חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מסולידריות עם פלסטינים ועד סולידריות עם מתנחלים

נושאים דעות, פוליטי ב 19.07.11 6:10

חרם מאורגן על מוצרי ההתנחלויות רק מחזק את הסטיגמה שהדביק הימין לשמאל כ"שונא ישראל" ואינו מסייע לגשר על הנתק הכרוני בין השמאל בישראל ובין הפלחים באוכלוסיה היהודית שמצביעים מסורתית לימין

מאת: איתי אשר

סולידריות עם פלסטינים

עד יום שישי האחרון הסתכלתי בהערכה מהולה בביקורת על תנועת "סולידריות שיח' ג'ראח", שכמה ממכרי משתתפים בפעילויותיה באופן מזדמן או קבוע. הצלחתה של התנועה בקיום מחאה מתמדת בתנאים קשים של הגבלת זכות הביטוי ואלימות משטרתית היא ראויה לציון, בהשוואה לחוסר ההצלחה של תנועות שנחשבות לפחות רדיקליות כמו "שלום עכשיו" הוותיקה או "יוזמת ז'נווה". לצד זאת, מצערת אותי ההתמקדות של התנועה המצליחה ביותר של השמאל המדיני כיום בסוגייה נקודתית של הגנה על חלשים, תוך הזנחת המאבק על שכנוע הציבור הכללי בפתרון כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בדגש על חלוקת ירושלים. מסתבר כי מאבק שמתמקד בסבל האישי של כמה משפחות צובר הרבה יותר "רייטינג" בקרב הפעילים ובתקשורת משיח "משעמם" על מפות, הסדרי ביטחון, פתרונות לשאלת הפליטים הפלסטינים ודרכים לקליטת המפונים. אנשי "סולידריות" אולי יצליחו לעכב את ההתנחלות במזרח ירושלים, אבל הם לא יביאו אף אדם שתומך ב"ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל" לשנות את דעתו ולהבין שזו אלטרנטיבה גרועה למדינת ישראל. יותר מכך, אנשי "סולידריות" לא יביאו אף מצביע ימין שכבר מזמן מבין בצער שאין פתרון לסכסוך אלא בחלוקת ירושלים (ויש המונים כאלה) להצביע למרצ או חד"ש שתומכות בחלוקה. במלים בוטות, שיח' ג'ראח הפכה לגלעד שליט של השמאלנים: זה טרנדי, זה פועל על הרגש, זה אפילו מצליח לגשר על יריבויות מרות בין אישים ומפלגות, אבל זה לא מתעסק בתמונה הכוללת.

ולמרות כל הביקורת, ביום שישי האחרון השתתפתי לראשונה בחיי באירוע שמארגנת תנועת "סולידריות שיח' גראח". צעדתי ביחד עם עוד כ-2000-3000 משתתפים, בצעדה שמטרתה להביע סולידריות עם העם הפלסטיני ולקרוא להקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67. מעבר להתפעלות מהמספר המרשים של הצועדים, אשמור איתי בזיכרון תמונה אחת של סולידריות. צעדנו במוסררה הפלסטינית (קובץ PDF) מעברו המזרחי של כביש קו התפר. הילדים והקשישים של השכונה הזעירה יצאו לרחוב והביטו בנו במבט משתומם. איזור שער שכם הוא לא שיח' ג'ראח הרגילה בהפגנות, צעדה עם מאות דגלי פלסטין היא לא ממש אירוע שכיח, ובטח לא כאשר רוב הצועדים הם בכלל יהודים, ובתוכם גם עשרות מבני ובנות הציונות הדתית. זה לקח לתושבים קצת זמן עד שכמה מהם החלו לקרוא ביחד עם הצועדים את סיסמאות ההפגנה, בשלוש שפות.
התמונה הזו יצרה אצלי מוטיבציה להשתתף בעוד צעדות סולידריות עם העם הפלסטיני שייערכו בעתיד הקרוב.

סולידריות עם יהודים

במשך שנים טיפח הימין בהצלחה רבה את הסטיגמה ש"השמאלנים הם אוהבי ערבים ושונאי ישראל", בעוד השמאל נכשל בניסיון להציג את האינטרסים של המתנחלים כמנוגדים לאינטרסים של רוב מצביעי הימין (ע"ע סיסמת ההפגנות השחוקה "כסף לשכונות, לא להתנחלויות"). ללא קשר לעובדה שהימין השתמש ועודנו משתמש בהסתה אלימה כנגד ארגוני השמאל ואישי שמאל, עלינו לשאול את עצמנו, האם אנחנו לא תורמים במו ידינו לחיזוק הסטיגמה הזו.

  • כמה אנרגיות השקיע השמאל בעשורים האחרונים במלחמות בחרדים ובמתנחלים וכמה במלחמות נגד מעסיקים מנצלים?
  • מתי בפעם האחרונה הפגינה תנועת שמאל מרכזית מדי שבוע באותה נחישות ואנרגיה מתפרצת של "סולידריות שיח' ג'ראח", במסגרת מאבק שבו נפגעי המדיניות של הימין הינם יהודים מ"השכבות המוחלשות"?
  • מתי בפעם האחרונה פתחה תנועת שמאל בקמפיין מתמשך לרכישה של מוצרים מן הנגב והגליל (מתוצרת של יהודים וערבים) כחלופה לייבוא, ולא רק בחרם על מוצרי התנחלויות?

במשך עשורים שלט בשמאל הקו שלפיו "קודם נשיג שלום [או נחסל את הכיבוש] ואח"כ נטפל בכל השאר". הגישה הזו אפשרה לקפיטליסטים ולסוציאליסטים לשבת ביחד באותה מפלגה, בזכות קרבה יחסית בציר המדיני (ברק ופרץ, ביילין ורן כהן). התוצאה – יותר ויותר אנשים במגזר היהודי הרגישו שלשמאל לא מספיק אכפת מהם ומבעיות הקיום שלהם – תנאי העסקה, דיור, חינוך, בריאות וכו'. האנשים האלה הצביעו לימין לא רק בגלל ההסתה של מנהיגי הימין, אלא בראש ובראשונה בגלל ההתנהגות של מנהיגי השמאל. השמאל הרוויח את חוסר האמון כלפיו והדרך היחידה לתיקון עוברת בסולידריות. זהו צו מוסרי ("אזרחי מדינתך, יהודים וערבים, קודמים") ותועלתני בו זמנית.

חוק החרם וסוף הכיבוש

השיח בשמאל הציוני בעד ונגד הצעדה פינה בשבוע שעבר את הבמה לטובת העיסוק האובססיבי ב"חוק החרם". ייתכן שההשתתפות בצעדה דווקא עלתה בזכות אנשים שהגיעו כתגובת נגד ל"חוק החרם", אבל תגובה נפוצה הרבה יותר בשמאל היתה "תמיד התנגדתי לחרם על ההתנחלויות, אבל בתגובה לחוק גם אני מחרים". אני חושב ש"חוק החרם" הוא אנטי דמוקרטי ומסוכן (אבל מקווה שיאושר בבג"צ, לטובת בג"צ). במקביל, אני חושב שחרם של מצביעי שמאל על סחורות המיוצרות מעבר לקו הירוק הוא דבר אווילי משום שהוא מזיק לכוחו של השמאל בישראל.

חרם של שמאלנים בהכרח אינו אפקטיבי. לשמאל בישראל אין כיום כוח בקלפי, אין לו כוח לארגן הפגנות המוניות, ולכן אין שום סיבה לשער שיהיה לו כוח צרכני שיצליח להתגבר על קמפיין מאורגן או ספונטני מימין לצריכה מוגברת של מוצרים שהשמאל מחרים אותם, עד כדי גרימת נזק כלכלי של ממש. פשוט אין בארץ מספיק שמאלנים. מי שיחרים תוצרת התנחלויות יוכל להרגיש ממש טוב עם עצמו (כאילו שהוא לא מרוויח מהכיבוש בהקשרים אחרים, כמו כל אזרח ישראלי), אבל בסופו של יום, הפעולה הזו תקטין את הסיכוי לסיום הכיבוש.

את הכיבוש אפשר לסיים בשתי דרכים, או שהשמאל יעלה לשלטון ויעשה את זה, או שהימין יעשה בשבילו את העבודה. רבים מאוד בשמאל נואשו לגמרי מן האפשרות הראשונה, ונזכרים בגעגוע בהסכם השלום עם מצרים שחתם מנחם בגין ז"ל. גישה זו מתעלמת לא רק מראשי ממשלה של הימין שדיברו על שלום והצליחו למשוך זמן למרות מערכת אדירה של לחצים בינלאומיים אלא מ"סיום הכיבוש" בסגנון אריק שרון – גדר של סיפוח וכבישי אפרטהייד ביהודה ושומרון ונטישה חד צדדית מעודדת טרור ברצועת עזה, שבוצעה בדרכים לא ממש דמוקרטיות, תוך טיפול מבורדק ומנוכר במפונים. אני מאמין שכדי לסיים את הכיבוש, השמאל צריך לחזור לשלטון, או לכל הפחות להפוך לחלק הכרחי בקואליציה בראשות "קדימה". לכן כל פעולה של השמאל המדיני צריכה להיבחן בקריטריון פשוט – האם זה מקדם את השמאל לשלטון או מרחיק אותו משם. כמובן שזה לא צריך להיות הקריטריון הבלעדי (לדוגמה, אני לא בעד להציב את יאיר לפיד או איזה גנרל נערץ בראשות מחנה השמאל רק כי הוא פופולרי בסקרים), אבל בהחלט כדאי להימנע מפעולות שהן בגדר יריה ברגל, בייחוד במצב שבו השמאל גם כך פצוע קשה.

לדעתי, חרם מאורגן על מוצרי ההתנחלויות רק מחזק את הסטיגמה שהדביק הימין לשמאל כ"שונא ישראל" ואינו מסייע אפילו במילימטר לגשר על הנתק הכרוני בין השמאל בישראל (ציוני ולא ציוני) ובין הפלחים באוכלוסיה היהודית שמצביעים מסורתית לימין. חלק מהאנשים האלה מתגוררים מעבר לקו הירוק, כולל בשכונות של ירושלים (גילה, פסגת זאב, נווה יעקב, הר חומה…). כולם יודעים שבקרב היהודים המתגוררים מעבר לקו הירוק, הרוב הגדול אינם "מתנחלים אידיאולוגיים", אבל הנתונים המספריים בכל זאת מרתקים. במעלה אדומים הצביעו לקדימה ושמאלה 17% בבחירות 2009 ו-32% בבחירות 2006 (כולל הגמלאים, אחוז אחד למרצ בשתי מערכות הבחירות). באריאל הצביעו לקדימה ושמאלה 12% בבחירות 2009 ו-24% בבחירות 2006 (אחוז אחד מהמצביעים באריאל הצביעו ב-2006 למרצ). לאלה צריך עוד להוסיף רבים ממצביעי הליכוד, ש"ס וישראל ביתנו, שמשלימים עם ההכרח בהקמתה של מדינה פלסטינית ואפילו עם ההכרח בחלוקת ירושלים. עכשיו נצא ונחשוב מה עושה חרם מאורגן על מוצרי ההתנחלויות לאנשים האלה.

כן, סולידריות עם המתנחלים

החרם מנקודת מבטה של עובדת בשכר מינימום במפעל במישור אדומים, הוא חרב של איום בפיטורין ופגיעה בהכנסתה הדלה. במקום בו היא גרה אין הרבה אפשרויות תעסוקה לעובדי תעשייה, את שכר הדירה המטורף בירושלים או בגוש דן אין לה איך לשלם, ובנגב ובגליל יש גם כך בעיית אבטלה קשה, בייחוד של מבוגרים כמותה. העובדת הזו הצביעה לליכוד, והיא לא מוכנה להיקרא "כובשת", אבל היא יודעת כבר שנים שאין מנוס מחלוקת הארץ – שתי מדינות לשני עמים. העובדת הזו לא יכולה לחכות ליום שהשמאל יעלה לשלטון ויפתח המון מקורות תעסוקה בירושלים, בנגב ובגליל. השמאלנים מאיימים לה עכשיו על מקום העבודה, ואם הוא ייסגר אין לה לאן ללכת. אז מה הסיכוי שהיא תצביע לשמאל, או אפילו לקדימה שהתנגדה ל"חוק החרם"? מה הסיכוי שקרובי המשפחה והחברים שלה שגרים בתחומי הקו הירוק ומצביעים לימין יצביעו עכשיו לשמאל או לקדימה? ואם הם לא, אז מאיפה בדיוק יבואו הקולות שיחזירו את השמאל לשלטון? כל הדיבורים המלומדים בתקשורת על זכות המחאה ופגיעה בדמוקרטיה מעניינים לעובדת הזו את קצה הישבן. מה שמעניין אותה זה קודם כל איך היא תתפרנס אם מקום העבודה שלה ייסגר, ולזה לכל המחרימים אין תשובה.

על כך יאמרו מצדיקי החרם כי כל קיומו של המפעל במישור אדומים תלוי בהטבות שונות ואפלייה שיצרה המדינה, וכי עצם קיומו של המפעל על קרקע כבושה הוא דבר פסול. זה כמובן נכון, אך אין בכך הצדקה מוסרית להעניש קולקטיבית את האנשים שהלכו לגור/לעבוד בשטחים. אין הבדל עקרוני בין זה ובין ענישה קולקטיבית כלכלית לתושבי עזה על כך שממשלת חמאס יורה עלינו קסאמים ומחזיקה את גלעד שליט בשבי.

השמאל מסביר במשך שנים שענישה קולקטיבית לא עובדת. זה נכון גם למקרה החרם. באינתיפאדת אלאקצא הימין חשב שייבוש כלכלי ומתקפות צבאיות "יצרבו לפלסטינים את התודעה" – זה לא קרה, להיפך. במקום לבחור בפתח הם בחרו חמאס. השמאל מסביר במשך שנים שענישה קולקטיבית פוגעת במיוחד בחלשים. זה נכון גם למקרה החרם. אם מאות אלפי שמאלנים יגרמו לסגירת המפעל במישור אדומים, בעלי ההון שהקימו אותו כבר יסתדרו, האנשים הקטנים שליד קו הייצור יידפקו.

הדרך להזיז שמאלה מצביע ימין, ממעלה אדומים, מנווה יעקב או מנתיבות, עוברת דרך הנושא הכלכלי-חברתי. דרך חשיפת העובדה שהמדיניות הכלכלית של הימין דופקת בראש ובראשונה את מי שמצביע לימין (ללא קשר להעדפת התנחלויות). כמי שמתהדרים באידיאולוגיה הומניסטית, עלינו להתייחס לפועלת ממעלה אדומים לא בתור "אלמנט במפעל ההתנחלות הכובש שצריך לייבשו" אלא בתור אדם. אם בביה"ס של הילדים שלה אין תנאים נאותים, עלינו להתגייס לעזור לה. אם הפריטו את טיפת החלב ביישוב שלה צריך להילחם איתה. כשמקימים ועדי עובדים ברחבי הארץ היא קהל יעד לגיוס כחברת וועד בדיוק כמו העובדים מתל אביב ומירוחם. ואם המעסיק שלה מאיים לפטר חצי מהעובדים השמאל צריך להיות סולידרי איתה ועם חבריה ולא לרקוד על הגגות בשמחה על "התמוטטות כלכלת הכיבוש". כן, גם התושבים של מעלה אדומים, אריאל שילה וקדומים הם בני אדם עם צרכים, זכויות מצוקות ופחדים, בדיוק כפי שרוב תושבי הרצועה ואפילו רוב מצביעי חמאס ברצועה אינם טרוריסטים. אם הכיבוש נראה לנו לא מוסרי ומשחית, עדיף להפנות את הזעם למנהיגים של "מפלגות הקונצנזוס" שדיברו על שלום והעמיקו את הכיבוש, כולל כמובן אנשי "תנועת העבודה" פרס, ברק, בן אליעזר, הרצוג (גם כאן) ואחרים. הפועלת ממעלה אדומים לא צריכה להיות הכתובת לזעם שלנו על הכיבוש ועל חוקים אנטי-דמוקרטיים, כי זו לא הדרך לנהוג במי שאנחנו מקווים שתהיה בעתיד השכנה שלנו, בצד הישראלי של הקו.

להיות סולידרי עם יהודים ועם ערבים, משני צידי הקו הירוק, זה הצו המוסרי ואני מאמין שזה גם ישתלם בקלפי.

הערה לסיום – במוצאי שבת התארחתי באירוע שבו הוגשו מיצי פירות שיוצרו בקיבוץ מצליח ומיועדים לייצוא. המיצים ארוזים בבקבוקים ועליהם כיתוב באיטלקית, גרמנית או צרפתית, בלי אף מילה המזכירה את ישראל. הנמשל – החרם העולמי כנגד הכיבוש הוא לא רק על ההתנחלויות, הוא מוטל על כולנו, אבל יש מי שמצליח להתחמק ממנו באמצעים מתוחכמים ולחיות כרגיל, ויש מי שפרנסתו נפגעת, גם אם כלל אינו חי מעבר לקו הירוק. הפתרון שמצא הקיבוץ אינו סולידריות, ואם כמה מחבריו קוראים כעת לחרם על מיצים שמיוצרים במישור אדומים ע"י פועלים יהודים ופלסטינים קשי יום, על אחת כמה וכמה.

נערך על ידי גליה
תגיות: , , , , , , ,

11 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    השמאל צריך לחזור להיות שמאל, מייצג של המעמד, מטפל בבעיות חברתיות כלכליות וכנובע מתוכם בבעיות של אחוות עמים. השמאל בישראל מעדיף לדלג על השלב הבסיסי ביצירת מעמד עם תודעה ואין בעסק הזה קיצורי דרך.

    הערה אחת: אנשי סולידריות יצאו כמה פעמים לבית שאן להשתתף במאבק של תושבי דיור ציבורי.

    הבעיה היא שהיום לשמאל יש אוונגרד אבל אין מחנה שהולך אחריו והאוונגרד שכח מה שלנין כתב על תפקידו של קאדר. האדישות של השמאל למעט אנשי מאבק סוציאליסטי במאבק מחירי הקוטג' מצביעה על הבעיה, עכשו באיחור מה רואים את אנשי הקאדר גם מחד"ש ודע"ם במאבק הדיור ובשבוע הזעם. זה טוב זה כבר כיוון פעילות נכון.

  2. ארז צ. :

    לצערי אתה פשוט טועה ואפילו מטעה.

    אנשי סולידריות ואנשי חד"ש שהם הגרעין הקשה של המאבק בשייח ג'ראח ,מעורבים מאד בפעילות בתוך ישראל.

    המאבק נגד חברת חלמיש ביפו רמלה ובית שאן זה רק אחת הדוגמאות.

    מותר והגיוני לראות בסוף הכיבוש את המטרה העיקרית ולרכז כוח כדי להצליח אפילו חלקית במאבק הזה.

    מתוך עמדה ברורה ששייח ג'ראח הוא תמצית האיוולת והרשע של ארגוני הימין הקיצוני בישראל במימון מוסקוביץ ואחרים ובחסות ממשלת ישראל.

    האלימות של המנחלים הנישול של הפלשתנאים הם מעשה לא ציוני,
    שנותן הצדקה לזכות השיבה הפלשתנאית…. רבים במחנה השלום הישראלי הציוני לא מקבלים ולא מוכנים לקבל את זכות השיבה הפלשתנאית.

    איתי , שנים רבות ,אנשים כמוך וכמו שלי יחימוביץ מטשטשים את הפער המעמדי כלכלי בארץ והחיבור המוצק שלו לסוגיות הסכסוך והכיבוש.

    זו טעות גדולה, יצחק רבין ז"ל נבחר והצליח לשנות מהלכים מכיוון שאמר בעצרות עם בעיירות הפיתוח,
    כסף לשכונות ועיירות הפיתוח על חשבון ההתנחלויות.

    מציע לך לקרוא בעיון רב את דברי מאיר דגן, את הביקורת העצומה שלו על הפניית הגב ליוזמה הסעודית ולכוחות המתונים בעולם הערבי.

    אם לא יהיה שלום לא תהיה תעסוקה, בריאות חינוך.

    אסור לנו לפחד להניף דגל לישראל מתונה, דמוקרטית שיוויונית ורודפת שלום.

  3. ל רפי :

    צעד בכיוון הנכון

    אבל איך אמר מאו? – גם דרך של 1000 מילין מתחילה בצעד אחד קטן…
    לא אתפלמס עם כל הנקודות שאינן לטעמי, אבל אתיחס לעניין הסולידריות עם הפלשתינאים, שלה אני מתנגד.
    במציאות שבה הפלשתינאים הםחוד החנית במלחמה של העולם הערבי "לחיסול התוקפנות הציונית", אין מקום לסולידריות ישראלית עם נושאי דגל זה. כאשר מוסיפים לכך הכחשת שואה, הכחשת קיומו של עם יהודי וזכותו להגדרה עצמית, שקרים הסטוריים ועובדתיים למכביר החל מהשאלה מי פתח במלחמת השיחרור 1948 וממשיכים לעבר הרצון להיות "יבוסים פלשתינאיים" ועד להכחשת קיומו של בית המקדש על הר המוריה – איני רואה שום יסוד לסולידריות עם נציגי עמדות אלה.
    הפלשתינאים הם כיום, עדיין ולמרות הסכמי אוסלו, בראש וראשונה אויביה של מדינת ישראל (מובן שיש ביניהם גם בעלי השקפות אחרות, אבל הם אינם מייצגים את הרחוב או את המוסדות).
    אין להבין מכך שעלינו להפסיק לנסות למצוא עימם מודוס ויונדי שיפסיק או ימתן את האלימות ההדדית, אבל סולידריות?!
    מי שמחפש לעצמו עיסוק הומני בבעיות העולם, יוכל למצוא עשרות מדינות שהמצב החברתי, הכלכלי, הפוליטי, התברואתי ירוד בהרבה משל הפלשתינאים, והם אינם אויביה של מדינת ישראל; עם אלה אין מניעה לדידי להיות סולידריים. מאחר ואני סבור שהפלשתינאים מוליכים שולל רבים בתוכנו ובכללם גם חלק מהשותפים לכתיבה באתר זה, אני מצר על קוצר הראות ובלבול החושים המשתקפים מהמשוואה שבמאמר זה המניחה על אותה סקלת יחוס סולידריות לאומית ובכללה גם סולידריות עם המתישבים באיו"ש, וסולידריות עם אויבי המדינה. אינני מנסה להתנבא, אבל דומני, שדבורים לא יביאו להתפכחות משום שהתפכחות כרוכה בהלם אינטלקטואלי ופסיכולוגי, כפי שקרה לחלקים בשמאל באינתיפדה השניה. הלם זה מצפה לנו מעבר לפינה, כהמשך ישיר ליוזמה הידידותי הפלשתינאית באו"מ, בספטמבר הקרוב.

  4. ק. טוכולסקי :

    ארז, הכיבוש הוא מחלה אבל אי אפשר להלחם רק בכיבוש. כמות הפעילות שמשקיעים בבעיות של חברה וכלכלה בשמאל לעומת העיסוק הלא מוצלח דרך אגב בכיבוש היא אדירה. יותר מכך אני חוזר ומזכיר שאת המהפכה הסובייטית לא ביצעו כשדיברו עם האיכרים והחיילים על קומוניזם וכמה הוא נכון אלא כשלנין דיבר על שלום לחיילים ואדמה לאיכרים.

    הקאדר המובחר של השמאל הרדיקלי צריך להיות מודע לציבור ולהשתלב במאבק הציבורי ולא להצביע רק על מה נכון ומה צודק במיוחד לא אם אין לזה אלקטוראט, מהשלטון אפשר לשנות הכל מטהרנות ןצדקנות אי אפשר לשנות כלום.

    בקיצור לא לשכוח מה אנחנו ומי אנחנו לא להפסיק להתנגד לכיבוש של השטחים אבל להעביר את עיקר הפעילות למה שמעניין את החברה, הציבור, המעמד.

  5. איתי :

    ארז, אתה מתווכח עם איש קש.

    מעולם לא אמרתי שהשמאל (הציוני או הלא ציוני) אינו עושה דבר במאבקים פוליטיים של אוכלוסיות מוחלשות (יהודיות וערביות) בישראל.

    הסיפור הוא המינון וסדרי העדיפויות.

    אם לגבי חד"ש עוד אפשר לטעון למשקל שווה בין מדיני-בטחוני לכלכלי-חברתי, בוודאי שאין הדבר כך במרצ, בשמאל הלאומי, באלמנטים הדומיננטיים של מפלגת העבודה בעשורים האחרונים (כולל רבין, פרץ ויחימוביץ' הם היוצאים מן הכלל), בשלום עכשיו, וכן – גם אצל "סולידריות". אצל כל הגורמים הללו, פרגמטים ורדיקלים, הנושא המדיני/מאבק בעוולות הכיבוש נמצא בעדיפות.

    הרי לתנועה קוראים "סולידריות שיח' ג'ראח", ולפעמים היא גם עושה פעילות בבית שאן, ולא קוראים לה "סולידריות מפוני עמידר", ובוודאי שאין קוראים לה "סולידריות עם עובדי הקבלן באריאל".

  6. נדב פרץ :

    נו נו, אני כל כך מרחם על הפועלת המסכנה במישור אדומים, שתיכף אני אתרום לה כסף.
    בתנאי, איתי, שאתה תתרום קודם כסף לפועלים השחורים של תנובה, שעומדים בפני פיטורים בגלל חרם הקוטג'.

    החרם על ההתנחלויות מופנה כלפי חברות עסקיות, שבחרו להשתתף במשחק של הכיבוש, כי ממשלת ישראל מבטיחה להם רווחים נאים תמורת ההשתתפות הזו.
    אני לא משלה את עצמי, שהחרם הזה יכול לשנות את המאזן, ולקזז את ההטבות שנותן אזור פיתוח א' – בלתי מוצדק לחלוטין – באזה"ת ברקן. אבל אני כן חושב שהאמירה לבייגל את בייגל, לסלטי שמיר ולחבריהם – 'אם בחרתם להשתתף במשחק הזה, הפסקתם להיות לגיטימיים עבורי' – היא אמירה חשובה.

    וכל זה לא משנה בכלל. כי המאבק בחוק החרם הוא חשוב, גם אם אתה חושב שחרם על ההתנחלויות זה הדבר הכי טפשי שהשמאל עשה אי פעם. רבאק, אפילו רובי ריבלין הבין שהמאבק בחוק החרם חשוב, גם אם אתה מאמין שההתנחלויות הן ארץ אבותינו.

  7. איתי :

    נדב, גם אתה מתווכח עם איש קש.

    רובי ריבלין צודק ואני לא אמרתי שהמאבק בחוק החרם לא חשוב.

    אני אומר שלהיאבק בחוק החרם באמצעות קריאה לחרם זה מטומטם.

    כי אתה רוצה להעניש
    א. את בעלי העסיק שמרוויחים מהכיבוש
    ב. את הפוליטיקאים של הימין שאיבדו כל רסן

    אבל התוצאה של קמפיין החרם היא

    א. שאתה מעניש או לפחות מאיים בעונש על הפועלים (יהודים ופלסטינים), בעוד לבעלי המפעלים יהיו תמיד אופציות אחרות (לייצר ברומניה למשל).
    ב. שאתה מחזק את מפלגות הימין כי אתה מרחיק מצביעים משני עברי הקו הירוק ממפלגות השמאל ומקדימה.

    את המלחמה בימין צריך לנהל בשכל ובקור רוח ולא מהבטן בצורה ילדותית ("אמרתם לי שאסור? אז דווקא לכם, אני אעשה את זה").

    אם אתה וזהבה גלאון לא רוצים לקנות בייגלה מאזה"ת ברקן כי אינכם רוצים לעזור למי שעושה רווח מהכיבוש, אין לי עם זה שום בעיה.

    יש לי בעיה עם זה שמספר הבוחרים של קדימה מרצ והעבודה (שהדוד שלך אולי יעמוד בראשה) יקטן משמעותית בגלל קמפיין פומבי.

    החלטה אישית כן, מסע מאורגן של קריאה לחרם לא.

    הדרך הכי טובה להילחם בחוק החרם היא לא בחרם, לא בהפגנות ולא בבגצ אלא בלעלות לשלטון ולצאת מהשטחים, מה שיהפוך את החוק למיותר.

    אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שחוק החרם מפריע לשמאל לעלות לשלטון. אם כבר אז הוא מונע ממנו (בצורה לא דמוקרטית) לבצע פעילות התאבדותית שמרחיקה אותו מהשלטון.

    הרי אין פה מיליונים שמתלבטים בין הצבעה לימין ובין הצבעה למרצ/חד"ש, ובגלל חוק החרם הם אומרים "אוי האנשים האלה הם עבריינים אז נצביע ליברמן".

  8. מנחם לוריא :

    הארה...

    ההסתכלות על הפלסתינאים כמקשה אחת של עם תחת כיבוש שצריך להפסיקו או (ומנגד) כאויבים שצריך לסלקם איננה נכונה.

    הרחוב הפלסתיני איננו מקשה אחת וגם בו יש ריבוי דיעות.

    ישנם פלסתינאים (מבני שיחי אנשים שקמים בבוקר והולכים לעבודה ומחזיקים בדיעה פוליטית כזו או אחרת) שחושבים שהפסקת הכיבוש מחר בבוקר גרועה כמו הכיבוש עצמו כי איו מנהיגות ומוסדות מדינה שיקחו את מקומו של הכיבוש. יש אחרים שחושבים שהרשות הפלסתינאית מיצגת רק את עצמה ואין לה לגיטימציה ברחוב בפלסתיני. ויש שחושבים שאין ברירה אלא לחזור 63 שנה אחורה להלחם הכובש ומי שינצח יקבע את הכללים,היינו תוקם מדינה או השטחים יהפכו לחלק אינטגראלי מישראל והתושבים יאוזרחו בכוח או יגורשו.

    יש הרבה דיעות גם ברחוב הפלסתיני ולהתייחס אליו כמקשה אחת ותחת כותרות איננו מעשה נכון.

    לגבי חוק החרם: אני הייתי מעדיף לו לא היה קיים בכלל. משהתקיים אני מקווה מאוד שבג"צ יתקן את הלקונות המשפטיות שבו וימתן את הרוח הפוליטית שבו – ויפה שעה אחת קודם.

    כך או כך,וכפי שאיתי ציין, שוב להתייחס לאזרחיה הישראלים של מדינת ישראל כמקשה אחת היינו כמתנחלים במובן הרע של המילה זו טעות מיסודה. ואני מצטרף לאיתי בצביעת המגוון הרחב של דיעות והלכי רוח הקיימים בקרב תושביה הישראלים של יו"ש.

    תפיסת עולם פוליטת איננה דת. אם אין לה אחיזה במציאות היא שווה כקליפת השום.

    כרגע, אין הכרעה לאן פנינו מועדות לא ברחוב הפלסטיני ולא ברחוב הישראלי. אני מאוד מקווה שבסוף ספטמבר האו"מ יקבל את מדינת פלאסטין כחברה בארגון. דה פקטו זו הכרזת עצמאות. לא מתוך הלקאה עצמית אלא מתוך הרצון שהרחוב הפלסטיני והישראלי יחליטו לאן פניהם מועדות. יש שתי אפשרויות: לחזור על המאבק שהתקיים ב 48 והמנצח לקוח הכל, או שנחייה זה לצד זה ונתכנס לעסוק בבעיות הפנימיות של החברה הישראלית והפלסטינאית בהתאמה בלי כובש ונכבש בלי מחרים ומוחרם.

    בראשון לספטמבר 2011 (בהנחה שפלסתין תהפוך לחברה באו"מ) לא יקרה הוקוס פוקוס וישראל תחזור לגבולות 67 ותהייה מדינה ס"ד לתפארת הגויים. שום דבר לא קורה בין לילה ושום תיאוריה פוליטית ומחשבה חברתית לא מחזיקה מים אלא אם היא עוברת את מבחן המציאות.

    מנחם.

  9. מנחם לוריא :

    והארה לגבי "שייך גראח'"...

    ההסטוריה מלמדת אותנו שכל כיבוש היה מעורב בשינויים בהרכב האוכלוסיה. אם זה צודק או לא צודק זו שאלה אחרת.

    אנחנו,אזרחי מדינת ישראל, צרכים להחליט אחת מהשתיים: או שירושלים המאוחדת היא בירת ישראל ועל כן צריך ליצור בה רוב ישראלי או שירושלים תחולק ובחלק שלנו צריך ליצר רוב ישראלי.

    צריך להעלות את זה לשיח הציבורי, להכשיר את השרצים המשפטיים איפה שיש, לקבל החלטה, ללכת לקלפי לבחור ומי שיבחר שיפשיל שרוולים ויגש לעבודה.ובלי דיבורים – במעש.

    בנתיים מה שקורה הוא שאין שיח ציבורי ובוודאי שאין הסכמה כלשהי ומה שנעשה בירושלים נעשה ללא ביקורת ציבורית, במחשכים ובחוקיות המוטלת בספק – ואיתי הציג את הדברים במאמר שלו.

    לא אכפת לי מה תהייה ההחלטה אני,כמובן, אוחז בדיעה מאוד מסויימת, אבל החלטה צריכה ליפול. כשפועלים בחושך ומאשרים לקבוצה קיצונית לפעול,כביכול, ברוח החברה הישראלית – כל זה איננו תקין וחייב להיפסק ומיד.

    מנחם.

  10. תפנימו: חברתי זה שמאלני :

    […] מ"סולידריות עם פלסטינים ועד סולידריות עם מתנחלים", אמר איתי כמה דברים שאני מסכים איתם – למרות שבחלק […]

  11. אבי :

    אפה היו כל יפי הנפש שהערבים רצחו לנו תינוק לפני שבוע? למה אז לא נשמע קולם?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.