מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
קביעת סדר יומה של המדינה – זכות אזרחית
חוק החרם הוא רק חוליה אחת בשרשרת הולכת ומתארכת של חוקים אנטי דמוקרטיים וגזעניים המסכנים את הדמוקרטיה בישראל, השמיעו קול מחאה, חתמו על עצומות, ארגנו הפגנות, צאו לרחוב והכריזו קבל עם ועדה כי אינכם מוכנים לוותר על זכותכם האזרחית לקבוע את סדר יומה של המדינה
מאת: עמרי די-נור
כאשר אסרו על ההודים בבריטניה בתקופת גנדי את חופש ההתאגדות והשביתה, התשובה הייתה החרמת הבדים האנגלים והפקעת המלח מידי הבריטים חזרה לידי ההודים. מהלך זה היה הקש ששבר את גב הגמל של השלטון הבריטי, שגרם לו לפעול באלימות מאסיבית כנגד ההודים. לאחר שהשתמשו בכל אמצעי אפשרי, כולל טבח, מעצרים המוניים ואלימות ברוטאלית, נסללה דרך המלח של ההודים לעצמאות.
מהו חרם צרכנים?
חרם צרכנים הוא אחד הכלים הלגיטימיים במשטר דמוקרטי להביע מחאה והתנגדות. מעצם עקרונות הדמוקרטיה, זכותו של אדם להחרים מוצרים של חברה מסוימת מסיבה זו או אחרת הנראית לו נכונה. על אף שפעמים רבות הוא יכול להיות מיותר ומטופש, הוא מגן על זכותו של האזרח להשפיע על סדר היום הכלכלי של המדינה באמצעים לגיטימיים ולקבוע היכן הוא משקיע את כספו כצרכן.
מה כל כך מפריע בחוק החרם?
חוק החרם קובע כי לאדם או קבוצה אסור לקרוא לחרם על כל אדם או קבוצה אחרת בישראל משיקולים גיאוגרפיים, ואסור לו לשתף פעולה עם חברות המחרימות את ישראל, אנשים או חלקים גיאוגרפיים ממנה. כלומר, אם אני רוצה להחרים מוצרים מאזור מסוים, אסור לי לעשות כך מעצם היותם מאזור מסוים. דבר זה גורם למעשה להפקעת אחת הזכויות הבסיסיות של אזרח במשטר דמוקרטי, והיא הזכות להביא את מחאתו באמצעים צרכניים. הטענה, כביכול, היא שהדבר מונע פגיעה בישראל ובכלכלה שלה. אך כל מי שעיניו בראשו ידע בקלות מהי מטרת החוק ומהי שאיפתו, שאינה חפה כלל משיקולים פוליטיים ברורים.
בפועל, החוק מונע מתושבים את האפשרות להחרים את מוצרי ההתנחלויות, ואף דורש פיצוי כספי למוחרמים באופן שאינו תואם כלל את הנזק הנגרם. לכאורה נראה שהחוק מגן על האזרחים מפגיעה, אך בפועל הוא מונע מהם את הזכות לחרם צרכני, ובכך מהווה סכנה גדולה לדמוקרטיה וזכויות האזרח. מדוע? משום שכאשר שוללים מאדם את זכותו לחרם צרכנים, שוללים ממנו למעשה את הזכות שלו כאדם להחליט במה הוא מוכן להשקיע. לצורך העניין, אם אני רוצה למחות כנגד מחירי הקוטג', הדבר יהא אסור עלי משום שאני פוגע בחברת תנובה. תנובה הרוויחה, אבל אני הפסדתי, כי אני מאבד את היכולת שלי להגן עלי כצרכן מפני מעשים לא לגיטימיים של חברה זו או אחרת. הגיוני, לא?
כמו באמריקה?!
תומכי החוק טוענים שהוא משווה את המצב בישראל לזה שבארה"ב, גם שם ישנו חוק האוסר על אדם להחרים תאגידים אמריקאיים. ההבדל העיקרי הוא שבחוק האמריקאי אין שום התייחסות לשיקול הגיאוגרפי, ואדם יכול להחרים מוצרים הבאים ממקום זה או אחר. לכן ההשוואה הזו אינה במקומה ואינה עומדת במבחן המציאות.
מהיכן נושבת הרוח?
חוק החרם לא נועד בשביל להגן על מדינת ישראל ככלל. הוא נועד להגן ספציפית בעיקר על ההתנחלויות, ולמנוע מצב בו יהיה לגיטימי להחרים את המוצרים שלהן. מדוע? משום שהחרם על ההתנחלויות נתפש כאיום על המשך קיומה של המדינה. הקולות הקוראים להחרים מוצרי התנחלויות בחו"ל יוצרים דה לגיטימציה לשלטון הישראלי בשטחים, ובכך מעמידים בסימן שאלה את המשך הלגיטימציה של מפעל ההתנחלויות. את זה, ממשלת האימים שלנו כמובן שלא מוכנה לספוג. לכן היא משתמשת בכלים שונים כדי למנוע ביקורת עליה מבית ומבחוץ. תחילה ועדת חקירה לארגוני השמאל, אח"כ חוק הנכבה, ועכשיו זה. כשמעמידים את הדברים בשורה אחד אחרי השני, ברור לאן הדברים הולכים. אי אפשר לנתק בין זהות המחוקקים לבין האופי שבו החוק יחול.
אז מה הפיתרון?
כאשר מפקיעים מאדם את הזכות שלו לחרם צרכנים, הפיתרון האחרון שלו הוא מרי אזרחי לא אלים, קרי מצב בו אדם מסרב לשתף פעולה עם חוק כזה או אחר, ומוחה כנגדו בכל דרך דמוקרטית אפשרית. מדוע? משום שבמדינה דמוקרטית, האזרח חייב לשמור לעצמו את הזכות להתנגד באופן דמוקרטי לחוקים אנטי דמוקרטיים, בשם הדמוקרטיה. המשוואה היא פשוטה: במשטר דמוקרטי, הציות לחוק הוא הכרחי, כל עוד החוקים עצמם הם דמוקרטיים. כאשר אדם מסרב לקיים חוקים דמוקרטיים, הוא פועל באופן אנטי דמוקרטי, ולכן בשם הדמוקרטיה מותר לשלול ממנו את זכויות הפרט שלו (למשל, האיסור על רצח). מאידך, כאשר המשטר הדמוקרטי מחוקק חוקים לא דמוקרטיים, אזי הוא מאבד את הלגיטימציה שלו כלפי האזרחים, ולכן בשם הדמוקרטיה יש להתנגד אליהם. במשטר דמוקרטי, אדם חייב לשמור לעצמו את הזכות להתנגד לחוקים אנטי דמוקרטיים, אחרת הדמוקרטיה מאבדת מתוכנה. כל הוא עצמו עושה זאת בכלים דמוקרטיים, הדבר לגיטימי ואף הכרחי.
שיתוף פעולה עם חוק כחוק החרם יהיה ירייה עצמית ברגלי הדמוקרטיה, והליכה של צעד נוסף על עבר תהום הפאשיזם. על כן צריך להתנגד אליו בכל אמצעי דמוקרטי לגיטימי, כולל הפגנות, עתירה ייצוגית לבג"צ, חרם צרכנים מסיבי ואף נכונות להיחקר ולהיעצר בשל כך.
מחאה אזרחית לא אלימה הינה הפיתרון האחרון לפני שלילת הזכות למחאה לגיטימית במשטר דמוקרטי. אם לא נוכל לעשות זאת כצרכנים, אזי נעשה זאת כאזרחים.
וזה עובד?
אם עושים את זה נכון, אז כן. עובדה: בהודו, המחאה העממית הביאה לאי סדר אזרחי תוך שמירה על עיקרון האי אלימות. זה לקח קצת זמן, אך הצליח בסוף. האימפריה הבריטית התקפלה עם הזמן בין הרגליים וחזרה הביתה. וכאן מדובר עוד בשלטון זר ואלים. אצלנו, המצב הרבה יותר פשוט. כל מה שצריך לעשות הוא להביע אכפתיות. זה עבד בארה"ב, ברה"מ, צרפת, גרמניה, צ'כיה, מצרים, תוניסיה ובמקומות רבים נוספים. לפעמים בלי שנורה כדור אחד מצד המפגינים. זה אמנם היה מפלט אחרון, אך לא חייבים להגיע לשם: אפשר לעצור את הרכבת בעודה נוסעת, בלי להגיע לתחנה הסופית. כל מה שצריך לעשות הוא לצאת מהאדישות, להביע קצת אכפתיות ולהבין שהכוח, על אף הכול, עדיין נמצא בידיים שלנו.
ומה עם לא בא לי דמוקרטיה? למה זה צריך להטריד אותי בכלל?
בינינו, זו לא רק הדמוקרטיה שמונחת על הכף, אלא גם עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כי כשהמדינה תהפוך בהדרגה ללא דמוקרטית, לא תהיה לנו הצדקה מוסרית להחזיק מיעוט לא יהודי ההולך וגדל תחת משטר של מדינה יהודית, והמדינה יהודית תאבד בפועל את תוכנה וצדקת קיומה. ככל שיעבור ויחלוף הזמן, והאיום הדמוגרפי ילך ויגדל, נאלץ לנקוט באמצעים קיצוניים יותר ויותר בשביל להבטיח את המשך קיומה של המדינה. עד שנגיע לנקודת האל חזור, בה לא נוכל יותר לשלוט במצב ולהצדיק את המשך קיומנו כמדינה יהודית. למעשה כל ההצדקה לקיומנו כמדינה יהודית המכילה רוב לא יהודי נובע אך ורק מהעובדה כי מתקיים כאן שוויון זכויות הלכה למעשה, בו המיעוט לא מופלה מעצם היותו מיעוט. ברגע שזה לא יקרה (וכרגע זה הכיוון שאנחנו צועדים בו בגאון), לא תהיה לנו את ההצדקה להמשיך ולקיים כאן מדינה בעלת רוב יהודי. ומכאן ההמשך ידוע לכולם. הדברים תלויים אחד בשני. לכן, כל מי שאולי לא חרד לדמוקרטיה, אבל כן חרד לאופייה היהודי של המדינה, צריך לחשוב טוב טוב על ההשלכות של המהלך הזה.
אז מה עושים עכשיו?
השמיעו קול מחאה. חתמו על עצומות, ארגנו הפגנות, צאו לרחוב או כנסו לפייסבוק, הכריזו קבל עם ועדה כי אינכם מוכנים לוותר על הזכות שלכם כאזרחים לקבוע את סדר יומה של המדינה. אל תחכו שהרכבת תגיע לתחנה האחרונה, רק בשביל לגלות ששכחנו לרדת בזמן. זה עבד לשכנים שלנו עם משטרים הרבה יותר דכאניים ואפלים, אין שום סיבה שזה לא יצליח לנו.
הדמוקרטיה הישראלית בסכנה, והחוק הזה הוא רק חוליה אחת בשרשרת הולכת ומתארכת של חוקים אנטי דמוקרטיים וגזעניים. ציבורים הולכים וגדלים במדינה מפנים עורף לדמוקרטיה ולסמלי השלטון שלה. הכנסת בכבודה ובעצמה מחסלת את עצמה לדעת והופכת לגוף מיותר וחסר ערך. במצב כזה, אף אחד כבר לא יכול להתלונן על שום דבר, כי לנו כאזרחים כבר לא נותר שום דבר לעשות. נותרה רק ברירה אחרת: להתנגד בכל דרך לגיטימית אפשרית, במסגרת חוקי המשחק הדמוקרטיים. אולי שכחנו את העבר, אבל אסור לנו לשכוח את העתיד. הדמוקרטיה מחייבת אותנו להיאבק בשמה ולמענה כשהיא מאוימת, אך חייבים לעשות זאת בכלים דמורטיים. אחרת אנחנו משחקים לידיים של אויבינו הגדולים. כל הצעה מעשית העומדת במבחן הזה צריכה להילקח בחשבון.
אחרי הכול, זה העתיד שלנו, של המדינה שלנו ושל העם היהודי שמונח על הפרק. האם אתם מוכנים לעשות משהו בנידון? אם כן, מקומכם איתנו. הצטרפו אלינו לקרב הלפני אחרון על הדמוקרטיה הישראלית, לפני שיהיה מאוחר מדי.
עמרי די-נור- סטודנט באוניברסיטה העברית, פעיל בתא אופק והשמרת הצעירה של מפלגת העבודה.
תגיות: דמוקרטיה, זכויות-אזרח, חוק-החרם, חקיקה, חרם-צרכנים, ישראלים-להצלת-הדמוקרטיה, מעורבות-אזרחית
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
17 ביולי, 2011 בשעה 21:57
הנזק של חוק החרם הולך ומתבהר.
לכולם ברור שהחוק לא יעבור את בג"ץ ולכן נזקי החוק יהיו תדמיתיים כלפי העולם ובזירה הפנימית המחאה נגדו תסיט את תשומת הלב התקשורתית,ציבורית ופוליטית משלל המחאות הצרכניות והחברתיות שמתחילות לשטוף אותנו.
ואגב,יום אחרי שחוק החרם יבוטל ויקבר קבורת חמור כראוי לו יהיו קריאות לחרם על מוצרים שיוצרו באום אל פאחם ויוזמי החרם יתחכמו ויאמרו שזה לא על ערבים אלא על אזור.
18 ביולי, 2011 בשעה 0:20
החוק ×›× ×¨××” יעבור ×ת בג"צ
להערכתי בג"צ לא יתערב בחוק הזה, יכול להיות שאני טועה, אבל בגדול החוק די סביר.
הליקוי היחיד הנראה בחוק הוא שיש איסור על קריאה לחרם מטעמים פוליטיים של הימין, אבל אין איסור על קריאה לחרם מטעמים פוליטיים של השמאל.
והסבר קטן למי שחושב ש"חרם כלכלי" הוא לגטימי.
חרם כלכלי הוא חרם על בסיס…כלכלי.
חרם פוליטי הוא חרם (גם כלכלי) על בסיס פוליטי.
חרם פוליטי במדינה לא דמוקרטית הוא דרך ההתנהלות היחידה שנותרה לחלש.
חרם פוליטי במדינה דמוקרטית הוא אנארכיזם במסווה של פעילות חברתית שחותר תחת הדמוקרטיה והורס את הצד שמשתמש בו על ידי החלפת הפעולה הפוליטית בפעולה כלכלית לא לגטימית (ומטומטמת).
בשל העובדה שחרם על בסיס פוליטי במדינה דמוקרטית אינו לגטימי –
יש סיכוי טוב שהחוק יעבור מבחן בג"צ.
18 ביולי, 2011 בשעה 2:36
אין מצב שיעבור בבג"ץ,חרם,מכל סוג שהוא,הוא כלי לגיטימי.
אין הבדל בין חרם "פוליטי" ל"כלכלי" גם ה"כלכלי" הוא פוליטי בהגדרתו כמו שכל ויכוח אחר במרחב הציבורי הוא פוליטי.
אמנם חרם אינו דרך ההתבטאות היחידה אבל הוא עדיין דרך ביטוי.