חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

תיזות על השמאל הישראלי

נושאים דעות, פוליטי ב 23.07.08 6:05

אורי יזהר מנתח את מצבו העגום של השמאל הישראלי. בנוסף, הוא מציע כמה הצעות ליציאה מהמשבר. הנושא חשוב כיום, כאשר ישנו דיון ער על הקמת מפלגה סוציאל דמוקרטית חדשה

אורי יזהר

תיזות על השמאל הישראלי

 

* מבט בוחן המופנה אל השמאל הישראלי העכשווי מעורר עצב עמוק. המדינה במצב חמור, כמעט התפוררות, אבל השמאל הקיים אינו רלוונטי, אינו מבין את המציאות ואינו עושה כמעט כלום כדי לשנות את כיוונו של התהליך.

* השמאל הציוני, שהוביל את תהליכי ההתיישבות ובניין החברה היהודית בארץ-ישראל ואת הקמת המדינה וביסוסה, מצוי היום בשפל המדרגה, הן כמוביל אידיאולוגי והן ככוח פוליטי. מכוח מוביל שמנה כ-60 מנדטים בשנות החמישים והשישים (מפא"י אחדות העבודה ומפ"ם), ירד השמאל הציוני לדרגת כוח משני המונה 24 מנדטים (העבודה ומרצ) וצפוי לרדת עוד ולהיות כוח זוטר, סרח עודף של הימין הלאומני והדתי ושל המרכז האמורפי.

 

א. מצב המדינה – חמור

* מצב המדינה חמור. מערכות חיוניות מפגרות אחרי הצרכים או שאינן מתפקדות כראוי: מערכת החינוך מידרדרת, המערכת הפוליטית מפוצלת מאד ואינה יציבה, השיח הציבורי מקוטע ורדוד עד אימה, המנהל הציבורי מסורבל ולא יעיל בחלקו הגדול, השחיתות חוגגת, מערכת אכיפת החוק חלשה מכדי להתמודד עם הפשיעה הגואה, החינוך מידרדר, ההשכלה הגבוהה בסיכון לאבדן מצוינותה, פיתוח התשתיות איטי מדי, מערכות ההגנה על הסביבה אינן משתלטות על המזהמים והפוגעים בנוף, מערכות הרווחה נשחקות, ועוד כהנה וכהנה ליקויים.

ניתן לומר שהמדינה מצויה במצב של כשל רב-מערכתי או קרוב לזה. יש מאמצי תיקון, אבל הם חלקיים ואינם מספקים, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.

* העימות האלים עם הפלשתינאים נמשך, וגם אם יש בו הפוגות, איננו רואים את סופו. עוד לא הגענו לעימות האמיתי עם המתנחלים שיצטרכו להתפנות אם יהיה הסדר. תושבי הנגב המערבי אינם זוכים להגנה ראויה בפני הירי של הרקטות והפצמ"רים מרצועת עזה שעלול להתחדש בכל יום.

גם סכנת המלחמה הגדולה עוד לא חלפה. החיזבאללה אורב מצפון. המו"מ עם סוריה נמצא רק בראשיתו ואין לדעת מה יצא ממנו.  שלא לדבר על האיום האירני. לא בטוח שישראל תדע לשלב תבונה מדינית עם איתנות ביטחונית שהם הכרח להשגת כל הסדר יציב באזורנו.

* הממלכתיות הישראלית מתערערת. החברה הישראלית שסועה למגזרים שבחלקם עוינים זה את זה והשסעים אינם מתאחים.

* לרוב אזרחי ישראל אין אמון במוסדותיהם הפוליטיים ובהנהגה הפוליטית. הם חשים כלפיהם ניכור עמוק ובחלקם אף מיואשים מהמדינה.

* זהו מצב מסוכן מאד עבור הדמוקרטיה הישראלית, מצב שיוצר כמיהה ל"איש חזק" שיעשה סדר. וכאלה מצויים כיום רק במאגר של הימין, אם בכלל. קל לתאר מה יביא לנו משטר אוטוריטארי של גורמים ימניים.

 

ב. השמאל אינו רלוונטי

* השמאל אינו מתמודד עם מציאות זו, אינו מסמן נתיב ואינו נוטע תקווה בלב הנבוכים והמיואשים.

השמאל אמנם נאבק נגד תופעות שליליות, אבל רק במישור הסימפטומים, מבלי לחתור לעומק, למצוא את השורשים והמקורות ולתקן מן היסוד.

* הרבה קולות ורעשים עולים מכיוונו של השמאל, הרבה עשייה כביכול נראית שם – הצעות מדיניות, חקיקה חדשה ותיקוני חקיקה, פעילות של ארגונים חברתיים, עתירות לבג"צ בנושאי זכויות האדם, ומה לא. אבל אין בכל אלה כדי להוציא את השמאל הישראלי משוליותו ומעליבותו.

 * השמאל הישראלי מפוצל לשמאל מדיני ולשמאל חברתי כאשר הקשר ביניהם רופף מאד. השמאל המדיני מבטא בעיקר את המגזר החילוני-דמוקרטי, שברובו אינו שותף למגמה לכונן מחדש מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית.

* השמאל החברתי, למרות כל מאבקיו המתוקשרים למען העניים והעובדים והישגיהם המסוימים, רק מזדנב מאחרי מצעד ההון הגדול אל פסגות השליטה בחברה ובמדינה, ומנהל נגדו מלחמת מאסף. אין לו תשובה ראויה, לא תיאורטית ולא מעשית להגמוניה האידיאולוגית של הקפיטליזם.

* תפיסותיו של השמאל המדיני – הצורך בסיום הכיבוש ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים – מחלחלות אל הציבור הרחב, אבל הרוב הגדול של אותו ציבור אינו סומך על השמאל שיביא לפתרון מדיני נכון שגם ישמור על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. הפרדוקס, או שמא האבסורד, הוא, שהציבור סומך יותר על הימין והמרכז שיגשימו את המדיניות של השמאל, מה שאינו אפשרי, כמובן. ולשמאל אין תשובה למצב אבסורדי זה. 

במשפט אחד: השמאל ממולכד: סוציאל-דמוקרטיה דוחה את השכבות המבוססות, מתינות מדינית וביטחונית דוחה את השכבות העממיות, המסורתיות, הנוטות לימין. כל הניסיונות לחבר בין שתי המגמות לא הצליחו עד כה.

הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". לא קירבה את השכבות הרחבות של העובדים והמעמד הבינוני הנמוך לשמאל. הם לא האמינו שיש בה יותר מאשר גימיק לבחירות. גם ה"אסטרטגיה של העובד הסוציאלי" או "הלוחם החברתי הבודד" כפי שניסו אותה יאיר צבן, תמר גוז'נסקי, רן כהן וכעת גם שלי יחימוביץ', לא הייתה אפקטיבית בעבר בעיצוב פני החברה הישראלית, ולא תהיה כזאת גם בעתיד.

* השמאל, ארגונים ואנשים, כותב הרבה ומדבר הרבה, אבל הדברים נשארים בעיקר בחוגיו, אינם מגיעים לרובו של הציבור הרחב ואינם משנים הרבה. רבים מתמכרים לביטוי וסבורים שאם התבטאו, אז גם פעלו. יש לנו שמאל אקספרסיבי יותר מאשר שמאל אפקטיבי.

* ההתבטאויות של השמאל – מאמרים בעיתונות, פאנלים וימי עיון, בלוגים ופוסטים באינטרנט, הפגנות, עצומות, מופעים, מיצגים, התכתבויות עם פוליטיקאים, ועוד כיוצא באלה – יוצרות דימוי של "אקשן" ונותנות פורקן לרגשות אי נחת ותסכול יותר מאשר משנות מצב מיסודו. הרעש גדול וההישגים קטנים.

* השמאל הישראלי מחולק לסקטות נפרדות, גדולות וקטנות, שלכל אחת מהן חלקת אלוהים קטנה משל עצמה שאותה היא מטפחת. אין ראייה כוללת של המצב. הרסיסים אינם רוצים או שאינם יכולים להתלכד בכוחות עצמם. אין מי שיאחד כוחות. הפיצול הזה מסייע לימין להשליט את מדיניותו.

במצב של אנרכיה או כאוס, כל אדם וכל קבוצה דבקים בתפיסות ובפרקטיקות שמוכרים להם והיו אפקטיביים בעבר. זה נותן תחושת ביטחון סובייקטיבית, אבל לא מוביל לשום מוצא מן המצב הכאוטי.

* העשייה הפרטנית שהשמאל החברתי מתמסר ומתמכר לה אינה מצליחה להטות את החברה והמדינה מהנתיב ההרסני בו הן הולכות: הפרטה קיצונית, פערים מתרחבים, התערערות הממלכתיות הישראלית, המשך ההתנחלויות והעימות האלים והממאיר עם הפלשתינאים (שלא הסתיים עם הרגיעה הזמנית ברצועת עזה). עשיית מיקרו מביאה לתוצאות מיקרו והמצב בינתיים ממשיך להידרדר.

* רבים בשמאל החברתי מוצאים ניחומים בהתחזקות החברה האזרחית וארגוני המגזר השלישי. פעילות של ארגונים וולונטאריים בתחום החברתי היא מועילה, אבל אין בכוחה לבוא במקום פעילות המדינה.

החברה האזרחית אינה מסוגלת להתגבר בכוחות עצמה על פעולת מנגנוני השוק ועל המדיניות הכלכלית המיטיבה עם בעלי ההון. היא יכולה רק לקזז אותם במקצת. בפועל, החברה האזרחית על שפע ארגוניה מאפשרת לסדר החברתי המעמדי-פערי להימשך, כי נותנת אשליה של תיקון.

* גם מערכות המשפט והחינוך לא יביאו לשינוי חברתי של ממש. מערכת המשפט הישראלית אפקטיבית רק בנושאים של זכויות אזרח ונמנעת מפסיקה מתקנת בתחום הזכויות החברתיות.

מערכת החינוך יכולה לקדם עד גבול מסוים את בעלי ההישגים הנמוכים, אבל היא אינה מונעת מהשוק ומהאוניברסיטאות להעלות עוד יותר את רף ההתקבלות למקצועות עתירי הכנסה ויוקרה, כך שהפער נשמר. מערכת חינוך בדרך כלל משעתקת את המבנה החברתי ולא משנה אותו.

* קיומה של חברה איכותית וחזקה, עם פערים מצומצמים ללא מצוקה ועוני ועם תחושת סולידאריות מחייב כתנאי הכרחי מערכת פוליטית יציבה ואפקטיבית ומנהל ציבורי יעיל. ואלה, כידוע, אינם מצויים בישראל של היום.

* המפלגות הנחשבות "שמאל", מפלגת העבודה ומרצ, הן מפלגות שוקעות, חסרות חיות וחיוניות, מפלגות של שאריות מגזרים, מפלגות המתרפקות על עבר מפואר ואינן מודעות לעליבותן שבהווה. בבחירות הקרובות לא צפויה התחזקות משמעותית שלהן. תחזית של היחלשות נוספת היא ריאלית יותר.

* אין מנהיגות לשמאל. יש לו בעיקר עסקנים ומנהלים, אבל לא מנהיגות. כל פעם מופיעה הבטחה חדשה ולאחר זמן קצר מכזיבה. הרשימה ארוכה והדוגמאות ידועות.

יש כמה אמנם פוליטיקאים אידיאולוגיים בשמאל, אבל אלה פוליטיקאים של מיתר אחד, לכל היותר שני מיתרים, בעוד שהחברה הישראלית נזקקת לתיקון בכל התחומים, תיקון כולל.

 

ג, השמאל והפרובלמאטיקה של הזהות

* בישראל של היום אין ולא יכולה להתקיים התארגנות פוליטית אפקטיבית על בסיס מעמדי טהור. הפוליטיקה הישראלית העכשווית היא קודם כל ובעיקר פוליטיקה של זהויות. וזאת בגלל העימות המתמיד עם הפלסטינים ובגלל השסעים החברתיים-תרבותיים המפלגים את החברה הישראלית. כוח פוליטי אפקטיבי יכול להתקיים רק אם הוא מתבסס על זהות קולקטיבית כלשהי, קיימת או חדשה. הגורם המעמדי הוא רק מרכיב אחד ביצירת המפה הפוליטית. זו עובדת חיים שלשמאל אסור להתעלם ממנה. ההתעלמות מובילה לשוליות פוליטית.

(למי שתוהה על הקביעה שלעיל אזכיר את הבחנתו של מארקס בין "מעמד כשהוא לעצמו" ו"מעמד עבור עצמו". הראשון הוא קבוצת אנשים בעלי מיקום דומה במערכת הייצור, אבל ללא הכרה מעמדית. השני הוא קבוצה בעלת מיצב חברתי דומה, עם הכרה מעמדית. ההכרה המעמדית היא זהות קולקטיבית. היא התפתחה במדינות הומוגניות יחסית מבחינה אתנית, כמו מדינות מערב אירופה במאה ה-19 ועל יסודה קמו המפלגות הסוציאליסטיות והסוציאל-דמוקרטיות הגדולות. בארצות הברית מעמד העובדים לא הגיע להכרה מעמדית שלמה בין היתר בגלל הפיצול האתני שלו, קודם כל בין לבנים לשחורים, וגם בתוך הלבנים – אירים, איטלקים, סקנדינבים, פולנים, אנגלו-סכסים, יהודים, היספאנים, ועוד. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שלא קמה שם מפלגה סוציאליסטית חזקה.)

* חשוב לזכור כי כאשר קיים קונפליקט בין זהות מעמדית לזהות אתנית, לאומית או עדתית, הזהות האתנית גוברת על המעמדית. המרקסיזם הקלאסי לא תפס כראוי את כוחה של הלאומיות, מה שגרם לכישלונו הגדול של האינטרנציונל השני, שבמרכזו עמדו מפלגות מרקסיסטיות, במניעתה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר הפרולטריון הגרמני והפרולטריון הצרפתי, שהיו מאוגדים במפלגות סוציאליסטיות חזקות, יצאו בשיר על שפתיהם לטבוח זה את זה לקריאת ממשלותיהם – הבורגנית בצרפת והקיסרית בגרמניה. הסולידריות של הפרולטריון לא עברה את הגבולות המדיניים ומפלגות האינטרנציונל השני התפלגו אחרי המלחמה למפלגות קומוניסטיות וסוציאל-דמוקרטיות.

*כדי שהשמאל יהיה רלוונטי למציאות הישראלית הוא צריך לתת תשובה לבעיות הזהות הישראלית, זו שהתערערה מאז מלחמת יום הכיפורים.

* למרבית הצער, לשמאל אין תשובה רלוונטית לשאלות היסוד של הקיום היהודי בישראל: מי אנחנו, מה אנו עושים כאן ולשם מה אנו קיימים כאן. במקום לנסות ולחפש תשובה שתנסח מכנה משותף, יש בשמאל מי שמקדשים את הרב-תרבותיות ומסייעים בכך להנציח את הפיצול והחולשה. אחרים פשוט מתעלמים מהפרובלמאטיקה ומשאירים את מתן התשובה לימין.

* לימין הלאומני והדתי יש תשובות לשאלות  היסוד של הזהות והמשמעות של קיומנו כאן. הן מתאפיינות בהתבדלות מ"הגויים" ובגישה קורבנית-כוחנית כלפי הערבים. תשובות אלה אינן מקובלות על השמאל ואף מקוממות, אבל בהעדר תשובות משל עצמו אין השמאל מסוגל לשכנע את רוב הציבור להאמין בו ולתמוך בו. וגם אם הימין אינו בשלטון היום, הרי בשעת משבר קשה הוא עלול לגרוף אחריו את רוב הציבור ולהשליט כאן משטר ומדיניות הרי אסון.

* השמאל מזוהה עם אינדיבידואליזם חסר רסן והקולקטיביות מזוהה דווקא עם הימין. אלה הנחשבים הוגים של השמאל אינם מבינים כי נטישת הקולקטיביות הציונית-סוציאליסטית פינתה את הדרך להשתלטות הקולקטיביזם הימני – הלאומני והדתי. רוב היהודים בישראל נוטים יותר ויותר לעבר שימוש בסמלים מסורתיים להגדרת זהותם. מיעוט גדול מגדיר את עצמו במונחים אוניברסאליים או קוסמופוליטיים והישראליות הולכת ונשחקת.

* הנאורות הישראלית, בת תרבות המערב, הולכת ונסוגה מפני גלים אדירים של אירציונאליות השוטפים את החברה הישראלית – דת מתחזקת, מיסטיקה, אמונות טפלות, ניו-אייג' לגווניו – והשמאל שמטבעו הוא רציונאלי עומד חסר אונים למולם. ויש בשמאל גם מי שמוצאים לכך צידוק בפוסט-מודרניזם המעניק לגיטימציה לכל תיאוריה כמעט, ותהיה הבלותית כאשר תהיה.

* השמאל הישראלי מפוצל בין ציונים, פוסט-ציונים ואנטי-ציונים. הציונים נבוכים והאחרים משמיעים את קולם ברמה, אבל אין מהם תקומה לשמאל הישראלי. כל שמאל שיציב את עצמו מחוץ לגבולות הלאומיות היהודית והציונות יישאר נחלת חוגים מצומצמים ועצם קיומו ישמש נשק בידי הימין להוכחת הרסנותו של  השמאל.

* הציונות אין פירושה בהכרח שליטה על עם אחר וגישה כוחנית למציאות המדינית. הציונות נועדה להעניק לעם היהודי ריבונות כוללת – מדינית, כלכלית, חברתית ותרבותית. יש, יכולה להיות וחייבת להיות ציונות אחרת מזו השלטת כיום – ציונות של בניין ויצירה, ציונות איכותית של תיקון ושיפור, ציונות חברתית, במקום ציונות כמותית, מתפשטת וכוחנית.

 

ד. כיצד לצאת מן המיצר?

* הצבעה על השלילי אינה מובילה בהכרח לשינוי חיובי. דרושים מרכיבים נוספים לשם כך. ראשית, דרושה אלטרנטיבה ריאלית, מעוררת אמון ביושרתה וביכולתה לשנות. לשם כך דרוש קודם כל חזון כולל חיובי נוטע תקווה.

* קריטי עבור השמאל – חיבור בין התחום החברתי-כלכלי לתחום המדיני-ביטחוני. שמאל חברתי נטו ושמאל מדיני נטו לא יביאו את המפנה הדרוש בחברה והמדינה.

*איך מחברים בין התחומים האלה?

לא רק  ואף לא בעיקר על-ידי התקפות חזיתיות על האידיאולוגיות והגישות של הימין הלאומני והדתי, אלא על-ידי יצירת מסגרת התייחסות חדשה או מחודשת שתכלול בקרבה את שני התחומים באחדות קוהרנטית אשר מבטלת את הניגוד לכאורה הקיים היום בין הדוגלים במדיניות שלום לבין הדוגלים בצדק חברתי.

* על השמאל, אם ברצונו להיות הכוח שירפא את החברה והמדינה, לשוב ולכונן מכנה משותף חדש, הגדרה חדשה או מחודשת של הקיום היהודי בישראל, של היהודיות הישראלית או הישראליות היהודית, שתהיה תקפה עבור רוב העם היושב בציון. זו יכולה להיות רק הגדרה שבמרכזה מושג הריבונות – ריבונות העם וריבונות האדם אשר יכולה להתממש רק במסגרת הריבונות הלאומית.

* המדינה והחברה זקוקים לתיקון כולל, רב-מערכתי, מונחה על-ידי תפיסת יסוד רלוונטית. רק תפיסה כזו תעניק משמעות לכל הפעילויות הנפרדות ותאפשר ריכוז המאמץ למען שיקום החברה והמדינה.

* השמאל ישוב להיות רלוונטי ויתעצם רק אם יציג חזון חדש, רלוונטי, עבור החברה הישראלית: תוכנית לתיקון כולל של החברה, החינוך, המערכת הפוליטית, המינהל הציבורי, וכל מערכת מרכזית אחרת ברוח סוציאל-דמוקרטית.

* סוציאל-דמוקרטיה אין פירושה רק הסדרי רווחה וזכויות עובדים. זו תפיסה אחרת של האדם – האדם כיוצר, כתכלית לעצמו ולא כמשרת ההון כעובד וכצרכן.

* השמאל הוא רציונליסטי, מדבר אל השכל ואל האינטרס, אבל זה לא מספיק. דרוש גם ביטוי של רגש. להראות ולשכנע שאיכפת לנו וכואב לנו מצב המדינה והחברה. רק כך נביא אלינו את השכבות העממיות הרחבות. האחרון בשמאל שהביע רגש בדבריו לציבור היה בן-אהרון. מאז – כולם יבשושיים.

* היכן לפעול, במפלגה חדשה או במפלגה קיימת? לכל אחת מהאפשרויות האלה יש יתרונות ומגבלות. היתרונות של מפלגה קיימת – בסיס ארגוני כלשהו; החסרונות – הצורך להתמודד עם גורמי כוח קיימים ששומרים על האחוזות שלהם ואינם מוכנים לפנות דרך.

היתרונות של מפלגה חדשה – שטח נקי מכל מיני גורמים מפריעים. החסרונות – העדר בסיס ארגוני, סניפים, כסף, וכד'.

* הבסיס החברתי של מפלגת השמאל או המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה צריך להיות מעמד העובדים של הצווארון הכחול ו"המעמד הנשחק" (ביטוי של דני גוטוויין) המעמד הבינוני הנמוך המועסק במגזר הציבורי.

* יש לפעול למען השרשת גישה זו בצבורים רחבים ועל יסודה לגבשם ככוח פוליטי. לשם כך נחוצה מנהיגות עם שיעור קומה רוחני. כיום אין מנהיגות כזאת בשמאל. האם תקום?

התשובה לשאלה זו תלויה בכל אחד ואחד מאתנו. 

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , ,

6 תגובות

  1. אבי :

    "ראשית, דרושה אלטרנטיבה ריאלית, מעוררת אמון ביושרתה וביכולתה לשנות. לשם כך דרוש קודם כל חזון כולל חיובי נוטע תקווה".
    יואיל כותב המאמר לפרט את החזון הזה ולא לצפות שאחרים יעשו זאת.

  2. א :

    אבי החזון של אורי פורט כבר כאן
    http://www.blacklabor.org/?p=2581

    האתגר האמיתי אינו כתיבת מצע או חזון תיאורטי אלא איתור המנהיגות והמסה הקריטית שיובילו את החזון להישג קונקרטי – בשונה למשל מ"עם אחד" או כהונתו הקצרה והמזיקה של פרץ בראשות העבודה

  3. אורי יזהר :

    לאבי ואיתי, תודה על תגובותיכם.
    לאבי, בנוסף לקישור שאיתי הפנה אותך אליו, חזון והצעות מפורטות יופיעו בספרי "תיקון כולל לישראל" העתיד לצאת בהוצאת יד טבנקין בעוד מספר חודשים.
    לאיתי, הנהגה חדשה ומסה קריטית לא יגיעו אלינו מן המוכן. כיום הן לא קיימות. וכבר נאמר בפרקי אבות "במקום שאין אנשים היה אתה איש". לכן מתכנסת קבוצת חברים, שגם אתה מוזמן אליה ביום ב' הקרוב, 28.7 בשעה 18.00 בבית התונועה הקיבוצית לחשיבה ראשונה בנושא בניית כוח סוציאל דמוקרטי חדש. יש גישות שונות. חלק חושב שהזירה היא בתוך מפלגת העבודה וחלק חושב שרק מפלגה חדשה היא הפתרון. שום דבר אינו מוחלט. המצב היולי וצריך לחתור לאיזושהי התגבשות.

  4. ליאור :

    לאורי א) מרענן לקרוא את הרעיונות שלך אם כולם אני מסכים
    ואולי חולק על הדגשים.

    אני דווקא מאמין גדול של המסה השקטה כמו לבה שעדין לא מצאה את הפתח.ולא מאמין בהצנחת מנהיגים.
    אבל בגדול חומר למחשבה.

    במידה ויהיו סיכומים של המפגש
    ויהיה אפשרי להביא אותם בכתב
    זה יהיה נחמד אין באפשרותי להגיע
    (צריך להתפרנס).

  5. גליה :

    ראשית, שאפו על המאמר ! מרתק.
    ושנית
    מנהיגות לוקחים ולא מקבלים.
    ולסיום תוספת נשית :
    הנשים הן השמאל השקט. הן מבחינה מדינית והן מבחינה חברתית-כלכלית. ככל שתהינה יותר נשים במפלגת העבודה או במפלגה החדשה כך יטב. למדינת ישראל דרושה גישה – חשיבה נשית. רב מימדית, מתונה, תקשורתית וסוציאלית.
    ואל תתנו לי עכשיו דוגמאות של נשים בעלות חשיבה גברית (טאצ'ר לבנת וכד')
    ועד אשר תקום שופטת בישראל… יעשה העם את הרע בעיני ה'.

  6. זאב :

    מיהו הוא השמאל הישראלי?כידוע השמאל הישראלי החל דרכו מהעיר תל אביב.בספרי הנביאים שבט אפרים מוזכר פעמים אין ספור.מענין הדבר שכל פסוק על אפרים מתאים להפליא את השמאל הישראלי.הבה נשאל עצמנו. מדוע אפרים ולא מנשה ראובן יששכר וכדומה? מדוע אפרים? האם ידעתם שהעיר תל אביב שוכנת בנחלת שבט אפרים. רבים חושבים שתל אביב שוכנת בנחלת שבט דן. לא כן הדבר. שבט דן שוכן מיפו מזרחה ודרומה אפרים מיפו עד נהר הירקון ועד הירדן.לכן עשו לעצמכם טובה עיינו בספרי הנביאים. אגב. ספר הושע (כל הספר) מדבר אך ורק על שבט אפרים.ככתוב הם בסופו של דבר יפלו.כתוב. בהושע. ואפרים במשפט כשל. וירא אפרים חוליו ויהודה ( הימין) מזורו.איזה משפט יכול להפיל את השמאל ? אולי תצא האמת מי באמת רצח את רבין.העתיד( שהוא קרוב) יוכיח

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.