מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
קייטנה כמכשיר חברתי
משפחות רבות אינן מסוגלות לממן לילדיהן עלות של קייטנה לחופש הגדול, אך נמנעות מבקשת סיוע מרשויות הרווחה מחשש לתיוגן. על רשויות הרווחה ליזום מענה למשפחות כאלה, ולדאוג שיממשו זכויותיהן
מאת: הרב עדית לב
החופש הגדול הופך לשאלה חברתית כאשר בוחנים את התשלום לקייטנות . חלק מהעבודה שלנו במרכז הסיוע, כולל את החיפוש אחר הנחות לקייטנות. זאת אינה שאלה רגילה, אלא הופכת לבעיה מעמדית, חברתית ומגדרית.
לנשים המשתתפות בקבוצת הפעולה אין יכולת לשלם עלות של קייטנה מקצבת הבטחת הכנסה, או קצבת נכות. האפשרות האחרת הינה לשבת עם ילד חודשיים בבית ולשמור עליו, אך גם לאופציה זאת יש עלות. למשפחה המטופלת דרך הרווחה יש הנחה בקייטנות לאחר הנחת רווחה, העלות היא 400 ש"ח לשלושה שבועות עבור קייטנה במתנ"סים בחדרה, והינה מחיר נמוך יחסית . אך חלק מהמשפחות שאנחנו מסייעים להם מסרבות להיות מטופלות על ידי הרווחה.
תפקיד המרכז בחדרה הינו לסייע לאנשים למצות את זכויותיהם אל מול המדינה. זאת הסיבה שאנו מנסים לעודד את המשפחות לפנות גם לרווחה, אך ללא הצלחה מרובה. המשפחות שמסרבות לפנות לרווחה עושות זאת מסיבות שונות, חלקן בגלל ניסיון כושל בעבר, ויש גם משפחות המסרבות לתת הסבר לכך.
אחת מהאמהות הללו פנתה אליי בשבוע שעבר וביקשה שאכתוב עבורה מכתב לעמותה שאליה היא הופנתה על ידי המתנ"ס. היא קיוותה שתקבל הנחה לקייטנה. תוך כדי השיחה סיפרה לי על אם אחרת, המטופלת ברווחה, שקיבלה את ההנחה המשמעותית דרך הרווחה. ניסיתי שוב לשכנע אותה לפנות לרווחה, אך ללא הצלחה.
אני מבינה את הקושי של אנשים לפנות לרווחה מכיוון שהדבר כרוך בתיוג של מצבם הכלכלי-חברתי , אני מבינה את הקושי לפנות גם לאור העובדה שלרווחה אין כמעט תקציבים ודרכים לעזור למשפחות שמגיעות אליהן. מצד אחר אני מתקשה להבין איך אישה מעדיפה ל "קבץ נדבות" מעמותות מזדמנות לעומת לבקש סיוע ממוסדות המדינה. אני מניחה שחלק מההסבר נעוץ בכך שהחברה שלנו לא זוכרת את העיקרון הבסיסי של בראשית א', כ ז' : "וַיִּבְרָא אֱהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתם .” אנחנו גם לא זוכרים את העיקרון (שבעייני נובע מבראשית) המנוסח בחוק כבוד האדם וחירותו : שמירה על החיים הגוף והכבוד: 2. אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
התוצאה של כל אלו הם נשים ואנשים אשר כבודם אינו נשמר ומעדיפים לוותר אפילו על מעט הזכויות שמגיעות להם על פי חוק, כי הם מרגישים שכבודם נפגע.
המדינה אינה מתחשבת באלו שלא מבקשים עזרה באופן יזום, אך זקוקים לה. יש צורך במחשבה ומדיניות רחבה יותר של רשויות הרווחה במתן מענה לאלו אשר נשארים מחוץ לקייטנה.
הרב עדית לב
שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם.
תגיות: הבטחת-הכנסה, חוק כבוד האדם וחירותו, מיצוי זכויות, משרד-הרווחה, עדית-לב, צמצום-פערים, רבנים שומרי משפט
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
5 ביולי, 2011 בשעה 16:32
הרב עדית לב
ראשית, תענוג לקרוא את מאמריך ואת הדרך המיוחדת שלך בלגעת בעצביה החשופים של החברה הישראלית. יישר כוח ותבורכי.
לגבי השאלה מדוע מעדיפות הנשים האלה להתדפק על דלתות העמותות ולא לקבל סיוע ממשרד הרווחה? ובכן מן המפורסמות הוא שמשרד הרווחה,ומשרדי הממשלה בכלל, הם שומרי הקופה הציבורית. הם שומרים עליה כל כך טוב שהכסף לא מצליח לצאת ממנה. זה מתחיל בשעות קבלה מועטות ולא נוחות,זה ממשיך בלך ושוב וטרטורים בכל מיני סיבות ונסיבות, זה ממשיך במלוי שאלונים ותחקירי בע"פ על ענינים שבצנעת הפרט וענינו הפרטי של הפונה ונגמר…, ונגמר בזה שאמרים שאין זכאות ומפנים לאותן עמותות שממילא מתדפקים על דלתותיהם.
למשל: אם חד אורית שתרצה לקבל סיוע ממשרד "הרווחה" תצטרך להביא מסמכים המעידים על מעמדה מהמוסד לביטוח לאומי. בעיר מגורי יש סניף של המוסד לביטוח לאומי שמשרת את כל אזור השרון. מקבלים שם קהל 3 פעמים בשבוע בין השעות 09:00 ועד 12:00, שזה בדיוק כמו לכתוב על הדלת:"אתם צרכים אותנו? יופי. אבל אל תבואו לפה יש לנו דברים יותר חשובים לעשות".
וזו,כמובן, רק דוגמא.
מנחם.
6 ביולי, 2011 בשעה 21:20
[…] קייטנה כמכשיר חברתי, הרב עידית לב, עבודה שחורה, 5.7.2011 […]
7 ביולי, 2011 בשעה 12:07
תשובה ×œ×ž× ×—×
שלום מנחם,
קודם כל תודה על המחמאות.
אני חושבת שאתה צודק, ובנוסף העובדה שלכל עובדת רווחה יש כל כך הרבה פונים וגם מעט כלים לסייע מביאה לכך שהאנשים שפונים לרווחה מקבלים לפעמים יחס לא ראוי, והרבה פעמים לא מקבלים סיוע מה שגורם לכך שהם מעדיפים לא לפנות.
זו בעיה שהמדינה לא ממלאת את תפקידה כראוי, וגם שבמקרה הזה יש לרווחה מה לעשות אך הנשים הללו בוחרות לא ללכת לשם.
יש לנו גם נשים שבוחרות לא ללכת בגלל שזה ניתפס אצלן כדבר שיפגע בכבודן, גם זה בעייתי מאוד בעיניי, החינוך הזה של לא לבקש סיוע ועזרה כי מה זה אומר עליי…
עדית
11 ביולי, 2011 בשעה 13:50
עידית
דה פקטו, ממשלות ישראל לדורותיהן,וממשלת נתניהו והאיש עצמו בפרט, גרמו לדחיקת החד הוריות לשולי החברה. זה התחיל ברעיון האווילי שהן צריכות לדאוג לעצמן ותקציב הרווחה שלהן קוצץ קשות, זה המשיך בזה שנוצרה אווירה ציבורית שאם את חד הורית אז את אולי לסבית, או אולי זונה לשעבר או אולי סתם נרקומנית ואולי את סתם אישה שהיהדות האורטודוקטית (זו שיש לה מדינה ולא להיפך) רואה בה חפץ שיש לו תפקיד מוגדר בתחום הילודה ועבודת הבית וגו וגו'.
המציאות שונה בתכלית השנוי. יש לי שתי חברות טובות שהאחת חד הורית כי היא לסבית והשנייה חד הורית כי בחרה להיות כזו מבחירה חופשית,ועכשיו אני נזכר בעוד אחת שבחרה להיות חד הורית לאחר שבנה היחידי,מבעלה לשעבר, נדרס למוות והיא רצתה להנציח אותו ולעבור את המשבר הנורא הזה והביאה לאוויר העולם בת אנוש אחרת,כשהיא עצמה אישה רבת מעשים וזכויות כולל תרומה נכבדה לבטחון המדינה ותושביה.
אני מכיר את הנושא מקרוב ונראה לי שממשלת ישראל,זו וקודמותיה, דחקו לשולי החברה נשים בשל אידאה פוליטית שאת דעתי עליה אחסוך ממך היא מפוזרת בעבודה שחורה לרוחבה ולאורכה.
החד הוריות שאני חשוף אליהן הן דווקא הדוגמאות הטובות לאזרחים מועילים טובים תורמים לחברה ולקחו על עצמן את החד הוריות בעיניים פקוחות. לא מגיע להן ללכת עם סטיגמה חברתית של מישהי שלא הצליחה "להסתדר בכוחות עצמה".
אחת הנשים שהזכרתי הייתה עובדת שלי באחד מגלגולי העולם העסקי. היא הרוויחה ומרוויחה היטב כסף הוא לא הבעייה שלה. מעמדה החברתי הוא הבעיה שלי היא אחרת, היא בשוליים כי בחרה לחיות עם בת זוג,ולא בן זוג, ועוד העיזה להביא שתי תאמות מקסימות לעולם.
אני חושש שמתוך אידאה פוליטית חברתית המדינה דוחקת לשוליים את מי שלא מיישרת קו עם האורטודוקסיה שיש לה מדינה.
בעיר מגורי מתקיימת,כל שנה, קטיינה המיועדת לילדים שלהוריהם אין מספיק כסף לשלוח אותם לקייטנה פרטית. הקייטנה ממומנת מכספי מפעל המים שהופרט לאנחות. אין הרבה דרישה לקייטנה הזו והיא הולכת ופוחתת לא כי אין עניים בעיר שלי,יש גם יש, אלא כי להידרש לעזרה כזו פירושו להודות שלא הצלחתי "לדאוג לעצמי" פרושו – כישלון אישי חמור. זו התוצאה של מדיניות ההזנחה מתוך אידאת הזנחה פוליטית זה לא רק לחד הוריות…
מנחם.
12 ביולי, 2011 בשעה 14:02
היום הייתה פעילות של קבוצת הפעולה שלנו, נשים המקבלות הבטחת הכנסה, הן דיברו על זה שצריך להסתיר את הצרות, כי אנשים לא מבינים, אנשים לועגים, ועל המסר הכללי של החברה כמה את כאישה נזקקת לא בסדר ואסור לך לבקש סיוע.
זה נורא שזה המקום אליו הגענו כחברה
עדית