חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

על רב תרבותיות בחינוך

נושאים דעות, חינוך ותרבות ב 30.06.11 5:09

האם אנחנו חברה רב תרבותית, או רק רוצים להיראות ככזו? ומה שקורה לרב-תרבותיות בתי הספר
מאת: דוד גולנזר*

ישראל מנסה להיות מדינה רב תרבותית, ולעיתים אף מתהדרת בכך שהיא פלורליסטית. הבעיה היא שהפלורליזם הזה נשען מראש על תרבות שלטת, והפסיפס שיכל להיווצר כאן נידון מראש לכישלון. הדבר נוגע לבעיה הערבית הקרובה לליבי, אבל הוא משיק לבעיות אחרות בחברה הישראלית ומספיק להסתכל על הצלקות שיש בחברה הישראלית עם קליטת העולים משנות החמישים ומדיניות כור ההיתוך כדי להבין עד כמה השסעים עמוקים. אין ספק שגם בעבודתנו בבתי הספר ניכרת ההשפעה של המתח שבין נסיון להציג חברה פלורליסטית לבין הגמוניה חברתית של קבוצה שלטת.

קלדרון (2000) מאפיין את מושג התרבות בישראל כשייכות קבוצתית. הוא אמנם נוגע בתחומים כמו ארץ מוצא או דת, אבל מצביע על מאפיינים כגון היגוי שפה, שייכות למקום מגורים, מה שבחברה הערבית משמעותי עוד יותר, לאור ההבדלים הגדולים בין כפר לעיר. הבחירה של קלדרון כפועל יוצר מגישתו הרחבה לתרבות, הינה לעסוק בקבוצות. בניתוח שלו הוא מציג שתי חלופות נפוצות: מחד שאיפה של קבוצות להגדרה עצמית ולשימור תרבות הקבוצה; מאידך שאיפה חברתית להטמעת מאפייניהן של קבוצות משנה במאפייני תרבותה של בקבוצה השלטת.

חברה דמוקרטית נעה על רצף שבין ערכים ליברליסטיים לערכים סוציאל-דמוקרטיים. פנומנולוגיה לפי הליברליזם היא מתן האפשרות לכל אחד להצליח כמיטב יכולתו, ולפיכך הערך עליו הם סומכים ידיהם הוא ערך החירות. מולם נמצאים הסוציאל דמוקרטים, הסומכים ידיהם על מבנים חברתיים שיאפשרו רשת בטחון נרחבת, במטרה לאפשר לאדם למצות את יכולותיו בלא פחד ממחסור, והערך המרכזי בקצה הזה של הרצף הוא ערך השוויון.

שביד (1997) עוסק ברצף זה בספרו, כאשר הוא נוגע במושג של פלורליזם. למעשה הפלורליזם הוא הרצון לאפשר לכל אדם לבטא את דיעותיו. יש כאן בעיה מובנית, כך טוען שביד, מאחר וחיי אנוש הם חיים המחייבים פוליטיקה, ואם הפרטי הוא הפוליטי הרי אינטרסים, פערים ערכיים ופערים טקטיים יפגעו ממילא באפשרות לפלורליזם. למעשה בטענתי הראשונה לעיל, סמכתי ידי בדיוק על הפערים האנושיים הללו, ככאלה שמייצרים חוסר אפשרות לפלורליזם אמיתי.

המפגש של הרב תרבותיות הפלורליסטית האוטופית עם החברה הישראלית רבת השסעים ולמודת ההשתקה מתרחשת בטווח שבין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. הניאו-ליברליים מציגים את הצורך בפלורליזם כביטוי לחירות, כאילו היה חלק מזכויות הפרט. בהקשר הזה פלורליזם הוא ביטוי לתחרות פרועה בחברה, ולפיכך עומדים תומכי השמאל מול חופש ביטוי שהפך לחופש שיסוי, ומייצגים את הרצון לויסות האמירות בחברה ולבניית נורמות של הכלל ולא פירוק לתתי קבוצות.

הבעיה שעם כל הרצון הטוב, אנחנו שונים. הקבוצות המרכיבות את החברה אינן תוצר של חיבורי פחמן מקריים או מפץ גדול פיזיקלי. הם תוצאה של אבולוציה חברתית רבת שנים, שבה כל קבוצה יצרה לעצמה היבדלות, מתוך רצון לשמירה עצמית ובעיקר מול מדיניות דורסנית של מחיקת זהותו של האחר (שהוא הרבה פעמים מרוקאי, אתיופי או ערבי וכמעט לעולם אינו יהודי מצפון תל אביב). החברה יוצרת את הלגיטימציה לשלטון האליטות הישנות במסווה של אידיאולוגיה מקובלת, והכי קל לראות זאת באופן הצגת הערבים בספרי הלימוד.

גוטמן (2002) מצביעה על התפתחות המאבק החברתי במערכת החינוך, בין השאר על ידי בחינה ובדיקה של ספרי לימוד. תרבויות משנה לפי גוטמן נוצרות על רקע שינוי תמידי, ריבוי זהויות אישיות ואינטרסים חברתיים. רב תרבותיות מבחינה זאת היא ההכרה בשונותו של האחר, מתוך עמדה של כבוד. הבעיה עליה מצביעה גוטמן היא השתקה של נראטיבים של מיעוטים. איש חינוך בן זמננו שיעיין בספרי הלימוד של שנות החמישים והשישים יעלה סומק של מבוכה על פניו, בהנחה שיש מידה מינימאלית של יושר הטמונה בו.

לא פחות חשוב מכך, גוטמן מתייחסת לנושא הדתי. היא טוענת שחברה השואפת לרב תרבותיות באופן אותנטי, מחוייבת להגן על חופש הדת, והיא רואה בדיון ובויכוח ערכים עליונים. זו תפיסה מעניינת, מול האמירות של קבוצות קיצוניות היום שבאות לנסות ולמחוק את הנושא הרב תרבותי במסווה של הידברות שאינה אותנטית. לא תשמע חילוני המזמין דתי לביתו לאכול חזיר או ללכת לים בשבת, בתואנה של "בוא תעשה אצלנו שבת, תראה מה זו תרבות", וכשם שהאורתודוכסים היהודים מתייחסים בבוז לזרמים אחרים, כך מתייחסת החברה היהודית לחברה הערבית ככלל (בדגש על החברה המוסלמית).

וינגרוד (1998) מצביע על כשלון המדיניות של כור ההיתוך. האפליה של יהודים יוצאי ערב היא רק תמונת מראה לאפלייה של ערבים. אם האידיאל הישראלי אינו ניתן להשגה עבור יהודי ממרוקו (כפי שטוען וינגרוד) הרי הוא בוודאי לא ניתן להשגה על ידי ערבי. הכיצד יכול ערבי מוסלמי להיות צבר תכול עיניים, עובד אדמה וציוני נלהב ?

וזה לא נגמר כאן, הרי במסווה של חוסר הרצון וההתנגדות לרב תרבותיות, נוצרת כאן תרבות של עבדים, חוטבי עצים ושואבי מים. מבט חטוף על החברה מראה מי הם האנשים המודרים מהשיח הציבורי, אצל מי נמצאת ההגמוניה, מי השולט ומי הנשלט. האם באמת יש כאן פלורליזם? נדמה שהתשובה ברורה. וחשוב לציין שאיני טוען שמדובר בגזענות, אלא פשוט במאבק מעמדי, שביטוייו הפגיעה ברב תרבותיות. הבעיה היא שאני עומד מול צוותים, מורים, תלמידים, ואמור לייצג את המדינה, ובין השאר את הטענה (המופיעה גם בספרי הלימוד) בדבר ההטרוגניות המבורכת שלנו, ופלורליזם כאבן יסוד בחברה הישראלית.

אסף ענברי בספרו "הביתה" ויעל נאמן בספרה "היינו העתיד" מתארים כל אחד מהם בדרכו את עלייתו ונפילתו של הקיבוץ. אני בוחר לסיים מאמרי במקרה של הקיבוץ, משום שיותר מהכל הוא מעיד על הפער בין הקבוצות לקולקטיב. התיאור בספרים של מחיקת הפרט על ידי חברה קולקטיביסטית הוא תיאור קורע לב, המסתיים בהתפרקות הקולקטיב מנכסיו הרעיוניים והערכיים. ראוי לקרוא את הספרים דרך הפריזמה שבה רואים את אותו תהליך מתרחש כיום, אלא שהקולקטיב הוא החברה כולה והפרטים הם תתי הקבוצות.

רב תרבותיות אותנטית היא יצירת מרחב לביטוי אמיתי של קבוצות, של תרבותן ואמונותיהן. היא יכולה להיות מושגת רק באמצעות דיאלוג מעמיק, ישר ובלתי אמצעי, שאינו אפולוגטי. אנו צריכים לבדוק את עצמו בשום-שכל, להביט במראה המשקפת שמציבות מולנו הקבוצות בחברה הישראלית, ולשאול כיצד נגיע לפלורליזם אמיתי. או אז נוכל לקבל תשובות שיאחדו אותנו לא "בכאילו" ולא במשחקי ימין קיצוני פונדמנטליסטי הממלמל "בואו לעשות אצלי שבת", אלא באמת ובתמים, סביב רעיונות ערכיים משותפים ותוך הכרה בערך האדם.

 

ביבליוגרפיה:

גוטמן, א', (2002): חינוך דמוקרטי, תל-אביב, הוצאת "ספריית פועלים".

וינגרוד, א', (1998): הצדיקים צועדים קדימה: השוואות בין צפון-אפריקה לישראל, בתוך: "ישראל: אנתרופולגיה מקומית", עמ' 625-640.

קלדרון, נ', (2000): פלורליסטים בעל כורחם, על ריבוי התרבויות של הישראלים, חיפה, הוצאת זמורה –ביתן.

שביד, א', (1997): פלורליזם כהסכמה חברתית וכהשקפת-עולם אישית, בתוך: "החינוך במבחן הזמן", עמ' 275-283.

___________
* דוד גולנזר הוא מורה וסגן מנהלת תיכון רנה קסין בירושלים

 

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , ,

תגובה אחת

  1. גליה :

    דוד,
    ראשית תודה על הפוסט המושקע.
    שנית לשאלתך החבויה בטקסט "מה אני אומר למורים?". נסה את תשובתה של מרתה נוסבאום (דקה 16):
    http://multimedia.huji.ac.il/video/2007/nussbaum.html
    (היא מדברת נורא מהר…אפשר כמובן למצוא את הרעיונות שלה גם בכתובים)

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.