מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
רב תרבותיות בחינוך כחלופה ל"כור ההיתוך" האחוס"לי
מאחורי מדיניות כור ההיתוך עמדה תפישה מתנשאת של הממסד האשכנזי, אשר פעל גם מתוך ניסיון לשמר את ההגמוניה שלו. האלטרנטיבה דורשת מכל הצדדים דיאלוג חסר פחד ונכונות לקבל ביקורת ולהשתנות
מאת: דוד גולנזר, מורה וסגן מנהלת תיכון רנה קסין בירושלים
החזון המוצג בביה"ס רנה קסין הוא חזון של הטרוגניות חברתית, שיתופיות, בטחון ויכולת השפעה של היחיד על המוסד, כפי שאומר חבר סגל בראיון שערכתי: "חברי הסגל צריכים להרגיש בטוחים להביע עמדות, להשפיע על מטרות ביה"ס". מבחינה ערכית מוצגת דרך הטרוגנית, לכאורה תואמת את מטרותיה המוצהרות של המדינה, שהיא גם מפתח ללמידה יעילה. הכיתות בביה"ס כולן מעורבות ברמתן. ההטרוגניות מוגדרת כמפתח להצלחה חברתית ומבט חטוף מראה שאותה הטרוגניות היא כיסוי לרב תרבותיות. הרבגוניות לגרסתם של "אשכנזים" היא מעמדית, סוציואקונומית, שכונתית… אך מאחורי הדברים עומד מתאם דתי ועדתי ברור כאשר המוחלשים והחלשים הם הערבים, האתיופים, המזרחיים.
בהקשר הזה אשכנזי אינו מוצא גנטי, אלא מייצג של הגמוניה תרבותית מסוימת. המושגים "מזרחים" ו"אשכנזים" משקפים שיח חברתי, מאבק על הגמוניה, על קביעת השיח, על המשגת המושגים החברתיים ועל הערכים הבסיסיים בחברה (כפי שמתאר אותם ברוך קימרלינג בספרו "קץ שלטון האחוס"לים"). הממסד האשכנזי ששלט בארץ (בין אם נקרא לו מפא"י, "כור היתוך" או כל שם אחר) ניכס לעצמו את המרכז. הפריפריה הגיאוגרפית והעדתית הפכה לקבוצה מוחלשת, תוך הפנמת התיוג. המזרחיות החדשה היא מאבק על אמירה של שוויון, במתח הבלתי פוסק בין ערכי היסוד של הדמוקרטיה, קרי חירות ושוויון. האבסורד הוא שמזרחיות מייצגת ערכים אירופאים של שוויון מול אשכנזיות המייצגת ערכים של אינדיבידואציה וחירות.
כבר כתבתי בעבר שהחברה הישראלית היא לכאורה חברה דמוקרטית ורב תרבותית, למרות שלעיתים זו רב תרבותיות רק אם אתה אשכנזי. האמירה של הוגי דיעות ביקורתיים לפיה החזק עושה הכל כדי לשמר את כוחו מול החלש היא בגדר ביקורת חברתית ולא בכי חסר תועלת. אם נקבל ולו רק לרגע הנחת יסוד זו, נהיה מחויבים להביט על המערכת ומטרותיה ונחזה בתמונה שאינה נעימה לעין. הפדגוגיה של הדיכוי היא הרי רק חלק ממערכת חברתית רחבה. לכאורה מטרתנו הינה לייצר התאמה בין סולם ערכים אידיאולוגי ראוי להתנהגות הפרט, התאמה שתבנה חברה רב תרבותית מבלי לפגוע ביחיד. אלא שלדעתי מה שקובע בסופו של יום את עבודת הצוותים החינוכיים הוא סולם הערכים איתו מגיע אדם ומידת נכונותו לא להיכנע ללחצים.
בסולם הערכים שיש בו דגש על הטרוגניות כמפתח להצלחה אישית ישנה הנחת עבודה שנוכל באמצעים מערכתיים וחינוכיים לבנות בוגר שהוא לומד עצמאי וצרכן תרבות אקטיבי. הדרך להגיע מאתוס למציאות הינה יצירה של חשיפה למגוון של תכנים תרבותיים. חשיפה כזאת מייצרת צוות אכפתי ותלמידים מעורבים ודעתנים.
צבי לם יצר בסיס לדיון כאשר הוא טען שמערכת החינוך המודרנית נוצרה לצרכים של סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיבידואציה. תפקיד המערכת הראשוני שהיה הכנת הילדים להיות פועלים יצרניים בחברה מתועשת הולך ומשתנה. כיום לא מספיק שבוגרינו יידעו לתפקד כחלק מהחברה (או כחלק מהמון). אנו איננו רוצים אחידות, שכן למרות הפוטנציאל ליצרנות אפשרית, איננו רוצים לייצר צייתנות, כניעה להמון וקו אידיאולוגי אחיד שסופו מי יישורנו, בעיקר לאור ההיסטוריה העגומה של חברות שביטלו את האינדיבידום ואת רב התרבותיות באמצעים כוחניים. יותר מזה, המשמעות של אחידות הינה נצחון החזק, כלומר – בואו נהיה אחידים בתנאי שנקדש את החירות (שבתורה תאפשר הנצחה של דיכוי).
יש שיטענו כי שומה עלינו לשים בראש ובראשונה קו תרבותי ברור, להכיר מבלי בושה בקיומה של תרבות ומולה חוסר תרבות. אצל הטוענים כך תרבות היא בהכרח תרבות מערבית-אשכנזית, ואילו אצל הטוענים בשבח רב התרבותיות התרבות היא החשיפה למגוון. האתיקה הכלכלית הימנית המניעה את החברה הישראלית היום והאמריקניזציה פועלים בד בבד עם גישה אתנוצנטרית מסוכנת החודרת גם למערכת החינוך: "אנחנו האשכנזים המתקדמים, מוסיקה קלאסית זה טוב, ומה שמריח ממזרחיות או ערביות הוא וודאי רע". נוצר כאן קיטוב קשה, הטומן בחובו סכנות רבות.
המורכבות החברתית שציינתי והמאבק על הגמוניה מובילים אותנו לכיוון של פיתוח הפרט, לכאורה הדבר נפלא, מה טוב יותר מאשר לתת לילד למצות את כישוריו הייחודיים. למעשה מדובר בגישה ששמה כערך עליון את החירות, ומזניחה במידה רבה את ערך השוויון, תוך יצירת פגיעה קשה במרקם החברתי. בחברה כזאת יינתנו הזדמנויות אינספור לילדיהם של העשירים, האשכנזים, החזקים והמבוססים. זהו מודל מנוכר, שבו החזק שורד, והחזק הרי מסומן מראש.
אם כן, מה שנוצר הוא ויכוח ערכי בין גישות, ויכוח שלא ניתן ליישוב ולמעשה מוסדר ע"י עשיית רמייה בנפשנו, הכרזה על אינדיבידואציה, וביצוע אקולטורציה במסווה של חיברות. גתה כתב "למי שיש תרבות, אמנות ומדע יש לו גם דת. למי שאין תרבות, אמנות ומדע יש לו רק דת", זו תפיסתם של כופי-התרבות, הנאורים בעיני עצמם. למעשה הויכוח אינו בין בני תרבות וחסרי תרבות, כפי שגתה תפס אותם.
יזהר סמילנסקי בזמנו הצביע על היותו של הויכוח פנימי ונוקב, שהרי אם מדובר במשחק סכום אפס בין חירות לשוויון כפי שאני טוען, אזי זהו גם ויכוח בין חינוך במובנו הרחב והערכי להוראה כמכשיר המפתח לכל היותר יכולות ולכל הפחות ידע יבש. המסקנה של יזהר הייתה שבמושגים אלה מערכת החינוך ממילא אינה מסוגלת לחנך, ולפיכך תפקידיה העתידיים ממוקדים בהוראה. במילים אחרות ניתן לומר שאנו בפני רצף שמצידו האחד הצלחה אינדיבידואלית ומצידו השני רב תרבותיות והכרה בערכה של ההטרוגניות.
היה זה אלברט איינשטיין שכתב כי "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין". דבריו אלה של איינשטיין הם נר לרגלי, אלא שהאתוס הפדגוגי הישראלי המשתנה והאמריקניזציה מותירים מרחב קטן לביקורתיות. פדגוגיה שתאפשר לנו להביט בקשיים של המערכת כתמונת ראי, מחייבת אותנו אנשי החינוך להכרה בחסרונות הפיתוח האישי חסר הגבולות ולעמידה על הסולם הערכי שלנו מול לחצי החברה. המערכת פועלת לעיתים מכוחם של פחד וכניעה וההתמודדות קלה מאד כאשר שמים גבולות נוקשים ומוותרים על עומק העבודה ועל יצירת שיח מתמשך עם הילדים הטומן בחובו קשיים גדולים ופוטנציאל אדיר להצלחה. ויתור על דיבור עם הילדים משמעו ויתור על הרב תרבותיות, בחברה כזאת אין לנו אלא לפעול לטובת בנייתה של מערכת חלופית, כזאת שתשים במוקד את הרב תרבותיות וההטרגוניות ועדיין תצליח לענות על דרישות חיצוניות (כמו אחוזי בגרות, הוצאת משלחות לפולין, חינוך מיליטריסטי ועוד).
מובן מאליו שאני סבור שהפתרון היחיד הוא בדיאלוג. דיאלוג הוא נשמת אפה של חברה בריאה, של בי"ס אפקטיבי ומוסרי. אנו חייבים להיות קשובים לאחר, מתוך הכרה ביכולותיו. אנו צריכים לוותר על עמדתנו האתנוצנטרית, לתת מרחב לצוות, לאפשר שונות. דווקא מתוך תפיסה כזאת אסור לנו לוותר על האדם היחיד. כמו כן עלינו להיות נכונים לקבל ביקורת, להשתנות, לדעת שלא מדובר במונופול על אמת מוחלטת אלא במאבק בין סולמות ערכים ששניהם לגיטימיים. הסולם שאני מציב כולל חוסר הנשרה, נסיון לקידום מתמיד של התלמידים כולם, קבלה למוסדות חינוך ללא תנאים, שילוב ולא סגרגציה. חברה רב תרבותית אמיתית שאינה פוסלת את האחר, תיבנה רק בדיאלוג כן וחסר פחד. הדרך לשם אינה פשוטה, היא מחייבת זהירות, ניתוח עצמי בלתי פוסק ואופטימיות מלוא הדלי.
תגיות: אינטגרציה, אשכנזים, דוד גולנזר, כור-ההיתוך, פריפריה, רב-תרבותיות
קישור קבוע
24 תגובות
Email This Post
13 ביוני, 2011 בשעה 11:51
×–×” ×œ× "×ו-×ו", ××œ× "×’×-וג×"
כמו בכל בעיה מורכבת, הפתרון אינו פשטני או פשוט. בדיון בדילמה שמעלה דוד גולנזר, עומדים לזכותנו היום שני לקחים מרכזיים שחסרו לפני שישים שנה, כאשר רעיון "כור ההיתוך" ו"האינטגרציה" היו ההצגה היחידה בעיר, ולפני עשרים שנה לערך, אכשא הרב-תרבותיות המריאה אל על בקול תרועה רמה. אכן, הוכח שהבחירה בפתרון חד-ממדי לא הובילה לארץ המובטחת.
לאחר האכזבה מעידן "כור ההיתוך", באה הראקציה המקובלת במקרים מסוג זה, ובקשה להחליף חד-ממדיות ישנה בחד-ממדיות אחרת. בדרך הניסוי והטעיה קראו לזה "דיואי", וא"כ "זכויות תלמידים", והזכות לחינוך חינם ואז באה פרשנות שדיברה על "רב-תרבותיות" ו"חופש בחירה" ועוד, ועוד. מדי 5 – 10 שנים, פרק זמן שאינו מספיק אפילו לבחינת מחזור חינוכי אחד שלם! (=דור), החליפה ישראל את הדיסקט החינוכי התורן שלה.
בשתי גישות הקיצון – "כור היתוך" ו"רב-תרבותיות" – ישראל אינה ממציאה שום גלגל חדש, פעם היא פונה לתורה אמריקנית ופעם לתורה אירופית, ובדרך שוכחת שהיא לא ארה"ב ולא אירופה.
ישראל היא מדינת הגירה מובהקת, בשונה באופן מובהק מכל מדינה אחרת, ובוודאי מהמדינות המשמשות לה השראה ומודל. עובדה זו מחייבת לקבל כל תורה מושאלת או מאומצת, במידה רבה של ספקנות וזהירות. בכך אנו נכשלים פעם אחר פעם; עם ישראל, כידוע, הוא עם פזיז. הוא מתלהב מהר, לומד מהר, אף פעם אינו מיישם עד הסוף, ומתעייף מהר כאשר התוצאות אינן תואמות את לוח הזמנים הרצוי – עכשיו!
לכל אופנה סיבות משלה. חלקן מעוגנות במציאות אוביקטיבית, וחלקן, כמו בכל חברה, נובעות מאינטרסים סקטוריאליים. סקטורים מסויימים מיצרים לעצמם יתרונות יחסיים ע"י "פסדה" של עליונות ונאבקים כדי לשמר זאת, וסקטורים אחרים מתמחים דווקא ביצירת חסרונות יחסיים אותם הם מבקשים לשמר ע"י "פסדה" של מסכנות (שגם לה יתרונות יחסיים): לעיתים פסדה זו מכונה גם "תורת המגיע לי". לא זה טוב וראוי ולא זה טוב וראוי.
בעשור האחרון צפות ועולות עוד ועוד ביקורות המתיחסות לתאוריות הרב-תרבותיות ומידת הצלחתן למזג חברות ולשכך בהן חיכוכים וניגודים פנימיים. לאחרונה דיבר על כך בפרוש ובהרחבה רבה ראש ממשלת בריטניה. רב-תרבותיות כבר אינה "הכהונה הגדולה" של הסוציולוגיה היישומית בת-זמננו. אירופה, שחוותה בדור האחרון הגירה מסיבית ממדינות תת-מפותחות, למדה את השעור על בשרה, ועדיין לומדת ותלמד.
המסקנה שלי מאירועים אלה אצלנו ואצלם, היא שהפתרון הנכון אינו חד-ממדי:
בחברת מהגרים מובהקת דרוש כור היתוך, אבל אסור שכור היתוך זה יעוצב תוך מתן עדיפות מוחלטת או חריגה לקבוצה אחת (שלה מאפייני תרבות, מסורת, אמונה או שפה) על פני קבוצות אחרות בחברה. באותה מידה לא סביר להניח שכל תת-קבוצה בחברה תתבצר ותסתגר בדלת- אמות שלה, תוך התעלמות מהנעשה בקבוצות אחרות, מתוך אמונה עיוורת מוטעית שכל החכמה ניתנה רק לה.
יצירת מכנה משותף מאוזן (לרבות קביעת התמהיל של איזון זה) וחינוך לסובלנות כתווך מלווה הכרחי בין שונויות החיות בכפיפה אחת, הוא אולי התפקיד המרכזי של המדינה ושל מערכת החינוך שלה, אם אין רוצים לפורר את החברה הלאומית לאינסוף שברי קבוצות, עוינות אלה לאלה.
13 ביוני, 2011 בשעה 14:28
תן דוגמ×ות
שמא יואיל הכותב הנכבד ויראה היכן מדוכאת היום בבית הספר הרב תרבותיות? למשל, מתי בפעם האחרונה נאמר לתלמידי רנה קאסן שמוזיקה קלאסית זה טוב ומזרחית זה רע?
אי השוויון בחינוך ובחיים בחברה הישראלית היא תוצר מובהק של גישה רבת תרבותית המתחברת עם היחיד ומקדשת את העדפותיו, וכיוצא מכך עם הפרטת התרבות.
מה שמאפיין את תלמידי התיכון החילוניים בישראל ומן הסתם גם ברנה קאסן היא בורות חוסר עניין ושנאת ערבים יוקדת- כור ההיתוך הצליח מאד מבחינה זו.
לצערי.
13 ביוני, 2011 בשעה 16:23
דני יקירי,
לצערי התפיסות שלך על הנוער שגויות בעליל.
נסה לבקר, אני מזמין אותך. תגלה נוער שונה, ואולי השקפותיך על הדברים יקבלו פרופורציות סבירות יותר.
13 ביוני, 2011 בשעה 19:56
לא נעים להגיד אבל דני צודק..
13 ביוני, 2011 בשעה 20:14
אדון דני היקר מי בדיוק החליט שמוזיקה מזרחית זה רע? מאיפה אתה יודע שהנוער הוא חסר השכלה? בוא תנסה לעשות בגרות אחת ממה שאחנו עושים אחר כך תדבר…
13 ביוני, 2011 בשעה 21:01
לדוד
אני מעורב בפרוייקט חינוכי שבמסגרתו אני משוחח עם מעל אלף תלמידי יב בשנה בכל אחת מ14 השנים האחרונות.נוער מכל הארץ מבתי ספר אליטיסטיים ועד ירכתי הפריפריה, (כולל רנה קאסן, ששני בוגרות שלו היו בתכנית שלנו….). האמן לי שיש לי היכרות מצויינת עם הנוער, ולא כתבתי כקיטרוג פשוט כתמיהה על דבריך.
אם אתה עובד עם נוער, ומתוקף מקצועך אני מניח שכך הדברים, אתה בטוח מכיר את המציאות שדיברתי עליה על בוריה: בורות, חוסר עניין, לאומנות דוחה, פשטנות סרת טעם, ומיעוט שחושב מחוץ לקופסה. זה לא עושה את בני הנוער טובים או רעים, הם צומחים ומתחנכים למציאות, ובמציאות בעייתית, אבל לקרוא מסגן מנהל רנה קאסן על בעיות הרב תרבותיות, זה כמו לקרוא על בעיית הפרטיטורה של אנשים שעוד לא למדו תווים.. המציאות כל כך חד מימדית אצל בני הנוער החילוניים ובעיית הידער הידע ונרומות החקר הלמ ידה והחשיבה שזה פשוט מוזר שאני צריך לכתוב לך שהלוואי ונגיע ליום שהוויכוח על החינוך ל"רב תרבותיות" יהיה הדבר המרכזי…
לאנונימי: דוד הביא בתור דוגמה תפיסה שלכאורה מלמדים שקלסי זה טוב ומוזיקה מזרחית זה רע ואני טענתי שזאת ממש לא התפיסה הרווחת ברנה קאסן.
13 ביוני, 2011 בשעה 21:04
אני עם ל רפי
צריך להודות שהחינוך המבוסס רק על "רב תרבותיות" לא מייצר שום רמה של שיתוף ערכי ולכן חותר בפועל תחת קיום המדינה (זה נשמע יותר חמור ממה שאני רוצה שיישמע אבל זה המצב).
13 ביוני, 2011 בשעה 21:34
דני,
אם הבנת מדברי שאני מתומכי הגישה האקולטוריסטית, נראה שהסברתי לא נכון. הטענה שלי היא שאנשים הקוראים לאקולטורציה, עושים זאת תמיד מתוך גישה פטרונית (אחוס"לית) ופוסלים בדרך את האפשרות לקיומה של תרבות האחר ומיילא את האפשרות לדיאלוג.
אני מקווה שעכשיו זה ברור יותר.
אגב, כבר טענו לפניך שהנוער מיוצג על ידי בורות, חוסר עניין, לאומנות דוחה ופשטנות סרת טעם. דור האספרסו, הדור הרקוב ושאר כינויים שהצמידו כבר להורי-ההורים שלי.
מעניין אם האדם הקדמון הביט בבנו ואמר לאשתו "אהובתי, הדור הולך ופוחת. תראי איזה נוער גרוע יוצא לנו". איכשהו, הטענות האלה נשמעות בכל דור מחדש, ומה שמגוחך הוא שאותו נוער יאמר אותו הדבר על הדור הבא בעוד עשרים שנה.
ואם כבר, אני יודע שרנה קסין אינו מייצג. אין עוד מקום שבו תלמיד ממוצע משתתף בכ 200 (!!) פעילויות חברתיות במהלך לימודיו.
13 ביוני, 2011 בשעה 22:27
× ×• ב×מת
אני עושה מיני מחקר השוואתי וכל שנה שואל שאלות את הבאים בשעריי התכנית. הידע פחת מאד מזא המזחור שבא בשערים לפני 14 שנה למרות שהרמה האישית גבוהה כתמיד ורמת הביצועים הטכלוגיים עלתה פלאים. החקר הפך לוקיפדיה + גוגל, כמעט כולם יודעים להכין מצגות ולהוריד שירים וסרטים למשחבים ולאייפודים וכמעט אף אחד לא זוכר מי היה ר' יהודה הנשיא ומה הוא עשה, מה זה ואיפה עובר הקו הירוק, מי שלט ב"מדינה" הפלסטינאית לפני 1967, מה זה מערת המכפלה ומי קבור שם, למה לצרוך בלי חשבון גורם יותר נזק לסביבה מאשר כלים חד"פ וכו' וכו'…..
.ורנה קאסן דווקא מאד מייצג, פעם הבאה שאבוא לדבר שם תתחפש בבקשה לזר ותשמע מה חושבים תלמידי רנה קאסן על הרעיונות של לחלק את משאבי המדינה באופן הוגן יותר, לראות בערבים אזרחים שווי זכויות, לא לאפשר לרבנים לקבוע לנו את סדר היום.
אני חשוב שכדי לטפל נכון במציאות צריך קודם כל לזהות ולאבחן אותה ולא להסתכל עליה במשקפיים ורודות או שחורות (אם יותר לי במטותא להשתמש בשיר אחוסלי ידוע)….
14 ביוני, 2011 בשעה 0:12
×שקרה גישה ×—×™× ×•×›×™×ª
יופי דוד.לא מצליחים לשכנע אז מתחילים לחפש פרסונלית? אכן דרך חינוכית מופתית.
אז ככה:
א. מעולם לא תמכתי באומץ לסרב, נהפוך הוא. אבל כנראה שגם אתה ביצעת מחקר מקיף באינטרנט שהוא אסמכתא וודאית מבחינתך. (דרך אגב גם כתוב שם שאני משת"פ של חומסקי. אתה מבין מזה שאני עוכר ישראל ממשי לא? הרי מה זה משנה שחומסקי לא כמיר אותי כתוב באינטרנט!..)לא נורא, התנצלות מצדך תתקבל באהבה.
ב. אני לא מטיף לך אני חושב שאתה משקר לעצמך בנושא מצב הנוער, וכמו שהמידע שכתבת לגבי אינו אמת כך גם בנושא המכינות החילוניות אתה פשוט כותב דברים חסרי בסיס עבודתי. המכינות החילוניות מלאות ולא יכולות לגדול בגלל בעיית מכסות שמשרד הבטחון והצבא קבעו.
ג. אכן הצעתי להעביר את הבירה מירושלים לפריפריה איך זה קשור לדיון שהתנהל כאן? או שאולי זה עושה אותי "לא פטריוט" שלא יכול להטיל ספק בסיסמאות הנאמרות על הנוער?
ד.אני חושב שרנה קאסן הוא בית ספר חשוב שנעשית בו עבודה קשה וחשובה על ידי צוות שרובו מסור מאד.
הנתונים שאתה מציין של התנדבות וקצונה דווקא מעניינים אשמח אם תפנה אותי לטבלת הנתונים שממנה לקחת אותה מאד חשוב לי לדעת מה קורה בבתי הספר שאנחנו באים אליהם.
ד. כן אתה צודק לגמרי בעניין ארחיות המכינות למצב הנוער.
הכשלון הוא של המכינות ושלהן בלבד.
אנחנו אשמים בידע ובנורמות הלמידה של הנוער שמגיע אלינו ממערכת החינוך.
(שים לב שלא כתבתי שהנוער "גרוע" אפילו פעם אחת, אני לא מאשים נוער שגדל בתנאים ובחברה מסויימת באופן שיפוטי).
בקיצור דוד, מה עם קצת תרבות לפני הרב תרבותיות החשובה?
עלה והצלח!
14 ביוני, 2011 בשעה 0:14
וסליחה על שגי×ות ההקלדה ×”×ž×¢×¦×‘× ×•×ª שלי,
צריך טכניקת תיקון שגיאות….
לילה טוב!
14 ביוני, 2011 בשעה 7:28
דוד לא מצאתי את הנתונים שדיברת עליהם.
לגבי המכינות מאחר שאתה חוזר על דברי הבל, הנתונים הם שמתוך 1,050 מכסות למכינות החילוניות והחילוניות/דתיות יש הרשמה אחרי מיון של למעלה מ1,200 (כלומר 150 מעבר למכסות המאושרות שיש צורך לנסות ולהסדיר את דחיית גיוסם לצבא ואין לכך כרגע אישור) כך שדבריך הם המצאה שאינני מבין למה אתה מתעקש לחזור עליהם.
ירושלים מובילה באחוז בני הנוער שבאים למכינות, ואם יש פריצת דרך ממשמעותית לשנת יג היא דווקא במכינות.
עד כאן לעובדות שאני מבין לא מפריעות לך להגיד מה שבא לך. מכל מקום לפי כל פרמטר וקנה מידה השוואתי הידוע לי לכנות את זה "כשלון" זאת במקרה הטוב בדיחה לא מוצלחת.
ואגב, אם בבתי ספר אחרים באים הרבה יותר לשנות יג ומכינות מאשר ברנה קאסן (אינני יודע אם זה כך אין לי נתונים) אז כנראה שצריך לחזק ברנה קאסן את הפעילות המעודדת את היציאה לשם, זאת הדרך היחידה בבתי ספר עירוניים אחרים שבהם בהם היה חשוב להנהלת בית הספר הנושא הזה – גם אם הוא היה מנוגד לגמרי לאוורה בבתי הספר שבה יצרו מגמה של יציאה והתנדבות.
מי שבוחר פעם אחרי פעם להדביק כינויים שיפוטיים ומעליבים לנוער הוא אתה.
אינני חושב שידע או לחלופין בורות היא גישה תרבותית מסויימת, ווהתעלמות שלך מכך שלמעלה ממחצית מתלמידי יב (כולל רנה קאסן) אוהדים את ליברמן בגלל אמירותיו הבוטות כנגד הערבים מדברת בעד עצמה.
לא כתבתי מילה אחת אחרת על תרבות שונה משלי, אין לך מושג מהי "התרבות" שלי אבל כבר אתה קובע לגבי איך אני מתייחס לתרבות "אחרת".
קריאת הדברים שלך, כולל התגובות, כמו אי התנצלותך על האשמות השווא שהטחת בי על מנת להסיט את הדיון מעוררת אצלי אכזבה עמוקה לאור תפקידך החשוב.
14 ביוני, 2011 בשעה 15:26
הלו הלו ×ולי ×פשר להירגע
אני חייבת. אני חייבת בשם כל הורי ילדי רנה קסין,להעמיד דברים על דיוקם.
חבל לכותב,מר דני זמיר להטיל רפש ודופי בתלמידי בית הספר בפרט ובנוער בכלל. כאמא לבני נוער נהירה לי העובדה שהילדים שלי גדלו עם דיעות פוליטיות שונות משלי ויקרא לזה מר דני גיזעניות.
אולי יעצור מר דני היקר ויחשוב שמא יש דבר מה בדיעות שלהם השונות מדיעותינו?
מה שאני מקפידה ללמד את ילדיי לאורך השנים הוא שלאף אחד אין מונופול על החכמה, ואף אחד אינו יכול לחשוב ולהרגיש במקומם.
שמחה אני שהם גיבשו דיעה תהא זו שונה משלי.
עוד שמחה אני עד למאוד, שדעתם נהירה ומובנת ואף ידועה לכולם. הרי זה טוב הרבה יותר מההתייפיפות הנואלת של אנשי צפון תל אביב לדוגמא.
ולמה אני מתכוונת?
השבוע היה יום כיף לעובדים הזרים כשיום הכיף כלל גם השתכשכות במימי בריכת גורדון בתל אביב . ומה עשו אורחי הבריכה ברגע שנכנסו העובדים הזרים? ניחשת נכון!אורחי הבריכה המאוד הומניים כלפי ההעובדים הזרים בכל תקשורת אפשרית ואשר מעסיקים את העובדים הזרים לא אחת שלא כדין ,יצאו מהבריכה.אתה שומע? יצאו מהבריכה.
חלילה להם, מלהשתכשך באותם המים. כן כן אתה מקשיב דני. כן כן.
אז איך אמרתי דני? עדיפה האמירה הישירה והבוטה לא פעם של ילדיי,כך שידעו כולם מה הם חושבים, מאשר ההסתתרות "יפת הנפש".
ובנוגע לילדי בית הספר רנה קסין ולבית הספר עצמו.
כן אני אמא גאה. כן אני מאושרת על שילדיי לומדים שם, ואתה מוזמן לבקר ולראות מקרוב את הפעילות המבורכת שנעשית שם.
אתה תופתע לגלות שאחוז המתנדבים לפעילויות שונות והומניטריות הוא גבוה וכן, שם יש מקום גם לשונה והאחר !
על דוד גולנזר שותפך לדו שיח כאן לא אדבר כי איני יכולה לקשור קודש במילות חולין.
ולגבי הנתונים הגבוהים של יוצאי היחידות הקרביות, והקצינים מבית הספר, כמו גם הנופלים-סבורה אני שאם תתאמץ אתה ודאי תמצא!!!
ואם תבקש לשמוע עוד.. אשמח להשמיע
14 ביוני, 2011 בשעה 16:02
××ž× ×™×§×¨×” לי
מי ששונא ערבים כי הם ערבים הוא לא בעל דיעות פוליטיות "שונות" הוא גזען.בדיוק כמו שמי ששונא יהודי כי הוא יהודי או יהודי מעדה מסויימת כי הוא יהודי מעדה מסויימת, הוא גזען.
ואם תבקשי לשמוע עוד … אשמח להשמיע
14 ביוני, 2011 בשעה 16:08
לדוד
נואשתי מהלוגיקה המפותלת שלך, לא הצלחתי להבין את הקשר בין הצעתי להעברת הבירה לדיון כאן ולמה זה קשור לכך שהאשמת אותי האשמת שווא שקרית כאילו אני מאומץ לסרב.
אבל אל תתנצל אתה לא "פולני" שנעלב כמו שאני מבין מדבריך הנאורים והרב תרבותיים.
נתונים:
למכינת רבין נרשמים 2,500, 500 מגיעים לכנסים וביקורים, 200 עוברים ראיון יש 80 מקומות בשנה א.
לפי קנה המידה הזה אני מעריך של 17 המכינות ה"לא תורניות" שמחזיקות יחד כ 1,000 מכסות יש ביקוש התחלתי של מעל 15,000 איש, והגעה לשלב הסיום של כ 1,500.
לא עשינו אף פעם סקר עדתי אצל המתקבלים, אבל מאחר ואתה יודע מראש את התוצאות אז מה זה משנה? ודרך אגב, אם ההורים שלי מארגנטינה ואשתי חצי עירקית למה נחשבים הילדים שלי?
תבורך.
14 ביוני, 2011 בשעה 19:05
רב תרבותיות
המסקנות שלך בסוף המאמר (הארוך) אינן קשורות לרב תרבותיות.
התרבות שלך היא מערבית ולה אתה מחנך. היא כוללת פלורליזם מוסיקלי (ויום מאכלי עדות ?), אך ודאי לא תסכים שבבית ספרך יחנכו לפי ערכים דתיים חרדים למשל ? או ערכים שוביניסטים/פטריארכלים (הנהוגים במדינות שכנות שונות, מזרחיות?). מאידך במסגרת ערכי המדינה אתה מסכים לקיומם של זרמים בחינוך = נימה של רב תרבותיות. אך בבית ספך התרבות היא לחלוטין התרבות ההגמונית> מערבית דמוקרטית הומנית – "אשכנזית"!….ואם לדעתך החינוך ברשת רנה קסין הוא איכותי יותר מאשר ברשת החינוך המעיין התורני – אולי אתה אשכנזי אתנוצנטרי? רחמנא ליצלן.
14 ביוני, 2011 בשעה 22:03
וכי מדוע את חושבת שלא אסכים לחשיפה לערכים חרדיים? בוודאי שאסכים, ואף אזום. מהם ערכים חרדיים לדעתך, אגב ?
עם זאת אני בהחלט חושב שכאשר אני חושף למגוון ומישהו אחר שולל את החשיפה, החינוך שאני נותן הוא טוב יותר. לא כי הערכים המוחלטים שלי יותר טובים (יש טוב ורע אבסולוטי, ומעבר לכך יש סולמות ערכים מגוונים, ובוודאי שלי אין מונופול על האמת).
בין השאר עבדך הנאמן פתח בית מדרש אורתודוכסי בשכונה, והיה מעורב בפתיחת בית מדרש מסורתי נוסף.
רחמנא ליצלן, הנחות היסוד שלך שגויות.
מה שכן – לא אכניס לבית הספר ולא אשתף פעולה עם מי ששולל אותי. לא אכניס דיעות אנטי ציוניות לביה"ס (אם כי אצביע לתלמידים עליהן, משום שהן לגיטימיות מחוץ לכתלי המוסד) ולא אכניס מי שמעודד שוביניזם, נאציזם, שלילת האחר בשל אחרותו.
14 ביוני, 2011 בשעה 22:36
גליה ודני,
אני מרגיש שמרוב להט הויכוח אין הסכמה אפילו על המושגים הבסיסיים.
רב תרבותיות אינה "הכל הולך" פוסטמודרניסטי ("אה, אתם עושים ברית מילה לילדות שלכם, איזה מעניין!"), אבל רב תרבותיות היא גם לא טעימה קלילה ושטחית ("בואו נאכל חומוס בעיר העתיקה ונחווה את האוריינט").
אני אנסה להדגים בסיפור אישי.
בחמש השנים לפני הולדת בתי הבכורה הדרכתי בחוגי סיירות ליוצאי אתיופיה. פרוייקט המצהיר על עצמו כבעל גישה רב-תרבותית (אם כי תהיה על זה ביקורת קשה מצד בעלי גישות רדיקליות יותר).
במקרה, בשלוש השנים האחרונות הדרכתי בנווה יעקב, וחלק מהחניכים שלי למדו ברנה קסין. אולי דוד אפילו מכיר אותם.
בעיני, הרב תרבותיות לא התבטאה בחשיפה "פלורליסטית עלק" למגוון תרבויות, אלא דווקא בדיאלוג המתמיד, כולל המתחים והעימותים, בין התרבות שלי שחונכתי בגדול בתרבות מערבית (אבא עלה מעיראק, אמא יקית צברית) ובין התרבות שלהם.
מצד אחד הייתי "המדריך בעל הסמכות" והם הנערים, מצד שני אני הייתי אחד והם רבים (וזה עוד בלי לספור את התקשורת עם ההורים). כך נוצרה מעין סימטריה.
וכך יצא שאני השתניתי בזכותם לא פחות ממה ששיניתי אותם. זה גם משום שלא באתי מראש ביומרה להכניס אותם ל"כור היתוך" (עברתי פאזה כזו עם קבוצה אחרת בשנתיים הראשונות וזה די נכשל). גיליתי נקודות חולשה בתרבות שלי שלא הייתי מודע אליהן קודם. אלו דברים שמהדהדים בי גם 5 שנים אחרי שהפסקתי להדריך.
אני חושב שאחד הגורמים החשובים ביותר בכך שגם אני וגם החניכים (אני מקווה) עברנו חוויה משמעותית מאוד, זה המגוון בצוות הפרוייקט, שכלל רוב של מדריכים אתיופים ומיעוט של "לבנים" (ממגוון עדות, דתיים וחילונים). בחלק מהשנים הפרוייקט נוהל ע"י יוצא/ת אתיופיה.
ההשלכה – אם בגוף חינוכי (רנה קסין, המכינה הקד"צ ע"ש רבין וכו) הרוב המוחלט בסגל הוא של אשכנזים-חילונים – הפלורליזם נותר בגדול סיסמה ריקה והמדיניות בפועל היא נסיון לכור היתוך. התלמידים באינטואיציה לא מודעת מבינים שהם בתפקיד ה"ילידים הנבערים", גם אם תמיד יהיו כאלה שילכו בשמחה ל"השתכנזות" לצורך קידום חברתי.
אותו דבר נכון גם להתארגנויות הפוליטיות שנדונות כאן באתר: כאשר חבורת אשכנזים-חילונים-בזיקה לקיבוצים מקימה תנועה פוליטית חדשה, אך הגרעין המייסד הוא הומוגני ברובו, הם יכולים לדבר עד מחרתיים על הדרכים להגעה אל ציבורים "אחרים" של מזרחיים, דתיים, רוסים וכו'.
בסופו של יום הם לא יפרצו את הבועה ולא ייצא מזה כלום.
14 ביוני, 2011 בשעה 22:42
דוד,
להבנתי אתה פשוט מבלבל מושגים.
אני לא קובעת כאן עמדה ערכית לגבי מה טוב ומה רע. אלא שכמחנך יש לך עמדה תרבותית מוגדרת והעמדה שלך היא מערבית-דמוקרטית-הומנית ולא אחרת . שזה כולל את בית המדרש האורתודוכסי וכל הדברים שציינת בהמשך. רב תרבותיות לא יכולה להתקיים בתוך בית ספר אלא מחוצה לו במקביל אליו. לכן רנה קסין בהגדרה אינו בית ספר רב תרבותי. אלא בית ספר המחנך לאור ערכים דמוקרטים הומניסטים (שהם ערכים מערביים). בשונה מרשת חרדית (בת יעקב?) שמשמרת ערכים שמרניים (מזרח אירופאים?).
בכנס שהתקיים לפני שנה באונ' ת"א נציג ש"ס סיפר שהתימנים רוצים בית ספר משלהם כדי שיוכלו להתפלל בניגון התימני. זו דרישה רב תרבותית…השאלה האם אנחנו מעוניינים בה ? או שמותר לנו לשאוף ליצירת חברה בעלת ערכים משותפים ? כפי שהסכמנו (הציונות) שהשפה הרישמית תהיה עברית ולא יידיש/אנגלית/רוסית או ערבית.
14 ביוני, 2011 בשעה 23:16
×× ×™ מסכי×
איתי אני בגדול מסכים לגישתך ולדבריך.
אני טוען (וחוזר וטוען למרות שדוד במקום להשיב לי עניינית כותב לגבי דבר שקר ולא התנצל) שהבעיה המרכזית כיום של מערכת החינוך התיכונית החילונית ובכלל זה של ביה"ס רנה קאסן איננה כור היתוך מו רב תרבותיות אלא לאומנות גזענית , בורות ושנאת הזר.
זה אגב לא סותר את חשיבות הדיון והעיסוק בשאלת הרב תרבותיות- אבל זה כן מעמיד בסימן שאלה את סדר העדיפויות.
15 ביוני, 2011 בשעה 0:28
אני חייב לומר שהמאמר הזה נראה כאילו יצא מקפסולת זמן. התרבות המאפיינת היום את בתי הספר היא לחלוטין לא "אשכנזית" ולצערי הדברים שדני אומר אכן משקפים את המציאות. אם יש משהו "אשכנזי כמו פעם" בבתיה"ס, הרי זה חוסר הסובלנות כלפי מי שלא הולך בתלם והעדר הבנה למצוקתו של השונה.
כל הדיון על רב תרבותיות צריך לעבור עדכון. ללמד את התלמידים שמוסיקה קלאסית זה טוב ומזרחית זה רע, זה אולי מה שעשו בביה"ס (הקיבוצי) שסבא שלי ניהל אי-שם בתחילת שנות השבעים. כשאני הייתי שם תלמיד, 20 שנה אחר-כך, הוא כבר התקדם ולא לימדו בו מוסיקה בכלל. מי שרוצה לדון באמת ברב תרבותיות טוב יעשה אם יניח לצבי לם (כבודו במקומו מונח, אבל תשאירו אותו לתלמידי תואר ראשון בחינוך) ויתייחס לדילמות אמיתיות שעומדות בפני מחנכים: האם צריך להתייחס באופן "רב-תרבותי" למיסיונרים החב"דניקים שעומדים מחוץ לשער ומשכנעים תלמידים להניח תפילין? איך משקפים לתלמידים שמנשקים באדיקות את המזוזה ואח"כ מעתיקים במבחן או מתעללים בחבריהם את ההתנהגות שלהם? איך מלמדים אותם להיות "רב-תרבותיים" גם ביחס שלהם למיעוט ולשונה?
הויכוח עם גתה נגמר מזמן, הגיע הזמן לעדכן את השיח, אפילו ברנה-קאסן.
15 ביוני, 2011 בשעה 2:17
דיון מעניין ביותר התפתח, אני חושב על שתי מסקנות. אם למישהו יש הערה אשמח אם לא תיתנו לי להסיק משקנות שגויות…
1. איתי צודק במובן שצריך ייצוג לאוכלוסיות מוחלשות אחרת זה נראה מרגיש ואכן בפועל זה כפייה תרבותית המייצרת תחושת דיכוי לתלמידים. (למרות שזה אתגר לא פשוט צריך להבין שזה נכון והיות נכונים לשלם מחירים כדי להתמודד איתו) התוצאה היא שהיעדר הייצוג מקטין אחריות וגורם לאובדן תקווה בעוד שייצוג מתאים מייצר תקווה ומוביל ללקיחת אחריות.
2. הגיע הזמן שהתרבות ה"חילונית" תתעורר ותתמודד, שלא לומר תשלים עם העבר היהודי שלה.
החרדים לא לקחו מונופול על הדת, אלא החילונים לא רואים עצמם חלק מהדת, זו בעיה חינוכית-תרבותית.
הפכו את הדת לאיזה הוקוס פוקוס מטופש עם אבא שומר במקום מקור לגיבוש חברתי וערכים משותפים
למי שרוצה לדעת איך אפשר להתחיל, אז הנה דוגמא:
כל שבוע ללמד על פרשת השבוע, לא התנכית – זו
http://www.justice.gov.il/MOJHeb/MishpatIvri/Parashot/gilyonot.htm
הרווח יהיה כפול: תלמיד שילמד את זה יתעניין לבד בספרות ה"קודש" והוא לא יחשוב שספרות ה"קודש" היא טאבו של דתיים.
15 ביוני, 2011 בשעה 2:38
דני,
הדברים קשורים זה לזה באופן עמוק ואי אפשר להגיד "הבעיה המרכזית היא לא זה אלא זה".
זה בדיוק כמו להתווכח האם הבעיה המרכזית בכנסת ה-18 היא הכוח העצום של בעלי ההון או החקיקה הגזענית והאנטי-דמוקרטית.
הבעיות שציינת באמת קיימות ומחריפות, אבל הן סימפטום של שבר בחברה הישראלית.
כפי שהראה קימרלינג, שלטון האחוסלים נשבר, אבל במקומו יש ברדק. כי זה לא שבמקום האחוסלים שולטים המתנחלים או השסניקים או תושבי השכונות ועיירות הפיתוח, או אנשי העלייה הרוסית. אלה ואלה ואלה ואלה יוצרים קואליציות רעועות שלעתים קרובות כל המלכד אותן הוא שנאה לשמאל או שנאה לערבי וכן הלאה.
ובמקביל במישור החינוכי – התרסקו האקסיומות של "החינוך הישן" שהאחוסלים הובילו בזמנו אבל אפיינו גם את החינוך הדתי (הרבה שינון ידע, הרבה תרגול יבש, המורה כדמות סמכותית ומכובדת, הסללה לעיוני לעומת מקצועי…).
זה גם בגלל השינויים הפוליטיים אבל גם בגלל מהפיכת הטכנולוגיה ורוחות הליברליזם-אינדיבידואליזם.
גם כאן – במקום העולם הישן והמסודר קיבלנו ואקום, בלבול וברדק. למה אנשים הם "בורים"? כי המערכת כבר לא מצפה מהם לשלוט בפרטי מידע או לצטט מספר יחזקאל. אבל במקום זה אין ממש סטנדרטים אחרים. נהפוך הוא, מרוב רצון להעלות את אחוז הזכאים ולאפשר לילדים "הגשמה עצמית" המערכת (פרט לאיים קטנים של מצוינות) רק מתחנפת למכנה המשותף הנמוך ביותר.
29 במרץ, 2015 בשעה 7:29
רק להבהיר, ממריק הזמן. טפ כתבתי (וביקשתי שיימחק לאחר מכן) או ציטטתי דבר מה פרסונלי ושגוי, עם מר זמיר הזליחה. הויכוח אינו אישי, והדיון לא צריך היה ללכת לפסים אלה.