חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

כוח סוציאל דמוקרטי – מה עושים עד הבחירות?

נושאים דעות, פוליטי ב 19.08.08 6:00

ארבע דרכי פעולה אפשריות בטווח הקצר לקידום הכוח הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי בישראל. אחת מהן עוברת דרך מפלגת העבודה ודרך פעולה אגרסיבית של מחנה הפעילים שעוד מאמינים באפשרות לשינוי

מאת: איתי אשר

באתר זה התפרסמו לאחרונה מספר מאמרי דעה המנסים לקדם את הקמתו של כוח פוליטי סוציאל דמוקרטי (ס"ד) משפיע בישראל, בין השאר לאור מצבה העגום של מפלגת העבודה והקשר בין המשבר המתמשך בו היא נתונה מאז רצח רבין ז"ל, לקריסת מדינת הרווחה. חלק מההצעות מתייחסות, ובצדק, לפתרונות בטווח הארוך, כגון הקמת מטה חוצה מפלגות, התאגדות עובדים דמוקרטית בסגנון סקנדינבי, או בניית רשימת-על לכנסת, אך אני מבקש למקד את הדיון דווקא בפעולה פוליטית שאותה ניתן ורצוי לבצע עד לבחירות הבאות לכנסת, הצפויות בטווח של חודשים עד שנה.

הדיון הזה הופך לרלוונטי במיוחד על רקע התנהלותו של יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, במישור המדיני (סרבן שלום ומחרחר מלחמה כמו שרון), במישור הכלכלי (מקדם הפרטות באמצעות נאמניו בנימין בן אליעזר, יצחק הרצוג, ושלום שמחון) ובמישור הפוליטי (זורק רפש באחרים, תוך שתיקה רועמת באשר לתוכניותיו לעתיד). הכתבים הפוליטיים רואים את המשמעות האלקטורלית של התנהלות זו, ירידה מתמדת בסקרים, אך מלבד חריגים בודדים, הם עוסקים בעיקר ברכילות ובתככים שסביב הסקרים ולא בתוכן, כנהוג בעיתונות הספורט. בניגוד לרושם שאולי נוצר, אין לי המלצה מגובשת בנושא, ובמקום זאת אני מבקש לדון בחלופות האפשריות, ולהציג חלופה שטרם נדונה כאן בפירוט.

בין האפשרויות שכבר הוזכרו בדיון כאן, האפשרות הכי פשוטה היא לשבת ולהשקיף מהצד בפליאה ובשעשוע בקריסתו של אהוד ברק בראשות מפלגת העבודה (כיאה לגאון, הוא עושה את בלי שנעזור לו כפי שהוא עצמו "עזר" לעמיר פרץ ליפול). גם אם אתם חברי מפלגה, אפשר להגדיל ראש ולהצביע למפלגה ציונית/לא ציונית הנמצאת שמאלה מהעבודה, ואף לקרוא לאחרים לעשות כן (כפי שעשו אלפי חברי "עבודה" שהצביעו ל"קדימה" ב- 2006, בהשראת הביקורת החריפה של אהוד ברק לפני הבחירות). אני אמנם חבר מפלגה, אך לא אזיל חצי דמעה מלראות את מפלגת העבודה בראשות ברק מגיעה ל-12 מנדטים ואף פחות מכך, כי אולי זה מה שנדרש כדי לחולל שינוי. למשל, אם המפלגה תצא סוף סוף לשיקום מתוך האופוזיציה, כאשר רודפי הג'ובים וקבלני הקולות חסרי האידיאולוגיה, יברחו, והפעם לתמיד, אל "המפלגה הזמנית" קדימה, שנראית כרגע הרבה פחות זמנית ממפלגת העבודה. השאלה היא אם יישאר עוד משהו מהחברה הישראלית לאחר שתשלוט בה קואליציית ביבי-לבני או ביבי-מופז (ואולי גם עם ברק או פואד שיצטרפו ל"ממשלת החירום", כשר לאיומים אסטרטגיים או השר לפיתוח הכפר). יש לזכור כי מהלכים רבים שמוביל היום הימין הכלכלי, אשר ברק נמנה עליו, הם מהלכים כמעט בלתי הפיכים. הדוגמה המובהקת היא נושא ההפרטות. במדינה דמוקרטית ובכלכלה גלובלית הרבה יותר קל להפריט מלהלאים (יש חריגים), ואף אחד כאן (אני מקווה) לא מייחל לעלייתו של צ'אבס ישראלי. לכן אני סבור שבחירה בחלופה זו, תוך התמקדות אך ורק בדיונים תיאורטיים על פיתרון בטווח הארוך עלולה להיות מסוכנת.


אפשרות שניה היא הקמת מפלגה חדשה על בסיס פעילים חברתיים. ר' לדוגמה מאמרה של ענת כנפו מהברית החברתית, מאמרו של חבר מפלגת העבודה נפתלי רז ואלמנטים ס"ד רציניים במפלגה הירוקה החדשה. הבעיה הגדולה במפלגות היפות האלה היא הפיצול הרב וחוסר היכולת להתחבר לגוש אפקטיבי (מה שמזכיר לי תמיד את הסרט הזה) ולאסוף את המימון הדרוש להצלחה בבחירות. איסוף כסף הופך למשימה בלתי אפשרית כמעט כאשר המצע מתייחס מפורשות לקשרי הון-שלטון, התנגדות להפרטות וחיזוק כוחם של העובדים – ובכך מרחיק תורמים בעלי ממון.

אפשרות שלישית שהזכרתי בטור קודם היא שבירת מפלגת (וסיעת) העבודה לשניים, וחבירת הח"כים מאגף שמאל ל"חלוץ לפני המחנה" – אפרים סנה מ"ישראל חזקה" (אם אפשר – תוך מציאת שם מוצלח יותר למפלגה). אירוע כזה עשוי להתרחש כמעט באופן אוטומטי במקרה של איחוד בין קדימה ומפלגת העבודה, מהלך שהתחילו לבשל שמעון פרס ואהוד ברק. כיום התרחשות כזו נראית רחוקה מאוד, אך בפוליטיקה הישראלית ראינו כבר אירועים מפתיעים יותר. אם יתאחדו "קדימה" ו"העבודה" לרשימה משותפת לפני הבחירות, יידחקו רבים מחברי הכנסת המכהנים של מפלגת העבודה למקומות לא ריאליים, ולכן תגבר המוטיבציה האישית שלהם לשבור את הכלים. בעיני, הבעייתיות הגדולה של חלופה זו היא שאלת נכונותו של מייסד המפלגה להתגמש בנושאי יסוד, כגון עמדתו העקבית לטובת הגדלת תקציב הביטחון (סנה עמד בראש השדולה למען התעשיות הביטחוניות), בניגוד גמור למצע מפלגת העבודה ב-2006 שנוסח ע"י פרופ' אבישי ברוורמן , וגישתו הניצית בסוגיה האיראנית ובסוגיית היחס לממשלת חמאס. נדמה לי כי לשילוב שמייצג סנה, ממשיכה של "אחדות העבודה" (ניציות מדינית-ביטחונית ושמאל מובהק כלכלי-חברתי) יש מעט מאוד קונים בציבור הישראלי, וגם לא יהיו. לדעתי זו הסיבה האמיתית שהמפלגה כרגע אינה עוברת את אחוז החסימה: לימנים היא שמאלנית מדי, לשמאלנים היא ימנית מדי. אני מקווה כי הראיון שערך סנה עם חברנו נמרוד ברנע (ויפורסם כאן בקרוב) יענה לשאלות אלה.

אפשרות רביעית היא שילוב כוחות של חברי כנסת מכהנים ופעילים נוספים לכיבוש מחדש של מפלגת העבודה מידי מחנה ברק-הרצוג-פואד-שמחון, עוד לפני הבחירות לכנסת, אך תוך הפקת לקחים מהסיבוב הקודם. כזכור, הרקורד של עמיר פרץ כמנהיג הזרם הס"ד בישראל כולל הצלחה אחת ושני כשלונות: הכישלון הראשון הוא הכישלון האלקטורלי של מפלגת "עם אחד", שלא הצליחה לחצות את רף 3 המנדטים למרות מצע מדיני-בטחוני שפנה למרכז (בניגוד למצע כלכלי-חברתי שמאלי) ולמרות מנגנון ארגוני מפותח ומשומן שעמד לרשותה – ההסתדרות והוועדים הגדולים במשק. אחרי הכישלון הזה באה הצלחה מסחררת – כיבוש ראשות מפלגת העבודה לאחר איחוד בינה ובין "עם אחד" בשנת 2005. אך ההצלחה הזו החזיקה רק זמן קצר, משום שהשתלת הראש הסוציאל דמוקרטי (ויש שיאמרו – הראש המזרחי שאינו משלנו) לא נקלטה בגוף החולה של מפלגת העבודה. התוצאות ידועות – והשאלה היא מה אפשר ללמוד מהן.

לכאורה, מאוד קל לתלות את כל האחריות לכישלונות באישים המעורבים. יש שיאמרו – עמיר פרץ פשוט לא מתאים, ועד שלא יקום כאן מנהיג כריזמטי וסוחף לפחות כמותו, מעין "לך וולנסה הישראלי", לא תהיה למחנה תקנה. אחרים יאמרו – פרץ זכאי, הכל בגלל אהוד ברק, שהדיח אותו בפוטש שתוכנן עוד לפני הבחירות לכנסת, וכלל "שביתה איטלקית" של חלק מבכירי המפלגה (במו עיני ראיתי בסניף קריית יובל ז"ל בירושלים) אם לא גרוע מזה – עבודה למען "קדימה".

אני חושב שאלו ואלו טועים. הבעיה אינה באישים אלא במבנה. המבנה של מפלגת העבודה (ובמידה רבה גם של מרצ) והתפלגות המתפקדים שלה מעצימים את כוחם של קבלני קולות מגזריים נטולי חוט שדרה אידיאולוגי, היכולים אף לצמוח לרמת מגה-קבלנים ולהפוך לחברי כנסת (מרציאנו) ושרים (פואד, שמחון), אף שההערכה כלפיהם בציבור שואפת לאפס.

הדרך היחידה לשנות את הבניין מיסודותיו (אם לא בוחרים בחלופה של הקמת בניין חדש – כפי שמבקש אפרים סנה לעשות) היא איחוד כוחות אמיתי וארוך טווח של אותם גורמים "טריים" במפלגת העבודה, שעוד לא השלימו את תהליך ההתקרנפות הנדרש כדי להפוך לבשר מבשרה (למרות שכולם הראו בשנתיים האחרונות סיפטומים קשים של מחלת ה"קרנפיטיס" 🙁עמיר פרץ, שלי יחימוביץ', עמי אילון ואבישי ברוורמן. המפתח בפירוש לא צריך להיות ציון גבוה במבחן בסוציאל-דמוקרטיה, שכן אז עמי אילון, שהיה קרוב לנצח את אהוד ברק בסיבוב השני בפריימריס, מקבל ציון נכשל או לכל היותר "עובר".
לעומת אילון, שנראה כי עמדתו בנושאי כלכלה אינה מגובשת ומלאת סתירות, שלושת האחרים קרובים (יחסית) ברמה האידיאולוגית, אך כבר זמן רב מתקשים לשתף פעולה ולפרגן זה לזה, ולא משנה מי אשם בכך. התוצאה היא שבסיעת העבודה אין מחנה חברתי אחד אלא שלושה לפחות: מחנה אחד כולל את פרץ ויורם מרציאנו, שהוכיח עצמו כמשרתם של בעלי ההון בפרשת הפרסומות באילון, מחנה שני – את שלי יחימוביץ', עופר עיני ו… פואד (בחיי, (היה כתוב בעיתון ומחנה שלישי הכולל חייל בודד – אבישי ברוורמן, ששתק תקופה ארוכה כדי לסלול את דרכו לראשות ועדת הכספים. חברי כנסת אחרים נמלטים מזיהויים כתומכי מחנה מסוים, פן יבולע להם: קולט אביטל קורצת לעמי אילון, נאדיה חילו תומכת בפרץ בשטח אך לא ממש בתקשורת, ואפילו השרה תמיר, שבעבר בלטה במחנה פרץ, השתתקה מרגע שהחלה קריסתו. אם הארבעה הללו ילכו ביחד – יצטרפו אליהם אחרים, אך לבד הם חלשים. ומי יעמוד בראש החבורה? זה ממש לא משנה כרגע – העיקר הוא עבודת צוות ובניית האמון שנהרס.

אז מה אני ממליץ לכם, חברי מפלגת העבודה, המבקשים לקדם מהלך משמעותי לפני הבחירות?

1. דירשו דווקא מחבר הכנסת שאתם תומכים בו מבין הארבעה לכרות בריתות פוליטיות רק על בסיס אידיאולוגי ולא על בסיס ארגזולוגי (יחימוביץ'-פואד, פרץ-מרציאנו). הסבירו לחה"כ שאתם לא מתפקדי ארגזים שמקבלים הוראות ורשימות מומלצים, אלא בעלי חשיבה עצמאית, שיתמודדו.

2. איזרו אומץ להצהיר בגלוי את מה שחברי הכנסת לא מעזים – כי היריב אינו רק ברק אלא המשולש רב הכוח שמאחוריו – פואד-הרצוג-שמחון – השולט במפלגה מאחורי הקלעים, ממליך מלכים ומדיחם חליפות בהתאם לסקרים (עכשיו גם ברק על הכוונתנסו לנחש מי "הבכיר" שהדליף בלי להזדהות).

3. כבסו כביסה מלוכלכת בחוץ, גם אם יאשימו אתכם בתקיעת סכין בגבלמשל בניתוח מכאיב שיבדוק את התנהלות הבחירות למוסדות ברמה הארצית, או את נכונות הטענות בתחקיר "7 ימים" על הדרך בה נבחר ברק לראשות מפלגת העבודה.

4. זהו והתריעו על חסמים מבניים בפני שינוי והציעו חלופות. לדוגמה, חוקה מסורבלת ועמוסת טלאים, שרק בודדים שולטים ברזיה, ומונעת שינוי אמיתי במפלגה (כפי שראינו בבחירות למוסדות). ברק מביא הצעה לשינוי? תביאו הצעה חלופית במקום סתם להתנגד אוטומטית לשינוי ולהגן על מערכת כללים גרועה ומיושנת שאתם סובלים ממנה.

5. צאו מהראש המגזרי ותיבעו מהח"כים שלכם להפסיק לחשוב בראש הזה (ע"ע הצבעתו האומללה של אילון בעד חוק קקל הגזעני, מתוך רצון להתחנף למגזר הקיבוצי, ואחריה התפתלויות בהן הוא מסביר כיצד הצביע בעד חוק שהוא בעצם נגדו).

6. אל תפסיקו לפקודמפקד חברים תומכים לדרך צריך להתבצע כל הזמן ולא רק במבצעים ממוקדים סמוך לבחירות, ואם אין כוח אדם – אתרי האינטרנט והבלוגים שלכם יכולים לעזור. תסבירו לחברים שלכם שבבריחה שלהם מכל מה שפוליטי הם מחזקים בעצמם את בעלי ההון וקבלני הקולות, ושאין שום מניעה חוקית שיתפקדו למפלגה של אהוד ברק כדי לחזק את הח"כים המועדפים עליהם, ולא יצביעו לה בבחירות לכנסת.

7. היו סבלנים אך לא לנצח – הסיכויים למהפך בזמן הקצר עד הבחירות הם נמוכים, אך יש לראות בהם שלב ראשון לתהליך שיכול להימשך גם אחרי הבחירות. מאידך, אם תראו בשנה הקרובה שאפילו חברי הכנסת החביבים עליכם ממשיכים במגמות ההתקרנפות והפילוג שראיתם בשנתיים האחרונות – תבינו שאת האלטרנטיבה הס"ד צריך לחפש במקום אחר.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , ,

13 תגובות

  1. שושי :

    כבר מזמן הבנו שאת האלטרנטיבה הס”ד צריך לחפש במקום אחר.
    הנטל לשנות את דעתנו הוא על מפלגת העבודה, במחילה על הבדיחה.

  2. שושי :

    במאוחר גם נראה לי, שחוקת מפלגת העבודה מתירה לשלול למעשה את זכות הבחירה לסניפים: בחלק מהסניפים לא התקיימו בחירות בעקבות הודעת המועמדים על סיכום ביניהם.
    לא ראוי לצפות מחברי הסניפים שיערערו כדי לזכות בזכות בחירה.
    למעשה לאותם סניפים אין נציגים, אלא נציגיםבלוף.

  3. נדב פרץ :

    דווקא זו אינה בעיה חוקתית, אלא בעיה של התנהלות.
    אם מספר המועמדים זהה למספר הנבחרים, מה רצית שיעשו? בחירות דווקא?

  4. נמרוד ברנע :

    נדב – אל תיתמם. היו מאמצים רציניים של מזכירי כל הסניפים למנוע בחירות על ידי שכנוע אנשים שלא להתמודד, מתן הבטחות וניסיונות להגיע להסדרים בתוך הסניף.
    לצערי הרב גם במרצ בבחירות האחרונות למוסדות היו סניפים בהם לא הייתה התמודדות עקב הסכם פנים-סניפי – אולי זה מראה על הרמוניה, אבל זה בעיקר מראה על חולשת המנגנון הדמוקרטי ורוח החיות של המפלגה.

    ובתגובה למאמר –
    ממפלגת העבודה כבר לא יצא שום דבר. את זה הבנו כולנו מזמן ומי שעוד האמין בעמיר פרץ (לא אכחיש כי גם אני תליתי בו תקוות רבות) התאכזב, לאו דווקא ממנו אלא מהקונסלטציה שהוא נקלע אליה וצורת ההתנהלות שלו בתוכה. שתי האופציות לסוציאל-דמוקרטים הן:
    1) התפקדות למרצ והצטרפות למאבק על התחדשות הרשימה לכנסת והחזרת הצבע ללחיים למפלגה, תוך ניסיון להגדיל את כוחה בבחירות (אנחנו מטפסים בעקביות בסקרים).
    2) הפעלת לחץ כמה שאפשר כדי לפלג את מפלגת העבודה בין הפלג השמאלי לפלג האופרטוניסטי – ולבצע חבירה למרצ.

  5. איתי :

    ג"נ:

    כמה ימים לפני הדד-ליין הוצע לי בטלפון (לא הבנתי אם לגמרי ברצינות) להתמודד מול חיליק בר (איש פואד) על תפקיד מזכיר מחוז י"ם -מועמד יחיד.
    השבתי שזה דורש מינימום נאמנות למפלגה כגוף – שאין לי, ולכן זה נראה לי מעשה פייגליניסטי, שלא לדבר על השקעת הזמן הכרוכה ברמת מעורבות כזו גם כדי להיבחר ובטח אחרי כן

    אני מחזק את ידיהם של תמי מולד חיו בי"ם, יהושע ברעננה ונורית בחיפה – להם יש יותר אמונה ביכולת לתקן את מפלגת העבודה.

    נמרוד – מרצ צריכה חשבון נפש אידיאולוגי ופרקטי על איך להפסיק להיות מפלגת בועה לתלאביבים,קיבוצניקים ופרופסורים באוניברסיטה. רענון הרשימה ע"י זריקת חכים טובים כמו רן כהן והבאת חדשים לא יעזור לה כמו שהחלפת גוזנסקי המצוינת והותיקה בחנין המצוין והרענן לא הביאה לחדש 10 מנדטים.

    כל העליה של מרצ קשורה לבעסה מברק ולא לשום תהליך חיובי שקורה במרצ

  6. נדב פרץ :

    נמרוד – כנראה לא הבנת אותי. אני לא אומר שהתהליך הזה תקין, אני אומר שהוא לא תוצאה של משהו בחוקה.

  7. אמנון זילברמן :

    כמי שהתמודד בסניף כפר שלם הגדול בת"א ואף ניצח גם אני נוכחתי כי אין באמת רצון לערוך בחירות ,לשנות ולצרף חברים חדשים. ברוב הסניפים בת"א לא נערכו בחירות דמוקרטיות אלה"הסכמות" רק בדרום העיר נערכו בחירות דמוקרטיות שהביאו לשינוי. עד היום אנו עדים להתחכמויות של מזכיר המחוז בהקשר של סניף שכונת התקווה בת"א.ולמרות כל זאת אני עדיין חושב שהדרך להשפיע היא להתמודד ,לא להיבהל "מהמנגנון" ששומר על עצמו וכמוני לערוך מפקד גדול,ארצי שביום הקובע נוכל להשפיע ולבחור את האנשים הראויים והמתאמים לייצג את המחנה הסוציאל -דמוקרטי.

  8. אורי יזהר :

    לדעתי, יש שתי אפשרויות פעולה למי שמחפש לחדש את הגישה הסוציאל דמוקרטית במפלגת העבודה ובשמאל הישראלי. האחת, להקים בתוך מפלגת העבודה גוף חזק שאינו קשור עם אף שר או חבר כנסת ולהתכונן למשבר שיבוא אחרי הכישלון הצפוי בבחירות הקרובות. אסור להתקשר עם הבכירים, כי יש להם אינטרסים אישיים של הישרדות והם ינסו לכפוף לאינטרסים שלהם את החברים המחפשים "סיוע ארטילרי" לאג'נדה הסוציאל דמוקרטית. אולי מאוחר יותר כשגוף הזה יהיה בעל כוח רב, אפשר יהיה להתחבר עם בכירים שיהיו מוכנים לקבל את דרכו.
    הדרך השנייה היא להקים גוף חוץ מפלגתי שיפעל להעלאת האג'נדה הסוציאל דמוקרטית למרכז סדר היום הלאומי ויבנה את עצמו כגוף בעל פוטנציאל להפוך למפלגה חדשה, אם וכאשר מפלגות השמאל הישנות ייכשלו בבחירות.
    אני שייך לקבוצת חברים שמנסה לכונן גוף כזה. אנחנו מתכנסים ביום ג', 2.9 בשעה 17.00 בבית התנועה הקיבוצית ליאונרדו 13, תל-אביב. מי שחושב שיש לו מה לתרום לגוף כזה – מוזמן.

  9. איתי :

    בהצעתך הראשונה אני מוצא היגיון רב, והראיה לנקודה שאתה מעלה היא "החוג הכלכלי חברתי" שהיה לו הפוטנציאל להיות מה שאתה מבקש, אך בפועל זהו פחות או יותר "החוג של ח"כ שלי יחימוביץ'", אני לא יודע אם משום שיחימוביץ' שיזמה את החוג לא נתנה מקום ראוי לפרץ, חילו ולאחרים, או שהללו לא היו מעוניינים והעדיפו את בסיסי הכוח המוכרים שלהם.

    הצרה היא שבאופן פרקטי לא ברור היכן יימצאו האנשים שיהיה להם הזמן והמוטיבציה להקים "גוף חזק" שכזה. המשמעות של "גוף חזק" (ולא גוף וירטואלי כמו שאנחנו מקיימים כאן באינטרנט) היא שיהיו לו יותר מתפקדים מבכל הארגזים של הרצוג פואד ושמחון ביחד.

    ההצעה השניה מבקשת לדעתי לעשות שני דברים שלא יכולים ללכת יחד – גם להיות גוף חוצה מפלגות אבל בעל השפעה פוליטית בתוך מפלגות (כגון שלום עכשיו, שבכיריה בחשו עמוק במפלגת העבודה ובמרצ) וגם להיות בסיס למפלגה עתידית.

    אם אתה מצהיר מראש שזה בסיס למפלגה עתידית אתה מחליש את חברי הגוף שהם גם חברי מפלגה, מפני שלכולם ברור שהם רק "אורחים לרגע". כל אחת משתי האפשרויות – מטה חוצה מפלגות והקמת מפלגה חדשה – סבבה, אבל גם וגם – זה לא בשר ולא חלב.

  10. אורי יזהר :

    לאיתי,
    אתה צודק לגבי גוף חזק במפלגת העבודה. קשה מאד להקים דבר כזה בגלל כל הסיבות הידועות.
    עקרונית, אתה צודק גם לגבי הניגוד לכאורה בין מטה לבין מפלגה עתידית. אבל ניתן להתגבר על הניגוד הזה באמצעות התנהלות נכונה, בלי לפרט כאן ועכשיו. בפורום שלנו שיתכנס ב-2.9 עדיין לא התגבשה דעה באיזה כיוון ללכת. אם אתה יכול לבוא ולהשמיע את הערותיך והצעותיך, זה יהיה חשוב מאד.

  11. איתי :

    אורי, מעבר למגבלות "ארציות" קשה לי לבוא למפגש כשכבר ברור לי שכל אחד מיוזמיו מושך לכיוון אחר לחלוטין

    לראייה, קיבלתי 2 הזמנות שונות לאותו מפגש, אחת "משווקת" אותו כמפגש מטה חוצה מפלגות ואחרת כמבוא להקמת מפלגה חדשה…

    הסתירה הזו עלולה לגרום לאנשים רבים לא להגיע למפגש, ולאחרים שיגיעו – להתעצבן שהגיעו לפעילות שאינה לרוחם. הטעות יכולה להיות בשני הכיוונים: יש אנשים שפעילות במפלגת העבודה נראה להם בזבוז זמן טוטאלי, ואחרים שחושבים שהקמת עוד מפלגה היא בזבוז זמן.

  12. אורי יזהר :

    לאיתי,
    בפגיחשה הקרובה ב-2.9 אנו מתכוונים להגיע להסכמות על אופי הגוף המוקם ועל דרכי פעולתו. אם לא נגיע להסכמות, הדרכים ייפרדו.
    מה שמשותף לכולם, חברי מפלגוה ומי שאינם חברי מפלגה, הוא ההכרה שמהמפלגות הקיימות לא תצא בשורת האג'נדה הסוציאל דמוקרטית.

  13. ruzhi :

    אני חושבת שצריך יותר מידעה על הבחירות

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.