה ציבורית יעילה וזולה. חשוב בכל מסמך שזה יהיה. התחבורה היא אחד הגורמים המעצבים ביותר את זהות המדינה.

  4. חסן חמוד :

    להתמקד בעיקר המאחד

    לא גומרים את החודש, זה העיקר.
    שורש הבעיה אינו בשכר, עובדה היא שמעמד הביניים עובדים ומשתכרים טוב, משפחה מארבע נפשות עם הכנסה של עשרים אלף ש"ח גם היא לא גומרת את החודש.
    שורש הבעיה ביוקר המחייה הבילתי מוצדק לחלוטין, החל מהמזון והשירותים וכלה בדיור ללא יוצא מן הכלל.
    אפשר לפתור את הבעייה מבלי לסכן את היציבות הכלכלית של המדינה:
    א. הורדה או ביטול מיסים עקיפים.
    ב.צימצום הפער בין העלות הריאלית של המוצר לבין מחירו הסופי לצרכן.
    כל מוצר עובר דרך ארוכה עד שהוא מגיע לצרכן. יש מוצרים שמתחילים בשקל ומגיעים לצרכן במאה שקלים. צריך לגלות מי גרף לכיסו את הרווח שגרם לעלותו הבילתי מוצדקת ושם לטפל.
    במה אנו שונים משאר העולם המערבי? למה אצלנו הכל יותר יקר?
    אם נתמקד בנושא זה, כל שכבות העם יצטרפו למחאה והפן החברתי מגמד את הפן הפוליטי והטייקונים מתחילים להזיע ולחפש מוצא, הרי כולנו יודעים שנתח הרווחים החזירי בסופו של דבר משתלשל לחשבונותיהם של הטייקונים.

  5. מנחם לוריא :

    אמנון: שחכת עוד משהו,

    בנוסף לדברים שציינת מדינת ישראל באופן מחושב מראש ומתוך אידאולוגיה שמה לעצמה מטרה והיא: להפטר מכל אחריות שיש לממשל לאזרחיו.

    עכשיו, כשהנושא בראש כותרות התקשורת מתגלה שאפילו לא מביישים ומסתירים את האידיאולוגיה הזו זה בא לידי ביטוי בהצמדת סטיגמות (אוכלי סושי ומעשני נרגילות) וממשיך בכך ששום דבר לא קורה בבית המחוקקים אלא במצודת זאב אצל כמה מיוחסים שקוראים לעצמם חברי מרכז הליכוד.

    הבושה הוסרה ושאר הדברים שציינת רק משרתים את המטרה הסופית שהיא להינות ממנעמי השלטון ומהחיבוק החם של ההון וששאר האזרחים (ובתנאי שהם לא חברי מרכז הליכוד או חרדים או מצביעי ש"ס) שיסתדרו ישלמו ויפסיקו לעשן נרגילות ולאכול טרפת שוסי.

    ציני? בדרך כלל כן הפעם לא. מעל כל אמצעי תקשורת ראינו את נתניהו מקבל חיזוק במרכז הליכוד שבו ה"מחאה" היא וודסטוק של מעשני נרגילות וטורפי סושי ובגשם הראשון יעלמו כלעומת שבאו. מה עשה. העביר את חוק הודא"לים ויצא למנוחת חופשת הקיץ.
    הרפתנים הבינו איפה מרוחה החמאה ואיפה מתקבלות ההחלטות ועשו – ראה כאן:http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000670791
    וזו רק דוגמא אחת….

    מנחם

  6. א. קוריאל :

    צריך גם לדבר על המס המקביל לקופות החולים. לפני חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כל מי שהיה חבר בקופת חולים, המעסיק שלו שילם לקופה את אותו סכום שהעובד שילם (מעין מאצ'ינג). המס הזה המשיך גם לאחר קבלת החוק בצורת תשלום לביטוח לאומי במקביל מס הבריאות שמשלם העובד.
    ב- 97' (נחשו מי היה אז ראש הממשלה) בוטל המס המקביל על-ידי משרד האוצר בטענה שהממשלה תיקח על עצמה את החלק של המעסיקים. מאז ועד היום מערכת הבריאות מיובשת בהתמדה על-ידי האוצר ובתמיכת כל ראשי הממשלות.
    אומדן אחד שאני מכיר מעריך את סכום המס המקביל, שלא משולם, ב- 13 מיליארד (!!) ש"ח בשנה.
    צריך להבהיר, שהשתתפות המעסיקים בתשלומי הבריאות של העובדים הוא דבר מובן מאליו במדינות OECD, שישראל כל-כך גאה להימנות עליהן.
    החזרת המס המקביל צריכה להיות אחת הדרישות הבסיסיות במסגרת החזרת כלכלת הרווחה בישראל.

  7. ל רפי :

    אני ממליץ לעבור משלב הסיסמאות והאידיאולוגיה, לשלב ההחלטות והביצוע

    בניגוד לטענה המקדמית של אמנון, איש אינו מנסה להפחיד אף אחד. קיים בישראל נסיון עבר עשיר ומר של מדינת רווחה לא מתפקדת, שהגיעה עד משבר חמור באמצע שנות ה-80, ומי שמסרב ללמוד מכך אינו האיש או האנשים המתאימים להציע "שיפרים" כביכול. הדרישות של המוחים כיום הן פופוליסטיות במידה שאינן עוסקות בבעיות שיש לפתור אלא באידיאולוגיה המנסה להכתיב פתרון בי"ס אחד יחיד ובלעדי, ומאמר זה מוכיח את הדבר בעליל. הטענה הבסיסית שלי מול מאמרים מסוג זה, שהם רגישים לאידיאולוגיה הרבה יותר משהם רגישים לבעיות האמת, ומנסים להסוות רגישות זו באוסף של סיסמאות, אינטליגנטיות כביכול, שמתעלמות מקשיים מוכחים, אינן מכומתות ולכן לא ניתן להתווכח עליהן ולהראות היכן הן בלתי אפשריות, או היכן מחירן מכל הבחינות הלאומיות-חברתיות יחד גבוה מדי.
    ראשית, לנקודות עקרונויות:
    מדינת רווחה היא סיסמא, משום שספק אם יש כיום בכלל מדינות רווחה במערב, ואם יש כאלה, (עיניין של הגדרה שיש להסכים עליה) אין ביניהן שתיים זהות.
    הארגון הכלכלי של המדינה הוא פן אחד של המטרות והצרכים הלאומיים, והמקרה הישראלי, גם אם ניתן יהיה להחיל עליו הגדרה מוסכמת של מדינת רווחה בימינו, אינו דומה משום בחינה לסקנדינביה או לכל דוגמה מצויה אחרת. ישראל למשל היא מדינת הגירה מובהקת, היא צריכה להשאר כזו (זו משמעות מרכזית של הציונות גם בימינו כמו בעבר) ויש לכך מחיר. על גודלו של המחיר יש לדון, ואי אפשר לטאטאו מתחת לשטיח.
    המציאות הכלכלית חברתית של ישראל היא נתון עובדתי. היא אינה אחידה בכל האזורים/ישובים והמצב בפריפריה הגיאוגרפית-חברתית בממוצע קשה הרבה יותר מאשר באזור גוש דן. אם הולכים לתקון אסימטריה זו ברוח של צדק חברתי, אי אפשר להתיחס לכל האזורים ולכל שכבות האוכלוסיה באותן אמות מידה – זה יהיה ההיפך מצדק חברתי. מאידך, אם תינתן העדפה לפריפריה אחת, מה יהיה שעורה ומה יהיו השלכותיה על המרכז ועל פריפריות אחרות? האם גם אז תשמר הסולידריות בין כל הסקטורים בחברה?! במאבק על חלוקת משאבים (המאבק הנוכחי) קל לשמור על סולידריות בהפגנות, היא אינה מחייבת בהן לשום דבר. אבל חלוקה מחדש של העושר הלאומי, תיגע בכל אחד מאיתנו; האם גם על כך יש הסכמה רחבה? אני מסופק… (לשון המעטה)
    חלק ממהלך כולל של שינוי סדר עדיפויות לאומי הוא לא רק לקיחה מ-א' והעברה ל- ב', הוא גם תיקון עיוותים למשל בתחום פיזור האוכלוסיה, בתחום הקמת תשתיות לגיבוי פיזור כזה, בתחום פיזור תעשיות, מתקני בריאות, בתי ספר מכללות ועוד ועוד, בהתאמה עם הרצון להקטין את הצפיפות הבלתי נסבלת במרכז, להעלות את איכות החיים ולשפר את המצב הבטחוני ואת המוכנות לאסונות טבע באותה "הזדמנות"; לא עושים תרגילים כאלה בכל עשור מחדש… ואסור להחמיץ מאמץ לאומי יוצא דופן ולבכות אחר-כך על החלב שנשפך. האם קיימת הסכמה על מהלכים כאלה ועל סדר העדיפות בהם? (מסופקני)
    אני מבין היטב את הנטיה להתעלם מהעובדה שישראל עדיין מאויימת, המזרח התיכון פחות יציב מבעבר, האיסלם הקיצוני פעיל חרף הריגתו של בין לאדן וטרם גמר להשפיע על הביטחון האזורי. המהפכות הסימליות במצרים, בלוב, בסוריה ובתימן, בצרוף שליטת החיזבאללה בלבנון, והתפוררות המדינה העירקית – מובילים כולם למסקנה שעימותים מזויינים הם עדיין אפשרות ריאלית שיש להתכונן אליה. בקונטקסט זה, אם תחליט ממשלת ישראל, למשל, להפסיק את הפיתוח וההצטיידות במערכות הגנה נגד טילים כחלק מהצימצום המוצע בתקציב הביטחון (עלותן של המערכות הדרושות להגנה על המדינה כולה הוא מיליארדי ₪. ואם אין מגינים על המדינה כולה, מי יהיה ה"נבחר" שיקבל הגנה, ומי "הפריאר" שיזרק לכלבים?) – מה ומי יפגע מכך? מה אנו מוכנים להפקיר ביודעין? צריך לזכור שתקציב הביטחון הישראלי עומד על כ- 6% מהתל"ג ולכך מצטרף הסיוע האמריקני. במצבה הנוכחי של ארה"ב, אין וודאות שלא יצטמצם תוך שנה שנתיים, ומטעמים של שימור הריבונות ומניעת שחיקה במעמדה של ישראל בארה"ב, אפשרות לצימצום יזום בהיקף הסיוע לנוכח קשייה של ארה"ב, הוא שיקול לגיטמי במדיניות הממשלה בדומה לכל שיקול לאומי אחר.
    למדינת רווחה צמודים בהגדרה תהליכים שליליים רבים. הראשון והעיקרי שבהם הוא גידול משמעותי בהיקף השירות הציבורי. דהיינו, גידול קשיח ניכר בעלויות הפעלת המערכות המשרתות את המערכות שבהן אנו למעשה מעוניינים. בעיניין זה, ישראל כבר כיום – אם להמשיך בהשוואה הסיטונאית לממוצעים של ה- OECD, לוקה בשירות ציבורי גדול ובזבזני. אם יגדל היקף שירות זה עוד יותר, יגדל גם הביזבוז הכספי הישיר, ובמקום מלחמה בבירוקרטיה, נגיע במהירות לבירוקרטיה בולשביקית בנוסח הימים העליזים של מפא"י ההיסטורית וההסתדרות טרם הרפורמה בה. ולכך גם משמעויות פיננסיות כבדות. אסור להעלים את העובדה שאחת הסיבות להפרטות בישראל, בניגוד לסיסמאות של "השונאים הפתולוגיים של ביבי", היא ההסתדרות הכללית והאופן בו החזיקה את המדינה בצוואר בדור הראשון והשני שלה באמצעות חברת עובדים כושלת, קופת חולים כושלת חברות ממשלתיות לא יעילות ולא תחרותיות (אין צורך לעבוד אחרי שמקבלים קביעות…. ואסור למדוד נורמות ופרמיות ועוד ועוד), ומשרדי ממשלה עתירי עובדים שדורשים תשתיות ומיצרים נוהלים מסורבלים ועבודה במעגל סגור אלה לאלה. מי שרוצה לחזור למציאות זו, טעון לדעתי בדיקה רפואית רצינית. ומי שיודע איך לא להגיע לשם שלא באמצעות הפרטה – שיקום!
    שום רפורמה ברמה של מעבר, שנוי במחלוקת ציבורית חריפה, למציאות, שנסיון העבר הוכיח כבר את כשלונה, לא תוכל להתבצע בקצב שיביא למאיישי אוהלי המאה וציבור בישראל תוצאות בזמן רלוונטי. גם אם נניח שהחזרה לאספמיא תימשך רק מחצית מהזמן שנדרש למדינה להגיע מאספמיא עד הלום, מדובר בפרק זמן של 15 – 20 שנה. זה אינו פתרון למצוקות העכשוויות. אם מוסיפים לכך את כל הסיבות האחרות שעשויות לשבש תהליך כזה, שבחלקן הוזכרו לעיל, אזי גם 15 שנים הן על גבול האוטופיה. בכל מקרה, חייבים לשנות תחילה את המערך הפוליטי בישראל באמצעות בחירות, בכדי להעמיד דרישה כזו למבחן דעת הציבור, ואין שום וודאות שלגישה יש רוב בציבור, למרות ה"צעקנות" של חלק ממשתתפי המחאה המוחצנת.
    כאן אנו מגיעים לסיסמאות הפרטניות:
    "בישראל פיתחו גישה מקורית. מיסים גבוהים כמו במודל הסקנדינבי ושירותים מעטים כמו במודל האמריקני" – שגיאה!
    המיסים בישראל נמוכים משמעותית מהמיסים בסקנדינביה, ואם נלך לשיטה הסקנדינבית, הם יעלו באופן ניכר, משום שלישראל הוצאות קשיחות שאין לסקנדינביה – החזר חובות, עליה וקליטה, ביטחון לרבות לחימה שוטפת בעוצמות שונות כמעט במשך כל הזמן, ופיתוח לאומי בהיקף רחב (ישראל רק בת שישים ושלוש שנים…). השירותים הציבוריים בישראל רחבים באופן ניכר מאלה של ארה"ב, ורק לאחרונה ראינו מה קורה לכלכלת הארה"ב החזקה, כאשר המימשל מנסה להנהיג במדינה ביטוח בריאות ופנסיה ממלכתית לכ- 40 מיליון אמריקנים מתוך כ- 300 מיליון (13.4% בקרוב מהאוכלוסיה!).
    "עכשיו צריך להחזיר את המדינה לאזרחיה, לחשוב יותר על האזרחים ופחות על העסקים, יותר על האזרחים ופחות על ארץ ישראל השלימה…." – שגיאה משולבת בדמגוגיה!
    אין צורך להחזיר את המדינה לאזרחיה, איש לא לקח אותה מהם. אם נוצר ריפיון בקשר בין האזרחים למדינה, הוא אחת התוצאות השיוריות של ימי "מדינת הרווחה העליזים" של שנות ה- 70 וה-80 ועוד קודם. במקום שהמנגנון הממשלתי הוא השליט, הציבור הוא העבד. במקום שהמנגנון הממשלתי הוא שליש מס"כ העובדים במשק, כפי שהיה בעבר, הוא גם השליט. וכאשר הוא השליט, הוא מספיק חזק כדי לצפצף על הפוליטיקאים ולשעבד בפועל את האזרח הקטן; כבר היינו בסיפור הזה. העסקים הם המקור שמממן את השירותים, אין מקור אחר. את העסקים צריך לשמר ולפתח משום שאם ידעכו, לא יהיה גם מה שקיים היום. ובעסקים צריך לעסוק מי שמבין בעסקים ומי שיודע להתמודד בתחרות הבינלאומית, משום שהמשק הישראלי קטן מכדי לקיים את עצמו. ההדרשות לארץ ישראל השלימה בהקשר זה, היא כאמור דמגוגיה נטו: ארץ ישאראל השלימה היא משני צידי הירדן (מי שלא יודע זאת, כדאי שילמד). אין כיום בנמצא דבר כזה. שליטה בחלקים מאיו"ש אינה ארץ ישראל השלימה. דאגה לאזרחים אינה רק מזון לגוף, ולחלק ניכר מאזרחי ישראל איו"ש או חלקים מסויימים באזור זה יותר חשובים מת"א; כדאי לזכור גם זאת. יתר על כן, שינוי משוואת הביטחון באיו"ש, תעלה בדמים מרובים תרתי משמע, תפלג את העם, תוביל למחאות חריפות הרבה יותר מהמחאה הנוכחית, ולא תתרומה לכלכלה דבר, לפחות לא בטווח הקרוב והבינוני. זאת ועוד; לבניה באיו"ש יתרונות רבים על פני בניה בכל מקום אחר בישראל – היא זולה יותר, זמינה יותר, קרובה למרכז, מיידית יותר ומשרתת הן את האינטרסים הלאומיים והן את האינטרסים הביטחוניים, חרף התנגדויות מבית ומחוץ. זו אינה שאלה כלכלית נטו והיא אינה צריכה להפטר כסרח עודף של המציאות הכלכלית. מרגע שרוב הציבור הכריע בעד יישוב חלקי או מלא של איו"ש, היא חלק מהיעדים הלאומיים כמו ביטחון, חינוך, בריאות וכו'.
    "המעבר לכלכלת רווחה ניתן לביצוע תוך שמירה על המסגרת התקציבית"
    "ההתראות, ההפחדות מגלישה למשבר חובות אם ננהיג מדיניות רווחה, אינם אלא ספין מבית המדרש של הניאוליברליזם… שבדיה לדוגמה, נמצאת בעודף תקציבי"
    "ניתן להגדיל את הוצאות המדינה לרווחה ב- 2012 בצורה מבוקרת, ובלי ליצור גירעונות תקציביים"
    "ברובד שני הגדלת ההוצאות לחינוך בריאות…. הקטנת תקציב הביטחון, ביטול תקציבים סקטוריאליים… והטבות מס סקטוריאליות…"
    ארבע סיסמאות סרק. אם אין מכמתים כל אחד מסעיפים אלה, מראים מה מקצצים והיכן ולאן עוברים הסכומים המקוצצים, וכיצד הם מתקנים את העיוותים הנוכחיים – כל האמירה הנ"ל היא סיסימא אחת גדולה. כל מי שפועל על פי השכל הישר, יודע שעל השינויים הללו יתנהל מאבק ציבורי לא פחות אינטנסיבי מהמאבק המתנהל כרגע באוהלי המחאה. ניהול תקציב אינו אפשרי על בסיס של סיסמאות. העתקת תקציבים מסעיף לסעיף פרושם גם שינוי תכניות עבודה ולשינוי תכניות עבודה יש מחיר יקר. מי שעסק אי פעם בניהול פרויקטים, יודע שהאויבים הגדול ביותר של מנהל פרויקט ושל מי שמממן אותו הם שינויים בהגדרת תכולת העבודה ועכובים בביצוע הפרויקט (ולא אכנס כאן להסבר פרטני). קל מאוד לאבד את כל החסכונות הצפויים (לכשנדע מהם) על תשלומי פיצויים ותוספות לנפגעי הפרות חוזים, שיסודן שינויים.
    כאן באה ההטעיה הגדולה מכל: רשימה של מקורות כביכול להכנסה נוספת בתקציב.
    ראשית, כל מה שנאמר בסעיף האחרון תופס גם כאן.
    שנית, ללא כימות, אין משמעות לסעיפים וכלל לא ברור שיש איזון בין תוספת ההכנסות לבין תוספת ההוצאות.
    שלישית, אם הממשלה סבורה שהיא אינה הרשות המיטבית לניצול כספי הציבור להשגת יעדים כתוספת כיתות, שיפור תחבורה, ובינוי מסיבי ליחידים ולציבור, והערכה זו מבוססת על נסיון עבר, נסיון להכתיב לממשלה בכוח לנהל מה שהיא אינה מעוניינת ואינה יודעת לנהל, הוא מהלך הזוי עפ"י כל קנה מידה ניהולי.
    לסכום: על סדר היום נצבים כיום ובצדק חמישה נושאים בולטים: דיור, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, וסגירת פערים בחלוקת העושר הלאומי – שכר המכבד את בעליו.
    באלה יש לטפל ברמה פרטנית, בכלים קיימים, על יסוד הקצאת משאבים מול יעדי ביצוע ברי מדידיה. כל שיטה אחרת תהיה בזבוז זמן וכסף ובמידה רבה דריכה במקום. בכל אחד מהנושאים יש לקבוע יעד מימוש שנתי לפי חלוקות משנה רציונליות (אזורים, זמנים, סקטורים, מורכבות מימוש ועוד), ולהגדיר את הנטל התקציבי הנובע מהיעד השנתי הרצוי. פשרות בביצוע תעשינה באופן מדורג, מהנושא הפחות עדיפויי לנושא היותר עדיפויי בסולם יורד, כלומר: בנושא בעדיפות ראשונה (למשל בינוי) תהיינה פחות פשרות… .
    כך, למשל, אם חסרים כיום בישראל 50,000 דירות ובכל שנה נדרשות כ- 40,000 דירות חדשותלכיסוי ריבוי טבעי, בחומש הקרוב תצטרך ישראל לבנות כ- 250,000 דירות חדשות. אין לממשלה הידע, הארגון וכושר הניהול לניהול פרויקטים בהיקף כזה, וספק אם יש בישראל די עובדים מקצועיים לביצוע בהיקף זה. לכן, הממשלה צריכה להחליט, כמה דירות יבנו בכל אחת מהשנים הבאות, בתאום עם זרועות הביצוע (קבלנים), בכדי להבטיח שמדובר בביצוע ראלי. קביעה זו חייבת להיות פונקציה של תקציבים זמינים והקצאת קרקעות בקצב הנכון במיקום הנכון ובמחירים שיתאמו מחירי יעד של המוצרים הסופיים. את התקציבים יש לקבץ מסעיפים אחרים לפי סדר עדיפות נושאי ואזורי (כך למשל, אם דיור קודם ליוקר המחיה, תגזור מערכת השיקולים את הקצאת התקציבים המוסבים מתקציב המדינה ומקורות נוספים כך שמילוי היעד השנתי בבינוי יעמוד בראש מערכת השיקולים. עליה לקשור את ההתקשוריות עם קבלני ביצוע, בחוזים קשיחים שיש בהם בונוסים עבור הקדמה והוזלה וקנסות רציניים עבור פיגור וייקור. עליה להחליט כמה מתוך כלל הדירות יבנו בכל אחד מאזורי הארץ – צפון, מרכז דרום ירושלים ואיו"ש – ולהבטיח בחוק בתקנות, בהערכות המשרדים הממשלתיים הנוגעים, בקביעת מחירי יעד לדירות בגדלים שונים, וקביעת קריטריונים שווים לזכאים עדיפויים לדיור, ולפעול לביטול והסרת חסמים מינהלתיים, חוקיים ואחרים מגורמי הביצוע (למשל: זמינות עובדים). לתאום, הכוונה ובקרה של כל אלה ך דרוש משרד פרויקטים לאומי ליד משרד ראש הממשלה, כאשר ראש הממשלה זמין לשמש בכל עת כ"מתיר הפלונטרים האולטימטיבי".
    באופן דומה יש לנהוג בכל אחד מהנושאים הנזכרים לעיל. ככלל צריך להמנע מהרחבת היריעה לנושאים נוספים, בכדי להבטיח התקדמות ממשית בכל אחד מהנושאים שזוהו כמרכזיים.
    את התוצאות של ניתוח הדרישות בסעיפים המרכזיים, בצרוף היכולת לממן את ביצוען, צריך ראש הממשלה להציג לציבור תוך כשלושה חודשים, כשהוא ערב בכך לכוונת הממשלה לעבור משלב הדיבורים בעלמא לשלב הפתרונות בעין. בכל ארבעה חודשים יתן הממונה על הנושא במשרד רוה"מ דיווח ביניים לציבור על ההתקדמות במימוש התוכנית הכוללת. מבחן הביצוע של תוכנית כזו, יחשוף בצורה אופרטיבית את עיקרי הקשיים, החסמים, העיוותים והסרבולים הביורוקרטיים, ויאפש טיפול מקביל בחיסולם, לקראת איכות ביצוע כלכלית-חברתית טובה יותר בעתיד הקרוב והרחוק יותר.
    פתרון הבעיות העכשוויות בזמן רלוונטי, מחייב מיקוד: מיקוד בהגדרת הבעיות ומיקוד בעיצוב הפתרון ומימושו. תנאי למיקוד הוא חריגה מטיפול סטנדרטי ו"בריחה" מטיפול אידיאולוגי – נדרש לזהות בעיה, להגדיר לה פתרון אד-הוק, למקד משאבים ווקשב ניהולי ולבצע בדרך הקצרה והיעילה ביותר.

  8. מנחם לוריא :

    רפי (תגובה 7).

    "סוף מעשה במחשבה תחילה" מדובר כאן על המחשבה תחילה שנעלמה ממקומותינו ומבקשים להחזיר אותה.

    אפרט: בישראל 2011 הגיע לתודעה הציבורית העובדה שהמדינה עושה ללא מחשבה תחילה אין תיכנון, אין התאמה של הדרך לציבור הישראלי ולמציאות הישראלית.

    מה שמבקשים עכשיו זה לחשוב להגדיר יעדים אמצעים להשגתם לוח זמנים ולשם שינוי אחרי המחשבה לעשות את המעשה והפעם תוך כדי ביקורת ובקרה של העם העצמו ולא של יחידי סגולה ממגדלי אקירוב ומקסריה.

    מה רע בזה? ומי אמר שהצדק המוחלט הוא בדרך של ממשלות ישראל לדורותיהן ומי אמר שבכלל הם בדרך הנכונה?

    מדברים פה על דבר אפריורי למעשה על המחשבה וזו נעלמה ממקומותינו והרבה מאוד אנשים מבקשים להחזיר אותה להגדיר מטרות ולעשות ובצורה של החלטת הרוב ולא בהשלטת אלימות דמוקראטית כמו שכן קורה אפילו עכשיו.

    כשאני רוצה לברוח מהמציאות אני מעיין בספר "מכתבי בן-גוריון לפולה" ספר שיצא מזמן עברית שכבר אין מזמן. ויפה לראות כיצד בשנות השלושים המחשבה המדינית היהודית הייתה שצריך לחשוב קודם כל ולפני הכל על מה טוב ומה צריך לעשות כדי שיהייה טוב ליישוב בארץ והפוליטיקה והמעשה הכוחני היו משניים. אינני טוען שבן גוריון מלאך שרת הוא לא. הרבה מחוסר המחשבה שמוציא למעלה מ 10 מנדטים לרחוב נטוע עמוק בשגיאות שהוא עצמו עשה אבל, וזה אבל גדול, יש לנו כעם מסורת של מעשה במחשבה וצריך להחזיר את זה.

    אני לא יודע אם הטיענים הס"ד נכונים או הטיעונים שלך נכונים אני כן יודע שאין התאמה בין המציאות של ישראל 2011 לבין החיים פה ביום יום וזה חייב להשתנות.

    יש כאן שיח ציבורי ער וזה טוב מאוד וצריך להימשך וצריך לנצל את זה על מנת לעשות שינוי שיתאים לישראל 2011 ולמציאות ולא לתיאוריות במדעי המדינה לא של נתניהו ולא של ק. (וגם לא שלי) – למציאות.

    בנתיים, הרחוב מבקש מהכנסת ומהממשלה לבוא להקשיב ולחפש פיתרון עוד בטרם מדברים על דרך ממדעי המדינה. ובנתיים,ולצערי, מדברים לספסלי הכנסת הריקים ולממשלה שמגלה אטימות שאינני יודע מהיכן היא שואפת את הכוחות שלה וזה חייב להשתנות ומהר. השיח על הדרך הוא שיח אחר קודם כל שזה יהיה דו שיח ואחר כך נראה לאן זה יוביל. השיח,כרגע על תיאוריות במדעי המדינאות איננו נכון ,וכפי שציינת, צריך עוד הרבה קודם לכן קודם כל לדבר אחר כך לחשוב ולהגיד ובסוף,ולשם שינוי, לעשות.

    אתה מדבר על פרת הביטחון הקדושה. זו לא פרה והיא לא קדושה והכסף הוא שלי ושלך ויעשו איתו מה שאי ואתה רוצים. נמאס לי לההפחדות האלה. נמאס לי (ולעוד הרבה מאוד אגב…) מההוצאה הכספית העצומה הזו מהכסף שלי ושלך וכאשר טילים נופלים בדרום הארץ צריך להתחנן למערכת הביטחון שתפסיק לשחק עם כיפת ברזל ושישלחו אותה לעשות את העבודה ולהצדיק את הכסף שהושקע. ואחרי תחנונים עשו טובה ושלחו סוללה אחת שרק ביום שישי הפכה מבצעית אחרי… אחרי שהטילים נפלו. אז על מה אתה מדבר על מה מושקע הכסף אם צריך להתחנן לקבל את ההגנה המינימאלית הזו ממה שכבר יש? זו לא פרה והיא לא קדושה ויש דברים אחרים,לא פחות חשובים, מלשלם עבור כיפת ברזל שהצבא ישחק איתה ולא יפעיל אותה הרבה לפני שהטילים נופלים והרבה לפני שהאזרחים מתחננים – מתחננים – שתועיל בטובה מערכת הבטחון לשלוח את מערכת ההגנה למקום שבו היא צריכה להיות. הפרה איננה פרה ובוודאי שלא קדושה ולהפסיק עם הידענות שניתנה לאיזה גנראל ממגדלי אקירוב אף אד לא מבקש להפסיק את מימון מערכת הבטחון הרבה מאוד מבקשים לחלק את עוגת התקציב אחרת כך שאנחנו נקבל יותר לרבות ביטחון ובלי שתושבים באשקלון יצטרכו להתחנן לזה. הבנת? לא צריך להתחנן זה כסך שלנו וזה נועד להגן עלינו ושיפסיקו להפחיד אותנו ויפסיקו לבזבז כסף על מותרות ומשחקים בצוללות וחמקנים המציאות- היא קצת שונה וכבר הושקע בה כסף ואני ,ועוד הרבה כמוני, רוצים לראות תוצאות ולא דיבורים.

    מנחם.

  9. כיצד למדוד את תקציב הביטחון? | Actuali :

    […] המצדדים בקיצוץ ישנם בעלי השקפה סוציאליסטית, כמו מובילי מחאת האוהלים, וישנם בעלי השקפה קפיטליסטית, כמו שר האוצר שטייניץ […]

  10. שקט, מדברים – במת רעיונות פתוחה » ארכיון » המשבר – מעשי ידי אדם :

    […] […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.