מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
השמאל והחברה האזרחית – ענקים בכנסים, גמדים בכנסת
כנס מוצלח בנושא שירותי הבריאות בנגב מעורר מחשבות בנוגע לתרומתם המעטה של כנסים לשינוי המצב החברתי, שלא לומר תרומתם לשימור המצב, בשל היותם מוקדים לריכוז אנרגיה וזמן של פעילי שמאל
מאת: אורי יזהר
אופנת הכנסים כבשה את ישראל. דומה שכל שבוע יש כנס רב משתתפים נכבדים על נושא בעל חשיבות ציבורית. כמי שהשתתף כשומע בכמה וכמה כנסים נראה לי שיותר מכל אלה אירועי סטטוס, חלקם שנתיים וחלקם חד-פעמיים. מביאים כמה מומחים לבעיה הנידונה, כמה. פוליטיקאים וכמה סלבריטיס, ומארגנים כנס.
רוב הדוברים באים לכנס אם מפני שלחצו עליהם, או, וזה הנפוץ יותר, בגלל רצונם שיראו אותם (שופוני) כמי שאיכפת להם מהנושא הנידון. יש גם מי שבאים כי איכפת להם באמת, אבל דומני שלא אטעה הרבה אם אומר שאלה הם מיעוט. בכנס עצמו יש הרבה סעיפים והרבה דוברים ולכל אחד מוקצות מספר דקות. רק לפותח/ת הכבוד או לפוליטיקאים בכירים נותנים מספיק זמן להציג את משנתם, שהיא לעיתים קרובות עתירת מליצות לא מחייבות. נאמרים בכנס דברים רבים, חלקם דברי טעם וחלקם שטויות. וזה בכלל לא חשוב. מה שחשוב הוא שעל-פי-רוב מה שנאמר בכנס לא מתממש. באנו דיברנו, והלכנו מבסוטים הביתה או למשרד. מה שקורה לאחר מכן לא ממש מעניין.
דוגמה בולטת הם דברי שר האוצר יובל שטייניץ באחד מכנסי שדרות נגד העובדים הזרים שלדבריו אז הם הגורם העיקרי לפער בין העשירים לעניים, כי הם מתחרים בעובדים חסרי ההשכלה בשוק העבודה הישראלי וגורמים להורדת שכרם. ומאז, וודאי כולם ראו, נעלמו הזרים משדותינו ורחובותינו… שטייניץ אומר דבר אחד ובמציאות פועלים כוחות אחרים, בעלי אינטרסים, חזקים יותר. מגרשים כמה זרים בקול תרועה גדולה אבל בעלי חברות התיווך למיניהם, שמרוויחים אלפי דולרים על כל זר מיובא, ממשיכים את יבוא הזרים בשיטת הדלת המסתובבת.
הסיבה העיקרית לכך שגם אחרי כל הכנסים הרבה לא משתנה היא הנתק שקיים בין החברה האזרחית לשלטון. פעילי החברה האזרחית שייכים ברובם למגזר החילוני-ליברלי ואילו השלטון הנוכחי בישראל נשען על האלקטורט הימני הקבוע – החרדי, הרוסי, המסורתי והדתי לאומי. הוא לא תלוי במגזר החילוני-ליברלי ונותן לו להתעסק בעמותות הרבות שהקים ולחשוב שבאמת הוא מביא את השינוי החברתי. לא מיניה ולא מקצתיה. רק לעיתים רחוקות העמותות עושות משהו שחורג מהנצחת המצב הקיים. בדרך כלל הן רק מקזזות במקצת כמה מהעוולות הבולטות ביותר, כך שאפשר יהיה להמשיך ולחיות עמן. האפקט הפוליטי של העמותות הוא מיזערי, אם הוא בכלל קיים. גם המחוקקים החברתיים של השמאל לא הצליחו להביא לשינוי אלקטורלי משמעותי. הנזקקים מקבלים את מה שיש להם לעמותות ולמחוקקים לתת, אומרים תודה רבה וממשיכים להצביע למפלגות ימניות.
הברית בין הימין הפוליטי והמדיני לבין המגזר המזרחי-מסורתי מודגמת היטב ברשימתו הקצרה של משה פוקסמן-שעל, סגן ראש מרכז בגין, “האצ"ל: ישראל השנייה" (הארץ 26.4.2011). ברשימה זו אומר פוקסמן-שעל כי באצ"ל, בשונה מהפלמ"ח ההומוגני מבחינה עדתית, לחמו יחד עולי בית"ר מאירופה יחד עם לוחמים שעלו מארצות המזרח. לוחמי האצ"ל, הוא כותב, היו "ישראל השנייה", ולא אליהם התכוון חיים גורי כאשר כתב על "יפי הבלורית והתואר". לוחמי האצ"ל המזרחים הרגישו "בבית" בתנועת החירות שירשה את האצ"ל, והיוו "מנוף אלקטורלי, שהלך והתעצם עד שבמאי 1977 התנועה נהפכה למפלגת השלטון”. גם הלוחמים הדתיים השפיעו על אופי התנועה ומשכו אליה דתיים רבים. “ברית זו שנוצרה בין המזרחיים, הדתיים והימין במחתרת, נהפכה לכוח הדומיננטי בישראל מאז המהפך ועד ימינו אנו". גם אם נזכור שהיו צעירים מזרחיים ופלוגה דתית בפלמ"ח, אין ספק שפוקסמן-שעל צודק. זו המציאות. ואל הברית הזו מצטרף רוב המגזר של דוברי הרוסית, המצביע עבור מפלגות ימניות, בעיקר מפלגתו של ליברמן, וכן החרדים למפלגותיהם והרוב הגדול של הדתיים הלאומיים.
המגזר החילוני ליברלי, האשכנזי ברובו, על מפלגותיו העיקריות, העבודה בעבר וקדימה היום, לא בחן לעומק, מאז 1977, את הגורמים לאבדן הרוב וההגמוניה שלו ולא פיתח כל אסטרטגיה כיצד לגשר על פני הבקע שנוצר בינו לבין רוב החברה הישראלית וכיצד להעביר חלקים גדולים של החברה הישראלית מהימין הפוליטי אל השמאל. זו הבעיה האסטרטגית העיקרית של השמאל בישראל, הרבה יותר מכל התמודדות כזו או אחרת על ראשות מפלגה זו או אחרת.
אבל אנשי המגזר החילוני-ליברלי, כולל הפעילים החברתיים הבאים מתוכו, אנשים טובים כולם, בוחרים לעסוק בדחוף ובמציק כרגע ולא מתכווננים אל הטווח הרחוק. ואם יורשה לי להוסיף הערה של בעל עניין, הרי הפגישה הקרובה של המטה הסוציאל דמוקרטי ב-2.6, מיועדת לעסוק בבקע הזה ולנסות להתוות עקרונות להתגברות עליו.
תגיות: אורי יזהר, אשכנזים, גוש-הימין, גוש-השמאל, הליכוד, המטה-הסוציאל-דמוקרטי, חברה-אזרחית, חרדים-חילונים, ישראל-ביתנו, מזרחים
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
16 במאי, 2011 בשעה 15:05
וזה לא נגמר שם, כנסים במקום חברי כנסת, עמותות במגזר השלישי במקום מפלגות, עצומות אינטרנט במקום עבודה ברחוב ושיח עם עצמנו ועם גורמים דומים לנו בחו"ל במקום ניסיון לכבוש את דעת הקהל…
18 במאי, 2011 בשעה 22:22
מאמר מעולה
19 במאי, 2011 בשעה 0:13
מה? מאמר שלם על כך שהכנסים משתקים את השמאל, ובסופו הזמנה לכנס?!
19 במאי, 2011 בשעה 0:52
איציק, יפה אמרת.
אולי הכלל צריך להיות "כנס הנוגע לבניית מפלגה חדשה או למחנה בתוך מפלגה = שווה לבוא. כנס של הרצאות – אפשר לקרוא על זה באינטרנט"
ואפשר גם להמשיך:
א. מלבד מיליארד הכנסים, סימפטום נוסף של אותה המחלה הוא ריבוי הארגונים החברתיים והתנועות הציבוריות. עוד ועוד עמותות שמשקיעות אנרגיה רבה בתחזוקת העמותה ובהצדקת קיומה, וככה אין התגבשות של כוחות לכדי 2-3 גופים המוניים.
ומה עושה מס"ד? מקימה עמותה
http://www.blacklabor.org/?p=28471
ב. המאמר מדבר על הנתק הכרוני בין המגזר האחוסלי (אשכנזים-חילונים-סוציאליסטים-ציונים) ובין רוב הציבור בארץ ועל הירידה בכוחו, גם מסיבות שלא צוינו פה במפורש כמו הגזענות, גלי העלייה הגדולים, או הפיכתם של רבים מהאחוסלים וצאצאיהם לאחולים (שזה אותו דבר בלי סוציאליזם, למשל יוצא הקיבוץ אהוד ברק).
על כן היית מצפה שאם כותב המאמר היה באמת עולה (לאחר הפקת לקחים אמיתית וגיבוש אסטרטגיה) על מפתח מופלא שמאפשר לפתור את הבעיה הזו, הוא היה עומד היום בראש חבורה גדולה שיש בה נציגים דתיים-לאומיים, מסורתיים-מזרחיים, יוצאי חבה"מ, אתיופים וכן הלאה, *** בהתאם לאחוז שלהם באוכלוסיה ***, ואולי אפילו סוציאל-דמוקרטים לא ציונים – דהיינו חרדים וערבים).
זה רחוק מלהיות המצב, ועל כן או שהתיאוריה של אורי יזהר על "מה שצריך לעשות" פשוט אינה עובדת, או שהיא תיאוריה מצוינת אבל צריך אנשים אחרים כדי להוציא אותה מן הכוח אל הפועל.
בכך הוא לא שונה מאלפי פעילי שמאל שיש להם תיאוריה על "מה שצריך לעשות" ובסוף ממשיכים להסתובב במעגלים של אנשים שכמעט כולם מאותו לאום/עדה/אמונה דתית (או אי אמונה) כמוהם.