מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
משרתי ההון זחוחים ובצדק
חברי הכנסת המייצגים את האינטרסים של הטייקונים יכולים להמשיך להיות רגועים. מצביעיהם ימשיכו לקרוס תחת הנטל – ולהצביע עבורם
מאת ק. טוכולסקי
"לפי שעה יש כסף כדי לא לעצור את הפחתת המסים" נימק ביבי את התנגדותו לעצירת הורדת מסי החברות ומס ההכנסה לבעלי שכר שמעל 21 אלף ש"ח בחודש. הגיוני, כשאין כסף מורידים מסים כדי ליצור פיתוי לתאגידים, טייקונים וסתם מיליונרים לבוא לפה עם כסף וכשיש כבר כסף אז לא צריך באמת לגעת בו, היגיון של משרתי הון. עזבו את הסוציאליסטים, מי שקרא לביבי לחדול מהורדות המסים הפרוגרסיביים והעלאת המסים הרגרסיביים היו בנק ישראל, פקידי האוצר, וארגן המדינות המפותחות. לא בדיוק גורמים שעובדיהם ומנהליהם נמנים על הפעילים במאבק סוציאליסטי או בחד"ש, אבל לקוסם זה לא משנה. יש לו מטרה ובדרך למטרה הזו הוא לא יעצור, גם אין לו סיבה לעצור.
אפשר היה לעצור לרגע ולהוריד מסים רגרסיביים שחונקים 99 אחוז מהציבור. אלא שאותם 99 אחוז לא מעניינים את נתניהו, שריו, חברי סיעתו והמפלגות המשרתות את הקואליציה שלו. במקום לעשות משהו למען הציבור שגם ככה מצביע להם יש למפלגות השלטון דרכים אחרות להפגין ביצועים ולהשיג תמיכה: ש"ס מעניקה מתנות לבנקים ולקבלנים באמצעות מענקי מקום ומציגה עצמה כלוחמת למען צעירי הפריפריה, ישראל ביתנו אפילו לא מתאמצת יותר מדי בתחום החברתי, אלא פשוט מפזרת מסכי עשן של הסתה גזענית בנוסח אנטישמי כנגד ערביי ישראל, שממסכת את השרות שהיא נותנת לטייקונים ובליכוד מערבבים רטוריקה שלא הייתה מביישת מפלגה טרוצקיסטית בעשייה למען הפלוטוקרטיה. מה שמדהים הוא, שזה עובד. כבר שנים שזה עובד, מ-1977 ועד היום, עובד בהצלחה ובלי הפסקה, תן לחזקים, קח מהחלשים והם כבר יצביעו לך.
בעמוד 2 של דהמארקר ביום שישי תמונה ממליאת הכנסת, רואים בה את נתניהו פוסע בחיוך זחוח בין רונית תירוש, מירי רגב ופאינה קירשנבאום שעומדות ומחייכות גם הן וחברי הכנסת אלכס מילר וכרמל שאמה (הכהן) שמצחקקים למסכי הניידים שלהם. הם יכולים לעמוד שם זחוחים ורגועים, שום דבר לא מאיים על כסאותיהם ועל האינטרסים שהם משרתים. שלטון ההון בישראל בהחלט יכול לישון בשלווה.
לפני שבוע חזרה אל המרקע התוכנית פולישוק ואיתה חזר גם המינוח לשיח הפוליטי בישראל. לא נעים לי לומר אבל פולישוק מראה במקרה הטוב חצי תמונה ובעצם נותנת שרות לשלטון ההון. פולישוק מציגה פוליטיקאים כאנשים קטנים ונלעגים אבל היא לא מראה מי באמת דואג שהם יבחרו, מי מממן אותם ומי מבטיח להם תעסוקה ביום שאחרי הפרישה מהפוליטיקה. בסך הכל בערוץ 2 לא יפעלו נגד האינטרס של הבעלים. ה"פולישוקים" לא הגיעו לכנסת במקרה, הם יושבים בה מכוח היותם חברים ברשימות ומפלגות שלבעלי ההון ששולטים בתקשורת ובאמצעותה בשיח הציבורי יש אינטרס לקדם. הם יושבים בה מכוח נכונותם להרים ידיים גם בלי להבין על מה הם מצביעים כמו חברי הכנסת של ישראל ביתנו שהודו מספר פעמים שהם לא מבינים למה הם יוצאים בכל הכוח נגד ששינסקי אבל הצביעו נגד כמו מריונטות. כמו חברי הכנסת של ש"ס שמשמשים שכירי חרב של לוביסטים לכל נושא שמר"ן לא נותן עליו את דעתו. כמו חברי הכנסת של הליכוד שמקדמים מדיניות כלכלית הרסנית ואת חיסול מדינת הרווחה תוך שהם ממלמלים סיסמאות חברתיות. האזרח הישראלי מתמרמר נגד הפולישוק התורן בזמן שהוא נדחף להצביע לפולישוק הבא. כי גם פולישוק שאינה מראה את השר יושב אצל הטייקון ומקבל הוראות, שמראה את המרדף אחר כותרות אבל לא את הלוביסטים שמבטיחים להשיג אותם למי שיפעל למען האינטרסים שהם מקדמים וכן הלאה, כמו כל תוכנית "סאטירה" בערוץ 2 היא נותנת אחלה שירות לשימור השלטון הקיים.
הקוסם נשאר זחוח, לפעמים הוא שוגה באשליות שאפשר למכור לעולם לוקשים כמו לציבור הישראלי, אבל פה בבית הוא בטוח. הוא ממשיך להפגין הססנות בנושאים שהוא לא רוצה לטפל בהם ונחרצות בכל מה שקשור להפחתות מסים על העשירים ובהענקת נכסי המדינה להם בפרוטות. העובדים הסוציאלים עוד לא ראו פרוטה? לא נורא העיקר שמנהל מקרקעי ישראל מוכן לרפורמה שתאפשר מכירת חיסול של אדמות המדינה. בתי החולים קורסים? לא נורא העיקר שמפריטים את נמל אילת. ככה העסק עובד.
העדר אלטרנטיבה ואדישות ציבורית מאפשרים לנתניהו להמשיך. הוא וקרקס משרתי ההון שבממשלתו או במפלגת האופוזיציה הגדולה ימשיכו לנהל את העסק. בשמאל אין כל חדש, מתכתשים על הפירורים. למעלה משנתיים מאז הבחירות האחרונות, שום דבר לא השתנה בשמאל למעט ירידת הכוח הנוספת בסקרים. מחיר המצב הקיים די ברור, מתישהו יבוא משבר ו-99 אחוז מאזרחי ישראל יאלצו שוב להדק חגורות. היה אפשר לגבות יותר מסים היום לפי ההגיון הפנימי של הקפיטליזם הקלאסי, כי היום יש כסף, היה אפשר להחזיר חובות באופן שיאפשר גמישות תקציבית ביום סגריר, אבל זה לא יקרה. משרתי ההון ישארו בשלטון, הם זחוחים ובצדק ואנחנו נמשיך לחכות שמשהו יקרה בשמאל הישראלי שגם מנהיגיו זחוחים, בלי סיבה ומנותקים מהמציאות.
תגיות: אלכס-מילר, בנימין-נתניהו, כרמל-שאמה, מירי רגב, מסים, פאינה קירשנבאום, פולישוק, קואליציה, קפיטליזם, רונית תירוש
קישור קבוע
42 תגובות
Email This Post
23 במאי, 2011 בשעה 7:55
אם נקבל את היגיון המאמר עד הסוף, המסקנה היא שצריך לארוז מזוודות ולרדת מהארץ.
לאנשים שעוד לא איבדו את כל התקווה יש גם דרכי פעולה אחרות: לפעול במסגרות פוליטיות קיימות כדי לייצר חלופה אמתית לשלטון ההון. הזירה המתאימה ביותר היום היא מפלגת העבודה, ויש בה שני מועמדים שמציבים חלופה כזו.
אפשר לבכות כמה רע, ואפשר לנסות לעשות שיהיה קצת יותר טוב.
23 במאי, 2011 בשעה 9:39
ההגיון של המאמר אינו אומר לרדת מהארץ והחלופה שיש אינה יחידה ואינה רק העבודה. העבודה עשויה להיות חלופה טובה כמוה חד"ש או מר"צ.
אבל החלופה היא לא השאלה היחידה השאלה היא מה החלופה עושה, מתי מחליפים דיסקט ומבינים שמפרלמנטריזם שעוסק בחקיקת שוליים רבגונית לא משנים את התהליך הכולל, מתי מפנימים שכותרות בעיתונים של ארגונים חוץ פרלמנטריים משפיעים פחות מבעלות על עיתון של בעל הון.
אקיצר (קיצור של בקיצר אמיישע) מתי גם החיילים במחנה וגם המנהיגים במחנה מפנימים שאי אפשר להמשיך להתנהל כמו שהוא מתנהל.
23 במאי, 2011 בשעה 15:27
הפתרון ×œ× ×‘×¤×¨×œ×ž× ×˜
כש"כוח לעובדים" יהיה מספיק גדול ומספיק חזק, המהפכה תבוא אם או בלי הפרלמנט משרת ההון שרודה בנו. בנתיים צריך רק לעבוד בשקט מתחת לראדר ולגדול ולגדול ולגדול.
23 במאי, 2011 בשעה 17:57
ל-3 יכול להיות שאתה צודק, אבל כמה שאני שמתי לב בכוח לעובדים יש הרב ה מאוד חברים ששייכים לכל מני מפלגות ושמים יהבם על חיזוק סיעות פרלמנטריות. גם אני חבר בכוח לעובדים ולא הייתי מצפה מהארגון למהפכה גדולה בקרוב.
23 במאי, 2011 בשעה 23:47
עצוב עצוב כמה שהצדק עמך. ×›× ×¡ ×›× ×¡
הפרלמנטריזם וה"ריאל פולישוק" שמציע מגיב מספר אחד, רק מוכיחים שבמפלגת העבודה (סליחה, התכוונתי קדימה, סליחה- ליכוד" או שמא עצמאות? אולי תאיר את עיניי בהבדל כלשהו?) לא נמצא כל פתרון. לא בהרצוג, בטח לא בשלי (עאלק סוציאליסטית) או כל אחד אחר. כשהמנגנון אינו מאפשר שינוי- אפשר להיות גם אובמה (וראו את נסיונו הכושל להעביר רפורמת בריאות: זה נוגד את החוקה, ועכשיו לך תתווכח עם זה). בישראל 2011, מדינת רווחה או למצער סוציאליזם, נוגדים את "החוקה". המנגנון (אוצר/ בעלי הון/ לוביסטים/ מפלגות ימין/ דעת קהל) לא מאפשרים שינוי תוך פרלמנטרי, הימין ניצח בכל אספקט עכשווי שהוא וכדאי שנודה בכך. אפילו מגיב אחד, החושב שהוא "שמאל", אינו מבין עד כמה הוא עמוק בימין. ואיני מתכוון להתנשא עליו חלילה- אין לי על מי ועל מה.
24 במאי, 2011 בשעה 0:07
ככה זה לכן נכתב הספר "הסוציאל-דמוקרטיה מול עוצמת ההון" זה מאבק שמנהלים רוב העמים בעלי משטר דמוקרטי.
אין מה לעזוב את הארץ כי במקומות היחידים שפתרו את הבעיה עדיין לא מצאו דרך לגרום לשמש לזרוח בבוקר חורפי.
24 במאי, 2011 בשעה 6:53
5 ו-6 לא צריך למהר ולעזוב את הארץ ולא צריך להתייאש, צריך להכיר בחומרת המצב מה שלא קורה. אם ההנהגה והחברים מן השורה היו מבינים את חומרת המצב הס"ד לא היו הורגים אחד את השני וחותרים האחד נגד השני במיטב מסורת העבודה. ומה שמצוי משמאל להם היה כבר מתארגן לקראת חבירה.
בתכלס יחימוביץ ופרץ היו צריכים לאחד כוחות, הם לא מכירים בחומרת המצב ולא יעשו זאת. מרצ הייתה צריכה להתארגן לקראת פירוקה לשני פלגיה וחיבורו של כל אחד מהם לשכן המתאים, חדש לפלג הרדיקלי והעבודה לפלג הס"ד. או במקרה של הפסד של הס"ד בעבודה כפי שמסתמן, מרצ הייתה צריכה לקלוט אותם ולהפוך למפלגה הס"ד. חדש צריכה להיות קצת פחות טהרנית ופתוחה לציבור הרחב.
אבל היות שגם השמאל לא מבין את חומרת מצבו כל זה לא יקרה. להערכתי אחרי הבחירות הבאות אנחנו נתגעגע לכנסת הנוכחית. חדש תהיה כנראה חזקה במנדט, מרצ עשויה להיות גם היא חזקה במנדט שניים או להעלם, תלוי בעיקר בכיוון הקמפיין של קדימה. העבודה תהיה מפלגת מרכז קטנה יותר עם פלג ס"ד קטן יותר, היום יש לה סיעה עם 6 ס"ד אדומים יותר או ורדרדים פחות, זה לא יחזור על עצמו ברשימה של הרצוג או מצנע שתהיה אולי גדולה במנדט שניים אבל תחזור להיות פחות ס"ד.
24 במאי, 2011 בשעה 10:00
טוכולסקי,
אתה צודק בהצגת המצב. אבל האם ניסית לבחון מדוע הדפוקים מצביעים עבור הדופקים אותם, הטייקונים וכל השאר? מדוע לימין יש רוב תמידי בישראל (למעט תקופת ממשלת רבין השנייה)?
האם שאלת את עצמך כיצד מתגברים על הבקע בין השכבות מעוטות ההכנסה לבין השמאל?
על השאלות האלה ננסה לענות בפגישה הקרובה של המטה הסוציאל דמוקרטי ב-2.6, שעה 17.00 בסמינר הקיבוצים.
אתה מוזמן וכך גם כל שאר הקוראים.
24 במאי, 2011 בשעה 10:36
אורי,
אני מכיר כמה וכמה תשובות טובות לשאלה הקריטית שהעלית, כולל את עיקרי התשובה שלך שכבר פורסמו פה לא פעם ולא פעמיים
http://www.blacklabor.org/?p=9425
http://www.blacklabor.org/?p=8254
http://www.blacklabor.org/?p=7938
http://www.blacklabor.org/?p=7030
ממה שקראתי, רוב האנשים שעוסקים בשאלה הזו מסתובבים בסופו של דבר סביב אותן נקודות, וכל אחד נותן דגשים משלו. אם אתה קורא משהו שכתב פעיל של הקשת המזרחית אתה יודע בערך מה הולך להיות כתוב שם, ואם אתה קורא משהו שכתב מישהו מהתנועה הקיבוצית (בסבירות גבוהה אשכנזי) אתה יודע בערך מה הולך להיות כתוב שם. אותו דבר אם הכותב הוא פעיל בכוח לעובדים, בשמאל הלאומי, התנועה הירוקה, שלי יחימוביץ' וכן הלאה.
אתה יכול להסכים עם הדובר או לחלוק עליו אבל דבר אחד בטוח – אף אחד לא יביא פתאום איזה הסבר חדש שיפיל אותך מהכיסא ויגרום לך לזרוק לפח את התיאוריה שלך ולאמץ את התיאוריה שלו.
הבעיה היא שיש בקרב "האידיאולוגים של השמאל" מאות או אלפי אנשים שיודעים (או חושבים שהם יודעים) מה גרם לבעיה ומה צריך בשביל לפתור אותה, וכמעט אפס אנשים שיודעים להוציא את החזון מן הכוח אל הפועל*.
ולכן הכותרת של מאמרך המשובח –
http://www.blacklabor.org/?p=32792
"השמאל והחברה האזרחית – ענקים בכנסים, גמדים בכנסת" עלולה להיות בסבירות גבוהה נכונה גם לכנס של המטה.
או כפי שכתבת:
"מה שחשוב הוא שעל-פי-רוב מה שנאמר בכנס לא מתממש. באנו דיברנו, והלכנו מבסוטים הביתה או למשרד."
בשביל לשמוע למה השמאל מנותק מהעם אני לא צריך להפסיד חצי יום של עבודה/משפחה ועשרות שקלים של נסיעה לת"א. אני רואה את זה כל יום באוטובוס, בשוק, באוניברסיטה וכן הלאה. בשביל מחקרים אקדמיים כמותיים לגבי עמדות פוליטיות במגזרים מסוימים (על כל המגבלות של ההכללה הבעייתית כמו "מה חושבים הרוסים" או "למה המזרחים שונאים את השמאל") – יש אינטרנט.
כמו שכתבת בצדק, ריבוי הכנסים האידיאולוגיים של השמאל בנושא "מצב השמאל – סיבות ופתרונות" – זה חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון.
http://www.youtube.com/watch?v=5P2jJdrz9bY
והסרט המלא עם כתוביות כאן
http://www.movinsane.com/play13.php?vid=107231
* אולי גם זה חלק קטן מהנתק בין השמאל ובין העם. עפ"י הסטיגמה הרווחת בציבור (ולא משנה אם היא נכונה או לא) "פעילי שמאל" הם אנשים שעוסקים בדיונים ברומו של עולם על מה שצריך לעשות כדי לזכות באמונו של העם, וכשהם כבר עוסקים במעשים זה לא "למען העם" אלא למען אחרים (פלסטינים, עובדים זרים, ואווזים מפוטמים).
24 במאי, 2011 בשעה 14:23
אתמול הייתי בישיבת המחנה הסוציאל-דמוקרטי,שקיומה נודע לי פה בע"ש.
באופן לא מפתיע ,מצנע אמר ביושר האופייני לו,שלדעתו הנושא הכלכלי חברתי אינו כה חשוב במערכת הפריימריז הקרבה.
שאלתי את הנוכחים ,מדוע המחנה הס"ד,המטה הס"ד,שלי הס"דית ופרץ הס"ד,אינם מוצאים דרך לפעולה ס"דית משותפת .
לא זכיתי לתשובה מנפתלי רז.
שאלתי מקורבת הבקיאה בנושא,מדוע יש ה"הולכים" על מצנע,למרות שהוא לא בדיוק ס"ד,אפילו לא מרחוק.
התשובה המפתיעה היתה,שכבודם של מנהיגי הפלגים הס"דים במקומם עומד,אבל הסיכוי שלהם הוא 6-7 מנדטים,בעוד שעם מצנע ,לעבודה יש סיכוי להתרומם ל17-20 מנדטים,ואז אפשרויות התמרון הס"דיות יהיו רבות יותר.
ידועה דעתי כתומך מובהק של שלי.
אבל מה דעתכם על הרציונל הזה של ס"דים תומכי מצנע?
24 במאי, 2011 בשעה 14:33
לאיתי,
לא הפניתי את השאלה אליך, אלא לטוכולסקי.
אני יודע שאתה בקי גדול בכל מה שנכתב ב"עבודה שחורה". יפה שהבאת קישורים למאמרים שלי, אבל אני לא מתרשם שרבים מפנימים את הניתוח והמסקנות שלי והם ממשיכים בשלהם – או שהם מקטרים או שהם מתמסרים לחלקת אלוהים הקטנה שלהם ומתעלמים מהתמונה הכללית. לכן, זהירות, מאמר נוסף בדרך.
אתה מזלזל במה שאנחנו במטה מנסים לעשות. זכותך. לא אענה לך מידה כנגד מידה, אם כי יש ביכולתי לעשות זאת. אני מודע לכך שעדיין לא הצלחנו לתרום הרבה לשיקום השמאל, אבל אנחנו עושים כמה פעולות שמיועדות לגשר על הבקע בין השמאל לשכבות העממיות. לא אפרט אותן כי הן רק בראשית הדרך. אינני ודע אם הן יצליחו ואינני נוהג להראות חצי או רבבע עבודה. אם אגיע למסקנה שאין יותר טעם, אהיה הראשון להודות בזה.
וחוץ מזה, גם העמקה והבנה רבים יותר בדברים שידועים לכאורה, יש לה ערך.
אתה מודיע בהחלטיות שלא כדאי לבזבז זמן וכסף על פגישות המטה. זכותך. אנא הסבר לי ברוב טובך על מה כן כדאי לבזבז זמן וכסף ואולי אשכיל.
24 במאי, 2011 בשעה 15:14
מיכאל
מצנע אדם במלוא מובן המילה אבל.. לא סוציאליסט ולא דמוקרט.
אורי
מסיבות לוגיסטיות (מרחק ומעמד) אני לא יכול לבוא לכל הפגישות של המטה, אני חושב שזאת התארגנות חשובה ומקוה לעזור שיהיה לה עתיד.
24 במאי, 2011 בשעה 17:24
אורי, הגעתי עד היום לכמה פגישות של המטה, לא רבות אבל באילוצי השעות העבודה והמרחק זה מה יש.
התחושה שלי בפגישות לא הייתה טובהף תחושה של עוד פורום שמנתח את עצמו לדעת, אבל לא התייאשתי כי האנשים טובים. רק שזה לא הולך לשום מקום. אחרי העזיבה של ברק הייתה פגישה טובה וגדולה וגם ממנה לא יצא עוד כלום. אורי המטה לא הולך לשום מקום ככה זה נראה, במצב של המדינה מה שעושה המטה נראה לא מספיק.
האמת אני קצת מיואש השבוע ולא בגלל המטה, גם לא בגלל מפלגת העבודה. השבוע נערכו בחירות באוניברסיטה העברית קמפוס לכולנו האיחוד בין חדש מרצ ואם תרצו החליטו לא להתמודד, לאף אחד כבר לא נשאר כוח היה ההסבר הכי מלומד ששמעתי על כך עד כה. מצד שני התנועה ארגנה עוד מסיבת יום סטודנט אלטרנטיבי בהשקעה ורצינות. מסיבות במקום חתירה לכוח פוליטי.
זה המצב של השמאל יאוש וחוסר אמונה ביכולת לכבוש את מוקדי הכוח. ואם זה מה שקורה אצל הרדיקלים אני לא רוצה לדבר בכלל על הקשקושציה עד מוות של הורדרדים.
המצב בקנטים וכמו שאני כותב פה מפעם לפעם, לי יש דרכון גרמני ולאן ללכת כשיהיה פה ממש רע, מה איתכם?
24 במאי, 2011 בשעה 17:44
מה אתה אומר טוכולסקי?
יש סיכוי שיקבלו אותנו באירופה כפליטים פוליטיים,נפגעי גזענות כלכלית-פוליטית?
24 במאי, 2011 בשעה 17:51
שוב לי יש דרכון, לגבי פליטים האירופאים לא ממש בקטע היום אז למי שאין דרכון יהיה קשה…
24 במאי, 2011 בשעה 18:26
ק.
תשתדל לא לומר את זה, יש בזה ריח של חוסר אונים.
24 במאי, 2011 בשעה 22:26
ק.
אחד השירים ששרה לי אמי היה "אנו באנו ארצה…"
זה הבית ואין בלתו.
וגם אם יש בבית כמה נחשים משתדלים לשופם ראש לפני שישופוני עקב (עיבוד לבראשית ג' ט"ו).
ולענין המתפתח בתגובות כאן. כחבר בעבודה שחורה ובמטה הס.ד. אני מודה ששני הארגונים הנכבדים אינם מי שיגרמו לאזרחי ישראל לבחור ממשלה ס.ד. בבחירות הקרובות.
אבל שני הארגונים עושים כמיטב יכלתם לחולל שינוי כלשהו.
חבל על מאמצים שמתבזבזים בבקורתנות (זה כמו צדקנות) שאינה מוליכה לשום מקום טוב.
24 במאי, 2011 בשעה 22:53
לקסי ועמית. הס"ד היא פשרה, אז אל תגידו אין בלתו. אני אוהב את הארץ, חי כאן, תורם כאן מספר דו ספרתי של ימי מילואים כל שנה ונאבק כאן, אבל אין לי אין בלתו דווקא כאן. ואני עדיין כאן אבל אני לא הולך ללכת עם הראש בתוך הקיר לנצח.
גם לכם אני ממליץ לא להיות דוגמטיים דווקא בנקודה הזו. המצב פה רע ונכון לרגע זה לפחות מתוך ניתוח קר, לא ההנהגה ולא אנשי השטח מבינים מכמה המצב רע וזה בדרך כלל מוביל למצב רע יותר.
א אני עוד פה נלחם ונאבק, רק שלי יש את היתרון של יכולת לקום וללכת ואני שוב שואל את כל האוברחוכמים, מחה אתכם?
24 במאי, 2011 בשעה 23:21
טוכולסקי,
ברגע שאתה מנפנף בדרכונך השני אתה מיד מייצר התנגדות רגשית אדירה אצל כל מי שאינו משוכנע שאתה צודק (שזה 95% מהציבור היהודי לפחות).
השומע הלא-משוכנע-מראש שלך אומר – תראו את השמאלנים האלה, הם מתיימרים להוביל את הספינה בדרך אחרת (מדינית, כלכלית), אבל ברגע שתתחולל סערה הם מיד יקפצו לסירת הצלה וישאירו אותנו לטבוע.
אם השומע הנ"ל הוא מעדות המזרח או עולה חבה"מ (כלומר אין לו את הפריבילגיה שיש לך) – הכעס עליך כפול ומכופל.
בתור מי שמנסים לעשות החייאה למושג הנשכח ששמו סולידריות, אנחנו לא יכולים להגיד לציבור "אנחנו איתכם, כל זמן שלא נהיה פה מחורבן מדי" כי מה שמשתמע זה – "לנו יש אופציה אחרת ולכם לא, נה לכם ונה לכם".
24 במאי, 2011 בשעה 23:50
אורי,
אני לא מזלזל במה שאתם מנסים לעשות, זה דבר חשוב מאוד, אולי הכי חשוב.
אני לא מזלזל בכלי ששמו תנועה על-מפלגתית. זה חיוני לצד פעילות תוך מפלגתית, ולצד פעילות באיגוד עובדים.
אבל אני מרגיש כמו טוכולסקי שיש מרחק אדיר בין הביטחון העצמי בידיעת הדרך האפקטיבית לגישור התהום ובין ההישגים הדלים מאוד בתחום זה.
המדד המעניין ביותר לדעתי אינו מספר החברים בעמותה או מס' הנוכחים הממוצע בכנס אלא אינדיקציות לכך שאכן מדובר בגוף שהצליח להיות מגוון ולכן להיות באמת על-מפלגתי ועל-מגזרי, שהרי אחרת מה הטעם בקיומו.
כידוע "השמאל הקלאסי" בנוי ברובו על מה שקימרלינג כינה המגזר האחוסלי (אשכנזים-חילונים-סוציאליסטים-ציונים, עם זיקה לתנועה הקיבוצית). קימרלינג גם טען בצדק שבימינו רוב האחוסלים וצאצאיהם הפכו לאחולים = אותו דבר בלי סוציאליזם (דוגמאות: ברק, חולדאי, דור מפריטי-הקיבוצים). אחוסלים אמיתיים כמוך וכמו דני גוטווין, לקסי ודליה הם זן הולך ונעלם.
אם המטה הס"ד היה מורכב מתמהיל הטרוגני של אחוסלים, פעילי הקשת המזרחית, חרדים מזרחיים (אמסלם ללום), מסורתיים וכיפות סרוגות, רפורמים וקונסרבטיבים, עולי אתיופיה וחבה"מ וגם פלסטינים אזרחי ישראל – הייתי מוריד את הכובע. אם המטה הס"ד מורכב רובו ככולו משמורות הטבע של האחוסלים (קבוצות שיתופיות, דרור ישראל, יסו"ד…) המצפים עד בוש שהמוני העם ילכו אחריהם, המסקנה היא אחת מהשתיים: או שהנוסחה שלך לא עובדת וצריך לתקן אותה, או שזו הנוסחה הנכונה אבל אתם לא האנשים המתאימים ליישום (ע"ע אחד העם על משה האידיאולוג לעומת אהרון המוביל הכריזמטי).
שאלת במה שווה לדעתי להשקיע זמן בכסף,
1. בפעילות שבונה כוח פוליטי כמותי ע"י פנייה שהיא במובהק לא-לשמאלנים-בלבד ולא למתי המעט בעלי התודעה הפוליטית המפותחת. הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן כוח לעובדים, ולמרות שזה שווה הרבה פחות – גם עבודה שחורה שתחגוג בקרוב יומולדת חמש. האתר הזה הוא אמנם "פעילות וירטואלית" אבל מגיעים אליו בכל חודש עשרות אלפי מורים, עוסים, רופאים, מאבטחים, נהגים ומלצרים שהסיכוי שיבואו להרצאה של דני גוטווין הוא אפסי. אמנם הם ממעטים להשתתף בטוקבקים ולכן הם "שקופים" אבל בעיני האתר הזה מיועד בראש ובראשונה בשבילם ולא בשביל פעילי שמאל שיש להם מדורות שבט אחרות כמו "העוקץ" או "חברה".
2. בפעילות שבונה בצורה מעשית מפלגה חדשה או מחנה בתוך מפלגה קיימת. מפגש מתנדבים של יחימוביץ', פרץ או (מה שלצערי חדל להתקיים) מלכיאור שווה את הזמן שלנו יותר מעוד כמה הרצאות מחכימות או מ"פרלמנט" שבו מקוננים על המצב והולכים הביתה מנוחמים מכך שיש בעולם עוד כמה אנשים כמוני.
לקסי, אני חושב שויכוחים פנימיים הם דבר טוב ובריא, כל עוד שומרים על טון ענייני ועל מינון סביר.
הרצון להציג החוצה אחדות שורות אל מול היריב מייצר משהו לא משכנע ולא בר קיימא.
25 במאי, 2011 בשעה 0:30
איתי,
יש הבדל בין חוסר אחדות בשורות לבין סדיקת שערות שלעתים שוררת כאן, לזו קראתי ביקורתנות.
יש בהחלט מקום להציג חילוקי דעות ענייניים, ומה ענייני ומה ביקורתני, עניין של הפרדה (רזולוציה), עניין אישי, עניין של טעם.
תיק"ו
25 במאי, 2011 בשעה 0:43
לקסי,
סדיקת שערות זה אם הייתי מתווכח עם פלוני אם צריך להעלות את שכר המינימום ל-58% או ל-65% מהשכר הממוצע, או אם היינו מסכימים על 50 גופים/שירותים שאסור להפריט ורבים שעות על ה-51.
ברגע שאדם חכם כותב מאמר מעולה על "קדחת הכנסים" של השמאל, ומקנח אותו בהזמנה לכנס שהוא עצמו מארגן – זה פשוט מזמין הצבת מראה מול פניו, שהרי גם הוא לוקה באותה הבעיה (kanesset על משקל "חצבת"?) כמו מושאי הביקורת שלו, אך הוא אינו מסוגל לראות זאת.
קל וחומר כאשר אותו אדם מנתח בצורה מופלאה את הבקע בין השמאל האחוסלי ובין כל יתר המגזרים באוכלוסיה (הקרויים בשפתו במונח המתנשא "השכבות העממיות") והפתרון שלו הוא קבוצה שרובה ככולה מאותו שיוך אתני/עדתי/א-דתי.
25 במאי, 2011 בשעה 6:33
איתי, המצב בקנטים והוא מחמיר לא על בסיס שנתי אלא על בסיס יומי. אני לא מנפנף ואני לא בא לאיים, אני פשוט עצוב עייף ומפוכח. אני נפגע רגשית מהטמטום, הזחיחות וקהות החושים של השמאל בישראל, נו מישהו מתחשב? אני גם לא מצפה להתחשבות שכזו.
אני מעצבן אנשים? קבוצות מסוימות? מצויין! אולי הם יתחילו לחשוב ולעשות משהו עם עצמם. אני לא רואה שדרך הפיוס וההתחנפות והביטול העצמי הביאה עד היום לאהבה והבנה גדולה עם מי שבוחרים להתנכר ולהתבדל על בסיס לא מעמדי.
25 במאי, 2011 בשעה 7:54
ק,
לפעמים אדם בא לעורר אנשים מתרדמתם ולזעזע ומשיג את זה.
לעתים קרובות יותר, אדם בא לעורר אנשים מתרדמתם ולזעזע והדבר היחיד שהוא משיג זה מטח ביצים סרוחות.
זה נפוץ במיוחד אצל אמני אוואנגארד, שמתיימרים לרענן את האמנים שבקונצנזוס, ומוכנים לשם כך לספוג את הטינה הרבה מצידו של הציבור הרחב שאינו מבין דבר באמנות.
אתה יכול להגיד שתפקידך בתור שמאל-אוואנגארד זה לנער את "השמאל השבע והאדיש". סבבה, אבל לא נראה לי שהנפנוף בדרכון באמת עושה את זה.
בדיוק כמו קמפיינים של ישראלים בשמאל הרדיקלי לחרם על מוצרים שיוצרו בהתנחלויות או לסרבנות שירות, התוצאה העיקרית היא העמקת הבקע שבין השמאל הרדיקלי ובין 99% מהציבור.
מנקודת המבט של מי שאינו בתוך הבועה שלך, מה שאתה תופס כ"צעד שנועד לזעזע" נתפס בתור התנשאות והתבדלות, בבחינת מה שנאמר בהגדה על הרשע "מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו".
נפנוף של אנשי שמאל בדרכונם הזר זה כר פורה לתשתית הסתה של אם תרצו ודומיהם. ראה לדוגמה את היחס שמקבל בציבור אברום בורג, פעם יור כנסת מוערך, מאז שהתחיל להתבכיין על קץ הציונות ונפנף בדרכונו הצרפתי.
25 במאי, 2011 בשעה 7:58
אם אתה רוצה דוגמה נוספת למצב שבו אדם בא "לזעזע את השמאל" ולגרום לאנשים להתפכח ומשיג בעיקר עוינות פרסונלית והתבצרות של אנשים בעמדתם, פשוט תחשוב מה עושה לך מאמר טיפוסי של הני זובידה.
בין התחנפות ולקקנות ובין "להכעיס" יש ציר ארוך, וכל אחד יחשוב מהו האופטימום בעיניו.
25 במאי, 2011 בשעה 12:18
איתי עוד לא הבנת אבל אני לא מנסה לזעזע אף אחד עם הדרכון, אני פשוט עצוב ומיואש. וכשאני עצוב ומיואש אני מתבטא כך. אני לא כותב על זה מאמרים כי אני תופ אתהמאמרים שאני כותב כפניה לציבור הרחב ולא רק לטוקבקיסטים הקבועים של האתר, לפעמים לנוכח הדיונים שמתפתחים אני רק מתייאש יותר ואז אני אומר את האמת הפשוטה שלי, שלאור הערכתי את המצב יכול להיות שיגיע היום שאני אבחר ללכת למקום אחר. אז נכון שבשביל הפטריוטים יורדים לארצות הברית ומנפנפים שם בדגלי ישראל זה בסדר ולא נגיד להם כלום כדי לא להרגיזאת המקופחים. אבל גם מה שאני מחליט בשביל עצמי זה בסדר.
הכעס שלי דרך אגב הוא לא על 99% מהציבור כפי שאתה מגדיר אותם, תכלס דווקא האחוז שקרוב אלי בחדלונו הוא מי שמייאש אותי.
25 במאי, 2011 בשעה 15:18
איתי,
לידיעתך.
אחת הפעילויות העיקריות שלי היא פגישות עם אנשים שאינם שייכים למגזר השמאלי המסורתי במטרה לצרפם למטה. הפירות עדיין דלים, אבל אני ממשיך לפעול בכיוון ויודע שזו עבודה כמעט סיזיפית עם סיכויי הצלחה לא רבים, אבל אני ממשיך בה. לקסי יכול לאמת לך את דברי.
מה שאני מארגן ל-2.6 אינו כנס מסוג הכנסים שנגדם יצאתי אלא פגישה בעלת אופי עיוני ליצירת הבנה מעמיקה יותר של הפרובלמטיקה האלקטורלית בישראל.
אתה מוזמן, למרות שתפסיד כמה שעות של עבודה ו/או משפחה, ואולי מראה העיניים יסייע לך לשפוט טוב יותר את מה שאנחנו עושים.
25 במאי, 2011 בשעה 23:48
לחמור ×œ× ×ž×¨××™× ×—×¦×™ עבודה . תמשיך לעקוב
תמשיך לעקוב טוכולסקי , זמנם של הטייקונים מגיע בקרוב לפולישוק . החל מפרק 5
26 במאי, 2011 בשעה 1:18
אורי,
שנינו עושים עבודות סיזיפיות למען אותה מטרה – אתה בדרכך ואני בדרכי.
אבל אני רוצה לשקף לך את מה שעולה מדבריך שלך:
מצד אחד – איש בודד שמסתובב בכל הארץ ומנסה לרקום ברית "מסוג אחר", עם אנשים שאינם במעגל השותפים הטבעי והקרוב שלו (אשכנזים-חילונים-קיבוצניקים/יוצאי קיבוץ-ציונים) בינתיים ללא הצלחה. המרקם האנושי של המטה (במובן של אנשים שממש עושים משהו, לא מי שמקבל מיילים או בא פעם למפגש) נשאר רובו ככולו הומוגני מבחינת השתייכות מפלגתית (העבודה), לאום (יהודים בלבד), יחס לציונות, עדה, יחס לדת (וגם מבחינת מיקום בציר שבין הרצוג-עיני לצ'ה גווארה).
מצד שני – אותו איש בודד מוביל בהצלחה מרובה מפגשים עיוניים מרתקים.
אז אולי המסקנה המתבקשת היא שאתה כהיסטוריון ואינטלקטואל עם נסיון ביד טבנקין יודע מצוין איך לעשות ימי עיון אבל אתה לא יודע לבנות את המטה כתנועה ציבורית שתהיה *באמת* על-מפלגתית ועל-מגזרית.
אז יש לך תיאוריה על איך לגשר על הבקע בין השמאל "הישן" לציבורים אחרים שאינם בשר מבשרו, אפילו כתבת אותה בספר, אבל אתה לא מצליח ליישם אותה אפילו ברמת המיקרו.
אני לא חושב שהבעיה היא באישיות שלך אלא בתיאוריה (אבחון+טיפול).
לפני שאתה עושה "תיקון כולל לישראל" אולי אתה צריך לתקן את התיאוריה על מה נשבר ואיך לתקן.
מהי התיאוריה הנכונה? אינני יודע, אבל אני מרגיש שאתה מאוד בטוח בצדקת דרכך (כמו רוב הפעילים האידיאולוגיים בימין ובשמאל) ולא מסוגל לראות שהתיאוריה פשוט לא עובדת.
הדבר היחיד שקשור לאישיות הוא הנטייה הטבעית של כל אחד מאיתנו לעשות מה שהוא מצטיין בו ולא בהכרח את מה שחשוב לעשות. הביקורת הזו דרך אגב נכונה ביחס אלי בדיוק כפי שהיא נכונה ביחס אליך. כפי שאתה נסחף אל מחוזות הכנסים העיוניים, אני נסחף אל מחוזות הברברת באינטרנט…
הנקודה היחידה שאני יכול להתגאות בה היא שאתר עבודה שחורה אחרי 5 שנים הוא ממש לא "מדורת שבט לאנשינו".
זה נכון גם מבחינת מגוון הכותבים והכותבות (מקדימה ועד חד"ש, הקשת המזרחית, התנועה הרפורמית, מסורתיים ודתיים) אבל בעיקר מבחינת הקוראים (רובם מגיעים מגוגל, הרבה מאוד מורים עו"סים ומאבטחים, עיתונאים ופוליטיקאים ממפלגות שונות).
מדורות שבט פנימיות יש לשמאל די והותר. גם גופים שעושים כנסים עיוניים מעמיקים בדגש ס"ד יש מספיק, בוודאי מנקודת מבטו של אדם עובד והורה לילדים.
דווקא תנועת המונים על-מפלגתית בסגנון שלום עכשיו או גוש אמונים היא דבר שאינו קיים ומאוד נחוץ.
אם היעד של המטה הוא לבנות דבר כזה, אני לא מרגיש שאתה בדרך הנכונה.
26 במאי, 2011 בשעה 7:41
לתקומה, חמור ראה אתכל העונה הראשונה, בואי נחכה, אולי את צודקת.
26 במאי, 2011 בשעה 10:28
איתי
גם את רומא לא בנו ביום אחד, מעבר להגיון שיש בדבריך חשוב לזכור שתנועות המוניות קמות מתוך חוסר הגיון.
ישנם המוני "יועצים" "אסטרטגיים" שמנסים למצוא מה מניע גלים אנושיים וכשהם מצליחים מידי פעם,
הם בטוחים שזה בזכות כישרונם ושוכחים שפורטונה עבדה פי שניים מהם.
26 במאי, 2011 בשעה 11:06
המהפכה הרוסית (האמת 2 המהפכות גם 1905 וגם 1917) לא פרצו בזכות התכנון המעולה והפעילות הענפה של ארגונים קטנים ונחושים. הארגונים ידעו לרחב על הגל במהפכה ה-2, יש לי הרגשה שפה אם מירצהשם תהיה מהפכה, גםאחריה לא יהיו פה קדרים מוכנים לפעולה, מכסימום יום עיון של המהפכה ואנחנו.
26 במאי, 2011 בשעה 12:52
לאיתי,
אחרי שקיבלתי ממך ציון נכשל, אני מחכה למועד ב'
26 במאי, 2011 בשעה 14:27
אורי,
אני לא מחלק ציונים, זה פשוט נוח לך להציג זאת ככה כדי לא להקשיב.
אם אתה לא מסוגל להתמודד עם ביקורת בונה מצד מישהו שהוא שותף ולא יריב, אז חבל. חבל על מאמציך ומאמצי חבריך שישפכו לשווא וחבל עוד יותר על הוואקום שימשיך להתקיים במישור שבו אתה ואני מנסים לפעול.
אילו אני הייתי מתכנס לתוך שיריון או יורה חיצים אל מול כל ביקורת שמופנית כלפי עבודה שחורה (ויש הרבה יותר קשות ממה שאתה שמעת ממני), לעולם לא הייתי מסוגל ללמוד מטעויות.
עמית,
נכון שאת רומא לא בנו ביום אחד, אבל אם אתה רואה מישהו שמנסה לבנות תחנת כוח ואחרי כמה שנים של עבודה אתה רואה שהוא בנה מפעל (מאוד מוצלח) לנעליים, הסיכוי שהמפעל הזה יהפוך עוד כמה שנים לתחנת כוח הוא די קטן.
27 במאי, 2011 בשעה 17:09
איתי
הבעיה היא שישנו הבדל בין טכנולוגיה לבני אדם.
בגלל ההבדל הזה קשה עד בלתי אפשרי לומר מה יצליח.
לכן אני תומך בכל סוג של פעילות כאשר היא מכוונת לבניה של סוציאל דמוקרטיה ישראלית (ואני מקווה שאתה צודק ולרשת יש השפעה גדולה).
כשמלאו לפיט סיגר 90 ראיינו אותו באתר DEMOCRACY NOW הוא נשאל מה לדעתו משפיע והוא ענה המון פעולות קטנות.
אני חותם בשתי ידיים על המציאות שאתה רוצה ואהיה מאושר אם תקרה היום/מחר/מחרתיים.
אני מעדיף להתכונן לריצת מרתון ולהתאכזב אחרי ק"מ 1 מאשר להתכונן למאה מטר ולמצוא את עצמי רץ ורץ.
27 במאי, 2011 בשעה 17:10
צ"ל "להתאכזב"
28 במאי, 2011 בשעה 5:13
עמית,
גם אני לא מתיימר לדעת מה יצליח.
ומצד שני אני חושב שהעמדה "אני בעד כל יוזמה המכוונת לבניה של סוציאל דמוקרטיה ישראלית" היא עמדה תמימה.
באינטרנט, אם יהיו 10000 בלוגים אישיים שמשדרים סוציאל-דמוקרטיה, זה יהיה נפלא. כי כל דובר/ת ימצאו לעצמם קהל קצת אחר.
לעומת זאת אם "רק" 10 קבוצות שונות ינסו להקים כל אחת בנפרד מפלגה סוציאלדמוקרטית, זו תהיה איוולת לשמה.
בלוג ומפלגה אלו צינורות שונים לקידום אותה הדרך.
על פי הצהרותיו, המטה הס"ד אינו מתכוון להקים מפלגה, אלא תנועה ציבורית על-מפלגתית. זה צינור מסוג שלישי.
תנועה כזו היא כלי מעולה וגם נחוץ – כי זו כניסה לנישה ריקה.
בניגוד לבלוגים ויוזמות להקמת מפלגות, אין לנו מקבילה ס"ד של שלום עכשיו, החברה להגנת הטבע או התנועה לאיכות השלטון.
אלו הן מטרותיו המוצהרות של המטה
http://www.blacklabor.org/?p=4749
עכשיו צריך לשאול האם ה"צינור" שנבנה בפועל באמת עונה למטרות, או שנוצר פה למעשה צינור מסוג רביעי – גוף שמארגן ימי עיון מצוינים המיועדים מראש לקהל יעד של מתי-מעט (עמדות ס"ד מראש, משכילים, בעלי זמן וכסף להגיע מכל הארץ לת"א בשעות אחה"צ בימי חול).
ר' ביקורת מפי יהושע בן משה שהיה במפגש שנחשב הכי מוצלח, וקיווה להרבה יותר מזה
http://www.blacklabor.org/?p=27338
חשוב לי להדגיש שגם הצינור הרביעי של ארגון ימי עיון הוא צינור חשוב.
הבעיה היחידה היא שכאלה צינורות כבר יש די והותר ביחס לגודלו של קהל היעד (ון ליר, חזן, אדוה, טבנקין, הגדה השמאלית…).
התועלת השולית בגוף נוסף שכזה מבחינת העצמת הכוח של הזרם הס"ד בישראל היא אפסית שלא לומר שלילית, משום שהזמן הוא משאב מוגבל.
28 במאי, 2011 בשעה 22:39
איתי
אני מסכים אתך +, שהסוציאל דמוקרטיה הישראלית צריכה גוף על מפלגתי בסגנון שלום עכשיו (וגם את כל הגופים הקטנים יותר שהיו ופעילים בתחום).
אבל יש הבדל מהותי בין הסוציאל דמוקרטיה הישראלית לסמול הקלאסי.
אנשי ימין ושמאל אתה מזהה ב-30 שניות שיחה, לא כך כשמדובר בדעות כלכליות.
אחת הסיבות לדברת האין סופית בחוגינו היא בדיוק זאת, כי ישנם הרבה שלא מבינים מדוע יצחק הרצוג נחשב ניאו-ליברל.
בכל מקרה אני מקווה מאוד שגוף כזה יצמח בקרוב ולדעתי אם יהיה לו הד בכנסת נראה גם שינוי משמעותי בציבור.
28 במאי, 2011 בשעה 23:47
עמית,
הסיבה העיקרית לדברת היא שרובנו אנשים של דיבורים ולא של מעשים (ר' תגובה 29 והקישור ליוטיוב בתגובה 9). דיבורים כולל מטוקבקים ועד הרצאות מלומדות בימי עיון. אלו ואלו אינם בונים כוח. הם יותר מענה לצורך חברתי-אינטלקטואלי של המשתתף.
על כל אסתי קירמאייר אחת שעושה מעשים בתוך מפלגת העבודה תוך בליעת צפרדעים שאני לא הייתי מסוגל לבלוע, או (בקצה השני של הסקאלה) אסמא-אגבארייה זחאלקה שמקימה מפלגת שמאל רדיקלי ולא מתייאשת, יש מאות ואלפי אנשים שעוסקים בצורה נמרצת כל השנה בבניין הכוח של ישראל ביתנו, הליכוד, שס והאיחוד הלאומי (וגם קדימה). כל זה מתודלק בכסף גדול של בעלי הון מהארץ ומחו"ל, שלסוציאליסטים פשוט אין.
רובנו פשוט מחכים שמישהו כבר יקים את "מדינת רווחה עכשיו", אנחנו נשמח להיות חיילים שלה, אבל אין לנו זמן כסף ויכולת להיות הגרעין שיוביל אותה. לאורי יזהר יש כנראה יותר זמן פנוי, והלוואי שיהיה לי מרץ כמו שלו כשאהיה בגילו. הוא ראוי לשבח על כך שהוא מוכן להיות חלק מאותו גרעין מייסד, אבל אני סבור שמשהו בשיטת הפעולה שלו דורש תיקון מהותי, אחרת זה "פול גאז בניוטרל".
עכשיו תגיד לי כמו לקסי "לא חוכמה לתת עצות מרחוק, תבוא ואז תוכל להשפיע" – אבל הדברים לא עובדים ככה. כשם שאורי יזהר יודע שאין לו הרבה יכולת לחבור ל"מחנה סוציאלדמוקרטי" שהקימו נפתלי רז ושות' כדי לשנות אותו מבפנים, קל וחומר שאני לא ממש אוכל להשפיע בנוכחות בפגישה או שתיים או חמש על גוף שמטבע הדברים מונה אנשים שמסכימים בגדול עם אורי לגבי הדרך.
29 במאי, 2011 בשעה 12:52
הפרטה=מולידה ×˜×™×™×§×•× ×™× ×•×ž×¡×¨×¡×ª כלכלית הס"ד
לאיתי,
ציינת משהו חשוב:"בניין הכוח של ישראל ביתנו, הליכוד, ש"ס ,האיחוד הלאומי וקדימה מתודלק בכסף גדול של בעלי הון מהארץ ומחו"ל, שלסוציאליסטים פשוט אין."
ומדוע אין מימון לסוציאליסטים?
כי כל כספי הציבור,ההסתדרות והמדינה,ניתנו במתנה לפושעי ההפרטה.
במילים אחרות,השמאל ברוב בוגדנותו,מסר חינם אין כסף,את השליטה הכלכלית והפוליטית(מימון המשת"פים ) לידי נוכלים.
עכשיו בוכים שאין מימון לסוציאליסטים…….
30 במאי, 2011 בשעה 8:16
סוציאליסטים כמו כל מי שמאמין בדמוקרטיה ולא נותן לה מס שפתיים ממנו את עצנמם בעצמם באמצעות מסי חבר ופעילות ישירה.
צריך מפלגהעם חברים שמשלמים מסי חבר ופעילים בסניפי המפלגהבה יש דיונים דמוקרטיים ועיתון של המפלגה בו דנים בסוגיותמרכזיות ומציגים את הדברים בלי פילטר השקרים של שלטון ההון.
אפשר לחפש אלף ואחת דרכים לעקוף את זה אבל פשוט אין. וכל ניסיון לעקוף את זה הסתיים באסן כמו הניו לייבור של בלייר. אין תחליף לעבודה השחורה, אין תחליך לאינטרקציה, אין תחליף לסניף עם חוגי המפלגה ותנועת הנוער והדיון.
30 במאי, 2011 בשעה 11:40
×œ× ×ž×¡×¤×™×§ מיסי חבר
גם בגרמניה המסודרת עם סניפים ועיתונים ותנועות נוער,חלק חשוב של מימון הפעילות הזאת בא מהקרנות של האיגודים המקצועיים החזקים.
בזמן מפא"י,היו סניפים ועיתונים ותנועות נוער ,אך כל זה מומן גם על ידי חברת העובדים ובנק הפועלים.
היום הכל ניתן במתנה לטייקונים ,והמפלגה נאלצת למכור את כל הסניפים ,וכל פעילות שעולה כסף.
ללא סניפים,אין מפלגה.
יש רק מיזם בחירות(ממומן טייקונים),וחבורה של חברי כנסת המחוייבים רק לטייקונים ול"ביתם".