חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מחאת האוהלים – הכי פוליטי שיש

נושאים דעות, זכויות עובדים ותעסוקה, פוליטי ב 28.07.11 6:00

למרות ניסיונותיהם של מי ממארגני המחאה להגדיר עצמם לא פוליטיים, מדובר במחאה פוליטית מהחשובות בישראל. מצוקת הדיור מחייבת התערבות ממשלתית, אך היא מנוגדת להשקפה הפוליטית של הממשלה

מאת: יפעת סולל*

רבים ממארגני מחאת הדיור מבקשים להגדיר את עצמם ואת המחאה כ"לא פוליטיים". זו טעות – מילולית ומהותית. מדובר במחאה פוליטית, מהחשובות שנראו בישראל מזה שנים רבות ואולי בעלת פוטנציאל לשנות את מהות ההתיחסות אל ה"פוליטיקה" בישראל.

המחאה החברתית הנוכחית, קמה מאחר שהציבור הישראלי חש על בשרו את תוצאות התפיסה הפוליטית-הכלכלית הקיצונית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים. אמנם מתעקשים לומר לנו שוב ושוב שהמצב הכלכלי מצוין והכלכלה צומחת – אבל כנראה שמציאות החיים הקשה של רוב אזרחי ישראל, חזקה מתודעה כוזבת.

אין זה מקרה, שמארגני המאבק משתמשים במונח "לא פוליטי". הפוליטיקה בישראל מזוהה באופן חד עם סוגיות של שלום ומלחמה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שטחים והתנחלויות. הזיהוי של ה"פוליטיקה" עם סוגיות מדיניות בלבד, הוא אינטרס של מפלגות השלטון לדורותיהן. הסיבה לכך פשוטה למדי, מאז 1977 לא הוצבה אלטרנטיבה פוליטית כלכלית בישראל. החטא הקדמון הוא במדיניות ממשלת האחדות הלאומי בראשון פרס בשנת 1984, אשר התוכנית הכלכלית שהעביר בשנת 1985, אמנם הצילה את המשק לאחר ההשתוללות בשנותיו הראשונות של שלטון הליכוד, אולם עשתה זאת בדרך של העדפת בעלי הון והמגזר הפרטי והתחלת פירוק המדינה מאחריותה. מאז לא היתה מפלגת שלטון שהציגה אלטרנטיבה ואף ממשלה לא שינתה את התפיסה – הסם הוא אותו סם, רק המינונים השתנו.

הפוליטיקה הישראלית חייבת להתבגר מהחלוקה לימין ושמאל על בסיס מדיני בלבד ולהציג אלטרנטיבה אידאולוגית שמאלית למדיניות כלכלית. מדיניות כלכלית שמאלית, היא קודם כל קבלת אחריות של המדינה על אזרחיה והתערבות אקטיבית במה שמכונה "השוק החופשי" – שהוא החופש של בעלי הכח לצבור עוד ועוד נכסים על חשבון שאר הציבור. זה לא ענין כלכלי מנותק. מדובר במהותה של המדינה הדמוקרטית – האם תפקידה לתת מענה לצרכי האזרחים, לא לתפעל עסק לטובת בעלי מניות גוזרי דיוידנדים.

מדובר בהחלטות אידאולוגיות באורח מובהק. בענין מאבק הדיור הנוכחי, ההחלטות היחידות שישיפיעו באורח מיידי על מחירי הדיור, מחייבות התערבות דרמטית במשק, אולם התערבות כזו היא מנוגדת לתפיסת עולמה של ממשלת ישראל.

כחלק מתוכנית לפתרונות משבר הדיור, שכתבתי יחד עם ח"כ (לשעבר) מוסי רז (מרצ) הצענו לחייב במס רכוש חד פעמי גבוה (30%), מחזיקים של יותר מדירה אחת – ובצד זה, להקים רשות לשכירות הוגנת, שתקבע מחירון שכירות אובייקטיבי. לפי ההצעה, יוכלו בעלי הדירות להחליט אם הם משלמים את המס או מקבלים דחייה בתשלום ומצטרפים באופן וולונטארי למערך הפיקוח של הרשות לשכירות הוגנת, שתוריד את מחירי השכירות משמעותית ומיידית. פתרון זה יאפשר הוספת דירות למכירה בשוק החופשי, בצד יצירת מנגנון שימנע את המשך השתוללות שכר הדירה על בסיס שוק חופשי פרוע.

בנוסף, כמובן יש לצאת בתוכנית רחבה של עידוד בנייה של דירות קטנות, הגבלת בנייה של דירות יוקרה, וגם הלאמה של מבנים שלא נעשה בהם שימוש לשם הפיכתם למתחמי השכרה, ובנייה של דיור ציבורי להשכרה.

ממשלת ישראל הנוכחית, גם כאשר היא מבקשת ליצור פתרונות ולו על מנת להשקיט את הציבור, אינה מסוגלת לקבל החלטות, שמשמען התערבות בשוק החופשי ולכל היותר, תביא לעידוד בנייה על ידי קבלנים, באופן שיעשיר עוד יותר את קופתם.

הבחירות עדין אינן באופק, אולם השאלה החשובה שיש לשאול, היא האם סדרת המחאות הזו, תגיע עד לנקודת ההשפעה, עד הקלפי, או שתחלוף כמו קודמותיה ותחזיר את הציבור המדוכא ברגע האמת אל אותו פתק יוצר הדיכוי.

במדינות העולם הנורמליות, בהן אין כיבוש ואין שליטה על עם אחר, הסוגיות המרכזיות לפיהן מתקבלות החלטות הבוחרים, הן סוגיות כלכליות. בישראל, כאשר מתעורר חשש, שמחאה חברתית תבשיל לכלל הצבעה בקלפי – מישהו דואג לפתוח באיזו מלחמה קטנה. ליתר בטחון.

ברגע האמת, הציבור הישראלי פעם אחר פעם בחר בפחד ולא בקידום האינטרסים שלו. אין לי אלא לקוות, שסדרת המחאות הנוכחית, תבשיל לכלל התבגרות פוליטית של הציבור הישראלי ולהתיחסות ביקורתית כלפי השלטון – שביטויה היחיד הוא החלפתו.

הכותבת היא עו"ד, מתמחה במשפט ציבורי וזכויות חברתיות

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , ,

3 תגובות

  1. ל רפי :

    שוב סיסמאות

    ראשית, נראה שהכותבת המלומדת מתאמצת במיוחד לשלול מציבור המשתתפים במהלכי המחאה החברתית העכשווית את זכות ההגדרה העצמית. אם הם אינם רואים עצמם פוליטיים, מה מקנה לה את הזכות לצבוע אותם בצבעי הדימיוןצ הפורה שלה?
    שנית, כל נושא חברתי, ובוודאי שכל נושא למאבק חברתי, הוא גם פוליטי, אם אנו מגדירים כפוליטי כל התארגנות חברתית להשגת יעדים או אינטרסים משותפים של המתאגדים. אם זו כוונת הכותבת, לא אתווכח איתה. אבל דומני שהיא מבקשת לומר משהו אחר, אף שלא הוסמכה לכך.
    המציאות הכלכלית הנוכחית אינה תולדה של תפיסה פוליטית כלכלית, אלא של ניהול קלוקל של המדינה במשך עשרות שנים; למעשה למן הקמתה. אלא שמדי חצי דור עד דור, נעה המטוטלת המאפיינת את מרכזי הכובד של הבעיות הלא פתורות לנקודת מוקד אחרת , ומי שאינם מיטיבים לקרוא את ה"תמונה הגדולה" סבורים שנקלעו למציאות אחרת.
    אני מבקש להזכיר שמהלכי ההפרטה באו להתמודד עם שלוש בעיות מרכזיות של המשק הישראלי שכולן נולדו בתקופת הזוהר ה"סוציאליסטית" שלו. ראשית, מנגנון ממשלתי מנופח שישב על גבו של מערך יצרני צמוק ומוטט אותו כלכלית. שנית, ביורוקרטיה אדירה שאחד ממאפיניה המרכזיים היתה הסתדרות העובדים על חברת העובדים שלה. חברת העובדים היתה ארגון כלכלי כושל, שמרגע שנחשף לצורך להתמודד מול השוק הבינלאומי, קרס או נדרש לסובסידיה אדירה ורצופה ממקורות ממשלתיים והסתדרותיים. שלישית, כושר ניהול ירוד, מערכת פרוטקציוניסטית בלתי נסבלת ושיטת קבלת החלטות ציבוריות שלא היתה עומדת בשום מבחן משפטי או רציונלי כיום – שיטת "הפתקים" הידועה של אשכול, ספיר וממשיכי דרכם.
    המנגנון הפך לסיבת הקיום של עצמו, במקום שיהיה אמצעי לשרות הציבור. תפיסה קלוקלת זו מנחה את המנגנון הציבורי עד עצם היום הזה, היא מן הסיבות המרכזיות, אם לא המרכזית, לביורוקרטיה שלנו. המנגנון הציבורי הוא כלי הפיקוח של העם, בכל שיטה שלא נבחר, על ביצוע המדיניות שנקבעה ע"י נבחריו. אם הוא משרת בראש וראשונה את עצמו, הוא הופך אמצעי להשגת טובות הנאה ולא כלי פיקוח, ומכאן שחיתות, דקדנס, חוסר יעילות, ומשאת נפש לכל מי שאינו מוכן להתאמץ לשם השגת רמת חיים ואיכות חיים; במילים אחרות: חממה לפרזיטים.
    אלה הם רק עמודי התווך של השיטה הישנה, שמולם הצטברו משקעים מסוגים שונים שאיימו להטביע את הספינה כולה; שנת 1985 היתה המחשה בלבד לצפוי לנו על פי השיטה הקודמת.
    שוניי מבנה היו מחוייבי המציאות, אבל אין די בפעולה חד-פעמית. (בצבא נוהגים לכנות מהלכים מסוג זה "שגר ושכח"). אין סיכוי ממשלי ששינויים מהותיים במערכות מורכבות יגיעון לאופטימיזציה במהלך תיקו יחיד, מה עוד שהמציאות דינמית ולעולם אינה מתנהגת בדיוק כפי שחזוה מתכננים, יהיו אלה טובים ככל שיהיו. לכן, מערכות מורכבות כוללות תמיד מערכות משוב ובקרה, שתפקידן לדגום תפוקות ולתקן סטיות. בחלק הזה של היישום שגתה ישראל כשם ששגו מדינות גדולות ומנוסות ממנה. לפיכך, אני חוזר וטוען בהבעיה היא בקונספט הניהול השוטף ובאיכותו ולא בחשיבה הבסיסית.
    תאורית ההפרטה שאליה מתיחסת הכותבת, אינה גורסת פונדמנטליזם מן הסוג שהיא מיחסת לה. גם כאן חייב להיות למעשה רציונל חברתי-כלכלי-ניהולי, והוא אינו תרגיל של "שגר ושכח".
    צרתה המרכזית של ישראל היא שסגלה לעצמה בדור האחרון עסוק אובססי בנושאי חוץ וביטחון, ו"שכחה" שלא המדינה והשלום הם היעד המרכזי אלא העם היושב בציון. כל הדברים האחרים באים לשרת אותו, ומן הראוי שיזכו למנה סבירה של תשומת לב פוליטית, ומנהיגותית לצד העיסוקים האחרים של הנבחרים. נבחרים נבחנים עפ"י תפקודם בנושאים העומדים במוקד תשומת הלב הציבורית. כאשר אלה הם נושאי חוץ וביטחון (בעיקר) המבחן הקובע הוא מי היה גנרל טוב, וטרם הצליח לפשל (עמיר פרץ הוא דוגמא קלסית לכשל מסוג זה; ולהבדיל גם דן חלוץ). כאשר יהיו במוקד תשומת הלב נושאים חברתיים, יהיו גם מבחנים אחרים.
    מי שמבקש להטיף לנו כיום לחזור ל"בוץ של ימי ראשית המדינה" (על משקל "הבוץ הלבנוני"), מציע לנו לפול מהפח אל הפחת. אני שולל הצעה זו מכל וכל.
    מה שדרוש כיום הוא תיקון של קילקולים במערכות החברתיות-כלכליות ולא עוד מהמפכה הזויה (את ככר תחריר נשאיר למצרים, משום שכבר עכשיו הם מתחילים להבין שהיא "פטה מורגנה", וסילוק מובארק עשוי להיות עבורם בכיה לדורות ולא גאולה מתוקה). לנו דרוש לעת הזאת תיקון שיבוסס על מספר עקרונות מרכזיים:
    א. זיהוי הקילקולים העקריים.
    ב. קביעת סדר עדיפויות לטיפול בהם, משום שאין בנימצא אדם רציונלי אחד שסבור שניתן לפתור הכל מייד.
    ג. לכל נושא אחראי ביצוע אחד מוביל (אינטגרטור) ולכל נושא ביצוע יעדים ברי-מדידה לבדיקת התקדמות בביצוע. הן היעדים והן פרסום ההתקדמות יהיו שקופים לידיעת הציבור.
    ד. הערכות ברמת שר במשרד רוה"מ כמשרד פרויקטים לאומי בכל התחומים, שינהל, ינחה ויפקח על הביצוע הממלכתי. (אני מציע להעמיד בראשו את השר כחלון, ולהעביר את משרד התקשורת לאחד מהשרים ללא תיק בממשלה)
    ה. הפיכת תכנית השיקום ליעד מבוקר קבוע ע"י משרד מבקר המדינה לפחות בחמש השנים הבאות תוך קביעה שכשלים חמורים יחיבו מסקנות אישיות.
    ו. שימוש במערך ייעודי זה כמנגנון לבחינה וחשיפה של חסמים ביורוקרטיים במערכות השלטון המרכזי והמוניציפלי וביחסי הגומלים ביניהם וחיסול צמתים אלה כחלק מהתכנית הלאומית הכוללת.
    ז. הציבור חייב לדעת, ברמה של הערכה תכנונית סבירה, לאילו שינויים הוא יכול לצפות בכל אחת משנות התקציב עד לבחירות הבאות ובחומש שלאחר מכן.
    הכתובת היתה על הקיר כבר בתחילת הקדנציה של נתניהו, שנרדם בשמירה בזיהוי מלוא משמעויותיה. הבעיות לא נולדו בזמנו אבל החריפו משום שלא טופלו כראוי ובמלואן. כניסתה של ההסתדרות ל"משחק" היא כלאם פאדי, נסיון של עיני לדוג במים עכורים. רק כשהסתבר לו שיוכל אולי להפיק תועלת פוליטית-מפלגתית מהמחאה הציבורית, הצטרף ל"חגיגה". מרגע שמרכז הכובד עובר לפוליטיקה, נשקפת למחאה סכנה שתשרת גורמים אינטרנסטיים, שאין בינם לבין היוזמים האוטנטיים של המחאה דבר וחצי דבר. מבחינת המוחים – כדאי וחשוב שיזהרו. מבחינת הממשלה, אם לא תבחר להנהיג את העם לעת הזו, היא עלולה להתפוצץ עם המוקשים הפוליטיים שישימו לפתחה העיניים למיניהם ויסיטו אותה בכך מהסוגיות האמיתיות.

  2. אבשלום בן צבי :

    נראטיב יפה

    "אני מבקש להזכיר שמהלכי ההפרטה באו להתמודד עם שלוש בעיות מרכזיות של המשק הישראלי שכולן נולדו בתקופת הזוהר ה"סוציאליסטית" שלו. ראשית, מנגנון ממשלתי מנופח שישב על גבו של מערך יצרני צמוק ומוטט אותו כלכלית. שנית, ביורוקרטיה אדירה שאחד ממאפיניה המרכזיים היתה הסתדרות העובדים על חברת העובדים שלה. חברת העובדים היתה ארגון כלכלי כושל, שמרגע שנחשף לצורך להתמודד מול השוק הבינלאומי, קרס או נדרש לסובסידיה אדירה ורצופה ממקורות ממשלתיים והסתדרותיים. שלישית, כושר ניהול ירוד, מערכת פרוטקציוניסטית בלתי נסבלת ושיטת קבלת החלטות ציבוריות שלא היתה עומדת בשום מבחן משפטי או רציונלי כיום – שיטת "הפתקים" הידועה של אשכול, ספיר וממשיכי דרכם."
    אני מבקש להזכיר:
    א. ממשלות ישראל בעבר הורכבו מהרבה פחות שרים מאשר אלה הנוכחיות, כך שמוזר קצת לדבר על "מנגנון ממשלתי מנופח". כיום המגזר הציבורי הקטן יחסית לא רק שאינו יעיל יותר, אלא הוא על סף קריסה והעדר תפקוד בגלל הרעבה מוחלטת שמסתמכת על טיעוני הצמצום וההתייעלות הנדרשים במנגנון המנופח."
    ב. כל משק יצרני בעולם נתמך על הגנה ממשלתית, הסכמי סחר וסבסוד. אין יסוד לציפיה מהמשק הישראלי להיות מסוגל להתמודד בלעדיהם.
    חברת העובדים קיימה משק יצרני שצעד בחזית הקדמה הטכנולוגית העולמית.

    ג. מנגנון ה"פרוטקציוניזם" ה"אידיאולוגי" הוחלף במנגנון פרוטקציוניזם שבו מי שמלשלם יותר מקבל יותר (כלומר – מנגנון שוק). מצטער, זה לא נראה לי מנגנון הוגן או צודק יותר.
    "שנת 1985 היתה המחשה בלבד לצפוי לנו על פי השיטה הקודמת."

    שנת 1985 באה לעולם אחרי 7 שנים של ביצוע "המהפך הכלכלי" והייתה
    פרי המאמצים לחסל את השיטה הקודמת, ולא פרי השיטה הקודמת.
    כל השאר הוא נראטיב מעניין על פי תפיסת ההיסטוריה בהתאם למודל הקברניט והספינה (שהמיישמת המודרנית הבולטת שלו היא ברברה טוכמן), והמסקנה שלו היא אנטי-פוליטיקה וממשלת מומחים. חבל שהמודל הזה הוא לא תיאור סביר של המציאות, אלא כלי בידי מי שמעצבים אותה.

  3. עמית-ה :

    במשך המון שנים הבאישו את ריחם של הפוליטיקאים למרות שהם מייצגים נאמנה את העם שלהם.
    האם זאת קונספירציה שנועדה לחזק את הניאו-פיאדליזם או פשוט אופנה? אני חושב שזאת אופנה.
    במצב הזה כשמשהו אומר זה לא פוליטי, או כאשר שר בממשלה (כלומר פוליטיקאי) מגנה את
    מחאת האוהלים – "מחאה פוליטית" הם מתכוונים בעצם שזאת תנועה מפלגתית.
    אולי, הלוואי זאת תהפוך לתנועה מפלגתית, או כמו שאומר ארלו גאטרי במסעדה של אליס: "באלוהים זאת באמת תנועה".

    בנושא הכלכלי רפי, אין מה לעשות הנתונים מראים שאבשלום צודק, אם לא תצליח למצוא את הנתונים של צמיחה/צריכה/תל"ג אשמח לשלוח לך.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.