חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

כאשר הכבוד חשוב יותר מהאחריות השבויים נשארים בשבי

נושאים מכתבים ב 18.02.07 11:16

 


דני ואלה מיטבתה [גילוי נאות – מצביע מרצ] מחזק את ידי שלי יחימוביץ'


בביקורתה על ראש הממשלה, ולוקח אותם מהנושא החברתי אל הטיפול הכושל בהחזרת החטופים.


 


הוא מצרף כמה ממכתביו מימי המלחמה בלבנון.


 


***


 


כ"ד בשבט תשס"ז, 12.2.2007


 


לכבוד:


ח"כ שלי יחימוביץ


 


האזנתי הבוקר לדברייך, שהושמעו פעמיים – ביומן הבוקר של קול-ישראל ובמקבץ שאחרי חדשות 08:00, שעניינם היה אמנם "שלום הילד", אבל מהגדרתך את התנהלותו של ראש הממשלה, אולמרט, ניתן לגזור על רבות מפעולותיו או ממחדליו.


 


ברצוני להתייחס שוב (כמו ביום חטיפתו של גלעד שליט ב-25.6.2006 ואילך, וביתר שאת מיום חטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ב-12.7.2007 – יום פרוץ מלחמת-האיוולת בלבנון 2006) לקשר שבין שלום הילדים שלנו, והתנהלותו היהירה וחסרת האחריות הלאומית של אהוד אולמרט:


אמרת הבוקר ברדיו (הציטוט מן הזיכרון ולכן לא מדויק): התנהלותו של אהוד אולמרט היא יהירה, ואלמנט הכבוד הלאומי בה גבוה מאלמנט האחריות הלאומית. מיד עלה בראשי שוב שלומם של גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, של בנך שיתגייס אולי בעוד כשנתיים, של בניי – בשירות חובה ובמילואים, ושל בני הנמצא בשלבי טרום גיוס לצה"ל.


(בני שבשירות סדיר, היה בבוקר ה-12.7.2006 בסיור המשך לזה של גולדווסר ורגב, שנתקל בנקודת-הגבול 105, ורק כפסע היה בינו לבין התקלות. בני היה עלול להיות אחד מהחטופים!).


 


קבלי במצורף מעט (כי כתבתי הרבה) מן הדברים ששיגרתי – גם אלייך – בימים של מלחמת-האיוולת בקיץ 2006, כתזכורת.


 


בברכת חזקי ואמצי גם בהמשך דרך החתחתים של כולנו,


דני ואלה, יטבתה


 


 


י"ז בתמוז תשס"ו, 13.7.2006


 


לכבוד:


ח"כ שלי יחימוביץ'


 


האם עלי לחזור, לנוכח חטיפת החיילים השנייה בתוך שבועיים, על הקלישאה: "אמרתי לכם"?


מסתבר שגם לח"כ שלי יחימוביץ (ראה הציטוט מדבריה מאמש) לא ממש מאזינים בממשלה – אפילו לא שר הביטחון.


גילוי נאות: החייל נמרוד כהן ממצפה שלם, שנהרג אמש, שרת (עד שנהרג ) עם בני באותה יחידה ובאותה גזרה. הם גם היו חברים באותו הגרעין, והלכו יחד באותו המסלול (שנת-שירות בהדרכה בתנועת-נוער ואח"כ שירות בנח"ל). בשעה זו הבן שלי נמצא עם כמה מחבריו של נמרוד בהלוויה בהר-הרצל, משם יחזור לגזרת זרעית-שתולה. גם בני שלי עלול היה להיות מובל עכשיו לקבר צבאי, או לשבת עקוד וסתום פה ומכוסה עיניים בחורבה "חיזבאללית" מוסתרת!


 


האם זהו תירוץ טוב בשבילי לצרוח באזני כל: תפסיקו את השיגעון החדש הזה בלבנון! די לנו במלחמת 1982, ב-18 שנה ואלף חיילים שנהרגו שם. אני עצמי – צנחן במילואים – יצאתי משם חי. מדוע שבניי שלי יחזרו לשם? כדי שיהרגו? ייחטפו? כדי לספק את האתוס הלאומי והקונצנזוס הדביק של "כולם נגדנו, אבל אנחנו נראה לנו כמה אנחנו חזקים"?


 


אני מוותר על ניפוח האגו וטיפוח ה פרסטיז'ה, ומוכן להיכנע, אפילו במחיר כמה מאות אסירים פלשתינאים, כדי להחזיר את 3 החטופים, כדי למנוע חטיפה/מוות וקבר צבאי (מחקו את המיותר) מבניי שלי (יש לי עוד שניים במילואים), וכדי להגן על אותם חיילים שמשפחותיהם יאלצו להצטרף, בעל-כורחן, למשפחת השכול, שאנחנו כל-כך אוהבים להתרפק עליה, בלווי שירים עבריים נוגים.


 


אנא, צריך להפסיק את מחול השדים של הגנרלים, האדמירלים ומרשליי התעופה בלבנון !


"ואם אין – תצא אש מן האטד" ותאכל את בנינו, שאת נקמתם לא ברא השטן!  ואותי אז אל תבואו לנחם ! כי לא יהיו לי ניחומים על שלא צרחתי מספיק חזק, עד שצלצלו כל האוזניים ונפקחו כל העיניים ונפתחו כל הראשים, לעשות חושבים לפני שלוחצים על ההדק, כמו שלימדו אותי בשנותיי בצה"ל.


 


 


 


13.7.2006


 


שלום דני ותודה על מכתבך המנומק.


אין לי אלא להפנות אותך לדבריה של ח"כ יחימוביץ' אמש בערוץ 2.


בהקשר של החטופים בלבנון, קראה שלי לחשוב קודם כל איך ניתן להציל את החטופים, כולל במשא ומתן, לפני שמפעילים את "מנגנון התגובה האוטומטי" של שרי הביטחון הקודמים, שעל כל תקיפה הגיבו ישר בכיבוש שטחים.


אני תקווה ששני מקרי החטיפה האלה יסתיימו בקרוב ובשלום.


 


בברכה,


ערד חכים


עוזר פרלמנטארי


 


 


 


13.7.2006


 


יש לי בן חייל בגזרת זרעית-שתולה. אחד החיילים ההרוגים הוא מיחידתו. עכשיו מכינים את המספדים לחללים הבאים ("מלח הארץ", "השם יקום דמו", "תנו לצה"ל לנצח", "לא נכנע לסחטנות"), ואת הפרשנויות המתחסדות לפאשלת החטיפה הבאה, ואת הכסת"ח. ביחידת מסוקי החילוץ ובחדרי המיון מכינים את האלונקות והאינפוזיות (אני מכיר את החוויה אישית); עמישראל "חוגג" את חגיגת הקונצנזוס ו"האחדות הלאומית" (כאשר התותחים רועמים…) המרירה-מתקתקה-דביקה; השדרים והפרשנים חוגגים מול כל מיקרופון ומצלמה, וכמוהם הפוליטיקאים; הגנרלים (ומסתבר שגם האדמירלים, שבני הבכור, אגב, היה ת"פ שלהם בדיוק באותה גזרה) רוכנים על המפות ונאנחים אנחת-רווחה: סופסוף שחררו לנו האזרחים האלה בממשלה את הנצרה ו"נותנים לעבוד".


 


ואני צורח: הפסיקו לחגוג! הפסיקו לגלגל עיניים לשמים ולצקצק "אין ברירה" ו"כוח הרתעה". בולשיט! המשמעות היא עוד הרוגים, עוד פצועים, עוד הרס ועוד צער וסבל וכאב, ובעוד זמן – נוסטאלגיה מצועפת עיניים של החבר'ה. בסרט הזה אנחנו משתתפים בכל כמה זמן, כבר שנים על שנים. נמאס! לא גישת אוסלו, לא גישת חומת מגן, או גישת נקם ושילם, ו"שידעו להם מה זה כוח במזרח התיכון". איפה היצירתיות של הג'יניוס היהודי למצוא פתרונות להסתבכות?


 


צריך להנמיך את הלהבות. צריך לפטר את הרמטכ"ל, שבמערכת שהוא מפקד עליה קרו 2 פאשלות-חטיפה בתוך שבועיים, ועכשיו הולכים אל מותם – באחריותו ותחת פיקודו –  עוד ועוד חיילים ואזרחים, נוסף ל-8 של אתמול וההרוגה מנהרייה של הבוקר. את שלושת החטופים צריך להחזיר – חיים או מתים – מייד, ואפילו במחיר "כניעת" האגו הלאומי שלנו לסחטנות האויב. הבנים שלנו שווים את זה!                               


 


אבא של חיילים, וצנחן-לוחם בדימוס,    


דני ואלה, יטבתה


 


ו' בתמוז תשס"ו, 2.7.2006


 


לכבוד:


חברי הכנסת שלי יחימוביץ וגדעון סער


 


שלום,


 


צפיתי זה עתה בראיון המשותף שהתקיים איתכם ב"ערב חדש".


 


תוך כדי צפייה והאזנה "נפל לי אסימון": החייל גלעד שביט הוא כיום בן-ערובה בידי ממשלת-ישראל,


לשם השגת המטרה – אי חטיפה בעתיד של חיילים נוספים בידי ארגוני טרור פלשתינאים.


כלומר: ממשלת ישראל שוקלת האם לא "כדאי" וראוי להקריב את חייו של החייל החטוף הנוכחי, למען חייהם ושלומם של חטופים פוטנציאליים (כדי שלא ייחטפו) להבא, ולמען אי-הסתבכות של ממשלות ישראל בדילמות כאלו בעתיד. ולשם כך בינתיים "משאירים" את גלעד שביט בחזקת חוטפיו…?


 


אלא שיש באופן חשיבה זה כשל בסיסי (ראו ניסיון העבר, ולא עלינו – גם מה  שיקרה בעתיד,


אפילו יחזור גלעד שביט הביתה בשלום): המניעים לחטיפת חיילים ע"י חוליות של פלשתינאים אינם כדאיות  במישור של "כמה אסירים פלשתינאים נשחרר תמורת החטוף". המניעים לחטיפות כאלו (ושאר פעולות שלהם) הם במישורים אחרים. המו"מ על "מחיר" הוא תוצר לוואי בלבד, וגם אם יוסכם ויושג – המניעים העיקריים לחטיפות לא ייעלמו, באשר מלכתחילה לא היו במישור הזה. 


ולכן – אם ישוחרר שליט ע"י ישראל, או ע"י הפלשתינאים, או אם חו"ח קרה/יקרה לו הגרוע מכל –


דווקא המאמצים והמחיר שיגויסו וישולמו תמורת סיום הפרשה, כדאים וראויים.


כדי שבנה של שלי יחימוביץ (בעוד שנתיים-שלוש) , ובני שלי (שיתגייס בעוד שנה, אחרי אחיו המשרת כיום, ועוד 3 מאחיו שכבר סיימו שירותם בסדיר), ואולי גם ילדיו של גדעון סער, ילכו למשימות שתוטלנה עליהן בצבא, ללא מורא שממשלות ישראל ישאירו אותם בעתיד בני-ערובה בידי חוטפים או שובים, בגלל שיקולי מחיר. 


 


והערת אגב (אמנם לא פוליטיקלי-קורקט, אבל כלוחם-צנחן בדימוס, עם הרבה ניסיון מבצעי אני חייב להעיר אותה): גם חיילי הטנק שהותקף – היום הרוגים, פצוע ושבוי – וגם מפקדיהם (לדברי אמיר אורן מ"הארץ" –  עד דרג המג"ד שלהם), שותפים במעשה ו/או במחדל לתוצאה הארורה. 


ומי יפיק את הלקח הזה?! יפיקו בכלל (ראו פרשיות חטיפה ושבייה דומות בעבר)?


 


דני ואלה, קיבוץ יטבתה


 

נערך על ידי יוחאי
תגיות: ,

תגובה אחת

  1. דני :

    רבותי, מדי פעם אני חוזר לקרוא בתוך התקף של צמרמורת-זעם אין-אונים את מה שכתבתי בימים שלפני פרוץ יזמת-האיוולת של מלחמת לבנון (מייד אחרי הריגתם של חנן ברק מערד ופבל סלוצקר מדימונה, וחטיפת גלעד שליט מ'מצפה הילה') – בין היתר לשלי יחימוביץ (חשבתי שיש לה 'אוזן קשבת' אצל שר-הבטחון דאז עמיר פרץ) ולחברי-כנסת נוספים, וגם ל'מקורבים' אחרים למעגל המחליטים, ואפילו הצלחתי מדי פעם "לחדור" ולהגיד בשדורי רדיו וטלביזיה "חיים" ומוקלטים. זה עתה התחילה היממה ה-606 של גלעד שליט בשבי ושל בני-משפחתו בחרדתם חסרת-האונים, אם כי הכל-כך מאופקת ומכובדת; והיממה ה-589 של אלדד רגב ואודי גולדווסר במקום בו הם נמצאים; ושל בני-משפחותיהם המתנדנדים בין תקווה של "דווקא לא נתייאש" לפסימיות של "עוד רון ארד ?" ושוב ושוב, במתק שפתיים של "אנחנו עושים הכל", והקלישאה "יש דברים שמוטב לא לדבר עליהם", שמאחריהם ככל הנראה מחדל קולוסאלי ארוך ומתמשך, דוחקים ה'מחליטים' עם אולמרט החלקלק והחמקמק בראשם, וברק שהצטרף אליו בעיניים מכוסות במשקפי שמש שאינם מסתירים צואר וסנטר מתעבים של נהנתן, את הענין ואת הפונים אליהם – הצידה, כאילו זהו עניינם הפרטי של בני-המשפחות ושל קומץ מתמעט של מתנדבים לסייע להם. רבותי, מתי יהיה "שם למעלה", מי שיהיה מוכן ומסוגל להטות אוזן ולהקשיב גם ל'קולות קוראים מן המדבר' או מן השוליים של אנשים 'בגובה דשא' כמונו ? גם בשכאלה ישנה, כך מסתבר – בהשוואת דברי מאז ל'מבחן-התוצאה' – חכמה של "רואים את הנולד"; דווקא סוג החכמה הכל-כך דרוש ל'מחליטים', שבימי יוני-יולי 2006 כל-כך רחקה מהם. אל תשכחו: אתר 'הבנים' באינטרנט מתעדכן כל הזמן, כל עוד 3 השבויים לא חזרו הביתה – בפעילויות, במכתבי שמיניסטים לפני גיוס, במכתבי משפחות שכולות, במשמרות-תזכורת (גם ליד בית ראש-הממשלה בכל יום שישי שני לסירוגין, ב-10:00), ובבקשות ליוזמות ולרעיונות נוספים, שימנעו את מימוש רצונם של אולמרט וברק:"ששש… יש דברים שלא מדברים עליהם !" – http://www.habanim.org

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.