חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מחאת האוהלים – ארבע מחשבות ראשוניות בעקבות ההפגנה בירושלים

נושאים דעות, פוליטי ב 31.07.11 4:39

אני שונא הפגנות, גם צפוף חם ומסריח וגם אתה די בטוח שמחר כלום לא ישתנה. אבל זו היתה הפגנה אחרת, כזו שיוצאים ממנה אופטימיים

מאת: איתי אשר


סוף סוף ירושלים מאוחדת

היינו חילונים ודתיים, מחוסרי דיור ופרופסורים באוניברסיטה, אשכנזים עם מזרחים רוסים ואתיופים, צעירים, משפחות עם ילדים ופנסיונרים. כל מה שמספרים לכם בתקשורת לא מדויק. זו לא מחאה של חילונים, זו לא מחאה של מפונקים עם רכבי ארבע על ארבע, זו לא מחאה של סטלנים ורוחניקים, זו לא מחאה של מרקסיסטים רדיקליים, זו לא מחאה אשכנזית וזו לא מחאת הצעירים נגד המבוגרים. כל אלה היו שם, ועוד. לכן זה לא משנה אם היו שם עשרת אלפים (הארץ) או חמישה עשר אלף (טענת המארגנים על הבמה), העיקר היה הרוח החדשה שנשבה – רוח של המון שמאמין בכוח שלו לשנות אבל גם נותן לגיטימציה לשונות ומכיל באהבה מגזרים שונים. זה משהו שלא נראה פה מזה עשורים.

סוף סוף יהיה מותר לדבר פוליטיקה

כשהייתי ילד, פעם בשנות ה-80, כל ארוחת ערב מרובת משתתפים היתה גולשת מתישהו לויכוח פוליטי, בדרך כלל על הציר של שלום לעומת ביטחון. בעידן שאחרי אינתיפאדת אלאקצא וההתנתקות, לדבר על פוליטיקה בסביבה ביתית או ציבורית נהיה כמעט כמו לדבר על קקי ופיפי, משהו שעושים רק בזירות מאוד ספציפיות ומבודדות. אבל אחרי שאתה פוגש פתאום בהפגנה את הבוסית שלך, את הסטודנטים לשעבר, את המורה של הילדה שלך (כסויית ראש) ואמא לילד בגן, כנראה שמשהו פה הולך להשתנות.

סוף סוף נפגעי השיטה מייצגים את עצמם

המחאה החברתית שצמחה לה מלמטה מופנית בגלוי כנגד מובילי המדיניות הכלכלית של "השוק החופשי" – נתניהו שטייניץ וכו'. אבל בעקיפין ולרוב בלי מילים יש בה גם לא מעט ביקורת נגד מי שמתיימרים לייצג את החלשים ואת המעמד הבינוני. המחאה הזו מביעה אי אמון גם בפוליטיקאים החברתיים במפלגות הימין כמו השר כחלון ואורלי-לוי אבקסיס מישראל ביתנו, גם בפוליטיקאים ממפלגת העבודה ומפלגות השמאל, גם בארגונים החברתיים שהיו אמורים לייצג את הציבור וגם בדור הישן של ראשי האיגודים המקצועיים: איציק פרי מאיגוד העו"סים, רן ארז ויוסי וסרמן מארגוני המורים וכו'. קחו לדוגמה את הנאום המרגש של לילי בן עמי, מובילת המאבק של מורי עמותת רנה קסין, שמחתה על הפרטת החינוך ועל הפיכת עשרות אלפי מורים לעובדי קבלן בפועל. היא יצאה נגד ביבי, אך העובדה שהיא היתה שם (והיא שם במאבק כבר ארבע שנים) קשורה גם לאכזבה עמוקה מראש ארגון העובדים שלה, שמקבל ממנה דמי חבר כל חודש. הדברים של לילי בן עמי מתחברים היטב למאבק הרופאים המתמחים (ולמאבק הפחות מתוקשר של רופאי הקהילה), למאבק העו"סים המופרטים וגם לדבריו של דייר הדיור הציבורי שנאם לפניה. האנשים פה לא רוצים את שיטת ביבי, אך זה לא גורם לרוץ ולחבק את קדימה, העבודה, מרצ או חד"ש. גם המחאה הופרטה.

צילום: יערה מזרחי

השמאל הישן עודנו כאן, והוא לא למד עדיין כלום

במורד רחוב בן יהודה, קצת לפני כיכר ציון, הזמנתי את הסופר מאיר שלו לעיין ב"עבודה שחורה" והסברתי בגאווה שהדברים שאנחנו מדברים עליהם כבר חמש שנים מתפוצצים עכשיו ברחובות. שלו טען בתגובה כי  רוב הכסף לדברים שאנחנו רוצים נמצא אצל החרדים ואצל המתנחלים. אני אמרתי שגם הם נדפקו ממדיניות ההפרטה (אולי פחות משאר האזרחים, כי הפוליטיקאים שלהם מייצגים אותם, וזה דבר נפלא!) וכי רוב הכסף נמצא בהטבות שניתנו לבעלי ההון. בסוף הסכמנו לא להסכים והוא בטח חושב שאני נודניק טרחן.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , ,

4 תגובות

  1. ל רפי :

    יש רק מחשבה רלוונטית אחת בעקות כל ההפגנות:

    גם הציבור וגם מנהיגיו השתדלו, ובמשך זמן רב גם הצליחו, לברוח מהמציאות – לא להסתכל לה בעיניים.
    דומה ששלב זה במערכת היחסים בין המדינה לציבור עומד להסתיים.
    אין מבוגרים אחראים וציעים קלי דעת ואין צעירים מבריקים ומבוגרים שוטים. יש אזרחים שהתחילו להבין שהאמנה החברתית בינם לבין המדינה נסדקה, נשחקה ובמקרים רבים התפוררה.
    לאמנה החברתית שלושה עיקירם: א. המדינה שייכת לאזרחיה ולא להיפך. היא נועדה לשרת אותם ולא להיפך. נבחרי הציבור מופקדים על הביצוע ואינם תכלית כשלעצמם.
    המשמעות המרכזית של אמנה זו היא שהמדינה חייבת לספק לציבור ביטחון, קיום בכבוד ואיכות חיים, והציבור בתמורה מקיים את החוק, משתלב בחברה ומקבל שכל כללי המשחק חלים על כל השחקנים – זכויות וחובות אינם באים זה במקום זה או זה כתנאי לאחר, אלא הולכים זה לצד זה בקשר בל-ינתק.
    המבחן של כל מעשה פוליטי צריך להיות קידום המטרות הנ"ל, ואם אין הוא עומד במבחן התוצאה, הוא חייב להשתנות. השיפוט לגבי מבחן התוצאה הוא קו-פרודוקציה של המימשל הנבחר מזה ושל הציבור הריבון מזה. כל עוד פועל המימשל בתחומי השכל הישר המקובלים על רוב הציבור, טוב ויפה. אם יחרוג מכך, יקרא לסדר
    כיום המימשל נקרא על ידי הציבור לסדר. לא הממשלה הזו דווקא, אלא המימשל בישראל – כל הממשלות בדור האחרון (וגם קודם). עתה מוטלת עליו החובה להוכיח בהבין את המסר והוא מסוגל להביא את השינוי הנדרש .משום שבקצה הדרך מחכה לו דין הבוחר (ולא דין הרחוב…).
    מימשלים שהתרגלו לא למלא את יעודם ותפקידיהם, מתקשים מסיבות רבות ומורכבות לשנות דיסקט. הציבור כמקור הסמכות לשלטון כיעד למעשיו וכנפגע העיקרי מכשליו, חייב לגלות יכולת לא רק לבאט אי-שביעות רצון אמורפית, אלא גם להנחות ולכוון את השלטון.
    מי שגילו יוזמה והתניעו את התהליך הנוכחי שבו אומר הציבור לשלטון שיש לבצע שינוי, גם צריכים להיות פה לציבור בהכוונת מעשי השלטון. לשם כל עליהם להתארגן אד-הוק, להציב קבוצת ייצוג שתבטא רצונות אלה וסדרי עדיפויות למימושם, תתייצב לפני גורמי המימשל ותסייע בידם להגדיר להכין ולקדם את השינויים הדרושים. לקבוצה זו בעיקר עוצמה מוסרית, היא אינה תחליף לשלטון. אבל לעוצמה זו משקל עצום, אם תוצג נכון תכוון נכון ותשרת את המטרות שבהן כשל השלטון.
    המפתח להצלחה אינו בחזרה למנתרות אידיאולוגיות או ארגוניות כושלות מהעבר, אלא לפעולה מוכוונת מטרה. המטרה ותכנית הפעולה להשגתה הם קריטריון הבוחן הרלוונטי ולא השאלה באילו שמות כינו בעבר את מדינות הרווחה של שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, שכולן עברו מן העולם.
    אם היעד הראשון והחשוב ביותר הוא דיור לנזקקים – זוגות צעירים, חיילים משוחררים, סטודנטים, מעוטי הכנסה, קשישים ועוד – סה"כ 50000 דירות בצרוף מענה לריבוי הטיבעי השנתי, אזי לא סוציאל דמוקרטיה היא הפתרון, אלא תכנית ארצית שתעמיד 10000 דירות לנצרכים תוך שנה וחצי, עוד 20000 דירות תוך שנתיים ועוד 20000 דירות תוך שלוש שנים, בפריסה ארצית סבירה, ובתנאי רכישה/ שכירות התואמים את היכולות הכלכליות של קהל היעד. מכאן יש לגזור את כל שאר הצעדים – הכנסה, עלויות שוטפות, חסכונות, תנאי הלוואה, מענקים, החזרים, פיתוח מוניציפאלי, הסרת חסמים, שינויי חקיקה התארגנות לביצוע שקיפות ובקרת ביצוע. אם יצלח מהלך זה, תוצאותיו יהיו מבחן ובסיס לשינויים ארוכי טווח וקבועים יותר. אסור לנסות לבנות את המדינה מחדש, כפתרון למצוקות הדיור או החינוך או יוקר מוצרי המזון הבסיסיים.
    ובדרך לביצוע צריך לזכור שגם בעוד חמש ועשר שנים נרצה לחיות כאן, נרצה לחיות טוב יותר, נרצה להמשיך ולהתפתח ונרצה בהצלחת המהלך.

  2. איתי :

    רפי,

    אני מסכים לגמרי עם צורך בהתמקדות ובמדדים כמותיים להצלחה, וכן עם הבחנה בין יעד לטווח קצר ויעד לטווח בינוני.

    היעדים הכמותיים שהצבת מצוינים.
    אבל מה לעשות שאני לא מאמין שהשיטה של ביבי ו"השוק החופשי" יצליחו ליישם אותם.

    יש יותר מדי עדויות מן השנים האחרונות שמראות כי השיטה הזו פשוט לא עובדת.

    על כן לא צריך לדבר בסיסמאות וב"איזמים", פשוט ללמוד מפתרונות שמצליחים בעולם (או הצליחו חלקית בישראל של פעם ויש בהחלט מה לשפר בהם).

  3. מנחם לוריא :

    ראוי לשמוע/לקרוא

    אלי הורביץ בגלובס והבוקר בגל"צ –>
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000668817

    מנחם.

  4. רביב נאוה :

    אני מאד מעריך את הורוביץ, אבל הוא עוד אחד שמחבק את המפגינים, מבטיח שינוי ואז אומר שכל הפיתרון הוא בהגדלת התחרות ו"שבירת הריכוזיות".צריך להיזהר מכאלה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.