חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הצ"ח החינוך הציבורי תמנע פערים חברתיים

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 17.07.11 6:05

החינוך הממלכתי במובן הישראלי הישן אינו מצליח עוד למלא את יעודו, ואינו קיים בשום מדינה דמוקרטית בעולם. הצה"ח לוקחת בחשבון את הצרכים, השאיפות, וההשקפות של רוב אזרחי המדינה, ובעיקר מבקשת למנוע, ככל האפשר פערים חברתיים ע"י מימון שוויוני, דבר זה אפשרי רק באמצעות חקיקה ראשית

מאת: דן גבתון

השר"פ החינוכי או ההזניה של המושג "ציבורי"

חוק החינוך הציבורי הוא ניגודו של חוק חינוך ממלכתי. על ידי טשטוש בין "ציבורי" לבין "ממלכתי" מכשירה עמותת "הכל חינוך" את רעיון השר"פ החינוכי, ומתכוונת למסד אותו באמצעות חוק חינוך ציבורי מאת: דליה בלומנפלד

לקריאה נוספת

שלום רב,

זו אינה תשובה רשמית של תנועת הכל חינוך,  אני כותב כחבר התנועה וכמומחה לרפורמות חינוכיות, ולהבטיהן המשפטיים, וכן, כמי שיש לו ידע עדכני מבוסס על רפורמות והבטיהן המשפטיים במדינות שונות, במיוחד באנגליה ובארה"ב.

לצערי בידיעה שלכם על הצעת החוק (להלן: הצה"ח) של 'הכל חינוך' ישנם אי דיוקים רבים בכל הנוגע להשקפת העולם שבבסיסה, והניתוח של הצה"ח רצוף בדברים שהם מבוססי-אמונה, להבדיל מדברים שהם מבוססי-עובדות.  מובן שלהטיות ועמדות אידאולוגיות ולהשקפות חברתיות יש חשיבות רבה כאשר דנים בנושא כמו מדיניות וחקיקת החינוך, אבל יש לדעתי להבחין היטב בין what is  לבין what ought to be לדעת הכותבים, וגם בדיון בעמדות, רצוי להמנע ככל האפשר מתיוג הדוברים.

אני מתיחס בעיקר לטענה שהצה"ח היא סוג של הנדסה חברתית, או בלשון הכותבת "נחוצה רפורמה המשקפת את ערכי-ההווה. ערכי-העבר קשורים להווייה תרבותית וחברתית קולקטיביסטית, שהעלתה על נס את מדינת-הלאום ואת הסולידריות החברתית… האתוס הלאומי החדש של "הכול חינוך" הוא אינדיבידואליזם, קידום אישי, הצלחה אישית, צבירת עושר אישי. אין חברה אחת מגובשת. יש קהילות שונות ותרבויות שונות."  כאן התבלבלה הכותבת בין הערכים המיוחסים על ידה לדב לאוטמן ו/או לתנועת הכל חינוך, ובין המציאות האמפירית.  ישנו מצב עובדתי, המגובה בהררים של מחקרים אמפיריים, לפיו החברה בישראל (ולא רק בה) עברה תהליך של אינדיבידואליזציה, ושיש בה קהילות שונות המבקשות לשמור על ייחודיותן התרבותית.  אפשר לחשוב שזה מצב טוב או רע, ובזה באמת עמדת הכותבת, או השקפת דב לאוטמן, או השקפתי, טובים ככל עמדה אחרת, אבל זה עניין אחר.  הכתיבה של דליה בלומנפלד יוצרת עולם דמיוני, שבו בעלי כח משליטים את השקפתם ומהנדסים את החברה, שבה הפרטים אך כמהים לקולקטיוויזם ולסולידריות.  ובכן לדברים האלה אין שחר, פעמיים: ראשית, כי החברה, אם אפשר לומר על הפרטים בה משהו כוללני, אינה כמהה לקולקטיוויזים אלא ישנם בה כוחות שונים כשלדעתי קולקטיוויזם וסולידיריות אינם מהמובילים, אם כי אולי רצוי היה בהחלט שיהיו; ושנית, כי החברה אינה 'מהונדסת' ע"י הכל חינוך או ע"י דב לאוטמן או ע"י מישהו אחר.  המאמר גם מכיל סתירה פנימית כי מצד אחד מציינת הכותבת שתנועת הכל חינוך מבקשת לחזק את ההבט האטונומיסטי והרב תרבותי, ומצד שני שהיא מקדמת ערכים גלובליים השוחקים את התרבות המקומית.  Well, אם להשתמש בשפה הגלובלית ;-), which is it?

לגופו של עניין, החברה אכן קהילתית, רב תרבותית, ואינדיבידואלית.  גורמים רבים חברו לכך.  אחד מהם הוא לצערי, וגם על כך יש הסכמה רחבה (אם כי לא שלמה) בקרב חוקרים אמפיריים, היא האכזבה המתמשכת של רבים מהאזרחים בדיוק מאותה חברה קולקטיוויסטית-כביכול, סולידרית-כביכול.  בלשונו של סטיוון בול,  החשוב בסוציולוגים החיים של החינוך בבריטניה ואחד החשובים בעולם, וללא ספק ניאו-מרקסיסט מובהק:  "לא ניתן לשוב אל העבר שבו הממשלה סיפקה חינוך איכותי שוויוני, לא רק משום שיש דברים שהמערכת הפרטית מצליחה לעשות טוב יותר, אלא משום שעבר זה לא היה מעולם" (בול, 2007: 187).   ואכן חלק גדול מתוצרי אי-השוויון שאנו חווים כיום הם תוצאה, ככל שזה נוגע להשפעת מערכת החינוך, מהמערכות קלטיוויסטיות- כביכול ששללו את הייחוד התרבותי, השליטו תרבויות הומוגניות על אחרות ויצרו פערי חינוך בלתי אפשריים.  מערכות אלה הותירו, בגרסתן ה-'סולידרית'  את האפשרות להנות מטובות ההנאה של הדמוקרטיה הליברלית – ובמערכת החינוך זו בעיקר נגישות להשכלה גבוהה – לבני ובנות עילית חברתית ופוליטית השייכים ושייכות לקבוצות אתניות, או דתיות, או מוצאים מסויימים.  לצערי אם כן ההתרפקות על העבר ה-'ממלכתי-סולידרי' אין לה בסיס במונחי שוויון הזדמנויות וצדק חברתי.

עם מצב זה באה הצה"ח החוק של תנועת הכל חינוך להתמודד.  אכן התרחשה אטומיזציה ניכרת בחברה הישראלית, כמו בחברות דמוקרטיות אחרות.  אטומיזציה זו לוותה בחקיקה רבה, שלא הוזכרה ע"י הכותבת וחשוב להזכירה ולא רק את חוק החינוך הממלכתי.   בשנים 2007-2009 נחקקו בישראל חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008; תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) (תיקון), התשס"ח-2008 (הידועות גם בכינוי "תקנות נהרי" או "חוק נהרי", על שמו של חבר הכנסת שיזם את חקיקתן); ותיקון מס' 10 לחוק חינוך ממלכתי, ס"ח 2168.  חקיקה מקיפה זו שהיתה בעיקר תוצאה של הסכמים קואליציוניים ומאבקים אידאולוגיים, הביאה לפגיעה קשה ביכולתו של החינוך הממלכתי לספק חינוך ציבורי הוגן ושוויוני לרוב אזרחי המדינה (יכולת שכבר נפגעה באופן ניכר קודם לכן מסיבות אחרות שאסביר להלן). החקיקה החדשה יצרה אפליות קשות לטובת אוכלוסיות מסויימות, ובעיקר יצרה מצב שהמדינה מממנת קבוצות גדולות מאד של בתי-ספר, ללא כל שליטה על הנעשה בהן מבחינה פדגוגית, מבחינת מי ילמד בהן ומי יהיו המורים והמורות שילמדו בהן.  בנוסף, עקב המצב האמפירי שרבים מאזרחי המדינה רוצים, ושוב אפשר לאהוב מצב זה או לסלוד מפניו אבל זו עובדה, לקיים מערכות חינוך עצמאיות ונפרדות עם דגשים אידאולוגיים, תרבותיים, סוציו-אקונומיים, חברתיים, דתיים, ואחרים, נוצרה מערכת, שהקפה כיום כרבע מכלל החינוך בישראל ולומדים בה מאות אלפים אחדים של תלמידים, שהציבור מממן אותה, אך שליטתו בה חלקית אם בכלל.  מצב זה באה הצה"ח של תנועת הכל חינוך לתקן, או להסדיר, תוך הקפדה על כך שלציבור המממן את החינוך הציבורי תהיה אמירה, באמצעות מוסדותיו הדמוקרטיים, על מרכיביו העקריים של החינוך הזה קרי: כיצד ובאיזה הקף יממן אותו הציבור תוך נסיון לתת מימון רב יותר לקבוצות החלשות, מה ילמד בו, מי ילמד בו, ומי יהיו המורים והמורות שילמדו בו.  הצה"ח לוקחת בחשבון את הצרכים, השאיפות, וההשקפות של רוב אזרחי המדינה, כולל המיעוט הפלסטיני-ישראלי הגדול שסובל שנות דור מהדרה תחת כנפי החינוך הממלכתי,  בקיום מערכות חינוך בעלות ייחוד, אך מאזנת את אלה עם הצורך לשמור על ערכי יסוד משותפים, ועל מתן דין וחשבון לציבור המממן את החינוך.  בעיקר מבקשת הצה"ח, ולדעתי גם תוכל להצליח בזה, למנוע, ככל האפשר פערים חברתיים כתוצאה מהפערים בחינוך ע"י מימון שוויוני ובקרה טובה בהרבה ממה שיש היום על החלקים המעין-פרטיים במערכת.  לאור המצב החדש דבר זה אפשרי רק באמצעות חקיקה ראשית.

הרצון של האזרחים בבחירת ביה"ס או סוג ביה"ס איננו תוצאה של תודעה כוזבת או דבר-הבל אחר כלשהו המדמה אזרחים ליצורים חסרי רצון או הבנה משל היו עובדים במכרות פחם בויילס מגיל 6 במאה ה-19 (ואני בספק אם גם אז תודעתם היתה כוזבת – תנאיהם היו איומים והם נוצלו לרעה ע"י בעלי כוח אבל זה עניין אחר).  החינוך הממלכתי אינו מצליח עוד למלא את יעודו, עקב צרוף של גורמים שחלקם מעשיהן העקשים של קבוצות גדולות של אזרחים המחפשים לעצמם הפרדה בחינוך, ושהשקפתם ראויה לכבוד ולדיון פתוח והוגן, בצרוף מעשי-חקיקה של המדינה שעודדו תהליך זה והגבירו אותו.  חינוך ממלכתי במובן הישראלי הישן אינו קיים בשום מדינה דמוקרטית בעולם.  עלי להדגיש נקודה זו משום שלא בא בחשבון לדעתי לקיים בישראל איזה מודל של חינוך 'סולידרי' ו-'קולקטיוויסטי' שיתגבר על המגמות הרב תרבותיות והאינדיבידואליות.  בלי קשר לשאלה אם המצב הזה ראוי או לא ברמה האוטופית, נתן לקיים חינוך כזה רק בחברה שאינה דמוקרטית, ומשמעותו אבדן חירויות היסוד של כולנו כולל חופש הביטוי המתקיים למשל באמצעות קיומם של אתרים חשובים ומועילים כמו עבודה שחורה, שאני קורא בו לעתים קרובות, ושהדיון הציבורי שהוא מקיים חשוב מעין כמוהו.

תודה, דן גבתון.

דן גבתון הוא מרצה בכיר בבית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב, מומחה למדיניות ולמשפט של החינוך.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , ,

16 תגובות

  1. דליה :

    ב-1046 מלים לא מצליח דן גבתון לענות על השאלה הפשוטה: האם הצעת חוק החינוך הציבורי תאפשר או לא תאפשר שר"פ חינוכי, משמע מימון פרטי של חינוך?
    ואולי כן, בעקיפין מודה גבתון: " שיש דברים שהמערכת הפרטית מצליחה לעשות טוב יותר…", וכך הוא חושף את הנחת היסוד של חוק החינוך הציבורי.
    גיבתון מעיד על עצמו שהוא מומחה לרפורמות החינוכיות בבריטניה ובארה"ב, הוא רק שוכח לספר לנו על מגמתן הניאו-ליברלית, שאותה אמצה תנועת "הכל חינוך".
    גבתון גם מצליח לבלבל בין הדברים שאני מביאה מפיו של דב לאוטמן, לבין הניתוחים שלי, בלבול המקנה לפוסט שלו אופי מביך, בלשון המעטה.
    גיבתון מקפיד למחזר טיעונים שהתיישנו. כך הוא כותב "דליה בלומנפלד יוצרת עולם דמיוני, שבו בעלי כח משליטים את השקפתם ומהנדסים את החברה…". לו היה מציץ בדה-מארקר הוא היה מגלה כי התיאור שהצגתי בשאלת השפעתם בעלי ההון על החברה הוא די מינימליסטי ביחס לגישה הרווחת בעיתונות הכלכלית העוסקת בשאלת הריכוזיות.
    אם כבר להיות ניאו ליבראל, כדאי לגיבתון להיות ניאו ליבראל מעודכן.
    צריך מעט מאוד מלים לענות על השאלה, האם אתה בעד שר"פ חינוכי, צריך הרבה מלים כדי להתחמק מהשאלה.

  2. איתי :

    יש פתרון פשוט - הפתרון השבדי

    1. בי"ס, בין אם הוא ממלכתי או לא ממלכתי, לא יורשה לגבות שקל אחד מההורים, ולא יורשה לקבל תרומות מאדם או מגוף.

    2. את התקציב מהממשלה והרשות המקומית הוא יקבל אם יעמוד בתנאים מסוימים, ובהם לא רק אלו שציינו אנשי הכל חינוך אלא גם כאלה המונעים סלקציה של תלמידים ופגיעה בזכויות המורה.

    3. כחלק מהתנאים, תהיה בבתי הספר תוכנית לימודים אחידה במקצועות ליבה + במספר קטן של מקצועות נוספים (פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, תנך, ספרות – "המקצועות של פעם").

    אם בי"ס פלוני רוצה להחזיק מגמת תקשורת ובי"ס אלמוני רוצה להחזיק מגמת אקולוגיה, זכותו. זה ייעשה בחלק מוגדר של תקציב ביה"ס שבו להנהלה תהיה אוטונומיה, עם ציון בגרות פנימי ובלי שיהיו נדרשים לכך מפמ"ר במשרד החינוך ומערכת בחינות בגרות יקרה.

    הערה מינוחית – דווקא המונח שר"פ פחות מתאים פה, כי שר"פ מכניס את ההפרטה לתוך המוסד הציבורי, בתור אקסטרה בתשלום. על כן השר"פ מקביל יותר לתכנית קרב, ואילו חברותא – דומה יותר לאסותא…

  3. דן גבתון :

    דליה – לא תאפשר. את טועה. החינוך הממלכתי הוא שמאפשר זאת, והאזרחים רוצים את זה. הבעייה היא שפושט לסחורה שלך אין תומכים בקרב הרוב המכריע אלה ששולחים את ילדיהם למערכת החינוך. מותג, אבל בלי מוצר.
    הכל חינוך אינה ניאו ליברלית, וגם אני לא. אני מקדיש את חיי למלחמה בניאו ליברליזם, פרנסה לא רעה אגב, קראי את מה שאני כותב וחוקר. אבל מה זה חשוב הרי זו שאלה של אמונה, ולא של עובדה.
    מצד שני, אם את צודקת, לא מגניב שהמיסים שלך מממנים את הניאו ליברליזם שאת מייחסת לי, באוניברסיטה? ;-))
    בקיצור lighten up.

  4. איל א. :

    לא לבלבל בין שיוויון במשאבים לשיוויון בתכנים

    יש כאן טשטוש בין הדרישה ליכולת ההורים להשפיע על התכנים שיילמדו לבין הדרישה שיוכלו להשקיע משאבים כרצונם, ולא במקרה.
    אי-שיוויון יוכל להצטמצם רק כשהמשאבים המוקצים לכל תלמיד יהיו זהים, והצעת החוק של 'הכל חינוך' כפי שהיא מוצגת כאן היא היפוכו הגמור של שיוויון כזה.

    אני מסכים שהשינויים החברתיים בישראל דורשים יותר חופש לבתי הספר בקביעת תוכנית הלימודים מעבר לליבה מסוימת – הלוואי ונגיע ליותר כח לבתי הספר בקביעת התכנים ופחות מבחנים והערכות שמעודדים ראש קטן.

  5. דן גבתון :

    איל,
    תודה, אתה צודק לגמרי!
    הדגש הוא על 'כפי שהיא מוצגת כאן'.
    לא כפי שהיא.
    ולא כפי שמוצג כאן החינוך הממלכתי שבו התחום הזה פרוץ לגמרי והולך ונפרץ כלך הזמן, שלא לדבר על החקיקה החדשה שהזכרתי מהשנים האחרונות.
    קראת אני מקווה את מאמר התגובה שלי.

  6. דן גבתון :

    לאיתי - זה ממש לא מה שקורה בשבדיה

    איתי,
    זה היה המודל השבדי.
    כיום מותר בשבדיה לחברות עם כוונת רווח לנהל בתי"ס ציבוריים. זה כמובן לא מחייב אותנו אבל חשוב לדעת את העובדות.

  7. איתי :

    דן שלום ותודה על ההשתתפות שלך בדיון.

    ראשית, אני מסכים איתך לגמרי שהאינדיבידואליזם הוא תופעה תרבותית, שמערכת החינוך הממלכתית ננטשת בהדרגה ושיש כאוס בתחום שדורש הסדרה. אבל אני לא מבין עדיין מה ההצעה של "הכל חינוך" או שלך באופן אישי לעניין המימון ולעניין הסלקציה.

    אם באותה עיר יתקיימו זה לצד זה בי"ס ממלכתי רגיל ובי"ס פרטי (ומבחינתי עמותה וחברה בע"מ זה אותו דבר) שעומד בדרישות של "חוק החינוך הציבורי", ולשני יהיה תקציב כפול מזה של הראשון, בזכות תשלומי הורים או תרומות של בעלי הון, אזי דינו של בית הספר הממלכתי העני להיפגע קשות, כי הוא לא יוכל לעמוד בתחרות על תלמידים ועל מורים טובים.

    יתרה מכך, אם לביה"ס הממלכתי אסור לעשות סלקציה ולביה"ס הלא-ממלכתי מותר (כי אנחנו מקבלים רק אוהבי סביבה אמיתיים, או רק בעלי משמעת עצמית גבוהה או בעלי פוטנציאל למנהיגות וכו') אזי ברור שבביה"ס הממלכתי ילמדו התלמידים סוג ב' עם מורים סוג ב'.

    אתה צודק שהדברים האלה הולכים וקורים כבר היום לנגד עינינו, בתהליך זוחל. אבל הייתי מצפה מחוק שמתיימר לחזק את החינוך הציבורי להתייחס מפורשות לתופעות הללו ולהגיד איך הוא מטפל בה. אחרת, גם אם לא ניתן לטעון שהתופעות הללו הן * בגלל * "הכל חינוך" או ש"הכל חינוך" תגביר אותן (כמו שדליה טוענת) אפשר בהחלט להשתכנע ש"הכל חינוך" מכשירה מצב גרוע במקום לנסות לתקן אותו.

    במלים אחרות – אילו הייתי היום מנהל של בי"ס ממלכתי שנמצא בתחרות עם בתי ספר פרטיים, התשובה שלך "זה מה שהעם רוצה" כלל לא היתה מרגיעה אותי.

    שנית, לעניין שבדיה.

    המידע שהיה בידי (מתוך שיחות שהיו לי עם חוקר הוראת מדעים שבדי שעימו אני עובד) נכון ל-2008 מעט אחרי הבחירות שבהן הודחו הסוציאל-דמוקרטים מהשלטון בשבדיה.

    יכול להיות שהמידע שלי לא עדכני, אבל חשוב לי לברר מה נשתנה, כי גם בעבר היו בשבדיה בתי"ס פרטיים.

    בתיאוריה חברה למטרות רווח יכולה להפעיל בי"ס גם אם עדיין אסור לגבות שקל מההורים. זה לא שונה מהותית ממוסד גריאטרי/פסיכיאטרי פרטי בישראל (בבעלות חברה בע"מ) שניזון מכספי הביטוח הלאומי ולא מכספי המשפחות.

    השאלה אם השינוי הוא באישור גבייה מההורים.

    ציטוטים מעניינים מהמצע הס"ד לבחירות הללו:

    http://www.socialdemokraterna.se/upload/Central/dokument/pdf/Andra%20spr%C3%A5k/Engelska/slutv%20178937%20skola_Engelska_MMQ.pdf

    מגבלה על פתיחת בתי ספר פרטיים ("עצמאיים")

    Although independent schools may serve as a complement to municipal schools, the establishment of new independent schools must not lead to a fall-off in the education available to children at municipal schools. Segregation risks will be carefully assessed before an independent school can be approved, and the local authorities will be given a much greater say in the sort of independent schools that can be set up.

    תנאים מימון בתי ספר פרטיים –

    Schools run in the form of a limited company will only qualify for public subsidies if the profits are ploughed back into the school in order to improve the services it offers.

    תקצוב דיפרנציאלי

    Schools where conditions are tough need extra support. During the coming years, an initial 225 million kronor will be put into the schools facing the greatest difficulties. Among other things, these funds will be used for reading and language training for pupils with non-Swedish backgrounds, both in Swedish and in the pupil’s mother tongue. Priority will be given to cooperation between home and school. The next step will be to provide the 100 schools where conditions are toughest with sufficient funding to employ 1,000 teachers and educational specialists.

    כמו כן מעניין כי הביקורת על היריבים מהימין (הלוואי עלינו כזה ימין) אינה כוללת טענה לכך שיגדילו את אחוז הפרטיים

  8. איתי :

    תקצוב פר תלמיד

    אייל, נגעת בנושא מורכב שהייתי שמח ללמוד עליו עוד.

    אתה רוצה תקצוב שוויוני פר תלמיד, ואילו "הכל חינוך" דווקא רוצה שהמדינה תיתן יותר לבתי"ס עם תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות.

    מצד אחד אני קורא ביקורת על כך שמדיניות כזו תדפוק קשות את המעמד הבינוני http://www.blacklabor.org/?p=2664

    מצד שני ברור לי באינטואיציה שמעולם לא היה פה תקצוב שוויוני.

    הרי זה ברור לגמרי שהמדינה נתנה לבי"ס שקלט הרבה עולים מאתיופיה יותר (פר תלמיד) מלבי"ס שבו לא היו עולים, וטוב שכך.

    הרי זה ברור לגמרי שבי"ס אזורי באזור ספר שבו יש פחות תלמידים בכיתה (למשל בי"ס קיבוצי באצבע הגליל) קיבל יותר כסף פר תלמיד על מנת לאפשר הסעות ולתקצב פתיחת מגוון מגמות. וטוב שכך.

    לכן נדמה לי שהויכוח האמיתי הוא לא בעד ונגד תקצוב דיפרנציאלי אלא ויכוח על הנוסחה ועל הסכומים. צריך לדאוג לכך שהסל הבסיסי (שמקבל ביה"ס ברמת אביב ג') יהיה מספיק לחינוך איכותי בלי תשלומי הורים, ושהתוספות יגיעו למי שמגיע לו.

    הנה משהו שמצאתי וכמאמר הגשש החיוור טרם הספיקותי לעיין בו:

    http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/C1FA60B8-555E-4CAE-A773-B9D1029A131B/102806/mtken2.doc

    עוד קצת על זה כאן בראיון עם דן גבתון
    http://www.blacklabor.org/?p=12733

  9. גליה :

    איתי בגדול אתה צודק,
    אבל כדי לעשות תקציב דיפרנציאלי 'צודק' צריך להגדיל את התקציב בסכום נאה. כרגע משקיעים בשעות פרטניות, ניירת, חברות ייעוץ והטמעה ושעוני נוכחות….אחרי שזה לא יעבוד…אולי ינסו להשקיע בשעות תקן ותשתיות.

  10. איתי :

    גליה,

    כולנו מסכימים שאת תקציב החינוך צריך להגדיל ובהרבה. הבעיה היא:

    א. כאשר מגיעים נערי האוצר ואומרים אנחנו בעד תקצוב דיפרנציאלי, ובאים הכל חינוך ואומרים אנחנו בעד תקצוב דיפרנציאלי – לא כ"כ ברור שהם מתכוונים לאותו הדבר.

    ב. כאשר בא סוציאל-דמוקרט כמו אורי זילברשייד ואומר שהוא נגד מעבר לתקצוב דיפרנציאלי *** כל עוד לא מגדילים את התקציב בסכום נאה *** אז קודם כל הוא ממש לא מדייק בעובדות (כי יש ויש כבר עשרות שנים ללא קשר ל"ניאוליברלים") וחמור מכך – אין לו תשובה משכנעת לדרך לצמצום פערים.

    הרי אם לשיטתו התלמיד ברמת אביב והתלמיד בכפר מנדא או נתיבות צריכים לקבל בדיוק אותו תקציב – מאיפה יצומצם הפער?

    אם אני תושב נתיבות סביר, ואורי זילברשייד כותב את המצע של הסוציאל-דמוקרטיה, אני אבחר "הכל חינוך" ולא סוציאל-דמוקרטיה.

  11. דורון גרינשטיין :

    איתי,
    לגבי ההשוואה לשוודיה, אני חושב שהנתונים חד משמעיים: במעבר משנת 2000 ל-2007, אחוז ההשקעה בחינוך הפרטי בשוודיה ירד מ-3% ל-2.6% (וההשקעה הציבורית עלתה בהתאמה מ-97% ל-97.4%) ואילו בארץ הקודש, בתקופה המקבילה חל דווקא גידול בהשקעה הפרטית – מ-20% ל-23.3% (ירידה מ-80% ל-76.7% בהשקעה ציבורית) – http://www.oecd.org/document/52/0,3343,en_2649_39263238_45897844_1_1_1_1,00.html

    אינדיקטור B3 שם.

    ניתן לראות שגם כאן אנו מפגרים אחר הממוצע מבחינת אחוז ההשקעה הציבורי: 82.6% באיחוד מול 76.7% אצלנו.

    ועוד דבר, מהיכרותי האישית עם ד"ר גבתון, דומני שהוא אחרון הניאו ליברלים.

  12. איתי :

    דורון,

    העובדה שאנחנו מפגרים אחרי שבדיה בכל פרמטר הקשור למדינת רווחה היא ברורה לחלוטין. אפשר לומר ש"רוצים להיות שבדיה" היה יכול להיות המוטו של האתר הזה והסיבה להקמתו.

    המחלוקת בינינו הסוציאל-דמוקרטים היא על מה עושים על מנת להתקרב לשבדיה.

    הכיוון שאני מציע הוא "הלאמת המימון" (בנוסף למגבלות נוספות על זכאות בתי ספר לא ממשלתיים למימון, כגון הצמדת זכויות עובדים).

    זה פתרון שונה מ"הלאמת הבעלות" – צעד שהוא גם יותר רדיקלי וגם ממוקם יותר שמאלה משבדיה (שבה יש כ-10% בתי"ס "עצמאיים") ויותר שמאלה ממה שהיה אי פעם במדינת ישראל (שבה גם לפני 1977 התקיימה נישה של חינוך פרטי, ולא רק אצל החרדים אלא גם בבתי"ס נוצריים, תיכונים אליטיסטיים בבעלות עמותות וותיקות כמו בויאר ועוד).

    נ"ב:

    בקרב הקוראים הקבועים כאן התווית ניאוליברל היא חמורה בערך כמו להדביק למישהו את הכינוי פאשיסט שלא לומר נאצי. לכן הייתי נזהר מאוד בהדבקת תוויות כאלה.

    אתמול עיינתי במאמר אקדמי של ד"ר גבתון שהשווה רפורמות בישראל, ארה"ב ובריטניה.

    נקודת המבט היתה ביקורת חריפה על הסיכונים והנזקים בגישה הניאוליברלית, כולל על גרסת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב על דוח מקינזי וכו'. זה לא משהו שהייתי מצפה לראות בכתיבתו של ניאוליברל.

  13. משתמש אנונימי :

    היכן יכולים אחרים לעיין במאמר האקדמי של ד"ר גיבתון?
    (ולא בשביל ללמוד אם הוא ניאו-ליבראלי או מנשביסט)?

    בכלל לא ברור מה זה מעינין אם מישהו הוא ניאו פוסט, קוסט וכו', אלא אם חושדים במניפולציה של הדיון.
    בסופו של דבר נבחנים – הנאמר והנעשה.

    אם הצעת חוק מניחה מימון מארבעת הגורמים הבאים: תקציב המדינה, רשוית מקומיות, מימון הורים, תרומות – אז לא ברור בכלל איך תושג השוויוניות שאותה כביכול בא החוק להסדיר.

    ועוד הערה, כדאי לשים לב לכך שבמקרים רבים ההון מגיע דווקא למקומות החלשים ששם הוא מתקבל בברכה וללא כל ביקורת. למשל מימון יום לימודים ארוך בדימונה ע"י ניסים גאון (סוף שנות ה-90). הבעייה במקרים כאלה שאי אפשר לסמוך על היציבות של המימון, ובינתיים המדינה משוחררת מאחריות.
    דווקא למקומות חזקים יש אפשרות להשיג כספים מרשויות מקומיות, מהורים, מתורמים מבוקרים, משכר שימוש במתקנים בית-ספריים.
    במקרה כזה, אם תקציב החינוך הכולל קטן, הם לא יושפעו לרעה באופן משמעותי.
    כאשר מקורות המימון הם מגוונים, סביר שתקציב החינוך הכולל לא יגדל אלא יקטן, ואז כל העניין הדיפרנציאלי הוא יחסי מאוד.

  14. מערכת עבודה שחורה :

    המאמר של גבתון זמין כאן

    http://en.calameo.com/read/000842843cb286dbe227b

  15. משתמש אנונימי :

    🙂

  16. משתמש אנונימי :

    1.
    "מקורות המימון בהצעת החוק הם ארבעה:

    פרק ו': מימון ותקצוב

    מקורות המימון 21. (א) מקורות המימון של סל החינוך לתלמיד לפי חוק זה יהיו מתקציב משרד החינוך.
    (ג) מימון סל החינוך לתלמיד לפי חוק זה יהיה מוטל על הרשויות המקומיות ועל המדינה; השר, בהתייעצות עם שר הפנים, ועם הוועדה יקבע, בצו שיפורסם ברשומות, לגבי כל שנת לימודים ולגבי כל רשות מקומית, את שיעור ההשתתפות של המדינה ושל הרשות המקומית בדבר מימון סל החינוך לתלמיד.

    מימון נוסף של מוסד חינוך
    23. מוסד חינוך יהיה רשאי לקבל מימון נוסף לפעילותו, מלבד דמי הסל המשולמים לפי פרק זה, מתרומות, תשלומי הורים וכספי רשויות מקומיות בסכומים, תנאים ומגבלות שיקבע השר, באישור הוועדה."

    http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/3507.rtf

    2.
    מתוך הקישור שנמסר ע"י מערכת עבודה שחורה למעלה:
    "בשנות השמונים של המאה ה-20 (במדינות הגוש האנגלו-אמריקני) החל החינוך להיות כלי מרכזי בידי ממשלות. מומחה המחשבה הפוליטית הקנדי רונלד מנזר כינה אותן "כת שליטה חינוכית", שמתייחסת למערכת החינוך הן כאל משאב פוליטי וכלכלי מרכזי בהפצת האידיאולוגיה הניאו-ליבראלית והנג'ריאליסטית ובהטעמתה, הן כאל תחום מרכזי של שירות ציבורי הזקוק להסדרה ולארגון מחדש. המשפט משמש כלי מרכזי ומוביל להשגת שתי המטרות, כפי שאסקור להלן. (358 ).
    "החלת מאפייני השוק החופשי על החינוך הציבורי – ובעיקר הגדרה של קניין ושל הדרך שבה יעבור מיד ליד – מחייבת הסדרי חקיקה ראשיים וחדשים."
    "המנגנון שבאמצעותו מנסות הכתות השליטות החינוכיות להגשים את השקפתן הנאו-ליבראלית הוא מנגנון משפטי וארגוני המשנה את כללי המשילות באותן מדינות. ממערכת הירארכית ומרכוזית, שבה הסמכות על החינוך הציבורי ובדרך כלל גם הבעלות עליה מצויות בידי רשויות חינוך ארציות ומקומיות, עוברת הבעלות למערכת מסועפת, מורכבת, שטוחה, שבה נוטלות חלק רשויות ארציות ומקקומיות לצד גופים פרטיים עסקים (לרבות חברות ובעלי הון) ואחרים, ארגונים חוץ ממשלתתיים ומעין חוץ ממשלתיים, התארגנויות הורים וקהילות, ארגונים דתיים…ועוד ועוד".

    "במנגנון מעין זה, החינוך הציבורי כלל אינו "ציבורי" במובן הקלאסי כפי שתארתי בתחילת חלק זה. השליטה אינה עוד בידי נציגיו הנבחרים של הציבור, לפחות לא באופן מלא.
    *המימון מגיע ממקורות שונים, לא רק ציבוריים אלא גם פרטיים ועסקיים, מהורי התלמידים וממקורות רווח של בתי הספר; השליטה הפדגוגית כוללת תכניות לימודים שמקורותיהן לא רק ארציים ומקומיים אלא יסודם גם במיקור חוץ, בבית הספר עצמו, בגורמים עסקיים המבקשים לקדם נושא כלשהו…."*

    "לפי בול, מדובר אפוא בתהליך של שינוי חברתי מקיף ומעמיק שבו משתנה מערכת החינוך עצמה ועמה משתנים גם שותפיה העיקריים ותוצריה. אם כן, החינוך עובר תהליך שבול מכנה אותו "SOCIAL DISLOCATION" תהליך שתוצאתו שינוי. לשינוי זה השלכות על מושגים של הוגנות של שוויון ושל צדק חברתי. כדי לשלוט על מערכת חדשה ומורכבת זו משתמשת הכת השליטה החינוכית בחקיקה בהיקף רב, כפי שיתואר להלן".

    3.
    הצעת חוק שמתירה מקורות מימון לא ציבוריים, שמתירה בתי"ס פרטיים (ורבע וחצי פרטיים), שמתנה מכנה משותף נמוך וערטיליאי של לימודי ליבה לצורך קבלת החלק הציבורי של המימון – במה איננה מתאימה למתואר כאן למעלה והמכונה במאמר "השקפה ניאו-ליבראלית"?

    4. במקום לשים בפיה של דליה דברים שציטטה מדב לאוטמן, אולי כדאי לדון בגוף טענותיה?

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.