חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

עמיר פרץ – סיפורה הפוליטי של 'חברתיות-סוציאליסטית' מדומה

נושאים דעות, פוליטי ב 1.05.11 6:09

אנו מביאים כאן את מאמרם הנרחב של אדם רז ואודי מנור, חברים במפלגת העבודה, הסוקרים את מהלכיו הפוליטיים של עמיר פרץ, ולטענתם, לא נשאר מקום לספק שח"כ פרץ אינו סוציאל דמוקרט אמיתי. לשיפוטכם

עמיר פרץ – סיפורה הפוליטי של 'חברתיות-סוציאליסטית' מדומה

 

מאת אדם רז ואודי מנור, חברים במפלגת העבודה

 

תקציר לממהרים ולספקנים

 

החיבור הנוכחי עוסק בהיסטוריה הפוליטית של עמיר פרץ. החיבור מראה שמתחילת דרכו הפוליטית בכנסת בשנת 1988, הוא פעל למען אינטרסים המנוגדים לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה. תחת רטוריקה 'חברתית', שבזכותה היה מזוהה עם הכוחות הסוציאל דמוקרטיים בפוליטיקה הישראלית (ובשלב מסוים אף מנהיגם), התברר שמדיניותו חתרה לפרק את הכוח חברתי שבשמו דיבר ואותו ייצג. בתחילת דרכו בכנסת, הוא הבין שקידום הקריירה הפוליטית שלו יסתייע אם יחבור לקבוצה שנודעה בשם 'השמינייה'. זו הייתה קבוצה של אנשי פרס, שפעלה במישורים שונים כנגד מנהיגותו  של רבין. ב-94' נרתם פרץ למסעו של רמון להחלשת ההסתדרות, זאת ע"י חבירה לימין ולש"ס. החלשת ההסתדרות היתה פועל יוצא של חיסול עקרון הכלליות שלה. עיקרון הכלליות יש לזכור, היה העקרון המכונן של הסוציאליזם הציוני מראשיתו. שבירת כלליות ההסתדרות קידמה דווקא את 'התאצ'ריזם' בישראל, שפרץ התיימר תמיד להלחם נגדו. כיו"ר ההסתדרות הגיע להישגים דלים. בהמשך, השתמש פרץ בכוחו כיו"ר ההסתדרות בכדי להקים מפלגה פועלים חדשה בשם 'עם אחד' שהתמודדה כנגד מפלגת העבודה. בעוד פרץ נמנע מלקחת חלק בממשלת העבודה בראשות ברק, הוא לא היסס לצרף את 'עם אחד' לממשלת הליכוד. כשהבין ש'עם אחד' איננה הפלטפורמה לכיבוש השלטון, הקים לזמן קצר תנועת קש בשם 'אדם', ששימשה אותו לכבוש את הנהגת מפלגת העבודה, בין היתר באמצעות 'מפקד ארגזים' שבו מחצית מטפסי המתפקדים נפסלו. לאורך שנותיו בפוליטיקה כנציג 'החברתיים', התבלט באי-עשייה פרלמנטרית, דבר שהגיע לשיאו בקדנציה הנוכחית. אך גם כאשר עמד בראש 'עם אחד' זכה פרץ בתואר המביך 'אלוף ההיעדרויות מישיבות הכנסת'. בהמשך, כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון התנגד ל'מפת הדרכים' ותמך בתוכניות שלום עקרות. בתקופה בה היה ברק יו"ר המפלגה, עמד פרץ במרכז 'המורדים', שבשם הדמוקרטיה המפלגתית סרבו לקבל את החלטות מרכז המפלגה, ופעלו כנגד היו"ר הנבחר במטרה להדיחו. כשהתברר לפרץ שכיבוש מפלגת העבודה בשנית איננו אפשרי בתנאים הנוכחיים, התכוון לעבור למפלגת 'קדימה'.

 

מאמר זה עוסק בנושאים אלו, וברבים אחרים, בהרחבה. מטרת המאמר היא להעמיד בביקורת עניינית, עובדתית עד כמה שניתן, את התיזה ההולכת ותופסת תאוצה, לפיה עמיר פרץ הוא התקווה היחידה של מפלגת העבודה בכלל, ושל הסוציאל-דמוקרטיה בישראל בפרט. בהנחה שגם הכנסת הבאה תורכב ממפלגות קטנות ובינוניות, ובהנחה שבמקרה הטוב תהיה מפלגת העבודה מפלגה בינונית בגודלה, הרי ששאלת הנכונות לקדם סוציאל-דמוקרטיה בתנאים הממשיים, היא השאלה המכרעת. כפי שננסה להראות להלן, מעשיו של פרץ, להבדיל מהדימוי שהולבש עליו, מלמדים כי נכונותו עד עתה לקדם סוציאל-דמוקרטיה בתנאים הממשיים הייתה מוגבלת למדי. ומשום כך, ורק משום כך, אין להעמידו שוב בראשות המפלגה.

 

 

עמיר פרץ עובר ל'קדימה'

 

ב-13 בינואר התפרסמה בעיתונות ידיעה לפיה עמיר פרץ עומד להצטרף למפלגת 'קדימה'. מקורביו צוטטו שם כאומרים כי "פעילים רבים של פרץ עברו לקדימה". הידיעות על כך הופיעו בעיתונים אחרים, וגם בתקשורת המשודרת הארצית דובר על כך כעל ענין שאין ספק לגביו. ארבעה ימים מאוחר יותר 'הציל' ברק את פרץ ותומכיו, כאשר פרש בעצמו ממפלגת העבודה והקים את סיעת עצמאות. כמקובל בשיח הציבורי בישראל, הדגש היה על 'הדרמה', על 'הבגידה' ועל 'האופורטוניזם' אשר בצעדו של שר הבטחון ושל הארבעה שהצטרפו אליו גם הם מסיבות של 'כסאולוגיה'. באווירה זו קל היה לעמיר פרץ, כמו ליתר עמיתיו ב'רביעיה', לשמור על פרופיל נמוך, ולהמתין לשעת הכושר לקראת שובו אל הזירה, כדמות הכריזמטית שתוביל את מפלגת העבודה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

 

מיותר לשוב ולציין את יכולותיו הארגוניות של עמיר פרץ. האיש ידוע גם בכושרו הרטורי ובכריזמה שלו. אלו הוכיחו עצמם בבחירות לכנסת במארס 2006, אז הצליח פרץ לחדור למחוזות אלקטוראליים שמפלגת העבודה לא הכירה מאז הבחירות של 1959. הכל טוב ויפה. אלא שלקראת הבחירות המקדימות הקרבות ובאות במפלגה, יש לתהות האם פרץ, למרות יכולותיו האישיות והישגיו בעבר, ראוי לקבל שוב את אמון הציבור. האם העובדה שברק 'הקדים' אותו בכמה ימים, וחסך מעם ישראל ממשלת ימין קיצוני באמת, או הקדמה מיותרת של הבחירות, פוטרת את פרץ, או ליתר דיוק את תומכיו בפועל ובכוח, מחשבון נפש פוליטי?

 

דומה שההגינות הציבורית מחייבת מבט מקיף של פועלו של פרץ. לא רק מאז העמיד עצמו באופוזיציה לוחמת כנגד היו"ר הנבחר, אהוד ברק, ולא רק מאז בחר בחירה מודעת בתפקיד שר הבטחון, למרות שהאלקטורט שנתן בו אמון ב-2006, רצה שילך ויגשים את מה שהבטיח תמיד: 'מהפכה חברתית'. אדרבא, דומה כי ההגינות מחייבת שבמידה שפרץ מודד את יריביו , כך ימדדו אותו. אין פירושו של דבר שיש לבדוק את התנהלותו האישית של פרץ, או את השימוש שהוא עושה בדימויו כאיש עיירת פיתוח, הילד מהמעברה, מנהיג הפועלים העשוי ללא חת וכיו"ב. לא כי 'נאום השעונים', אותו מופע אימים של פרץ בועידה האחרונה של מפלגת העבודה איננו ראוי לביקורת. אלא כי מה שחשוב בסופו של דבר, ועל כך יסכימו גם תומכיו של פרץ, הוא 'השורה התחתונה' של המעשים בשדה הפוליטי, ומה ניתן ללמוד מהם באשר להשקפותיו ולכוונותיו המדיניות.

 

לפני שנסקור את פועלו הפוליטי של עמיר פרץ, יש לומר כבר עכשיו, כי הניסיון להפריד בין פרץ 'הדימוי' לבין פרץ איש המעשים, פסול, לא ראוי והוא מתכון בדוק לכישלון נוסף של מפלגת העבודה. הניסיון לנתק את הדימוי של פרץ מפרץ האיש, נשען על הגיון פשוט ובריא לכאורה: הואיל ומדינת ישראל נתונה בתהליכים עמוקים ונמרצים של הפרטה ניאו-ליברלית, אין אלא לייצב מחנה סוציאל-דמוקרטי בהיר, חד ועשוי ללא חת. לצורך העניין אי אפשר ואסור להעמיד בראש המפלגה שתיקח על עצמה את המשימה הזו, אדם אשר פועל כאחד אשר 'נכנע להגיון הניאו-ליברלי', והוא עסוק לפיכך במלחמת מאסף ולא במלחמת תנופה. רשימת האישים הפוליטיים אשר עונים לתיאור זה ארוכה למדי. מיוסי ביילין ועד אהוד ברק, מאורה נמיר ועד שלי יחימוביץ, ממיכה חריש ועד שבח וייס, מפנחס ספיר ועד בייגה שוחט, רשימה חלקית. מנקודת המבט הזו, עמיר פרץ הוא התקווה של אותו המחנה אשר יצליח לייצב סוף סוף מפלגה סוציאל-דמוקרטית ראויה לשמה (בין אם תהיה זו מפלגה חדשה, בין אם מפלגה שתבנה על מרכיבים של מפלגות קיימות ובין אם תהיה זו מפלגת העבודה).

 

הגיון פשוט, בהיר ומוצק זה רוכש את הלבבות ואפילו מלהיב, לפחות במבט ראשון. ומטבע הדברים, אל כל מערכת בחירות מצטרפים אנשים חדשים, צעירים או עולים, אשר מבטם הפוליטי הוא בבחינת מבט ראשון. ולכן ראוי להציע למצטרפים החדשים לפחות, מבט ראשון מעט מורכב יותר מזה הנגזר מההיגיון הבהיר, המוצק והפשוט הזה, לכאורה. וכמובן, שמה שנכון לדרוש ממצטרפים חדשים לעולם הפוליטי או למפלגת העבודה, נכון לדרוש מכל מי שעשה את הצעד האזרחי הנכון, התפקד למפלגה והוא מוכן ומזומן להשתתף בקביעת גורלה של החברה בישראל.

 

כי זהו בעצם שורש העניין. העתיד המשותף של כולנו. ומנקודת המבט הזו – ומנקודת מבט זו בלבד – יש לשאול את שאלת התאמתו של פרץ, כמו גם את השאלה עד כמה ההיגיון הסוציאל-דמוקרטי שתואר לעיל, אכן עומד במבחן ההיסטוריה, במבחן האקטואליה ומכאן האם יעמוד במבחן העתיד. כי את תיקון העתיד כולנו רוצים, והפוליטיקה הרי מכוונת אליו.

 

עמיר פרץ – יוזמות חקיקה מאז פרישתו ממשרד הבטחון

על פי האתר OKNESSET נוכח עמיר פרץ במשכן הכנסת בממוצע 14.3 שעות בשבוע, וב-4.7 ישיבות ועדה בחודש (מקום 60). הוא הציע 37 הצעות חוק (מקום 53), מהן 2 עברו קריאה טרומית, אחת עברה קריאה ראשונה ורק אחת אושרה סופית. במדד יוזמות החקיקה עומד פרץ במקום ה-68, כשברשימת אלו הבאים אחריו, יש כ-20 חברי כנסת שהם שרים בממשלה, מה שממקם את פרץ במקום ריאלי נמוך בהרבה. גם במדד נוכחות בכנסת שומר פרץ על המקום ה-68. לשם השוואה, חברת הכנסת יחימוביץ נוכחת במשכן 18.3 שעות שבועיות בממוצע (מקום 37), לוקחת חלק ביותר מ-17 ישיבות ועדה בחודש (מקום 10), הגישה 131 הצעות חוק (מקום 5), מהן 25 שעברו קריאה טרומית, 13 שעברו קריאה ראשונה, ו-8 שאושרו סופית (מקום 9). לא מיותר לציין בהקשר זה, כי נוכחותה של יחימוביץ בוועדות הכנסת, עולה על זו של פרץ ושל איתן כבל ודניאל בן-סימון, שותפיו של פרץ ל"מחנה הסוציאל-דמוקרטי" גם יחד (כבל נוכח 5.4 פעמים בחודש בועדות ואילו בן-סימון 3.9. ביחד עם פרץ הם מגיעים ל-17 בדיוק. פחות מיחימוביץ הנוכחת כאמור ב-17.07 ישיבות בכל חודש, בממוצע). לא מיותר לציין גם כי עמיר פרץ נמצא במקום האחרון, ה-120, ברשימת ההשתתפות בהצבעות במליאה.

 

מאליה נשאלת השאלה: אם סוציאל דמוקרטיה נבדלת מהענפים הסוציאליסטיים האחרים (סינדיקליזם, אוטופיזם, אנרכיזם וכיו"ב) בכך שהיא שמה את הדגש על הפעילות הפרלמנטרית, כיצד סבורים תומכיו של פרץ שהוא המועמד הסוציאל דמוקרטי הראוי ביותר? שאלה זו מתחדדת דווקא על רקע התכנים בהם עסק פרץ! באתר שלו ניתן למצוא תאור של יוזמות החוק שלו, שכל אחת ואחת מהן אכן נושאת אופי סוציאל-דמוקרטי מובהק. דברים אלו נכונים לא 'רק' למאבקו של פרץ לטובת העלאת שכר המינימום (ענין שנדרש אליו בהמשך), אלא 'גם' לעניינים 'קטנים' (מנקודת המבט של סכנת 'הכניעה להגיון הניאו-ליברלי'), כגון 'מרשם ישראלי לתורמי מח עצם'; העלאת שכר חודשי לחיילי צה"ל בשנת שרותם האחרונה; קביעת נהלים לפיקוח על מחירי המזון הבסיסי; הבטחת כיסוי תקציבי לפינוי מתאונה באמצעות מסוק; תיקון לחוק הנכים, ועוד.

 

לא מיותר לציין, כי ברוב המקרים, אם לא בכולם, פעל פרץ בשיתוף עם חברי כנסת מסיעות אחרות, חלקן 'ניאו-ליברליות' במובהק, כגון מפלגתו של גדעון עזרא (קדימה), אראלה גולן (שינוי), זבולון אורלב (הבית היהודי), ישראל חסון (קדימה), עתניאל שנלר (קדימה) זאב בילסקי (קדימה) ו'אפילו' שר המשפטים יעקב נאמן. מנקודת המבט של המסורת הסוציאל-דמוקרטית הפרוגרסיבית, מדובר בפעולות מובנות מאליהן: גם בתוכן וגם באופן. התוכן – כלומר כל אותם 'עניינים קטנים'; ובאופן – כלומר עצם המאמץ ליצור קואליציות אד-הוק, כולל עם 'קפיטליסטים' גמורים, לטובת קידומם של  אותם 'עניינים קטנים'. לעומת זאת, מנקודת המבט הסוציאל-דמוקרטית 'הצרופה', זו החותרת לבניין מחנה סוציאל-דמוקרטי נחוש, מסתבר שגם פרץ מתנהג כמי 'שנכנע להגיון הניאו ליברלי'…

 

במלים אחרות, אילו עמיר פרץ עצמו היה משוכנע שעד להחלפה מוחלטת של 'השיטה' אין טעם לעסוק ב'בוכהלטריה' פרלמנטרית 'קטנונית', גם את המעט שהוא פעל למענו, הוא לא היה טורח לעשות. אלא שעצם העובדה שהוא חבר כנסת ותיק, מעידה שהוא עצמו סבור שסוציאל-דמוקרט ראוי לשמו, אמור לנצל את המשאב היקר שנתן לו הבוחר, ולקדם את עניני הציבור, החברה והמדינה, כמיטב יכולתו. ועל פי ההיגיון הזה בדיוק, כלומר על פי 'מבחן התוצאה' הפרלמנטרי, מסתבר כי פרץ איננו ראוי לעמוד בראש המאמץ להחיות את מפלגת העבודה. באחת: ברור כי פרץ, בניגוד אולי לתומכיו 'הצרופים', גם הוא סבור כי סוציאל-דמוקרט נבחן קודם כל בעשייה הפרלמנטרית. אחרת הוא לא היה מקפיד על חברותו רבת השנים בכנסת. אלא שעשייתו הפרלמנטרית הדלה היא סיבה מספקת לאי-העמדתו בראשה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית כלשהיא.

המאבק על שכר המינימום

ועם כל זאת יהיה זה לגיטימי לטעון, שאין דין פרוטה כדין מאה, כלומר שאין מקום להעמדת יוזמות כמו מח העצם ופינוי מוסק של פצועים, על אותה מדרגה עם יוזמת שכר המינימום. במונחים מופשטים יותר, מח העצם, הפינוי המוסק ואפילו מאמציו של פרץ (בשיתוף עם ח"כים 'קפיטליסטים' מובהקים!) להעלאת שכר החיילים ל-2500 ₪, הם בבחינת 'מיקרו-כלכלה', בעוד ששכר המינימום שייך ללא ספק ל'מאקרו-כלכלה'. ובכן, אין ספק שעמיר פרץ הוא מהבולטים, אם לא האישיות הבולטת ביותר ברשימה הלא ארוכה של האנשים שפעלו להעלאת שכר המינימום. השאלה היא האם במצב הדברים בחברה הישראלית, הפעולה החזיתית והלוחמנית שאפיינה את מאמציו של פרץ בתחום זה, נועדה אמנם להביא לתמורה בתחום זה, או שמא – מתוך ידיעה מה הכוחות העומדים לפניו – נועדה לטפח בדיוק את אלו: את החזיתיות הלוחמנית החשובות כל כך במסגרת המאמץ לטפח דימוי סוציאל-דמוקרטי (גם על חשבון ההישגים).

 

לכאורה מדובר בשאלה תיאורטית, או בשאלה של 'סגנון'. יש כאלו, כמו הרצוג למשל, הפועלים בסגנון מתון. יש אחרים, כמו פרץ או יחימוביץ למשל, המתאפיינים בשפה חזקה ובמרפקים חדים. יתכן. אלא שהמציאות גם בתחום זה הביאה אל פני השטח חלופה ממשית, המעמידה את השאלה הזו באור אחר לחלוטין. מסתבר שמחליפו של פרץ על כס יו"ר ההסתדרות, הצליח להגיע להסכמה פוליטית בתחום חשוב זה, במשותף עם הצד 'הקפיטליסטי' שכזכור אסור 'להיכנע להגיונו'. בינואר 2011 הודיעו שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים ועופר עיני, יו"ר ההסתדרות, על הסכם להעלאת שכר המינימום לרמה של 4300 ₪. המהלך קיבל את ברכתו של שר התמ"ת, בנימין בן אליעזר, שהתחייב להבטיח את הסכמתו של שר האוצר. לכשנשאל עיני על תרומתו של פרץ להישג, שיבח היו"ר הנוכחי את קודמו על כך שהוא "העלה את המודעות לנושא".

 

פרץ מצידו ברך כמובן על ההחלטה, אך ציין כי לולא איום החקיקה ההישג הזה, שבכל מקרה הגדירו כ"מעט מדי ומאוחר מדי", לא היה מושג. גם אם דבריו של פרץ נכונים, והתעשיינים העדיפו הסכם על חקיקה, עדיין עומד בעינו ההיגיון המתחייב מהסוציאל-דמוקרטיה הראויה לשמה: החתירה לקידום עניני המעמדות הלא-גבוהים באמצעות צעדים מעשיים ובנתיב של פשרה. דבריו של פרץ מחייבים תהייה נוספת, והיא האם התמקדות במאמצי חקיקה בלבד הייתה משיגה את התוצאה? קרוב לוודאי שלא. פרץ עצמו יודע זאת, שכן הוא עצמו קידם את שכר המינימום לא על יסוד חקיקה, אלא כחלק מהסכם הקואליציה שחתם עם אולמרט ב-2006.

 

דוגמא זו גם היא מלמדת, כי עמיר פרץ יודע היטב מה היא סוציאל-דמוקרטיה ומה מגבלותיה. אילו היה פועל – כמו יחימוביץ למשל, או הרצוג – על פי מה שנגזר מהגיון זה, הוא היה משיג הישגים רבים יותר במציאות הכלכלית-חברתית. אולם, וזה מה שדיוננו הנוכחי יראה, שפרץ לא תמיד חפץ בהישגים. למעשה, היכולת שלו לזכות בתמיכה, באלקטוראט, במחיאות כפיים בכנס או בסניף, נעוצה בכך שיהיה לו "סדין אדום" להתנגח בו. מבחינתו, שלטון נתניהו ו'ההון' הוא נוח יותר. אם הוא היה  – בדומה ליחימוביץ, לדוגמא – מקדם חקיקה ומוביל עשייה פרלמנטרית רצינית ואיכותית, הוא לא יכול היה להצטייר כ'שונה' מהותית מיריביו במפלגה. למעשה, חלק מהגרעין הקשה של מחנה תומכיו בעשור ויותר האחרון, מצאו במיליטריזם העקר (מבחינת ההישגים) של פרץ היגיון רב. אם פרץ היה פועל בדרכיו של הרצוג הוא לא היה סוציאליסט 'טוב', וכך היה עליהם לחפש 'רוח רפאים' אחרת לתלות עליה את 'בגדי המלך החדשים של הסוציאל-דמוקרטיה'.

 

מהדיון עד כאן עולה מסקנת ביניים רחבה בהרבה מהשאלה החשובה מאד של האופן בו יש לתפקד בשדה הפרלמנטרי בכלל, ועל יסוד השקפה סוציאל-דמוקרטית בפרט. מסקנת הביניים היא זו: עמיר פרץ הלך ותפס נוכחות ציבורית מתוך מגמה ברורה להיות לאחד האישים המובילים של המחנה הסוציאל דמוקרטי במדינת ישראל ומכאן, שאת הדיון בשיטתו הסוציאל-דמוקרטית, את הדיון במשמעותה של המיליטנטיות חוצבת הלהבות והכריזמטית שלו, יש לקיים ביחס לדרכו הפוליטית הלאומית, מראשיתה.

 

אתנחתא תיאורטית: אז מה זה סוציאל דמוקרטיה?

את הסוציאל-דמוקרטיה, כמו כל שיטה ותפיסה פוליטית אחרת, יש להעמיד במבחן המציאות הפוליטית. בתי הקברות של הסוציאל-דמוקרטיה מלאים ברעיונות ובתפיסות של 'הכל או כלום', של 'יקוב הדין האידיאולוגי את הר המציאות', של מה שג'ורג' אורוול היטיב לתאר במטבע הספרותי ההוא, 'שתי רגלים-רע; ארבע רגלים-טוב'. לא זה המקום להיכנס לתיאור בסיסי אפילו של תולדות הפוליטיקה המודרנית, זו שהתפתחה בד בבד עם הכלכלה המתועשת ותרבות ההמונים. די לציין כי מראשיתן של התפתחויות אלו, היו מספיק אנשים אשר הבינו כי ישנן דרכים שונות לארגן את הכלכלה המתועשת. אדרבא, רבים הבינו כי 'אפילו' 'קפיטליזם' שהוא רק דרך אחת, לא הכרחית, גם הוא עצמו קיבל לאורך השנים פנים שונות, לא פעם מנוגדות. די אם נזכיר את ההבדל בין מה שהתרחש לאחר נפילת הבורסה באוקטובר 1929, לבין מה שלא התרחש לאחר נפילה לא פחות חמורה כ-60 שנים לאחר מכן. גם היום, לאחר 'משבר הבועה' של 2008 ממשיך להתקיים בעולם 'הקפיטליזם', אך פניו שונות למדי מאלו שהכרנו בשנים שקדמו למשבר. קל וחומר באשר לסוציאל-דמוקרטיה, או לאמא-הורתה: הסוציאליזם.

 

כשם שאת 'הקפיטליזם' ניתן לארגן בשלל צורות, כך גם את הסוציאליזם. אדרבא, הסוציאל-דמוקרטיה היא אחת מהאפשרויות, ובמבחן ההיסטורי ברור כי היא הפחות גרועה שביניהן. ומדוע? מהסיבה הפשוטה כי היא הבינה מייד כי המציאות פלורליסטית. ולכן, כשם שיש עמדות שונות ואף מנוגדות בשאלות של דת ותרבות, חברה ובטחון, כך יש עמדות מנוגדות גם – או בעיקר – במישור הכלכלי. מכאן, כשם שבשאלות של דת ומדינה אין ברירה אלא להתקדם בצעדים של פשרה אל עבר המטרה הפרוגרסיבית של חרות הביטוי והמצפון, כך גם יש לנקוט פשרה בכל הקשור להתמודדות על היעד האולטימטיבי: יצירתה של חברה צודקת, חברה 'פתוחה', בה – כביטויו האוטופי של ברכט – 'יהא הכל שייך לכל'. ומדוע 'אוטופי'? כי לסוציאל-דמוקרטים היה ברור שלקריאת הכיוון הזו ('יהא הכל שייך לכל') אין, לא יכול להיות ואסור שיהיה תרגום מילולי, אשר עלול להוביל – כפי שאמנם קרה בעבר – לפוליטיקה של גיליוטינה ושל מיטות סדום.

 

במלים אחרות, נשמת אפה של הסוציאל-דמוקרטיה הוא בדיוק ההפך מההיגיון המנחה חלק גדול מתומכיו של עמיר פרץ. בעוד שההיסטוריה הסוציאל-דמוקרטית מלמדת שוב ושוב, כי דרכה היא דרך הפשרה, הנה מתקיים שוב, לקראת הבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ניסיון לצייר את החלוקה הנוכחית במפלגה, בין אלו אשר 'נכנעו להגיון הניאו-ליברלי' לבין אלו אשר עומדים כחומה בצורה על חומת הערכיות הסוציאליסטית. מנקודת המבט הזו, כל טיעון אשר יציג את קוצר ידו של עמיר פרץ בתחום יוזמות החקיקה למשל (לעומת אורך ידה של שלי יחימוביץ למשל בתחום זה), הוא טיעון פסול, או לכל הפחות טיעון חלש. כי מה הן כל יוזמות החקיקה של יחימוביץ אם לא 'כניעה להגיון הניאו-ליברלי'? וכיצד יש להבין את התנהלותו של השר הרצוג כשר הרווחה בממשלת נתניהו אם לא כהתמסרות מוחלטת להגיון זה (מה שזיכה את בוז'י בתואר 'שר ההפרטה' למרות שהצליח להגדיל את תקציב משרדו במיליארדים. ולא מיותר לציין כי כמעט ולא מתקיים דיון רציונלי במושג הקסם האורווליאני 'הפרטה'). לעומת זאת, אם נבחן את התנהלותם של נציגי 'העבודה' הנזכרים מנקודת מבטה של הסוציאל-דמוקרטיה כפי שהתפתחה במרוצת ההיסטוריה, לא תהיה לנו ברירה דווקא אלא לשבח דווקא את כל מי שבמציאות האלקטוראלית הנוכחית, הצליחו לקדם נושאים חברתיים וכלכליים משמעותיים. ומנקודת המבט הזו, תרומתו של פרץ לסוציאל-דמוקרטיה בישראל איננה עומדת במבחן התוצאה.

 

פרץ ו'השמינייה'

 

עמיר פרץ נבחר לכנסת ה-12 בשנת 1988, אולם דרכו הפוליטית החלה עוד לפני כן, כאשר נבחר ב-1983 לראש המועצה המקומית שדרות. ניצחונו בבחירות העירוניות, כמועמד מטעם מפלגת העבודה הביאה לסילוק השלטון הימני-דתי בעיירה. נצחונו של פרץ היה מרשים ויוצא דופן, על רקע המצב הכללי של 'המערך' בעיירות הפיתוח. הבחירה בפרץ הצדיקה את עצמה מבחינת ההישגים בתחומים שונים ובמיוחד בתחום החינוך. כמו כן תרם פרץ רבות לשיפור האווירה בין תושבי העיירה לבין תושבי הקיבוצים שסבבוה. אולם, כשהסתמנה אפשרות להיבחר לכנסת, ולאחר שנבחר בשנית לראש מועצת שדרות, ולמרות שהתחייב לשרת עד סוף הקדנציה, הפר פרץ את הבטחתו לתומכיו. קבוצת החברים שהעלתה אותו לראשות שדרות ניסתה לשכנע אותו לא לנטוש את תפקידו בעיר לאור העובדה, שהמעמד שרכש בקרב ראשי עיירות הפיתוח בארץ, הפכה אותו לדובר הפריפריה. העדפתו של פרץ את הכנסת על פני תפקיד 'זוטר' לכאורה אך בעל משמעות חברתית ופוליטית גדולה (באשר היה בו סיכוי להחזיר למפלגת העבודה ציבור תומכים אותו איבדה לליכוד), גרמה לנתק בינו ובין תומכיו הקרובים בשדרות, שראו בהחלטתו זו אקט של קרייריזם העומד בניגוד לרטוריקה "החברתית" שלו.

 

כאשר היה לחבר בכנסת ה-12, חבר פרץ ל"חוג הכפר הירוק" שהוקם מחדש ע"י חיים רמון (החוג הוקם בשנות השבעים ע"י תומכיו של פרס, ביניהם בלטה שולמית אלוני, במטרה להעמידו כחלופה לגולדה מאיר ואחרי 74' ליצחק רבין). שותפים נוספים בחוג היו ניסים זווילי, אברהם בורג, יוסי ביילין, חגי מירום, יעל דיין ונוואף מסאלחה, שכינו את עצמם 'הצעירים'. מטרתה המוצהרת של הקבוצה הייתה להוות אלטרנטיבה "צעירה" להנהגה הוותיקה של מפלגת העבודה בהובלת רבין. בעקבות השינוי שהוביל שמעון פרס בחוקת המפלגה, והחלפת 'הוועדה המסדרת' בשיטת 'הפריימריז', קיוו 'הצעירים' לכבוש את מוסדות המפלגה ולהעמיד בראש המפלגה את חיים רמון שנחשב המועמד המוביל של 'השמינייה'.

 

אולם מעבר לרטוריקה הדיכוטומית הכובשת של 'דור צעיר' מול 'זקנים' (רטוריקה שיש לה זקן ארוך בפוליטיקה הישראלית ובכלל), התארגנה 'השמינייה' על מנת לסכל את מדיניותו של רבין. לא כאן המקום לפרט את תפקידה של 'השמינייה' בין השנים  88'-90', בעיקר בהקשרם של היחסים הישראליים-פלסטיניים. כבר לאחר הבחירות של 1988, ניהלה 'השמינייה' מסע ציבורי אגרסיבי ליציאה של מפלגת העבודה מממשלת האחדות. חבר הכנסת החדש עמיר פרץ, התנגד –  כמו יתר עמיתיו ב'שמינייה' –  לכניסה לממשלת ליכוד בהובלת שמיר והתעמת בגלוי עם תומכי רבין שהסבירו פעם אחר פעם שכניסת מפלגת העבודה לממשלת שמיר (שבה יובטחו למפלגת העבודה תפקידי מפתח) נועדה לחזק את תהליך השלום ולמנוע ולבלום את המגמות הניאו-ליברליות בכלכלה. האישיות הבולטת ב'שמינייה' בהקשר זה היה יוסי ביילין, שתרם רבות להכשרתו של אש"ף בעיני הציבור הישראלי, זאת בניגוד גמור לעמדתו של רבין.  רבין, בהמשך ישיר לעמדת העבודה מ-67' ואילך, סבר כי שלום – כמו במקרה של מצרים – יש לעשות על בסיס של הכרה הדדית ופשרה. עקרונות אלו נדחו ע"י אש"ף על הסף, אך זה לא הפריע לביילין ולעמיתיו ב'שמינייה' לקדם את עניניו של ארגון זה. אך גולת הכותרת של חתירה בלתי נלאית זו מצד 'השמינייה' באה בדמותו של "התרגיל המסריח".

 

מטרת "התרגיל המסריח" הייתה לפרק את ממשלת האחדות בראשותו של שמיר בשנת 1990.  את הכינוי "התרגיל המסריח" המציא רבין, שכיהן בממשלה כשר בטחון לצידו של פרס שכיהן כשר האוצר. במקום ממשלת האחדות שאמורה הייתה ליפול, התכוון פרס לכונן ממשלת שמאל-חרדים צרה. הציבור ורובה של התקשורת בלעו את הפיתיון של פרס ו'השמינייה' וקיבלו את הטענה שזו אכן הייתה מטרת התרגיל. בפועל, המטרה הייתה לבודד את שמיר ורבין, שבאותו זמן הובילו תהליך מדיני בשיתוף ג'יימס בייקר שר החוץ האמריקאי. למה "התרגיל המסריח"? מכיוון שפרס ידע שלא יהיו לו מספיק קולות להקים ממשלה חדשה, ובעקבות "התרגיל" תקום ממשלת ימין צרה שבה שמיר לא יוכל לקדם את התהליך המדיני. למעשה, 'השמינייה' ופרס לא הגנו על תהליך השלום – אלא בלמו אותו. תוצאות המהלך היו בעיקר כלפי הזירה המזרח תיכונית. פירוק הממשלה הוביל למעשה לחיסול שיחות קהיר ולייצוב מעמדו של אש"ף כנציג היחיד, "האותנטי" כביכול, של הפלסטינים. במלים אחרות, ה"תרגיל המסריח" תרם לחיזוק לפיתת החנק של ערפאת על העם הפלסטיני.

 

פרץ וההסתדרות – חלק א'

 

בבחירות הפנימיות שנערכו ב-1992, זכה פרץ בפריימריז במקום ה-19. על פי אילן כפיר, הביוגרף שלו, מאז נכנס לפוליטיקה הארצית, ניהל פרץ "מסע צלב פרטי לכיבוש ההסתדרות", דבר העולה בקנה אחד עם העובדה שהוא לא התבלט בשום תחום פוליטי אחר. ב-1995, הפך לראש ההסתדרות, זאת לאחר שחברו ושותפו חיים רמון, מילא את התפקיד במשך כתשעה חודשים. כפי שתיאר זאת אמנון ברזילי, הביוגרף של רמון, מטרת השתלטותו של רמון על ההסתדרות, הייתה לפרק אותה כחלק מיצירת 'הסדר החדש' בישראל, שהונהגה לדעתו ללא כיוון בהנהגת "לווייתנים" שאבד עליהם הכלח.

 

את רמון לא באמת עניינה ההסתדרות, ואחרי כמה חודשים כאמור, הוא מסר אותה בידי פרץ. למעשה, החלו המהלכים שהבשילו ב-1994, כבר ב-1990. הסיבה העיקרית לכך שרמון ופרץ חפצו בכיבוש ההסתדרות לא הייתה ה"מלחמה בבירוקרטיה" או "הלאה השחיתות" ושאר סיסמאות נוחות לאוזן הציבור, שהצמד השתמש בהן לאורך דרכם הפוליטית. הסיבה הייתה ניסיון לפרק את כוחה המשמעותי של ההסתדרות במערכת הפוליטית והכלכלית. כוחה של זו אפשר לתמוך ולהחזיק חלק איכותי של מדינת הרווחה.

 

בספטמבר 1993, בשיאו של המרוץ לראשות ההסתדרות בין חיים הברפלד (נציגה הבולט של מפלגת העבודה) לפרץ, החל האחרון להניע מהלך חשאי שמטרתו הייתה לחזק את כוחו לפני הבחירות הפנימיות במפלגה. פרץ פנה למאיר שטרית, איש ליכוד ותיק, וביקש ממנו להדליף לעיתונות שהוא – שטרית – עשוי להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות במידה והברפלד ינצח את פרץ בפריימריז על תפקיד היו"ר. בנוסף ביקש פרץ משיטרית להכריז, שבמידה והוא ינצח את הברפלד בבחירות המקדימות, שטרית ימנע מהתמודדות. הרעיון היה לנטוע חשש בלבם של מצביעי הברפלד, שבמידה ויצביעו למועמדם, עלול איש ליכוד פופולארי ו"צעיר" לבוא ולהתמודד מול "הגוורדיה המבוגרת" של מפלגת העבודה  – ולנצח.

 

לתוכנית פרץ-שיטרית הודבק ע"י 'השמינייה' השם 'אורנים הקטנה' על שם תוכנית הלחימה של צה"ל בלבנון ב-1982. התוכנית "אורנים הגדולה" דיברה על כיבוש השלטון. אילן כפיר כתב שכחלק מאותה תוכנית אמר פרץ לשטרית, שהוא יודע שסיכויו שלו מול הברפלד קלושים, ולכן הוסיף את הדברים הבאים: "אם הברפלד ינצח אותי…בוא נתמודד על הנהגת ההסתדרות ברשימה עצמאית, מחוץ לעבודה והליכוד. אתה תהיה מספר אחד, אני מספר שניים". התוכנית החשאית להפלתו של הברפלד נחשפה ערב לפני הבחירות הפנימיות בעבודה ב-11 בינואר 1994. על אף ניסיונות אלו, והניסיונות לרוץ ברשימה עצמאית (בזמן שפרץ חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה!), זכה פרץ לתמיכה מרשימה של 38 אחוזים, שאמנם לא הספיקה מול ה-60 אחוזים שזכה בהם הברפלד.

 

התוכניות לפירוק ההסתדרות של פרץ ורמון המשיכו. באחת מישיבות ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, שפרץ עמד בראשה, קיבל האחרון הצעה 'שקטה' מח"כ בני טמקין להתמודד על ראשות ההסתדרות מטעם מפלגתו, מר"צ. פרץ ענה לו בפתק: "יש על מה לדבר". בסופו של דבר על אף מגעים אינטנסיביים, שנשמרו בסוד, הרעיון לא הבשיל. פרשייה קטנה זו שופכת אור נוסף על הילת הנאמנות למפלגה, שיצר לעצמו פרץ. לאחר ההפסד ומסיבת הניצחון להברפלד ב'בית ברל' (שבו קיבלו את פני רמון ופרץ קהל גדול של "חולצות כחולות" שהטיחו בהם צעקות בוז אימתניות על תמיכתם ב"רפורמות מבניות" בהסתדרות) החלו השניים "לפעול כאופוזיציה גלויה לממסד במפלגה, והתייצבו כדי לבלום כל ניסיון של חבריהם למפלגה לכרסם בחוק הבריאות הממלכתי", כפי שתיאר זאת אילן כפיר.

 

לאחר כישלון הניסיון של פרץ לרוץ ברשימה של מר"צ לראשות ההסתדרות, עלה ע"י פרץ ורמון רעיון נוסף: פרץ ירוץ ביחד עם דוד לוי, חבר בכיר בליכוד, (וביחד עם רמון) ברשימה אחת לראשות ההסתדרות. בקונסטלציה הזאת לוי היה אמור לעמוד בראש, רמון שני ופרץ שלישי. גם ניסיון זה נזנח מסיבות שונות. לפרץ ורמון היה ברור שבחירתו של הברפלד לראשות ההסתדרות וודאית, אלמלא יינקטו בצעדים מרחיקי לכת. במצב דברים זה נקטו רמון ופרץ טקטיקה חדשה-נושנה. ראשית, רמון, שר בריאות בממשלת רבין, הגיש את התפטרותו בפברואר 94'. פרץ, מצידו, נשאר בכנסת (עדיין בתפקיד יו"ר ועדת העבודה והרווחה). לקראת הבחירות לראשות ההסתדרות, הקימו רמון ופרץ רשימה עצמאית בשם "חיים חדשים בהסתדרות". על השאלה מהיכן גוייסו הכספים הרבים שנדרשו לצורך תעמולה, סיפק תשובה עיתון 'הארץ' (15.4.1994), בכתבה מאת חנה קים. בין השאר כתבה קים כי "רמון מכיר אנשי עסקים רבים, ושני אנשי עסקים כבר הפצירו בו השבוע למקם את המטה שלו בקומת המשרדים שבבעלותם, בחינם. ביום שני השבוע פתחו ברוקרים מהבורסה בתל-אביב מגבית וגייסו כספים למטה הבחירות של מי שרוצה לייצג את השכירים במשק".

 

פומבית, הרעיון של 'חיים חדשים' היה להילחם ל"חיסול נגע העסקנות בהסתדרות בראשות חיים הברפלד", מעשית המטרה הייתה להחליש באופן משמעותי את כוחה הפוליטי, הכלכלי והחברתי של ההסתדרות. לא במפתיע, המפלגות ש"ס ומר"צ תמכו בקואליציה בראשות רמון ובסגנות פרץ, ובסופו של יום זכתה 'חיים חדשים' ב-46 אחוז מהקולות. סוף סוף הצליחו "הצעירים" להשתלט על אחד מהמוסדות החשובים במדינה.

 

ביוני 94' אישרה הכנסת את 'חוק ביטוח הבריאות הממלכתי', וכאשר החל רמון מכהן מיולי 94' כיו"ר ההסתדרות, וכשלצידו פרץ כיו"ר האיגוד המקצועי, יכלו השניים לקדם את הרפורמה ללא הפרעה. מטרתם העיקרית הייתה להביא לפגיעה אנושה בכוחה של ההסתדרות, זאת על ידי הפרדת הזיקה בין תשלום מס הבריאות לבין ההסתדרות והקופה. כפי שאמר רמון עצמו, ההסתדרות בראשותו של הברפלד הייתה הגורם המרכזי שהפריע לקידום הרפורמה בבריאות, ומכאן ברור מדוע חשוב היה לו לעמוד בראש ההסתדרות. הרעיון לנתק את הקשר בין קופות החולים לבין החברות בהסתדרות היה רק האמצעי ולא המטרה. מהלך זה היה הכרחי בכדי לשבור את עיקרון הכלליות ובכך להחליש את ההסתדרות; ובתנאים ששררו דאז ניתן היה לבצע מהלך שכזה אך ורק כפעולה פנימית, מתואמת ומתוזמנת.

 

הרעיון של "ניתוק הפוליטיקה מהבריאות" למען 'הבראת' המערכת היה אשליה ותו לא. מבחינה חברתית, הרפורמה הביאה לכך שהתנאים החדשים שנוצרו הביאו לשגשוגה של הרפואה הפרטית על חשבון הרפואה הציבורית – דבר שהיום פרץ יוצא נגדו – ולהעברה מסיבית של כספים לחברות הביטוח הפרטיות (נציין, שהיו תוכניות אחרות לרפורמות בהסתדרות שלהן התנגדו פרץ ורמון. הצעות אלו דרשו שינויים מבניים כאלו ואחרים, אולם לא דחפו להחלשתה של ההסתדרות ולמכירת הרפואה הציבורית). האידיאולוגיה הגדולה שהצדיקה את המהלך, נלקחה ישירות מבית המדרש של האיגודים המקצועיים במערב ומהאולפנא של הניאו-ליברלים בארץ. לשיטתם של פרץ-רמון, תפקיד ההסתדרות היה לשמש כאיגוד מקצועי בלבד, ולא לקחת על עצמה הספקת שירותים רחבים יותר. לא מיותר לציין שאת הרעיון ניסח ביילין במאמרים שפירסם בעיתונות עוד בתחילת שנות ה-80'.

 

ההשקפה 'החברתית' הזו עמדה כאמור בניגוד גמור לעקרון הכלליות של ההסתדרות. 'הכלליות' הזו, פשוטה כמשמעה, הייתה בסיס הפעולה המכונן של תנועת העבודה הציונית: סולידריות חברתית מקפת של כל חוגי העובדים –  עצמאיים, חברי איגודים שיתופיים וקואופרטיביים ושכירים – בארגון שמתפרס על פני פונקציות כלכליות וחברתיות המקיפות תחומי חיים חיוניים על בסיס התאגדות הדדית (בניגוד לעקרון של חברות המספקות שירותים ללקוחות) – קופת חולים (שכללה גם בתי חולים וגם מוסדות הבראה), קרנות פנסיה ומוסדות סיעוד, מערכות חינוך, תנועות נוער, ארגוני נשים, מוסדות תרבות, עיתונים וכתבי עת ועוד – ביחד עם הכוח המשקי העצמאי של חברת העובדים שיצרה סקטור מכריע במשק שלא היה כפוף לעקרון של מיקסום רווחי בעלי המניות. זה היה הבסיס הכלכלי והפוליטי שביצר את  כוחו של מעמד העובדים בישראל.

 

מצוידים בהשקפה מנוגדת בתכלית, יצאו פרץ ורמון נגד מקומה ותפקידה ההיסטורי של ההסתדרות. עומקה של פעולת ההרס בא לידי ביטוי גם בשינוי שמה ההיסטורי של ה'הסתדרות הכללית של העובדים' ל'הסתדרות החדשה'. השניים חשבו שהתיבה 'עובדים' פשוט איננה נחוצה יותר. פגיעה דומה נעשתה כנגד סמליה הבולטים של ההסתדרות ותנועת העבודה. כך, בוטלו חגיגיות האחד במאי ויום השבתון לעובדים שנלווה אליו. ב-1996 הורה פרץ על סגירת העיתון 'דבר'. אם לא די בכך, הצבע האדום, שהיה צבעה ההיסטורי של ההסתדרות ותנועת הפועלים – הוחלף בכחול.

 

פרץ וההסתדרות – חלק ב'

 

לאחר כ-9 חודשים בתפקיד יו"ר ההסתדרות החליט רמון לחזור לזירה הפוליטית בתפקיד מרכזי יותר ופינה את מקומו לפרץ שהחזיק בתפקיד כעשור. בתפקידו כראש ההסתדרות, הוביל פרץ מהלכים נרחבים של חיסול נכסים, הכול בשם 'המלחמה בסיאוב' ובשם 'ההתייעלות' שרבים פיקפקו בה. כמה שנים קודם לכן התפרסם ספרה של אסתר אלכסנדר, 'כוח השוויון בכלכלה', בו הסבירה  אלכסנדר במונחים כלכליים את חוסר השחר בשיח 'ההתייעלות' שרווח אז בישראל. תחת ניהולו של פרץ, נמכרו למעלה ממחצית נכסיה של 'חברת העובדים' שהייתה חברת האחזקות של הסתדרות בטענות של חוסר תקציב וייעול. (מספיק אם נציין ש"מכירת החיסול" של ההסתדרות ע"י רמון ופרץ הייתה שיטתית ו"יעילה" דיה בכדי למכור את "שיכון ובינוי" ב-300 מיליון שקל, בעוד שהערכות שונות על מחירה הריאלי של החברה, נעו בין 550 ל-850 מיליון שקל!). במקביל, גם הרעיון של 'איגוד מקצועי' סבל ממצוקה תחת פרץ. בעוד אצל עופר עיני פועלת ההסתדרות כיום כמאגדת מקצועית, תחת פרץ הופסקה כמעט לחלוטין פעולת ההתאגדות (יתר על כן, עד סוף שנת 1999 לא חתם פרץ אפילו על  הסכם שכר אחד במשק).

 

נוח לטעון – כפי שרבים ומלומדים טענו אז והיום – שההישגים הדלים של פרץ בהסתדרות נבעו מכך שמולו עמד נציגו הבולט והקשוח ביותר של הקפיטליזם הדורסני והחזירי – בנימין נתניהו. גם אם נכון הדבר, פרץ, "האיש שאיננו מתפשר" לא השיג עבור הציבור אותו הוא מייצג דבר בעל ערך מלבד החלשתה של ההסתדרות ככוח פוליטי משמעותי. ולכן, הטענה השגורה לפיה ב"ימי עמיר פרץ נחלש כוחה הפוליטי של ההסתדרות", משכנעת פחות מהאפשרות שההסתדרות נחלשה בגלל עמיר פרץ, כלומר בגלל מדיניותו. עובדה היא כי ההסתדרות הפכה מארגון בן 2.5 מליון חברים לארגון בן פחות מ-600 אלף חברים. זאת ועוד. "ההסתדרות, שידעה לתבוע מהממשלה מדיניות סוציאלית כלפי החלשים, גילתה לא אחת אטימות מול עובדיה שלה, שבמקרים רבים לא ידעו אם יקבלו את משכורתם באותו חודש", כפי שנכתב לא פעם בעיתונות. אין להבין מכך חלילה כי פרץ חפץ בסבלם של העובדים, אלא שפירות מדיניותו הם שהביאו לכך.

 

חשוב להזים אגדה נוספת הנוגעת למדיניות פרץ. להגנתו יש הטוענים שההסתדרות נמצאה בגירעון אדיר – שהורישו לו קודמיו-  ופרץ נאלץ להתמודד עם התנאים שנוצרו. העובדות שונות. לפי דו"ח של רואה חשבון חיצוני שרמון הזמין עם כניסתו לתפקיד, עמד גרעונה של ההסתדרות על 709 מיליון שקלים. נכסיה של ההסתדרות באותה עת עמדו על כ-3 מיליארד שקלים. זהו רחוק מלהיות מצב אידיאלי, אולם מצבה של ההסתדרות היה רחוק מאוד מלהיות קטסטרופלי כפי שטענו פרץ ורמון. למעשה, לא כל הגרעון העיק על הקופה 'השוטפת' של ההסתדרות (זאת בשל מבנה החוב והגרעון) ולא הייתה סיבה אמיתית למכור את נכסי ההסתדרות בנזיד עדשים. אירונית העובדה שלמרות כל זה, תוך פחות משנתיים גדל גרעונה של ההסתדרות פי שלושה והועמד על שני מיליארדי שקלים! במקביל, כפי שציינו, נמכרו נכסים רבים, בוצעו 'ייעולים', פוטרו עובדים ועוד – ועדיין הגירעון גדל. אין ספק כי תרם לכך ניתוק הקשר בין קופות החולים להסתדרות, אשר הביא לירידה עצומה בגביית מיסי החבר (מ-670 מיליון שקל ל-240 מיליון שקל).

 

היום נוח לפרץ לצאת נגד דירות פאר ושעונים יוקרתיים, אבל בסקר שנערך בסוף שנת 97', לאחר שנתיים של הסתדרות בהנהגתו (אותה הוא בא לחדש ולנקות), נקבע "ששני שליש מהנשאלים סבורים שההסתדרות היא ארגון בירוקראטי ומסואב". בעיתונים נכתב על "לשכה מפוארת, מנגנון מנופח ומינוי חברים קרובים, בתוכם חברים משדרות, לתפקידי מפתח בהנהגת ההסתדרות". מדהים, אולם על אף ההישגים הדלים של פרץ בראשות ההסתדרות, 'חוסר הפשרנות' שלו ששיחקה לטובת נתניהו, הרוח החברתית-מיליטנטית שלו המשיכה לעשות רושם על הציבור. בבחירות שנערכו ביוני 1998 לראשות ההסתדרות זכה פרץ לעמוד קדנציה נוספת בראש הארגון.

 

בעוד שמבית, בהסתדרות, תפחו חובות הארגון במימדים גדולים, תוך שפרץ מאשים בכך את הברפלד ושות', הוביל ראש ההסתדרות את המשק הישראלי לגל של שביתות, עיצומים והשבתות. בניגוד למה שסבורים בעלי רוח 'מיליטנטית' המתרגמים את המניפסט הקומוניסטי לחולצות של צ'ה גווארה ומדברים בלהט על 'מהפכה', ארגון עובדים איננו נמדד במספר השביתות שהוא מקיים. הדברים נכונים לא 'רק' בישראל שעסוקה לכאורה באופן ייחודי במפעל של 'בניין אומה', אלא בעולם כולו. ואמנם, עד לתקופת פרץ לא הפעילו את נשק השביתה בכזאת עוצמה. ראשי ההסתדרות שקדמו לו, כמו יצחק בן אהרון וירוחם משל לא הפעילו כלל שביתות כלליות למעט חריגה אחת. הפעם היחידה שמשל עשה זאת היה בתגובה לתוכנית הכלכלית של פרס ומודעי ב-1985. לאחר הבחירות בשנת 2003, כשנתניהו משמש כשר אוצר, מיליטנטיות השביתות של פרץ הגיע לשיאו.  "פרץ אכן ראוי לתואר גדול המשביתים של המשק הישראלי. מהרגע שגילה את הפוטנציאל ההרסני של השביתה – לא היסס להפעיל אותה שוב ושוב", קבע הביוגרף שלו. בתקופת כהונתו של פרץ, כלומר מנובמבר 1995 ועד דצמבר 2005, לא עברה מחצית השנה מבלי שביתות ועיצומים.

 

כאמור, אפשר לטעון שהדיון מתעלם מנוכחותו של נתניהו. עם זאת יש לזכור, כי יו"ר ההסתדרות כיום, עופר עיני, מתמודד עם תנאים זהים (אם לא יותר חמורים) ומול אותו ראש ממשלה, אך מביא לתוצאות טובות לאין ערוך: ייצובה הכלכלי של ההסתדרות, הסכם פנסיה לכל המשק, תוספת שכר של 5% ל-700 אלף עובדי הסקטור הציבורי ושיפור תנאי הפנסיה, בלימת ניסיונות האוצר לחוקק חוקים המקשיחים את מצבם של עובדי חברות כוח אדם, הגברת האכיפה של הסכמי עבודה, לחץ מסיבי על עדכון קצבאות הזיקנה, הסכם קיבוצי לעשרות אלפי עובדי תעשיות המלונאות, הסכם קיבוצי בענף היהלומים, הסכמים ב'פולגת', 'ארקיע', 'שטראוס', 'בנק בינלאומי', 'בזק', 'אל-על' ועוד. הרשימה ארוכה מאוד. כל זאת, כפי שאנחנו יודעים היטב, עם שביתות מינימאליות וחיזוק כוחה של ההסתדרות. כנגד הטענה לפיה עיני 'מכר' עצמו ל'הון', ל'תעשיינים' ול'נוחי דנקנר', כלומר שעיני נכנע ל'היגיון הניאו ליברלי', יש לטעון שמדובר בטענות סתומות ולא מבוססות. אדרבא, סביר יותר לטעון כי מדיניותו של פרץ היא שחיזקה את המגמות הניאו-ליברליות.

 

 

עמיר פרץ ו'עם אחד'

 

לפי הביוגרף של פרץ, כשנבחר אהוד ברק לעמוד בראשות מפלגת העבודה בשנת 1999 "החל פרץ לחפש בית חדש… מבחינתו, עדיף היה ששמעון פרס ימשיך להנהיג את המפלגה, ויניח לו לתכנן את השלב הבא באסטרטגיה הפוליטית שלו – המעבר מראש ממשלת ההסתדרות לראש ממשלת ישראל". החיפוש אחר בית פוליטי חדש הוביל – במקביל לתפקידו כראש ההסתדרות – להקמתה של מפלגת פועלים חדשה בשם 'עם אחד'. למעשה היא הוקמה עוד בשלהי הכנסת ה-14, על בסיס פרישתם של פרץ, אדיסו מסאלה ורפיק חאג'-יחיא. שוב, צעד זה לכשעצמו שופך – או אמור לשפוך – אור על דימויו של פרץ כחבר נאמן במפלגת העבודה. למרות התקוות הציבוריות המדומיינות שתזכה ב-20 מנדטים, זכתה המפלגה בבחירות 99' ב-2 מנדטים בלבד. אין ספק שבעבודה נשמו לרווחה שכן 64 אלף הקולות בהן זכתה 'עם אחד' באו רובם ככולם על חשבונה. כצפוי, מפלגת 'עם אחד' בהובלת פרץ לא הסכימה להצטרף לממשלה בהובלת ברק, כשבייגה שוחט משמש בה כשר אוצר. בממשלה לא יציבה, נועזת מקודמתה מבחינת מוכנותה ללכת להסכמי שלום, סירב פרץ לתמוך בממשלה, אף בתמורה לקבלת תיק חברתי.

 

פרץ לא הסתפק באי-הצטרפות לממשלה, אלא הכשיל את אחד ממהלכיה המאקרו-כלכליים הפרוגרסיביים המשמעותיים ביותר, זו הידועה כרפורמת בן-בסט. בכנס שהתקיים בדצמבר 2004, הגדיר הכלכלן אבי טמקין את הכשלת הרפורמה במונחים של 'טרגדיה'. את הדברים הוא תאר כך: "רפורמת בן בסט … הציעה להטיל מס של 20-25 אחוז על נכסים פיננסים, כולל מס על עיזבונות וירושות, צעד שנהוג בכל מדינה מערבית שהוא הכרחי כדי להגדיל את השוויון בחברה הישראלית והציעה מערכת מאוד מקיפה של אמצעים כדי שמערכת המס תהיה אכן פרוגרסיבית. לא כולה, אבל לפחות צעד אחד קדימה. את הרפורמה הזאת השכילו להציג כרפורמה אנטי-חברתית ומי שתרם לכך היה… עמיר פרץ. עמיר פרץ הצטרף אז בגלל אינטרסים פנים הסתדרותיים למאבק של המאיון העליון בחברה הישראלית נגד רפורמת בן בסט, בשם המיסוי על קרנות ההשתלמות. העיתונות לא יצאה להגנת הרפורמה ואף אחד אחר לא יצא להגנתה של אותה רפורמה. בסופו של דבר היום יש לנו מיסוי על שוק ההון בשיעורים נמוכים יותר, בפטורים ובעיוותים הרבה יותר גדולים, כך שהבעיה נפתרה באופן מאוד חלקי, אבל הכול נעשה כדי לגונן על מיעוטי היכולת שיש להם חסכונות, מסכנים, שתבוא הממשלה הרעה ותמסה את החסכונות של הפנסיונר המסכן שעבד כל חייו. אנטי חברתי, ככה זה הוצג. בדרך שכחו שיש פה כמה מיליארדים, פה ושם, שמסתובבים בשוק, ששייכים ל-2% מהאוכלוסייה הישראלית ושמשם היה אפשר להביא לא מעט מקורות". את דבריו בנושא זה סיים טמקין בשאלה רטורית, שחשוב שתשמש לכל מי שחרד לסוציאל-דמוקרטיה בישראל כתמרור אזהרה: "זה היה המקרה הבולט", הוא טען, של "מה שאני קורא דיווח על גזירות, [הדיווח] האנטי חברתי. מה זה אנטי חברתי?"

 

וזו הרי שאלת השאלות. מה זה 'אנטי-חברתי'. והיכן עומד פרץ ביחס לשאלה הזו. הכלכלן מומי דהן מהאוניברסיטה העברית, ששימש גם ככלכלן ראשי של מחלקת המחקר בבנק ישראל ומילא מספר תפקידי מפתח בוועדות ציבוריות (וביניהן, רפורמת בן בסט), כתב בתשובה לשאלה שהופנתה אליו בנושא: "ההחלטה להטיל מס על קרנות ההשתלמות הייתה משיקולים של צדק חברתי. קרן ההשתלמות לא נועדה באמת להשתלמות של העובדים והיא דרך להתחמק מתשלום מס אמת. בפועל, מצאנו כי רק כמחצית מן העובדים בישראל נהנים מקרן השתלמות וממילא גם נהנים מן הפטור ממס הנלווה לכך. ההנאה מן הפטור היא רגרסיבית במיוחד ונתח גדול מהטבת המס מתועל לעשירונים העליונים. המחצית השנייה של העובדים, שנמצאת ברובה בחלק התחתון של ההתפלגות ההכנסות, אינה נהנית מן ההסדר הזה מן הסיבה הפשוטה שמעבידיהם אינם מפקידים לקרן השתלמות (אין חובה חוקית לנהוג כך). לפיכך ביטול הפטור לקרנות ההשתלמות ושימוש בתקבולים להפחתת המס לכל העובדים הייתה מעשה בעל השפעה פרוגרסיבית מובהקת. למרבה הצער, דווקא הסתדרות העובדים הכשילה את המהלך". גם במקרה של רפורמת בן-בסט, נקט פרץ רטוריקה 'שמאלית' בכדי להציגה כאנטי חברתית. לא פחות משמעותית היא העובדה שרק יום לפני ההצבעה על הרפורמה, הודיע פרץ לשוחט שהוא מושך את תמיכתו, זאת לאחר שהודיע שהוא תומך בה.

 

בתקשורת תיארו את יחסו של פרץ לברק במונחים של כמעט שנאה, אולם מעבר להצמדת שמות תואר ואפיונים רגשיים לפוליטיקאים, העניין היה העמדות המדיניות המנוגדות של פרץ מול ברק בכל הנושאים המהותיים. ב-2006 דיבר פרץ נגד פינוי צה"ל מלבנון (מאי 2000), והגדיר את הצעד הזה כ'בריחה'. עוד הוסיף פרץ כי "הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה בלי הסכם היו טעויות קשות והן שהובילו למצב הקיים". בתהליך השלום מול הפלסטינים (ועידת 'קמפ דיוויד') פרץ לא היה מעורב, אולם אילן כפיר כתב כי לאחר שברק התפטר מהממשלה וממפלגת העבודה, פרץ לא "הסתיר את שביעות רצונו מהמהלך. ברק נראה לו כאיום הפוליטי המשמעותי ביותר על התוכנית ארוכת הטווח שטיפח – השתלטות על מפלגת העבודה". בעוד בממשלת ברק הוא סרב לקחת חלק בהעדיפו את האופוזיציה, הנה בחר פרץ לתמוך בממשלת הליכוד של שרון (מרץ 2001). אלא שפרץ לא רצה לוותר על תפקידו כיו"ר ההסתדרות שאיפשר לו לשמור על מקומו המיוחד בציבוריות הישראלית. את תפקיד השר הזוטר בממשלת הליכוד הוא הפקיד בידיו של איש מפלגתו, שמואל אביטל, שלא נבחר לכנסת. פרץ ועמיתו למפלגה, חיים כץ, זכו בתואר הלא-מחמיא "אלופי ההיעדרויות מישיבות הכנסת". ניתן כמובן לטעון כי פרץ היה עסוק בהנהגת ההסתדרות, אך כפי שראינו לעיל, הקלת הראש בתפקידה של הכנסת, ממשיכה לאפיין את פרץ עד היום. ללא ספק היותו יו"ר ההסתדרות תרם לו לשימור והגדלת עוצמתו הפוליטית. אין בכך פסול, אך בראייה לאחור ובהתבוננות לעתיד, ראוי לכל הפחות לתהות מה הוביל ומוביל את פרץ. עושה רושם שאת המאמץ השקדני לקדם את החברה בישראל הוא לא מעריך במיוחד. את המאמץ הזה דורשת העבודה הפרלמנטרית, ופרץ העדיף את עמדת הכוח ההסתדרותית. זו אפשרה לו לא רק למנות מקורבים ולדחות מתנגדים, אלא לנקוט צעדים דרמטיים שחבר כנסת מהשורה כמעט ולא יכול לנקוט בהם. דוגמא מובהקת לכך היתה תגובתו של פרץ לדברי שר האוצר יעקב נאמן, שאמר "אנחנו לא צריכים אויבים מבחוץ. יש לנו מתוצרת עצמית שמתפוצצות ולא רק מתקתקות…". לכול היה ברור שכוונת דברי הבלע החמורים של נאמן הייתה לפרץ, שבתגובה הוא איים להשבית את המשק כולו. אפשר לא להסכים, ובצדק, עם מדיניותו של נאמן, קל וחומר עם דבריו – אולם תגובתו של פרץ אולי מלמדת משהו על אופן התנהלותו הפוליטית-ציבורית.

 

בקדנציה השנייה של ממשלת שרון שהתחילה בשנת 2003, פרץ העדיף את האופוזיציה. היו אלו השנים של השביתות הגדולות שתיארנו בחלק הקודם. פרץ הבין שעם מפלגת 'עם אחד' הוא לא יגיע רחוק. גם לאחר כל השביתות וכל העיצומים מפלגתו זכתה ל-3 מנדטים בלבד. עתה הרגיש, כי הוא מוכן לחזור למפלגה שנגדה דיבר ויצא בכל השנים האחרונות – מפלגת העבודה. לצורך החבירה של פרץ ו'עם אחד' למפלגת העבודה הוקמה תנועת 'אדם' שימי קיומה היו קצרים מאוד. 'אדם' הייתה תנועת קש שהשתמשה בכסף של ההסתדרות לקידומו הפוליטי של עמיר פרץ. לאופוריה של 'אדם' חברו לא מעט נציגים מהסוציאל דמוקרטיה הישראלית שהיו מוכנים לעצום עיניים מול החבירה של שמעון פרס (מיריביה החריפים של מדינת הרווחה הישראלית) לעמיר פרץ. באותן שנים, פרס החזיק בתפקיד יו"ר המפלגה וחשש עד מאוד מכוונתו של אהוד ברק לשוב ולהתמודד על  הנהגת המפלגה. לנוכח התנגדותם של אישים כמו פואד בן-אליעזר לצרוף 'עם אחד' למפלגה, ניהל פרץ את המשא והמתן על חזרתו עם פרס. פרס מצידו סבר כי פרץ יחזק את מעמדו שלו מול ברק. "פרס ואנשיו" כתב אילן כפיר, "טוענים עד היום שבאותן פגישות התחייב פרץ שיתמוך בפרס ולא יציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר המפלגה, ובתמורה הבטיח פרס שיתמוך בו כמספר שתיים במפלגה". פרץ אף התבטא כך מספר פעמים ובכל זאת, החליט להתמודד על הנהגת המפלגה מול פרס.

 

כשפרש ממפלגת העבודה והקים את 'עם אחד', לא המציא פרץ שום דבר חדש. הפוליטיקה הישראלית מלאה בדוגמאות של מהלכים כאלו שהובילו אישים שדעתם לא התקבלה, חברו עם מתנגדי המפלגה מחוצה לה, איימו בפרישה, פעלו לפילוג, פרשו, חזרו וחוזר חלילה. התנהלות כזו פגעה במסורת הדמוקרטית שאפיינה מאז ומעולם את מפלגות תנועת העבודה הציונית, והיא מזיקה גם לייצוב הנורמות ההכרחיות בדמוקרטיה המודרנית המבוססת על מפלגות: חופש הוויכוח והתמודדות על דעות מזה, ואחדות פעולה על בסיס הכרעת הרוב, מזה. אך לשובו של פרץ לעבודה היה מימד ייחודי מאד. לאחר שהצליח לשוב למפלגה, ולאחר שהפר את הבטחתו לפרס להמנע מלקחת חלק בבחירות הפנימיות, ניגש פרץ לממש את הפוטנציאל שלו כמנהיג בעל דימוי 'חברתי' מזה, ואת יכולתו הארגונית האדירה, מזה.

 

בוקר ה-10 בנובמבר 2005, היה לאחד הרגעים המרגשים ביותר בתולדות המפלגה. נצחונו הגורף של פרץ בבחירות המקדימות היה רגע מתוק עבור מי ששנים ביכה את דעיכתה העקבית של הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. העובדה שפרץ ניצח את פרס דווקא, הפכה את הרגע למתוק עוד יותר. אלא שרבים מהחברים שהתכנסו בבית המפלגה שעבר מסיבות סמליות לשכונת התקווה כמה שנים קודם לכן, לא ידעו כי מה שהבטיח את נצחונו של פרץ היה 'מפקד הארגזים' המפורסם. כפי שתארה זאת מרים דיסקין, שופטת בית המשפט השלום בתל אביב: "…מעיון בתוצאות דו"ח השופטת בדימוס שרה פריש, המחזק את החשדות, עולה שבבדיקת למעלה מתשעים ואחד אלף מתפקדים חדשים נפסלו 44,843 טפסי מתפקדים, כחמישים אחוז מכלל טפסי המתפקדים החדשים. הטפסים הפסולים מתחלקים לשתי קטגוריות: שלושים וחמישה אחוז מתוכן הינם טפסים פסולים מבחינה טכנית, שנגרמו כתוצאה מכשל ארגוני במנגנון המפלגה ולא דבק בהם חשד לפלילים. החלק הארי המגיע לכדי שישים וחמישה אחוז מכלל הטפסים, הינם טפסים פסולים מבחינה מהותית – משמע טפסים המקיימים לכאורה חשד לפלילים…לא יכון שלטון חוקי ודמוקרטי על יסודן של בחירות פגומות ונגועות…ככל שמדובר בצו נשוא הבקשה, הרי הוא נסמך על חשדות קונקרטיים במטהו של פרץ…". אך למרות כל זה, נבחר פרץ לעמוד בראש מפלגת העבודה, כשהוא משלים שלב נוסף בתכנית "אורנים הגדולה". השלב הבא היה הבחירות הכלליות שנועדו ל-28 במארס, 2006. אוהדיו ותומכיו הרבים כמובן לא ידעו זאת, אך האכזבה הגדולה עוד היתה לפניהם.

 

פרץ שר הבטחון

לאחר הבחירות במארס 2006, התמנה פרץ להיות שר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט. הדבר הפתיע רבים, שכן פרץ ומקורביו דיברו כל העת על כך שמפלגת העבודה תדרוש בתמורה לישיבתה בממשלה את תיק האוצר. זו הייתה התפיסה הרווחת בציבור והיא עלתה בקנה אחד עם הקמפיין החברתי שניהל פרץ מאז הבחירות המקדימות בנובמבר 2005, וכמובן קודם לכן (הסתדרות, 'עם אחד'). מדוע אם כך הלך פרץ למשרד הבטחון? לשאלה זו כמה הסברים, אך ככל הנראה ההסבר המשכנע ביותר הוא ההסבר שנתן פרץ עצמו, ושעולה בקנה אחד עם שאיפתו המובנת מאליה להיות בבוא ביום ראש ממשלת ישראל. אכן כן: ללא ספק אולמרט חשש לתת את תיק האוצר לפרץ בגלל לחצים פוליטיים. דימויו המיליטנטי של פרץ, שכפי שראינו עד כאן בהחלט היה מבוסס, הביא את הימין הכלכלי לצייר את פרץ כאדם שממקום שיבתו באוצר ידרדר את המשק אל פי התהום. לחצים גם הגיעו מהמערכת הכלכלית העולמית, אשר שלחה איתותים כנגד מינוי פרץ לשר האוצר. לפי אחד הדיווחים, הבנק הגרמני 'דויטשה בנק', איים להוריד את דירוג האשראי של ישראל. אלא שככל שעובדות אלו נכונות, ואכן אולמרט הסתייג מהפקדת תיק האוצר בידיו של פרץ, העובדה המכריעה היא שפרץ העדיף את תפקיד שר הביטחון בלי קשר ללחצים שהופעלו מרחוק ומקרוב.

כאמור, לפרץ היה חשוב להגיע אל היעד הפוליטי האולטימטיבי: ראשות הממשלה. משרד האוצר הנחשב למשרד בעייתי ביותר, הוא הפחות מוצלח להגיע ממנו לתפקיד הנכסף. במשרד הביטחון לעומת זאת גלומה האפשרות, באשר הוא נחשב ל"מקפצה" נוחה יותר לתפקיד ר"מ בגלל היוקרה והאחריות שנלווית אליו במדינה כשלנו. זאת ועוד. לצד העובדה שממילא משרד הבטחון חולש על מימדים כלכליים רבים (כמו התעשיות הביטחוניות שלא לדבר על גודלו התקציבי), פעילותו של שר הבטחון זימנה לפרץ הרחבה משמעותית של מוטת הכנפיים הציבוריות שלו, שכן הוא היה מזוהה בציבור באופן מסוים מדי: פריפריה, הסתדרות, כלכלה.

בשאיפתו של פרץ להעדיף את הבטחון על האוצר אין כל פסול כמובן. כשם שכל כדורגלן שואף לשחק "בספרד או באירופה", וכל שדרנית בגל"צ חולמת על מיקרופון בערוץ-2 כך סביר שפוליטיקאי בעל יומרות – וכמעט כל חברי 'השמינייה' ראויים לתואר הזה – ישאף להיות ראש ממשלה. אלא שאת תוכניתו זו לא הציג פרץ בפני קהל הבוחרים והתומכים הגדול שלו. הוא ידע – דבר שהוכח כנכון – שחלק רחב מהם יראה בכך כ"בגידה" וסטייה מהתוכנית הסוציאל-דמוקרטית הגדולה שהיה כה מזוהה עימה. בחירתו של פרץ לא לשתף את קהל בוחריו ואף לא את מעגל מקורביו באסטרטגיה שלו, מעידה על תבונתו הפוליטית הרבה; שכן מיד לאחר שהסכים לקבל את תפקיד שר הביטחון, "רגע אחרי שהמסוק המריא" כפי שתאר זאת באופן ציורי משה קריף איש 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' (קריף התכוון למסוק הממריא ממתחם משרד הבטחון בדרכו לשדרות), זכה פרץ לתגובות צוננות ביותר מדמויות ציבוריות שהיו חלק מהגרעין הקשה של תומכיו. ניתן להניח, כפי שמספר אישים אכן העידו, שאם היו יודעים שפרץ עומד בכזאת קלות להחליף תיקים, הם לא היו תומכים בו ומתגייסים עבורו.

הטענה לפיה מדובר היה באסטרטגיה שתוכננה מראש, ולא באילוץ שנבע מלחצים שהפעילו במדור הכלכלה של 'הארץ' או ב'דויטשה בנק', מתבססת בין השאר על דברים  פרי עטו של הביוגרף של פרץ. "פרץ", כתב כפיר בספרו "האדמה רעדה" העוסק במלחמת לבנון השנייה, "נחת במשרד הביטחון מתוך בחירה. ראש הממשלה אהוד אולמרט, אבי הקומבינה, חשב שתפר תיק לעמיר במשרד הביטחון ולא ידע שעמיר תפר אותו…פרץ נאבק על תיק האוצר רק למראית עין. הוא ידע היטב שתיק האוצר הוא מלכודת פוליטית למי שרוצה לקפוץ רחוק יותר, לראש הפירמידה – לראשות הממשלה". כפיר הוסיף כי "סמוך לבחירות…'שיגר' פרץ פגז טיווח פוליטי באמצעות הפרשן הפוליטי הבכיר חנן קריסטל. עמיר חשף בפני קריסטל את לבטיו הפוליטיים וגילה שהוא שוקל ברצינות לתבוע את תיק הביטחון לעצמו". בפורום סגור אישר קריסטל את הדברים, והדגיש כי פרץ תכנן מראש לדרוש את תפקיד שר הביטחון מאולמרט בתמורה לכניסה של מפלגת העבודה לממשלה. הטענות שהועלו ע"י רבים שפרץ איננו מתאים למשרד הביטחון מתוקף הכשרתו, עקב חוסר ניסיונו הצבאי וכיו"ב, הן טענות סרק המסיטות את הדיון  מהעיקר. אכן, פרץ לא גדל במערכת הצבאית, אולם אין זו סיבה לפסול אותו לתפקיד. ואמנם, בחודשים שקדמו למלחמת לבנון השניה הוכיח פרץ את כישוריו וזכה לשבחים על השתלבותו בתפקיד אפילו מאישים בעלי נסיון כמתן וילנאי. מנקודת מבטנו חשוב לפיכך להדגיש כי פרץ שאף למשרד הביטחון ותפקיד שר הבטחון לא נכפה עליו בלית ברירה ובתוקף הנסיבות. אם טענה זו נכונה, משקלה גדול למדי במסכת השיקולים האמורה לשמש בדיון על עברו של פרץ כמו גם על עתידו.

פרץ שימש כשר ביטחון במשך מעט יותר משנה: מחודש מאי 2006 ועד יוני 2006, אז התפטר מתפקידו כשר ביטחון בעקבות ניצחונו של אהוד ברק בפריימריז במפלגת העבודה. במשך השנה ששימש כשר ביטחון, ובעיקר לנוכח אווירת הנכאים שהתלוותה למלחמה, 'זכה' פרץ לביקורת קטלנית שרובה התרכזה במניירות לא רלוונטיות ובפורנוגרפיה תקשורתית נקלית המעידה על התקשורת בישראל ולא על מושאיה. התמונה של פרץ עם המשקפת הסגורה הפכה להיות אייקון של תקופת כהונתו כשר הביטחון. לדידנו, הדיון על תקופת כהונתו של פרץ לא צריך להתרכז באישיותו או בכישוריו כמפעיל אמל"ח אלא במדיניותו. מפאת קוצר היריעה בחרנו לא להתייחס לעומקם של מחלוקות מדיניות ומבצעיות שהתקיימו בזמן מלחמת לבנון השנייה. תמיכתו הנחרצת מתחילת המלחמה בפעולה קרקעית צבאית לתוך עומק לבנון עד נהר הליטאני דורשת דיון נוסף ובמקום אחר. על דיון זה להתמקד בשאלת המטרה המוצהרת והלא מוצהרת של מדיניות זו (מדיניות לה התנגדו לאורך רוב המלחמה רובה של הצמרת הצבאית והפוליטית) ועל המחיר שישראל הייתה משלמת אילו מבצע צבאי שכזה היה נערך.

לפרץ יש השקפה מדינית מסודרת, והנסיון לנתק בין פרץ 'החברתי' לבין פרץ 'המדיני' – ניתוק חיוני במסגרת המאמץ לכונן 'מחנה סוציאל-דמוקרטי', הוא גם מוטעה עקרונית וגם מתעלם מפרץ האיש (להבדיל מפרץ הדימוי). בינואר 2007 הציג פרץ את השקפתו המדינית קבל עם ועדה, יום לאחר שברק הודיע שהוא מתמודד על ראשות המפלגה. "צריך מפת דרכים חדשה, שתשלב את היוזמה הסעודית בנוסף לרעיון מפת הדרכים", טען פרץ והציג תוכנית מדינית בת שלושה שלבים. בשלב הראשון, שיימשך כ- 6 חודשים, וייפתח עם השבתו של גלעד שליט, "תייוצב ותעוצב מציאות ביטחונית וכלכלית חדשה". השלב השני שיימשך עד 6 חודשים יהיה "שלב המו"מ על עקרונות הסדר הקבע והרחבת הריבונות הפלסטינית". השלב השלישי, שיימשך עד 18 חודשים יהיה "שלב המו"מ הפרטני על עקרונות הסדר הקבע והרחבת הריבונות הפלסטינית". פרץ לא הרחיב בשאלת ההתנייה בין סיום עיסקת שליט לבין קיומם של שלושת השלבים. תשובה על שאלה זו הוא נתן בכמה הזדמנויות. כך, כפי שכתב גדעון לוי ב'הארץ' (26.3.2008): "כשאורית לביא-נשיאל המצוינת והנשכחת שאלה אותו בערוץ הכנסת אם הוא בעד מו"מ עם חמאס, השיב מניה וביה: "חד משמעית, כן". ההייתם מאמינים? לא מתפתל ולא מתנה, לא "מצד אחד" ולא "מצד שני", לא תנאים ולא נעליים, פשוט "כן": "חמאס הוא תנועה חשובה בעם הפלשתיני, ומי שרוצה להגיע לפשרה עם העם הפלשתיני כולו – חייב לדבר אתו". סוף ציטוט. התלהבותו ושבחיו של גדעון לוי לא אמורים להפתיע שכן גם לוי היה בזמנו

מאנשיו של שמעון פרס.

 

תוכניתו המדינית של פרץ נועדה לבלום את מפת הדרכים (שנוסחה במכתבו של הנשיא בוש לשרון באפריל 2004). "…במסגרת מפת הדרכים" נכתב שם, "על הפלסטינים להתחייב לשים לאלתר קץ לפעילות החמושה ולכל פעולות האלימות נגד ישראלים בכל מקום. כמו-כן, על כל המוסדות הפלסטינים הרשמיים לשים קץ להסתה נגד ישראל. על ההנהגה הפלסטינית לפעול באופן נחרץ – לרבות באמצעות רצף של פעולות עקביות, ממוקדות ויעילות – להפסקת הטרור ולפירוק התשתית והיכולת של ארגוני הטרור. על הפלסטינים להתחייב לרפורמה פוליטית כוללת ויסודית שבמסגרתה כינון דמוקרטיה פרלמנטארית חזקה וראש ממשלה בעל סמכויות". בניגוד למה שמקובל לחשוב במחנה המתהדר בתואר 'מחנה השלום', כווווולם כאן בעד שלום. השאלה היא באילו תנאים. כשם שלרבין בזמנו היה ענין זה ברור, ותשובתו היתה 'פשרה על יסוד הכרה הדדית', כך היו הדברים ברורים למנסחי 'מפת הדרכים' ולתומכיה בעולם, בישראל ובקרב הפלסטינים.  מתואר בפירוט מה צריכה להיות מחויבותה של הרשות הפלסטינית כלפי ישראל. תוכניתו של פרץ ודבריו על החמאס עליהם שב לאחרונה לא מותירים ספק באשר לעמדתו בנדון זה. אפילו תמיכתו בתוכנית הסעודית לא משנה כלום, שכן מעבר להצהרת הכוונות החיובית שיש בה כלפי פיתרון הסכסוך, היא איננה נותנת תשובה רצינית לסוגיית זכות השיבה. אמנם פרץ יצא בהצהרות חותכות כנגד זכות השיבה, אך במקביל ברך על היוזמה הסעודית לגביה אמר מובראק כי היא "כוללת את זכות השיבה". אכן יש טעם רב בהתעלמות מהשקפותיו המדיניות של פרץ, אך זהו טעם לפגם. מי שאיננו מוכן לנקוט קו של התעלמות מהשקפות מדיניות ולראות בהן צד מרכזי בסיפור הפוליטי, חייב לקחת בחשבון את הדמיון הרב שיש בין השקפתו המדינית של פרץ לבין תוכניות מדיניות דוגמת 'יוזמת ז'נבה'. כשליה של יוזמת זנבה לא ידונו כאן (אנחנו מפנים את הקוראים למאמר 'סכנות יוזמת זנבה' שהתפרסם ב-12.1.11 ב'מעריב'). עם זאת חשוב לציין את ותרנותה מרחיקת הלכת שמסכנת את יציבות האזור וכן את העמימות המאפיינת אותה בכל הקשור לפיתרון סוגיית הפליטים. אך חשוב מכך, יוזמה זו מנוגדת לתפיסה המדינית עליה נשענת "מפת הדרכים". אומנם פרץ התבטא לא פעם כנגד 'יוזמת זנבה', אולם מנגד, פרץ התבטא מספר פעמים בזכותה. כמו בענין זכות השיבה והיוזמה הסעודית, מסקנה סבירה היא שהצהרותיו משתנות לפי קהל השומעים ולפי הלכי הרוח הציבוריים. תהא זו טעות להתעלם מסוגיה זו ועל תומכיו לשאול עצמם שאלות נוקבות בעניינה. צעד הכרחי בכך הוא נטישת ההבחנה הנעימה והנוחה – אך השקרית – בין "ביטחוניסטים" (שעמדו מאחורי נצחונו של ברק בבחירות הפנימיות ב-2007), לבין "החברתיים".

 

 

פרץ, 'הרביעיה'  והדמוקרטיה במפלגה

מפה לשם הפכה ה'שמינייה' ל'רביעייה'. הגודל לא תמיד קובע. במקרה הזה פחות, אבל יותר. כי 'שמינייה' במציאות של מפלגה בעלת 44 מנדטים, הייתה חלשה בהרבה מ'רביעיה' במציאות של מפלגה בעלת 13 מנדטים בלבד. יש צורך במידה גדולה מאד של יצירתיות פרשנית על מנת להסביר את הקשר 'האידיאולוגי' (קל וחומר הסוציאל-דמוקרטי!) בין חברי 'הרביעיה' מג'דלה, כבל, בן-סימון ופרץ. כך או אחרת, ברור כי מהרגע הראשון היעד היה 'אהוד ברק החוצה'. בהכירם היטב את נפלאות התקשורת הישראלית בכלל, ואת היחס המיוחד ששמרו אביריה לשר הבטחון ברק, הפכו חברי 'הרביעיה' את התקשורת למעין 'ביטאון' שנועד להכפיש את ברק על כל צעד ומכל צד. ברור כי לא 'מחלוקות אישיות' הובילו את 'הרביעיה', כי אם מחלוקת מדינית-פוליטית עמוקה. ומנקודת מבט זו, לא פלא שמי שהובילו את 'הרביעיה' היו המנוסים שבחבורה: איתן כבל ועמיר פרץ. הללו לא חסכו מלים כנגד היו"ר המכהן. הגדיל לעשות איתן כבל (אשר הבטיח את כניסתה של חנין זועבי לכנסת), אשר כינה את ברק בתואר 'סאדאם חוסיין'. פרץ, מי 'שהיה שם', הסתפק בטענה מתונה יותר, כאשר הגדיר את ברק כאיש "ההופך את המפלגה למפלגה של איש אחד". שעל כך אומרים בארצות הים, it takes one to know one.

נקודת מוקד טבעית למאמציהם המשותפים הייתה חוקת המפלגה, שאפילו אדם כמו יורם דורי, ממקורביו של פרס ואשר אינו חשוד באהדת ברק, אמר ש"יש הגיון" בכוונות לשנותה. היגיון זה נשען בעיקר על התמורה בפוליטיקה הארצית. תם עידן המפלגות הגדולות. במצב זה, מוקד קבלת ההחלטות הוא הממשלה, ולא במפלגת שלטון מרכזית. בין מתנגדי 'חוקת ברק' במחוז הקיבוצים ניתן היה למצוא אנשים שזכרו בגעגוע את התקופה בה 'ועדת הבטחון של הקבוץ המאוחד' דנה בשאלות של בטחון שוטף ובטחון יסודי… לאיתן כבל בוודאי היה ברור שאין זה סביר כי למזכ"ל המפלגה  יהיה יותר כוח מליו"ר שלה. ללא ספק הוא הבין, אבל המטרה לא הייתה ליצור מערכת מפלגתית הגיונית יותר, אלא לפגוע בברק. עד כדי כך שלט כבל במנגנונים, שברק התלונן על כך שאפילו אתר אינטרנט מפלגתי הוא לא מצליח להקים. למרות שגם אצל ברק וגם אצל מתנגדיו מוקד המחלוקת היה מחוץ למפלגה, יש מקום לבחון, מנקודת מבט 'טהורה', גם את 'חוקת ברק'. במלים אחרות, יש לתהות מה כל כך 'לא דמוקרטי' בה, זאת גם מבלי לקחת בחשבון את מה שיש להסיק מבחינה 'טהורה' לגבי מי שלמשל אחראי על 'מפקד הארגזים'. לגופו של ענין, טיוטת החוקה הרי הייתה פתוחה לביקורת של כל חבר מפלגה, חודשים ארוכים לפני שהתקבלה. כל חבר מפלגה יכול היה להעיר את הערותיו, ורבים אכן עשו זאת. בנוגע לתוכן, מה למשל 'דיקטטורי' בסעיף: "יושב ראש המפלגה יתווה מדיניות המפלגה בכפוף להחלטות המרכז והוועידה?" איננו באים לסנגר על 'חוקת ברק' דווקא, אלא לטעון שהויכוח על החוקה לא היה ענייני. כך גם לגבי הסעיף בחוקה שהתכוון להחליש את הפריימריז. הצעירים בינינו לא זוכרים שפעם במפלגה הייתה "וועדה מסדרת". זאת דאגה לתת מקום לכלל המגזרים של מפלגת העבודה. דווקא הפריימריז הביאו לדחיקתם של אוכלוסיות חלשות יותר אל מחוץ למקומות הריאליים. כך, להוציא אנשים שהגיעו מהתקשורת או מהזירה הציבורית, רק למי שיש כסף – "מיליונר וסוציאליסט" כסיסמתו של אבי שקד שרץ לפריימריז – יכול להשיג לעצמו מקום ריאלי. פרץ וכבל ידעו את כל זה. אלא שבמקום לגלות מנהיגות אמיתית ואחראית למצב הפוליטי החדש, כלומר להוביל שינוי חוקה שיהיה מוסכם על הרוב המכריע של החברים, הם הוליכו את ההתמרמרות אל הקצה. לנוכח החוקה (שהתקבלה במוסדות המפלגה) הצהיר פרץ כי "רק במדינה בולשביקית ביטלו מוסדות שפעלו נגדה". שוב, צריך להניח שלציבור ולתקשורת זיכרון קצר לפני שנוקטים במלת הקסם 'בולשביזם' בכלל, ובפרט מצד מי שנשען שנים ספורות קודם לכן על 'מפקד הארגזים'. גם אם חלק מתוכנה (אולם בטח לא סגנונה) של הביקורת שהפנו נגד יושב ראש המפלגה היה מוצדק, וכפי שראינו כל 'חוקת ברק' בוטלה לחלוטין לאחר פרישת 'עצמאות', לא ה'תוכן' עניין את מתנגדיה – אלא כוחה המהפנט של הצעקנות. הם היו מוטרדים משאלות של 'דמוקרטיה מפלגתית' ככל שזו יכולה הייתה לשמש בידיהם על מנת להשיג יעדים בשדה הפוליטי הממשי. במקרה הקונקרטי הזה: להוציא את מפלגת העבודה מהממשלה, ובכך להבטיח שהקיפאון המדיני – שברק היה ועודנו מהגורמים המרכזיים במאמצים להפשירו – יימשך. בעניין זה לא יכול להיות ספק. ב-26 באפריל 2011 התפרסם ראיון של פרץ לעיתון 'כל אל ערב'. פרץ הצהיר שם שעל ישראל לשחרר את "כל המחבלים עם דם על הידיים תמורת גלעד שליט", וביטל כ"חסרי ערך" את דברי ברק על החובה להפיל את שלטון החמאס. הפירוש המעשי של עמדה זו ברור וצלול: מניעת תהליך מדיני במקרה הטוב, השבת הטרור לגדה המערבית במקרה הרע. בינתיים, בזכות דברים כגון אלו, יוכל פרץ לשפר עמדות לקראת הבחירות המקדימות בספטמבר.

לסיכום – מדוע אין לבחור בפרץ?

 

לקורא שהגיע עד פה לא יכול להיות ספק לגבי דמותו הפוליטית ומדיניותו של עמיר פרץ. חבירתו ל'שמינייה' בתחילת דרכו הפוליטית בכנסת, מעידה על הבנתו שקידום הקריירה הפוליטית שלו, אל מעבר למעמד של ח"כ מן השורה, תלוי בחבירתו לקבוצה 'לעומתית', 'יצירתית' ו'פורצת דרך' של "צעירים". למעשה הייתה זו קבוצה של אנשי פרס, שתפקידה העיקרי היה לסייע למאבקיו נגד הקו המדיני והכלכלי-חברתי שייצגו רבין ותומכיו. מעניין לפיכך לראות להיכן הגיע כל אחד מחברי 'השמינייה' ואיזה תפקיד ציבורי לקח על עצמו במה שניתן להגדיר כמאמץ לקעקע את המפעל הציוני מבית מדרשה של מפא"י ההיסטורית. חגי מרום עשה זאת בתנועה הקיבוצית; יעל דיין ויוסי ביילין עמלו להכשרתו של אש"ף; ליוסי ביילין היה תפקיד משמעותי גם בניסוח העקרונות לפירוקה של ההסתדרות, דבר שעשה כבר בתחילת שנות השמונים; נסים זווילי היה שותף בכיר בהקמת מפלגת 'המרכז'; אברום בורג פעל לעקירתה של הציונות הדתית מהזרם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית. במקביל להתפתחותה של פוסט-ציונות דתית-ימנית, שקד בורג על טיפוחה של פוסט-ציונות דתית-מוסרנית-שמאלית. כבר בשלהי שנות ה-80', הוא דיבר על הסוכנות היהודית במונחים של 'נס רפואי: מת שממשיך לחיות'. הדבר לא הפריע לו לכהן מאוחר יותר כיו"ר הסוכנות היהודית. לשיאו הוא הגיע בהמלצתו לאזרחי ישראל להצטייד בדרכונים זרים; על חיים רמון, עמוד השדרה של 'קדימה', והמוציא והמביא של נשיא ישראל בפוליטיקה הפרלמנטרית שלנו, אין צורך להכביר מלים. באופן פרדוקסלי דווקא נוואף מסאלחה אחז בעמדות פוליטיות מתונות, מה שאולי מסביר את כישלונו לשמור על מעמדו בפוליטיקה הערבית-ישראלית. כולם היו אנשיו של שמעון פרס, ואף לא אחד מהם – להוציא את פרץ – נותר במפלגת העבודה. אלא שגם הוא שב אליה אחרי כמה שנים בהסתדרות – שנים בהן עשה רבות לשנות את דמותה מן היסוד – ואחרי עוד כמה שנים במפלגה פרסונלית, שהתחרתה במפלגתו החדשה-ישנה.

 

סיפורו הפוליטי של פרץ, מלבד כך שהוא מרתק, ולצד העובדה שהוא מהווה פרק חשוב בהבנת הפוליטיקה המודרנית בכלל והישראלית בפרט, אמור לשמש כנורת אזהרה לכל מי שמעונין בקידומה של החברה הישראלית אל עבר היעדים המסורתיים של תנועת העבודה הציונית: בנין אומה הגון וצודק, שלום אמת עם העולם הערבי מבוסס על הכרה הדדית עקרונית ועל פשרה מדינית המבוססת על סידורי בטחון מהותיים. את סיפורו של פרץ, כמו את סיפורם של עמיתיו ל'שמינייה', ניתן היה להגדיר כסיפורם הפוליטי של קיצורי דרך מסוכנים. אולי אין להטיל ספק בכוונותיהם של חברי 'השמינייה', ובכוונותיו של פרץ. בלי צל של ספק ברור שתומכיו מתכוונים לטוב וחותרים אליו. השאלה היא האם פרץ הוא האיש להנהיג את המחנה שעדיין שומר אמונים לאתוס של תנועת העבודה הציונית. סיפורו הפוליטי כפי שהוצג כאן מחייב את המסקנה שלא. לא הוא האיש, ובעיקר דרכו לא היא הדרך. כי למרות שמסקנותיה המעשיות מדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה הציונית הפכו למוסכמה רחבה למדי (עקרון חלוקת הארץ הפך למוסכמה כמו גם החובה למצוא איזון בין ההגיונות הסותרים של כלכלת השוק), עוד ארוכה הדרך, ואין מקום לקיצורים.

 

נערך על ידי יוחאי
תגיות: , ,

44 תגובות

  1. נדב פרץ :

    כדי לתקצר לקורא הממהר: עמיר פרץ הוא לא סוציאל דמוקרט, כי הוא לא מוכן ללכת לפשרות עם בעלי ההון כמו עיני וברק (ויחימוביץ', לפי רז ומנור).

    נו, האשמות כאלה אני מוכן לספוג כל יום.

  2. ליאור שורץ :

    נראה כמו כתב אישום!

    המסקנה שעולה מקריאת המאמר המייגע,וחסר הטעם,
    הוא שאסור לבחור באדם שסימן לו מטרה בחיים, כי הוא מנצל אירועים ואנשים בדרך.

    תוכלו להסביר לי אם כך מה זה פוליטיקאי שלא עושה את זה.

    לזכותו של עמיר פרץ אפשר לומר
    שהוא לא עושה את זה לביתו .

  3. ק. טוכולסקי :

    מאמר מעניין וחשוב, גם אם פה ושם הגבה שלי עלתה למעלה לנוכח האשמות כחבירה בחקיקה לגורמים לא ס"ד (שיטה שפותחה ושוכללה בידי שלי יחימוביץ) או הצגת השמיניה ללא התייחסות לעוזי ברעם וככלי שרת בידיו של שמעון פרס (לא מדויק בלשון המעטה), יש במאמר נקודות שמחייבות התייחסות.
    הסיפור של חיים חדשים בהסתדרות הוא כתם ואות קלון שדבק במספר אנשים שלא כולם רעים מושחתים ואויבי המעמד (לדוגמא רן כהן ס"ד חשוב ורציני שהיה יו"ר בית נבחרי ההסתדרות אז).וזאת לא הנקודה היחידה.
    החסרון של המאמר, ההשחרה הטוטאלית, לא הכל שחור, ואני מניח שבקריאה ביקורתית חוזרת הייתי מרים את הגבה עוד כמה וכמה פעמים.אין בכך בכדי לבטל את הטענות הרבות וכבדות המשקל שיש במאמר אולם זה מטיל צל כבד על האובייקטיביות של כותבי המאמר. גם הסגנון הצבהב של הצגת תפיסתו המדינית לדוגמא כאילו אינה לגיטימית או השחרת כל חברי השמינייה למעט נואף מסלחה, או ההתעלמות מהבעיות שאכן היו בהסתדרות המפאיניקית הישנה והטובה תמוהות.

  4. ק. טוכולסקי :

    ליאור ונדב, אני חושב שיש במאמר הרבה דברים שכן מצריכים התייחסות למרות המגמתיות. עמיר הוא לא טלית שכולה תכלת, אני מודע אישית להתנהלות המאוד בעייתית שלו מאז שהוא חזר להיות חבר כנסת רגיל שלא ממש הייתה רצופה בעבודה חברתית קשה.

    אפשר לכתוב מאמרים בסגנון זה על כל מועמד בעבודה למעט הלא רלבנטיים וכל ההשחרה עדיין לא הופכת את פרץ לפחות ממה שהוא גם כך היום, אחד משני המועמדים הטובים והס"ד היחידים להנהגת העבודה.

  5. נדב פרץ :

    קורט: אני לא טוען שעמיר הוא מושלם, או שלא עשה טעויות. יודע מה? גם עמיר לא טוען את זה.
    אבל בוא נשאל: מהן הנקודות הרלוונטיות לדעתך במאמר הזה? שים רגע בצד את הסיפור של פירוק ההסתדרות* – איזה עוד טענות מוצדקות אתה רואה בכתב הפלסתר הזה?

    * סיפור מורכב, שלא לחינם תמכו בו לא מעט פוליטיקאים שסוציאל-דמוקרטיה שלהם לא מוטלת בספק (הזכרת את רן כהן, אפשר להזכיר עוד אחרים, חברי חד"ש למשל) – ההסתדרות של 1994 ממש לא הייתה מופת לאיגוד מקצועי, והיכולת שלה להגן על העובדים המאוגדים הייתה מאוד מוגבלת בגלל האופי שלה (שכלל, למשל, בעלות על מפעלי ענק). אפשר לקיים דיון על השאלה האם הצעד הזה היה נכון או מוטעה, מנקודת מבט ס"ד, אבל זה דיון אחר לטעמי.

  6. שי כהן :

    מודה- קשה לי להתייחס לגוף הדברים של מי שתמכו באהוד ברק כל הדרך מאותם טיעונים בדיוק

    אודי ואדם- קראתם באותם פטרונות ובוז העולה ממאמרכם לתמוך בהעריק העשיר ביותר בישראל, האיש שמכר את אמא שלו בשביל עוד מנה ממשרד הביטחון… איפה ההכאה על חטא שלכם?
    איך אפשר להתייחס ברצינות לבעלות שאתם מתיימרים לקחת על פוליטיקה סוציאל דמוקרטית?

  7. אלי סתוי ציר העבודה :

    בלבולי ביצים ועכשיו לעובדות בשטח.
    כיו"ר פורום מזון ומכולת,מצאתי עם עלייתו של ח"כ עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה, את מפלגת העבודה כבית היחידי האפשרי, לנהל מתוכו את מאבקי (הבלתי אפשרי כמעט מול הטייקונים שהשתלטו לי ולעשרות אלפי חברי העסקים הקטנים בענף המזון והמכולת בישראל על הענף כולו והכל בחסות הרגולציה הרופסת בישראל)

    פניתי לסיוע ,גיבוי ועזרה במאבקי לכל הנבחרת של היו"ר הנבחר עמיר, ומאוחר יותר בהמשך גם לנבחרת שריו של היו"ר ברק,והיחידי שהסכים לנסות לטרוח ולפעול למען מאבקי, עד להבאתו לדיון מאלף חשוב וממצה בוועדת הכלכלה של הכנסת
    היה לא אחר מאשר ח"כ עמיר פרץ,שבאומץ לב אופייני לו עמד כצוק איתן מול נציגי הטייקונים בוועדה,
    ונלחם עימי את מאבקי הסוציאל דמוקרטי הצודק והחשוב ביותר לדעתי,
    שאמור להשפיע על כשל הריכוזיות בענף המזון ומינופו האנטי דמוקרטי בקשרי הון ,שלטון, תקשורת ורגולציה בישראל.
    אתר עבודה שחורה בעבודת קודש מבחינתי ידע לסקר לכל אורך הדרך את פניותי לח"כים השונים,וכן בטוחני שידע בוודאות להעיד על כך בשחזור סדרה של מאמרים שפורסמו עד כה.( כולל המאמר המוכיח לדעתי את התנערותה הבוגדנית מבחינתי של ח"כ שלי יחימוביץ בעזרת תירוצים עלובים ,בה לאכזבתי הרבה תמכתי נמרצות שנים רבות , שפסלה בהתנהלותה את עצמה בפני לייצג כראוי כל נושא ס,ד, באשר הוא מבחינתי)
    אשמח באם יועילו חברי בעבודה שחורה לאזן את הכתוב במאמר מלעיז ומכפיש זה,וישפכו את האור הנכון והצודק שיוכיח עד כמה ח"כ עמיר פרץ הוא המנהיג הסד הראוי האמיתי והאמין ביותר מבינת הציבור היום בישראל.

  8. ירון ר :

    אנשי ברק רוצים את יחימוביץ והרצוג.

    אוקי, אז יש לנו פה שני תומכי ברק שטוענים שיחימוביץ והרצוג הם המתאימים להם ביותר.
    מפתיע? אותי לא!
    הטענה כאילו המורדים פגעו הס.ד היא מופרחת לחלוטין, במבחן הזמן מתחיל להתבהר כי כל התהליך הוא זה שמחזיר את המפלגה לא'גנדה.
    המסמך מלא ספקולציות ובשל העובדה שהוא נכתב בידי צמד קפיטליסטים אי אפשר באמת לקחת אותו ברצינות.
    לבסוף ברור שהמאמר מעיד על חששם של קבוצות מסויימות במפלגה שעמיר בהתחזוקותו היום יומית "גונב" ליחימוביץ ובוזי את המפלגה כפי שהיו אנשי פרס אומרים ב2006.

  9. נתאי פרץ :

    כמה אי דיוקים

    הידיעה על המעבר של עמיר פרץ לקדימה הייתה ונשארה ספין של מחנה ברק.
    בבחירות 1994 היה עמיר פרץ ראש מטה השטח של רבין, למרות שחבריו בשמיניה תקעו לו סכין בגב, והוא הגיע למקום ה-43 ברשימת העבודה, ובקושי נכנס לכנסת.

  10. א. קוריאל :

    שאלת תם

    לאור הניתוח הארכני עולה השאלה הפשוטה: במי ממליצים שני הכותבים המלומדים לתמוך לראשות מפלגת העבודה?
    מיהו, או מיהי המנהיג הס"ד הישר והטוב שבו צריך לתמוך?
    כמו שכבר נאמר כאן, ניתוח מרשיע כזה, על אף כמה נקודות החשובות בו, אפשר לכתוב על כל אחד מן המועמדים.
    ועוד הערה לסיום: עיקרון "הכלליות" של ההסתדרות מעולם לא היה כללי, אלא חל רק על חברי ההסתדרות. כלומר, מי שהיה חבר נהנה ממערכת סוציאלית מצוינת, ומי שלא – לא. זו היתה מערכת טובה לימי טרום המדינה, אבל בלתי אפשרית למדינה מודרנית, שמחויבת לקיים שירותי רווחה לכלל האזרחים, ולא רק לחברי ארגון העובדים ה"כללי".

  11. עמית-ה :

    המאמר הזה מעל לכל דבר אחר סובל מיכולת ניתוח פוליטית חלשה מאוד, שבלונית ועוינת לעמיר פרץ.
    העובדה שלכותבים יש אג'נדה היא ציון לשבח, בלי אג'נדה אין תוצאות, אבל כאשר האג'נדה מאפילה על יכולת כתיבה וניתוח אינטלקטואלי
    התוצאה מחייבת סיכום מנהלים וההיגיון הנובע הוא קריאה שלו בלבד.

    שי
    ההגדרה שלך צריכה להיות הפוכה:
    אהוד ברק הלך למשרד הביטחון בכדי שיוכל "לקנות" את האמא שלו,
    כלומר תקופות השירות הממלכתי של ברק בפונקציות השונות כולל ביטחון הביאו אותו למקום בו ניתן לצבור הרבה הון.
    האם ברק כמו ליברמן הלך לפוליטיקה בשביל לעשות כסף או שמדובר ברווח נלווה,
    אני מניח שבהתחלה הלך בשביל ההילה ואחר כך כשגילה שזה משתלם המשיך.

  12. עמי וטורי :

    אני ממש לא יודע מאיפה להתחיל.
    מהתאור ההזוי של ההסתדרות של לפני 1994 כאיזו מגינת עובדים דגולה ולא כמנגנון שליטה שספק אם ראוי היה בכלל לתואר ארגון עובדים.
    או אולי מתיאור ה"סוציאל -דמוקרטיה" כיכולת להתפשר עם ההון. אחת הקללות הקשות ביותר שנאמרו על הסוציאל-דמוקרטיה ע"י מתנגדיה ותיאור שהיה מזעזע כל סוציאל-דמוקרט סקנדינבי מצוי.
    ואוליההתעלמות המוחלטת מהישגו הגדול של עמיר פרץ שהעלה ב 15% את שכר המינימום תוך שנה ולמולו מחמאות למפריטן הסדרתי בוזי הרצוג.
    אבל אפשר והמאמר הזה הוא פשוט מעשה בלעם. אם זה הכיוון ממנו מותקף עמיר פרץ מה זה אומר על יתר המועמדים ועל המאגר האמיתי שממנו הם מנסים לקחת את קולותיהם? ומה זה האדונים האמיתיים שאותם הם עתידים לשרת?

  13. לקסי :

    הגדה של פסח

    למקרא כתב הפלסתר הארכני הזה שבה ועלתה בי שורה מן ההגדה:

    "מה ה"עבודה" הזאת לכם?"

    את מיהות השואל ואת התשובה תמצאו בהגדה.

    ועוד שבתי ונזכרתי בסיפור מן התקשורת שלפיו – לכאורה – מונה השר שמחון לבחוש במפלגת העבודה ולהחלישה.
    האם אלה "עקבותיו"?

  14. דליה :

    המאמר אינו לקוח בחשבון את מימד הזמן. אין פה ניתוח של פעילות פרץ בפרספקטיבה של זמנה. לוקחים את הגישה הס"ד של ההווה, ומאשימים את פרץ בתקופת פעילותו בעבר על אי היותו כזה. לדעתי, ניתוח הוגן צריך להתייחס אל רוח התקופה ואל פעילותו של פרץ במסגרת תקופתו.

  15. דליה :

    ובתגובה לדברי לקסי על שלום שמחון, גם אצלי נוצרה תחושה כזאת שיש נסיונות לבחוש במפלגת העבודה כדי להחלישה.
    לאחרונה שומעים באמצעי התקשורת ההגמוניים (חדשות ערוץ 10, עיתון ידיעות אחרונות ועוד) אודות סקר מינה צמח על עמרם מצנע כמועמד שיביא את מספר התומכים הגדול ביותר למפלגה (מדובר בנסקרים שאינם חברי מפלגה). כולם זוכרים את התפטרותו של מצנע מראשות המפלגה. התמיכה הגדולה במצנע מטעם התקשורת ההגמונית, וגם התמיכה של אהוד ברק במצנע, כפי שמצוין באחת הכתבות במוסף לשבת מאתמול של ידיעות אחרונות, מעוררת חשד, שלא בטוח שהמציעים רוצים בטובת המפלגה. מדובר באדם שברח מתפקידו. הכשיל את עצמו. סקרים לא יכולים להיות קנה מידה רציני ובלעדי לשיקול דעת בעניין. עבודה קשה מבפנים, פעילות בתפקידים ממלכתיים, פרלמנטאריים ובקרב הציבור, היא קנה המידה הרציני לשקול בחירתו של מועמד ראוי.
    אישיות נוספת שמוזכרת באותה כתבה במוסף לשבת היא בייגה שוחט. בייגה מודה, באותה כתבה, שהפסיק פעילותו במפלגה עם היבחרותו של אהוד ברק לראשות המפלגה. עתה הוא חוזר לפעילות. הוא הציע להפעיל ועדה מסדרת במקום פריימריס. הוא הציע למנות את אנשי הועדה באותה שיטה שבה מרצ בחרה את ניצן הורוביץ וטליה ששון, שיטה שהקטינה למרצ את מספר המנדטים בכנסת. בייגה שוחט הוא היום חבר דירקטוריון כי"ל. ספק אם הצעותיו אלה, כמו ההצעה למנות את מצנע, הן הצעות לטובת המפלגה. התנהלותו של בייגה לאחרונה אינה מעידה עליו שהוא ס"ד, ואם אנו רוצים מפלגת עבודה התומכת במדינת רווחה כמה שפחות שאריתית, מן הראוי להשקיע בהגנה על פניה של מפלגת העבודה מפני אישים שחברותם ועשייתם – ספק אם תתרום לחיזוק המפלגה.

  16. דקל-דוד עוזר :

    עמיר פרץ – אדם חיובי.

    ולדליה – הרעיון של בייגה שוחט להחזיר את הועדה המסדרת הוא לא פחות מחוצפה.
    בלי לפגוע, אבל שישים את עצמו במקומו הטבעי, הוא השתחרר מתפקידיו הממלכתיים והמפלגתיים – אנחנו מודים לך מאוד, תרגיע בהתערבותך.

    אם מפלגת העבודה לא תהיה סוציאל דמוקרטית, שזה אומר: מפלגה של אנשים שמבינים שהם נציגים ולא של אנשים שחושבים שהם נבחרי האומר, שקיפות מוחלטת של הנציגים, מניעת שחיתות, שינוי סדרי עדיפויות באופן ברור ותפיסת עולם מלאה בכל התחומים – היא תתרסק לאפס מנדטים וטוב יהיה שכך.

    למפלגת העבודה יש חשיבות ותקומה אך ורק אם היא תשנה את פניה ועל בסיס הסיכויים שהיו"ר הנבחר ישנה את פניה צריך לבחור את היו"ר, הרבה לפני תוצאות הבחירות.

    כי אם מפלגת העבודה לא תהיה אלטרנטיבה והיא תהיה עוד מאותו חרה, אז חבל על הזמן שאנחנו בכלל שמים במפלגה הזאת.

  17. דודי נתן :

    שני תומכי ברק מנסים להשלים את העבודה

    מי יקנה מכונית משומשת מברק או ממי שתמך בו לאורך כל הזמן?

    יש במאמר הטרחני המון אי-דיוקים.
    אין מה לטרוח לבדוק, פעם אחת ניסיתי, הוכחתי באותו ובמופתים שאדם רז מבסס את התנגדותו לעמיר פרץ על שקר.

    עיניכם הרואות שזה לא עוזר.

  18. שאול :

    הז'אנר החביב עלי

    X הוא לא ס"ד אמיתי.
    יחי משמרות המהפכה.

  19. עמית-ה :

    שאול
    לא מדובר במי סוציאל דמוקראט אמיתי.
    מדובר במי סוציאל דמוקרט בכלל.
    אני לא יודע מה דעותיך הפוליטיות אבל אני סוציאליסט שמעוניין לפתח מפלגה סוציאל דמוקרטית בישראל, איזו סיבה יש לי לתמוך במי שזאת אינה מטרתו?

  20. נדב פרץ :

    דקל: אני רחוק מלהיות חובב של בייגה, אבל שיטת הפריימריז היא סופר-בעייתית, דווקא מנקודת מבט סוציאל דמוקרטית, משום שהיא יוצרת מחוייבות עמוקה לבעלי ההון – בגלל שלהתמודד בפריימריז עולה המון כסף.
    אני לא קורא לחזרה לועדה המסדרת, אבל צריך למצוא פתרון-ביניים – אולי שילוב בין פריימריז, ו. מסדרת ובחירות במרכז, או משהו דומה.

  21. דקל-דוד עוזר :

    נדב אני מוכן לדבר על הכל, אבל אם אין קול לכל אדם, אז איפה המרכיב ה"דמוקרטי"?

    אגב, אני מסכים עם הראיה שלפיה צריך שינויים, בייגה הציע "ריצרץ" כלומר: "אחד קיים אחד חדש" – אני נגד זה, זה נראה לי דרך לשמר את השמינייה הזאת שחלק מהם לא ראויים לשום דבר.

    בניגוד לאחרים, אני לא רק בוכה, אלא גם הצעתי אלטרנטיבה:
    http://www.blacklabor.org/?p=27217
    הרעיון המרכזי: מנהיגות צומחת, ככלל, מפעילות מפלגתית ולא מהוקוס פוקוס יש לי מיליונים ואני מפרסם את עצמי.

    גם יסוד הציעה אלטרנטיבה.

    אני מציע להוסיף פן נוסף: איסור על מודעות, אלא רק שלטים בהפגנות, חוגי בית ופעילות אינטרנט; זה גם עוזר לסביבה, גם מונע ביזבוזים וגם עוזר למפלגה כי אלו הדרכים היחידות שבאמת נותנות אפקט פוזיטיבי.

    התוצאה היא שימור ויתרון למי שיש להם היכרות בכנסת – אבל את זה פתרתי במגבלות על היבחרות מחדש (1/3 ח"כים קיימים בלבד).

  22. המאבק על התודעה :

    […] זמיר מגיב למאמר של אודי מנור ואדם רז על דרכו הפוליטית של עמיר פרץ, ומלמד מעט סנגוריה. […]

  23. איתי :

    1. חלק גדול מהתגובות פה הן לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.

    אני לא סובל ולא סבלתי את אהוד ברק ואת דרכו המדינית והכלכלית, אבל זה לא רלוונטי למאמר. אני לא אמור להפסיק לקרוא ניתוח של מה פרץ עשה לאחרונה או פעם רק בגלל מי שהכותב הצביע עבורו.

    אני גם חושב שמי ששם פתק אמת הפעם וקרא לאנשים להצביע לעבודה ולא לירוקה מימד או לחד"ש, הכניס לכנסת יותר מפריטים ממלאימים.

    זה לא אומר שאני צריך להפסיק להתייחס ברצינות לביקורת שלקסי כותב על פוליטיקאים.

    2. כמי שמתלבט באמת במי לבחור, הייתי שמח אם תומכיו של עמיר פרץ היו מתמקדים דווקא במענה ענייני על הביקורת ביחס לשנים 2006-2011.

    סליחה אם זה נשמע שטחי, אבל מה שהיה בשנות התשעים בהסתדרות פחות רלוונטי לדעתי, כי אנשים משתנים לטובה ולרעה. דוגמה קיצונית ואלף אלפי הבדלות – כולנו פה תמכנו בנסיונות להגיע להסכם שלום עם ערפאת.

    כדי להבין מי מתאים יותר לנהל מפלגה עמיר פרץ או שלי יחימוביץ', אני רוצה לקבל הסבר מניח את הדעת לדברים שפרץ עשה (ובעיקר לא עשה) בחמש השנים האחרונות, שלעתים קרובות מדי גרמו לי למרוט את מעט שערות ראשי. ההסבר שאני מקבל בד"כ הוא שכל עוד היה יור מפלגה הוא היה שבוי במחויבות קואליציונית ובכוחם העצום של פואד-שמחון-הרצוג במוסדות המפלגה, אבל זה לא מסביר למה לאחר שהודח הוא פשוט התאדה מהשטח במקום לייצר בכנסת ובתקשורת אלטרנטיבה אמיתית. הדברים שנחשפו היו הנסיונות לצבור כוח מפלגתי בתוך העבודה או מחוץ לה: מאבק מוצדק לקיים בחירות במוסדות ולמנוע את שינוי החוקה, נסיונות לפצל את הסיעה (שהייתי לחלוטין בעדם) וכו'. אבל ברובם המוחלט של המאבקים הכלכליים חברתיים כולל מאבקי העובדים הוא פשוט לא היה. תומכיו יטענו שזה ברור – התקשורת הממסדית מחבבת את יחימוביץ' בגלל הקשרים האישיים ואת פרץ ה"לא משלנו" נהנו לקבור. אלא שאם פרץ היה חפץ להפגין נוכחות אמיתית במאבקים הוא היה יכול לעקוף את התקשורת. הוא היה יכול להיות בשטח במיליון הפגנות וכנסים, הוא היה יכול להשתמש באתר האישי שלו (שלצערי דיווח יותר דברים על כיפת ברזל מאשר על חוק ההסדרים והפרטות) ובפייסבוק. הוא לא עשה זאת.
    הוא בחר באסטרטגייה של היעלמות ושתיקה, אולי כדי שהציבור ישכח את לבנון (ממש כמו אריק שרון בשעתו).

  24. שי כהן :

    איתי - ביקורת אד הומינום היא חשובה מאד

    בעיקר למאמר שכולו אד הומינום

  25. איתי :

    שי,

    יש הבדל של שמיים וארץ בין לבקר אישית את פרץ או את ברק או כל מנהיג אחר, ובין לפטור בזלזול מסוג "טוב נו זה איש ברק" כל טיעון שיוצא מפיו של מישהו שתמך פעם בברק.

    אודי עכשיו לא נמצא ביסו"ד, אבל ככל הזכור לי כן חברים בה אנשים שתמכו (למרות האזהרות של שנינו ושל אחרים) בברק. האם לדעתך צריך להעיף אותם מיסו"ד בגלל זה? אני מקווה שלא.

    נכון לעכשיו, אודי מנור הוא תומך נלהב של יחימוביץ' לראשות העבודה. מן הסתם גם יחימוביץ' שתמכה בברק היא עכשיו תומכת נלהבת של יחימוביץ'.

    לפי ההיגיון הזה, אודי מנור ויחימוביץ' הם לנצח "אנשי ברק" ואי לכך הם "חובבי הפרטה". לכן אינם ראויים לתגובה עניינית לדעתם בנושאים של פוליטיקה מפלגתית כולל דעתם על אישים פוליטיים.

    וזה לא נגמר פה. יש גם "קשרים מסדר שני".

    מה עם האנשים שתמכו/תומכים ביחימוביץ' שתמכה בברק, שכמה מהם פעילים או היו פעילים מרכזיים בנושא התאגדות עובדים? גם הם פסולים לעדות?

    ומה עם אסתי קירמאייר חברת יסו"ד (ותומכת יחימוביץ' כמדומני) שעשתה ימים כלילות כדי להריץ לראשות העיר מיליונר אוליגרך מחבורת שלמה דברת, שבמצע הבחירות שלו נכתב שחור על גבי לבן שהוא הולך להפריט שירותי ניקיון של העיריה כדי "לייעל את השירות"?

    בשיטה הזו של לסווג אנשים ל"אנשינו" לעומת "אנשי ההפרטה" אי אפשר להגיע רחוק.

    זה מתאים למי שאוהבים לשבת על הגדר ממרומי "החברה האזרחית" או האקדמיה ולהעביר ביקורת על רכבת ההפרטה ושותפיה (ספורטא ודהאן למשל). זה לא מתאים למי שמדברים על להכניס את הרגליים עמוק עמוק לביצת הפוליטיקה המפלגתית.

    את המחמאות לצד הביקורת על פרץ
    פרסמתי כאן
    http://www.blacklabor.org/?p=27625
    ומחמאות לצד ביקורת על יחימוביץ פרסמתי כאן
    http://www.blacklabor.org/?p=27152

    לשמחתי אני לא מזוהה עם אף מחנה, ולא היססתי להחמיא כשחשבתי שצריך ולחבוט כשחשבתי שצריך. זה מנע תגובות מזלזלות מהסוג שרואים למעלה, אבל לצערי גיליתי שהפוליטיקאים עצמם מעדיפים להקשיב לפעילים-מתלהבים ששומרים את הביקורת בבטן ולא לאנשים חסרי טאקט כמוני. נדמה לי שהפוליטיקאים שלנו היו מרוויחים הרבה אם היו מפסיקים לראות את "השטח" רק דרך המשקפיים של מעגל "הפעילים המסורים" שעושים להם שירות דב.

    מה שהולך פה אומר לי שאולי ביום שאחליט סוף סוף במי אני תומך אולי לא כדאי לחשוף את זה פה.

  26. מיכאל לינדנבאום :

    לאיתי (23),
    קצת באיחור,הייתי בבית-העלמין,אני מתייחס:
    מה שקרה בהסתדרות בשנות התשעים רלבנטי מאד לימינו,כי נותרנו עם אג'נדה ס"ד ,אבל ללא כל הכח הכלכלי והפוליטי העצום שהיה בידי ההסתדרות,ועם מסה אדירה של מובטלים,קורבנות ההפרטה ושל עבדי-קבלן.
    מי שבבוץ–הכל רלבנטי.

  27. איתי :

    מיכאל,
    אולי אם הייתי בעל מודעות פוליטית בשנות ה-90 הייתי חושב אחרת.

    בינתיים אני כמתלבט תקוע עם בעיה: היסטוריון ס"ד א' (ד"ר אודי מנור) מסיק מהאירועים שפרץ הוא סוציאליסט מזויף, הסטוריון ס"ד ב' (פרופ' דני גוטווין) מסיק גם מאותם אירועים שפרץ הוא מקור תקוותנו.

    כפי שציין נדב, חלק ממה שבעייתי בסיפורי "הרפורמה בהסתדרות" הוא שמי שפוסל את כל מי שהיה שותף להם צריך לפסול לא רק את חיים רמון עמיר פרץ ועופר עיני (ואי לכך גם את ש. יחימוביץ' בת בריתו) אלא גם את רן כהן ואת מנהיגי חד"ש.

    ואז עם מה נשארים? עם דע"מ המרקסיסטית (בבחירות האחרונות -2645 קולות כלומר כעשירית מנדט)

  28. מיכאל לינדנבאום :

    לאיתי,
    מסקנתך,כמו של נדב,נכונה והגיונית כאשר מדברים על מנהיגים,אבל היא שגוייה לחלוטין באשר לשל"י.
    היא היתה עיתונאית,ותו לא.
    בקשר לבריתות הפוליטיות שלה ,הרי זה בלתי נמנע כשנכנסים לפוליטיקה.

    למנהיג ההסתדרות ולשר יש הרבה יותר כח ביצועי מאשר לחבר כנסת.

  29. ימי רוט :

    בקשה להתייחסות

    כמו שנאמר כאן, חלק גדול מהתגובות שמות דגש חזק על הכותבים עצמם, ופחות על גוף המאמר. הייתי רוצה לבקש, לכן, את התייחסותכם לכמה נקודות שנראות לי – כמי שהולך להצביע בספטמבר – חשובות מאוד.
    ראשית, סוגיית "מפקד הארגזים" – האם אין עליי להתחשב בעניין הזה? שנית, ההתנגדות של פרץ כיו"ר ההסתדרות לרפורמת בן-בסט שלדעתי, אם היתה עוברת היתה מהווה צעד חשוב מאוד מבחינת חלוקת הכנסות במגמה שוויונית יותר במדינה. העניין הזה מקבל חשיבות נוספת מהסברו של מומי דהן על סוגיית קרנות ההשתלמות, שהיתה הסיבה/העילה להתנגדותו של פרץ, וגם מהטענה של הכותבים (שלא הופרכה כאן) כי פרץ הודיע לבייגה על התנגדותו בדקה התשעים ובניגוד למה שהובן בין השניים קודם לכן.
    שלישית, סוגיית מכירת השליטה ב"חברת העובדים". אני חושב שמי שמצדיק את המהלך הזה על בסיס ביקורת (גם אם היא מוצדקת) על התנהלותה של ההסתדרות טועה בשני מובנים: אחד, המחשבה של "עולם ישן עד היסוד נחריבה", כאילו אם ארגון שלא מבצע את שליחותו נאמנה יתפרק מכוחו – המצב יוטב. השני, קיומה של "חברת העובדים" הוא אכן ביטוי של היותה של ההסתדרות (עד אמצע שנות התשעים) ארגון שהוא אינו איגוד מקצועי סטנדרדטי. אבל השאלה היא מדוע לראות בזה דבר שלילי, בבמקרה הזה: "חברת העובדים" היתה ביטוי לגוף יצרני מודרני שמטרתו אינה רווח, אלא הרווח משמש בו כאמצעי עבור הגדלת שיעור התעסוקה בפריפריה שם ההשקעה הפרטית נמוכה, ויצירת מקור הכנסה להסתדרות. שוב, גם אם לא מרוצים ממנה, כאשר מדינת הרווחה נמצאת בקרב מאסף (המצב באמצע שנות התשעים) המחשבה כי פגיעה בכוחה היא מעשה פרוגרסיבי נראית לי שגויה לחלוטין.
    ועוד עניין אחד: נטען כאן כי אחד הכותבים ביסס טענותיו כלפי פרץ על שקר, והייתי רוצה לדעת במה מדובר.

  30. עמית-ה :

    לאיתי וימי
    בשנות ה-90 הייתי בעל מודעות פוליטית ואותן דעות, היה אז נדמה כאילו הכוח בידיים סוציאל דמוקרטיות (ממשלת רבין).
    אני חשבתי אז שכוונת המפרקים היא לבנות משהוא חדש, גם אני לא סבלתי את העסקונה המדכדכת שהסתובבה במסדרונות, ולא חשבתי שצריך לעלות על בריקדות.
    מה הייתה כוונת המפרקים, אינני יודע, נראה שרצו להקים איגוד עובדים יותר מוצלח ובנתיים לחגוג על הנכסים.
    אל לנו לשכוח שבימים ההם טרום אלינור אוסטרום, רוב האנשים שניהלו את ההסתדרות חשבו שניהול פרטי יעיל יותר מניהול ציבורי.
    בדיעבד מתברר שאסור בזמנים האלו לפרק שום מנגנון שנבנה בימי סבא שלי, פשוט משום שהחבר'ה על הגורן בדגניה ידעו הרבה יותר מהחכמולוגים שישנם עכשיו.

  31. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    לעמית,
    מאחר ש"נהניתי" בזמן אמת מהבושם המסריח של חבורת חיים חדשים בהסתדרות+רבין(כן-כן,רבין של "לא בצלם ולא איגודים מקצועיים",רבין ולהקת המיליונרים המפזזים סביבו),
    אני רק יכול להביע תדהמתי,איך אנשים אינטליגנטים ועם כוונות טובות לא תפסו שמתבצע פה פשע מתועב נגד העבודה המאורגנת ומדינת הרווחה.

    כנראה שהמושג של סולידריות מעמדית עדיין לא חדר למוחות,לא אז,ולא היום.

  32. עמית-ה :

    מיכאל לא מדובר בסולידריות כי אם ביכולת ניתוח העתיד.
    לא הייתה לי וגם עם המעט שהבנתי היה קשה להיות מתריע בשער עם 0 מאזינים.

  33. מיכאל לינדנבאום :

    כן,הכנופייה עבדה בשיטה הידועה של סלקצייה המוכרת ממלחמת העולם השנייה.
    כל פעם שנדפקה קבוצת עובדים אחרת ,כל האחרים עמדו בצד כי הם חשבו,שרק לדפוקים יש בעיה,ולא ל"נבחרים" שמאכלת ההפרטה עדיין לא עלתה עליהם…
    ככה זה נמשך עד היום.
    מודעות אפס!

  34. דני זמיר :

    למיכאל וימי

    מאחר ואני, בזמן אמת שעליו מדבר מיכאל, עסקתי רק בייצוג משפטי של קבוצות עובידם שמפעליהם הגיעו לידי פירוק, הסיוע של ההסתדרות ושל עמיר פרץ היו קרן האור היחידה במנהרה החשוכה, וברוב המקרים באותה תקופה- הממשלה, ע"י בייגה בעיקר (בגיבוי מוחלט של רבין), סייעה להסדרי הבראה שונים שעיקרם היו המשך הפעלת המפעלים כדי להציל את מקום העבודה.
    השיפוט הרטרואקטיבי שלכם שגוי כי הוא רואה בכישלון בהשגת המטרה של הבראת ההסתדרות ויצירת גוף חלופי (כמו שהסביר עמית) כ "ראייה" לתפיסת עולם אנטי סולידרית ומפריטנית.
    במקום להתעלם מהנזק האדיר שנגרם לתודעה ולתמיכה האזרחית ברעיונות הסולדיריות החברתית והסוציאל דמוקרטיה עקב ההתנוונות של ההסתדרות עד שנות התשעים וניהולה בידי חבר עסקנים ובטלנים, אתם ממשיכים לצייר את פרץ שניסה להציל את העבודה המאורגנת מהתפוררות (יחד עם רן כהן חד"ש ןרבים וטובים נוספים)כאחראי.
    לו כולנו היינו נביאים ובני נביאים והעתיד היה מתימטיקה אז הביקורת היתה מוצדקת. אבל לבוא 20 שנה אחרי, ולהאשים על סמך הידע הקיים היום בתכנית מראש זו כבר לא רק נבזות זו טיפשות לשמה.
    זו גם החולשה המרכזית של המאמר מבחינה מתודית- נסיון לראות בסך הפעולות שנעשנו על סמך הנחות שחלקן התבדו תכנית שלמה.
    ראוי היה למען ההגינות שאותם תוקפי פרץ על בסיס תיאוריה פוליטית שהם מחזיקים בה שנים רבות (פרץ/רמון/פרס/בן גוריון פעלו ופועלים בשירות ההון הלא יצרני ולגירעון המה"ת) יבהירו זאת מראש, מאחר שממילא לא משנה מה יעשה פרץ הוא תמיד יהיה "האשם הקבוע", ואין להם כל כוונה לקיים דיון הוגן ושקול על תפקידו. ההסטורי של פרץ.

  35. איתי :

    דני,

    אני קורא את מה שאתה כותב על "חבר העסקנים והבטלנים", ומיד עולה לי בראש הספר המצוין הזה:

    http://books.google.co.il/books?id=RKijREliaWYC&printsec=frontcover&dq=%D7%A7%D7%A5+%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F+%D7%94%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%99%D7%9D&source=bl&ots=iMfNUF5I-3&sig=78Ta6Q0MVa0i-9AMkJtfJact694&hl=iw&ei=kpu_TfOmJsOZOqiw7IEF&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=3&ved=0CCQQ6AEwAg#v=onepage&q&f=false

    האליטה האשכנזית-חילונית-לאומית-סוציאליסטית שהקימה והנהיגה את המדינה והחברה דרך מפאי וההסתדרות, היא זו שחטאה בחטא הקדמון (לצד המון דברים טובים שאנחנו רוצים לחזור אליהם: מדינת רווחה חזקה, יותר שוויון, צמיחה גבוהה שמגיעה ליותר אנשים):

    – חטא היוהרה והזחיחות גם כשעומדים על פי תהום (קריסה בהסתדרות וגם מלחמת יום הכיפורים)
    – חטא הלאומנות כלפי הערבים שאין בינה ובין סוציאליזם של מאבק מעמדי חוצה עמים שום דבר (כפי שמצויין בספר הכל התחיל ממאבק לאומי על "עבודה עברית" בין פועלים יהודים יקרים לפועלים ערבים זולים)
    – חטא ההתנשאות/גזענות כלפי מזרחים
    – חטא חוסר הדמוקרטיה והשקיפות (גם כאן הערבים נדפקו יותר מכולם בימי הממשל הצבאי)

    כמובן שאמירה זו אינה מתייחסת לכל האשכנזים או לכל מנהיגי תנועת העבודה לדורותיהם, אבל יש בה משהו מן האמת לחלק מההנהגה, כולל "פרות קדושות" כבן גוריון ופרס.

    עמיר פרץ, רן כהן, ולהבדיל – עופר עיני, פואד בן אליעזר שלום שמחון וכו' – אלה תפסו עמדות פיקוד רק אחרי שהבכירים של פעם התפנו או פונו מהזירה.

    למרבה הצער, הזיכרון הקולקטיבי של הישראלים ממשיך להסתכל על מפלגת העבודה ועל ההסתדרות הכללית בתור מה שהיו פעם: מקומות של בטלנות ועסקנות מגזרית.

    לכן אין זה משנה מי יעמוד בראשות העבודה – יחימוביץ', פרץ (או מה שיותר סביר – מצנע או הרצוג בתמיכת בעלי הון), לפחות בשנים הקרובות רוב הציבור לא יקנה את הזיקה בין הצבעה למפלגת העבודה (או התארגנות במסגרת ההסתדרות) ובין מדיניות כלכלית סקנדינבית.

    העבודה וההסתדרות הפכו שתיהן לסמל של צביעות ודו פרצופיות. צריך הרבה יותר ממועמד/ת כוכב/ת כדי להחזיר את האמון במותגים הללו.

  36. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    לזמיר,
    הסדרי ההבראה המהוללים שלכם רק גרמו להפרטת נכסי ההסתדות ולשליחת העובדים לאבטלה.

    הבעיה היא לא פרץ בלבד אלא כל האליטה המפא"יניקית שמכרה את העובדים ואת ההסתדרות בזול לטייקונים שצמחו כתוצאה מהפרטה פושעת זאת.

    כל ה"שמאל",מחד"ש ועד מר"צ ,חיים חדשים בהסתדרות(כולל ה"שמינייה"),השתתף באורגיית הדמים של ההפרטה על גבם של מאות אלפי אומללים.

    הדיבור על הניסיון להציל את העבודה המאורגנת מהתפוררות נשמע כבדיחה לא רעה בזמן שהפרטתם כל מה שזז וכמובן הפקרתם את העובדים לגורלם.

    הצלחתם ! במקום הסתדרות מנוונת יש לנו את שלטון טייקוני ההפרטה ,שמתעללים בציבור העובדים והמובטלים בארץ.
    יש להם כל הסיבות להגיד לכם תודה.
    לפני כן ,הם לא היו כלום ,והיום הם אדוני הארץ.
    אתם חבורת מפריטני מפא"י ,יכולתם לכל הפחות לדאוג לפנסיית גישור מכובדת לכל אלה שנפגעו ממדיניותכם.
    לשם המחשה בלבד,אני מובטל וחסר פנסייה ועבודה כבר מגיל 53."שמתם פס" על אנשים רבים מידי בארץ הזאת.

    אני מצרף לינק של טניה ריינהרדט ז"ל בו היא כותבת על חיסול ההסתדרות בידי האליטה של העבודה,ועל התודעה הכוזבת של רבים מידי על מה שקרה.
    http://www.let.uu.nl/~tanya.reinhart/personal/Political%20Work/political_documents/histadrut.doc
    אולי גם כדאי לצרף רשימה חלקית של כל ההפרטה=בזיזה שנעשתה בארץ הזאת.
    [עריכה] הפרטות שבוצעו בישראל
    רשימת החברות המופרטות באופן מלא או חלקי:
    חקלאות
    • אגרידב פיתוח חקלאי ארצות חוץ (Agridev)
    • החברה להדברת עשבי בר
    בנייה ושירותי תשתית
    • מכירת דירות בבעלות הממשלה או חברות ציבוריות לדייריהן.
    • אפרידר
    • החברה לפיתוח אזור לוד-רמלה (לור"ם)
    • מבני תעשייה
    • מרכז הבנייה הישראלי (פירוק)
    • שיכון ופיתוח לישראל
    • שיכון עובדים
    • תכנון המים לישראל (תה"ל מהנדסים יועצים)
    שירותי תחבורה ותעופה
    • אל-על נתיבי אוויר (כולל סאן דור, תש"ת)
    • ממן מסופי מטען וניטול
    • צים חברת השייט הישראלית
    • מספנות ישראל
    כספים, בנקאות ומימון
    • אי.די.בי החזקות
    • בנק איגוד[1]
    • בנק דיסקונט (חלקי)[1]
    • בנק המזרחי[1]
    • בנק הפועלים[1]
    • בנק כללי[1]
    • בנק לאומי (הפרטה חלקית)[1]
    • בנק למלאכה (הפרטת האחזקה החלקית)
    • החברה הישראלית לביטוח אשראי
    • אוצר השלטון המקומי
    • חברת השקעות לפיתוח התעשייה
    • יוזמה הון סיכון
    אוצרות טבע
    • חברת הנפט הלאומית
    • כימיקלים לישראל (כולל למעלה מעשרים חברות בנות כמו מפעלי ים המלח, רותם אמפרט, ברום ים המלח, ועוד}
    • לפידות חברת מחפשי נפט לישראל (וחברת הבת מצדה)
    • מגן משאבי גז ונפט
    • נפטא חברה ישראלית לנפט
    • פז נפט (כולל 28 חברות בת ממשלתיות כמו פז נפט, פזגז ו"שירותי תעופה")
    • החברה הלאומית לאספקת פחם
    • בתי זיקוק לנפט
    טכנולוגיה, תעשייה ותקשורת
    • בזק (כולל בזק בינלאומי, בזכל תקשורת, בזק אונליין)
    • כור תעשיות
    • מלם מערכות (המרכז למיכון משרדי)
    • מנועי בית שמש
    • מספנות ישראל
    • עשות אשקלון (ההפרטה בוטלה)
    • רפא"ל (חלקי)
    • שור-ואן הקרנות
    סמכויות שלטוניות
    • בית סוהר (ההפרטה בוטלה על ידי בג"ץ)
    כללי
    • בית הספר לתיירות בישראל
    • החברה הממשלתית למדליות ומטבעות
    • חברה לפיתוח מפעלי תיירות (פירוק)
    • כתית
    • מוסד ויצמן לפרסומים
    • שקם בע"מ ושקם נדל"ן
    [עריכה] הפרטות מתוכננות לעתיד הקרוב
    • גפים
    • החברה לאוטומציה במנהל השלטון המקומי
    • תדמור (בית ספר למלונאות) – בית הספר המרכזי למלונאות
    • דואר ישראל בע"מ (לשעבר רשות הדואר)
    • בנק הדואר
    [

  37. עמית-ה :

    מיכאל
    בשליפה מהמותן אני יכול להוסיף עוד זה עדיין לא אומר שהייתה תוכנית.
    זה שאיתי וקימרלינג ודני צודקים לא הופך את מי שעשה את זה אז לרשע.
    אני ביקרתי אז כל הפרטה שידעתי עליה כולל פז בגל"צ, אבל גם רוב אלו שחשבו כמוני נכשלו בראיית התמונה הכללית.

  38. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    לעמית,
    היתה גם היתה תכנית מרושעת והיו גם היו נבלות של העבודה שזרקו אותנו לכלבים עד הסוף,ללא עבודה,ללא פנסיית גישור ללא כלום.

    הבעייה היחידה שיש לי איתך ,היא שאתה צעיר,ולא עברת הפרטה ברברית בגיל 50.

    עדיף לך לקרוא פעם נוספת את טניה ריינהרדט,ולחשוב אלף פעמים מה עוללו לאלפים רבים כמוני.

    ובזמן שהשחילו אותנו והפקירו אותנו,מה חשבת בדיוק? שעושים לנו מעשה צדקה?
    מה חשבת כשחלקנו הפכנו למובטלים לכל החיים ,או במקרה הטוב לעובדי קבלן? מה? .

    מי שחטף את הנקניק כמוני,לא טעה אז,ובודאי לא היום.
    אני לא אוהב מעשיות צדקניות.

  39. מיכאל לינדנבאום :

    הפרטה=בזיזה

    לעמית,
    "…..צודקים לא הופך את מי שעשה את זה אז לרשע".
    הם לא היו רשעים אתה אומר,אז נגיד שהתעשרו וסידרו לעצמם טוב את החיים על חשבון הרבים.
    כך את החיים הטובים של ישראל קיסר אצל בני גאון למשל….

  40. רונית :

    ההצגה הגדולה של עמיר פרץ

    התחקיר שערכו שני החברים הוא יסודי ומדוייק.
    אני רוצה לתמצת:

    במסווה של "פעיל חברתי" נטש פרץ
    את עובדי ים המלח, חיפה כימיקלים, והרס לעובדי חברות כח האדם את הסיכוי לעבודה הוגנת.

    זה האיש עם הארגזים, הגו'בים, וההתנכלות האיומה למתנגדיו, האיש שאילץ את בכירי ועובדי ההסתדרות לעבור למפלגתו עם אחד, אחרת ישלמו בעבודתם.

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=645015&r=1

    אני לא מאמינה שאחרי כל הפרסומים על מעלליו, מישהו רואה בו מנהיג ראוי.

    תזכורת:

    המסיבה הגדולה של עמיר פרץ

    כך הפכה ההסתדרות בראשות עמיר פרץ לסדרן העבודה של מקורביו ולמאגר פעילים בשכר של מפלגת "עם אחד"

    פרץ הפך בשנים האחרונות את ההסתדרות החדשה למוקד סידור עבודה. חברי ילדות, מקורבים, בני משפחה, חברי "עם אחד", ומי לא? בהסתדרות מסתובבת בדיחה שלפיה יוצא כל בוקר משדרות אוטובוס אל הוועד הפועל. "מקובל שנבחר ציבור מביא איתו כמה משרות אמון כמו מזכירה, נהג, ועוד שניים­שלושה אנשים", אומר יו"ר אחד המרחבים, "עמיר פרץ הביא את כל ההסתדרות מהבית. הוא לקח את כל הרע שהיה בהסתדרות ושנגדו הוא ורמון יצאו, ושיכלל אותו".

    http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/255/640.html

    עובדי חיפה כימיקלים עוזבים את ההסתדרות לטובת כח לעובדים

    יו"ר הוועד: "הגיעו מים עד נפש. ההסתדרות נלחמת נגד העובדים במקום שתלחם בשביל העובדים"

    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3512173,00.html

    עמיר פרץ הצטרף אז בגלל אינטרסים פנים הסתדרותיים למאבק של המאיון העליון בחברה הישראלית נגד רפורמת בן בסט, בשם המיסוי על קרנות ההשתלמות.

    http://udimanorblog.blogspot.com/2011/04/blog-post_30.html
    (מתוך המאמר המופיע גם כאן)

    מפקד הארגזים

    מרים דיסקין, שופטת בית המשפט השלום בתל אביב: "…מעיון בתוצאות דו"ח השופטת בדימוס שרה פריש, המחזק את החשדות, עולה שבבדיקת למעלה מתשעים ואחד אלף מתפקדים חדשים נפסלו 44,843 טפסי מתפקדים, כחמישים אחוז מכלל טפסי המתפקדים החדשים. …החלק הארי המגיע לכדי שישים וחמישה אחוז מכלל הטפסים, הינם טפסים פסולים מבחינה מהותית – משמע טפסים המקיימים לכאורה חשד לפלילים…לא יכון שלטון חוקי ודמוקרטי על יסודן של בחירות פגומות ונגועות…ככל שמדובר בצו נשוא הבקשה, הרי הוא נסמך על חשדות קונקרטיים במטהו של פרץ…".
    http://udimanorblog.blogspot.com/2011/04/blog-post_30.html

    לוזר חדש נולד ושמו עמיר פרץ
    המצביעים הפנו עורף לפרץ לא כי הוא מרוקאי אלא כי הוא כישלונר עלוב שמסרב להכיר במציאות ומשחק אותה עבדאי

    http://www.news-israel.net/Article.asp?Code=5219

  41. מיכאל לינדנבאום :

    האם "פראבדה"?

    תגובה 40 של רונית,מעלה מהאוב טענות שבהחלט ראויות לדיון.

    ללא קשר לאמיתותן או שיקריותם,חוסר התגובה המפתיע מעורר שאלות על התנהלות נוסח "פראבדה".

  42. מערכת עבודה שחורה :

    מיכאל,

    אם היה פה "פראבדה של עמיר פרץ" התגובה הזו היתה מצונזרת, וזה לא המצב (בעיקר כי אנו לא מאמינים בזה וגם כי בתוך המערכת יש ל"מחנה פרץ" נציגות של קול אחד בלבד, כמו ל"מחנה שלי").

    מאוד יכול להיות שתומכי פרץ הקוראים כאן חשבו שזה לא ראוי לתגובה, כי הגב' ממחזרת טיעונים שהופיעו במאמר מנור/רז וכי אחד הקישורים שלה לחלוטין לא רלוונטי (פרישת עובדי חיפה כימיקלים מההסתדרות לאחרונה אירעה כמעט 6 שנים אחרי שפרץ עזב את ההסתדרות).

  43. מיכאל לינדנבאום :

    השתקה עצמית תמוהה

    בלי קשר למחנה זה או אחר ,יש סוגיות שראוי להם שילובנו.

    "פראבדה" פירושה שתיקה תמוהה מול טענות שלא כולן מצוצות מהאצבע.

    מה שנקרא הגינות אינטלקטואלית.

  44. מפלגת העבודה ומזרחים סיפור של שנאה-אהבה… « ביקורת – ולא בהכרח בונה :

    […] "כלא ראוי" הוא עמיר, ולמה? כותבים עליו כביכול מאמרים עובדתיים, אל מקריאה שלהם אני מוצא אותם יותר כמאמרים של דעה […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.